עבדל אל באסט בן סעיד עזאם נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3664/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3664/02 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס המערער: עבדל אל באסט בן סעיד עזאם נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 18.3.2002, בתיק פ' 1095/01, שניתן על ידי כבוד השופטים נ' עמית, מ' סוקולוב, ות' שפירא תאריך הישיבה: י"א בחשון תשס"ד (6.11.2003) בשם המערער: עו"ד ישראל קליין בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד אורלי מור-אל גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע את המערער, על בסיס הודאתו, בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. תמציתן של העובדות בהן הודה המערער היא זו: באחד מימיו של חודש מאי 2001, הוא עמד ליד בית הדין השרעי בטייבה, ואותה שעה נשא עמו תת-מקלע מסוג קרל גוסטב, ומחסנית ובה כדורים. לאחר זמן-מה הגיע לאותו אזור מורסי מסרי (להלן – המנוח) ברכבו, ולאחר שירד ממנו עטה על פניו כיסוי כלשהו, והלך על המדרכה לכוון בית קפה הנמצא בצידו האחר של הכביש. כאשר חלף ליד בית הקפה, הוא ירה ירייה אחת לעבר המדרכה והמשיך בדרכו. אך לפתע סב לאחור, ואז נטל המערער את כלי הנשק שבידו, טען אותו במחסנית, וירה לעבר גבו של המנוח מספר יריות, שאחת מהן פגעה בו ואחרת פגעה באדם שהסב לתומו מחוץ לבית הקפה. בעקבות כך הובהל המנוח לבית חולים, אך כל שנותר לעשות היה לקבוע את מותו. בגין כל אלה גזר בית המשפט המחוזי למערער 13 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי. כנגד עונש זה מופנה הערעור. 2. האירוע האלים בו עוסק ערעור זה הוא תולדה של סכסוך של מה-בכך אשר רבים כמותו, אשר גרם עד כה למותם של שניים – המנוח ובן-דודו של המערער. חרף זאת סבור בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד י' קליין, כי אין להפריז במשקלו של גורם ההרתעה שבעונש, הואיל ובינתיים הושגה סולחה בין המשפחות היריבות, והשלום חזר לשכון ביניהן. עו"ד קליין הוסיף והפנה לכך ששולחו הינו אדם צעיר, בוגר 12 שנות לימוד, אשר תרם לקהילה ואורח חייו עד כה היה מהוגן, ומכאן דעתו כי בכליאתו של המערער לתקופה ממושכה, גלומה החמרה מעבר לנדרש, והיא אף חורגת מרמת הענישה המקובלת. 3. השקפתו זו של עו"ד קליין אינה מקובלת עלינו. המערער התהלך ברחובה של עיר, ושלא כדרכן של הבריות, הוא היה מזוין בתת-מקלע ובתחמושת. עובדה אחרונה זו מלמדת על כך שהמערער צפה את התרחשותו של אירוע אלים ואף נערך לקדם אותו. אכן, הגעתו של המנוח לזירה, ובמיוחד הירייה שירה מאקדחו לעבר המדרכה, היה גלום בהן איום ממשי, אולם מאיום זה יכול היה המערער לחמוק על ידי הסתלקותו מהזירה. דא עקא, נראה כי הוא לא הרהר כלל באפשרות זו, ואם נדרשה ראייה לכך שכוונתו היתה שונה, היא מצויה בעובדה שהמנוח נורה בגבו, כאשר מגמת פניו היתה מהמערער והלאה. העולה מכך הוא שהמערער לא פעל כמתגונן, אלא כמי שהחליט להשיב למנוח מנה אחת אפיים מבלי שנשקפה לו-עצמו בשלב זה סכנה כלשהי. זו התנהגות שאין חמורה ממנה ותוצאתה היתה מוות מיותר, אותו ניתן היה למנוע לו רק נהג המערער בריסון עצמי, כפי שנכון היה לדרוש ממי שנטען כי חייו זרמו עד כה באפיקים מהוגנים. במעשיו אלה העיד המערער על עצמו כמי שנשקפת ממנו סכנה חמורה, ולפיכך גם בהביאנו בחשבון את נסיבותיו האישיות, נכון היה להחמיר בעונשו, ולו כדי לשוב ולהדגיש את ערך קדושת החיים. אכן, המאסר שהושת על המערער אינו קל, אולם אנו סבורים כי חומרת המעשה בו חטא ניצבת בשלב גבוה של מדרג החומרה בעבירת הריגה, אם לא לומר אחד הגבוהים שבהם. מכאן דעתנו שבגזר דינו של המערער לא נפל פגם, ועל כן דינו של הערעור להידחות, וכך אנו עושים. הערעור נדחה. ניתן היום, י"א בחשון תשס"ד (6.11.2003). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02036640_O04.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il