פסק-דין בתיק עע"ם 3663/02
בבית המשפט העליון
עע"ם 3663/02
בפני:
כבוד השופט ת' אור
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט י' אנגלרד
המבקש:
ועד שכונת עין כרם
נ ג ד
המשיבים:
1. הוועדה
המחוזית לתיכנון ובניה למחוז ירושלים
2. עו"ד מתי חותה, יו"ר הוועדה המחוזית לתיכנון ובנייה
3. הוועדה המקומית לתיכנון ובניה, ירושלים
4. אנטרים אינווסטמנט לימיטד
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק עת"מ 334/01
שניתן ביום 6.4.02 על ידי כבוד השופטת מ' ארד
בשם המבקש:
עו"ד נעמי וייל
בשם המשיבים 2-1:
עו"ד ערן אטינגר
בשם המשיבה 3:
עו"ד דורית ירחי
בשם המשיבה 4:
עו"ד גד ויסקינד ועו"ד דורית ויסקינד
פסק-דין
השופט ת' אור:
העובדות וההליכים
1. בתכנית מתאר מפורטת מס' 4818 (להלן: התכנית) הוצע לשנות את ייעודו של מגרש בשכונת עין כרם עליו עומד
מבנה המשמש כיום כמסעדה. בתכנית המתאר המקומית לעין כרם מס' 2610 (להלן: תכנית המתאר) מסווג המגרש כמיועד למגורים ולשימור. על פי
התכנית, יוסף למבנה אגף וייעודו יוסב למלון ובו חמישים חדרים. מיקומו של המגרש הוא
בצמוד לאתר בו נובע מעיין אשר לפי המסורת היהודית קיים במקום עוד מימי בית שני ואשר
בהיותו מקודש לנצרות מהווה אתר לתיירות צליינית נוצרית. המגרש מצוי גם בסמוך
למסגד.
2. ביום 11.2.97 התקיימה ישיבה של המשיבה 1,
הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים (להלן: הועדה המחוזית) ובה
נדונה התכנית. בסיום הישיבה הוחלט להפקיד את התכנית בכפוף למספר תנאים הנוגעים
לעניין החניה, מספר החדרים במלון, איסור על קיום אירועים בתחומו ומניעת מטרדים
במהלך הבניה. לתכנית הוגשו התנגדויות מטעם המערערת - עמותת ועד שכונת עין כרם,
החברה להגנת הטבע, האגודה הגיאוגרפית הישראלית ותושבים הגרים בסמוך למקום. ביום
18.4.00 דנה ועדת המשנה בהתנגדויות שהוגשו והחליטה כדלקמן:
"החלטה: דחיית ההכרעה עד למילוי התנאים הבאים:
1. חוו"ד של מגישי התכנית לעניין המעיין תועבר לשירות ההידרולוגי
של נציבות המים, וזאת לשם קבלת חוות דעתם בנוגע לסיכון של פגיעה במעיין.
2. במידה ולא תתקבל תשובה ו/או אין באפשרות השירות ההידרולוגי לבדוק
את חוו"ד מגישי התכנית, הועדה תמנה מטעמה מומחה הידרולוגי אשר יבדוק את
חוו"ד מגישי התכנית.
3. הועדה מבקשת ממינהל התכנון למנות מודד מוסמך מטעם הועדה, וזאת לשם
בדיקת טענות המתנגדים לעניין הגבולות המדוייקים של התכנית".
ביום 27.3.01 החליטה ועדת המשנה של הועדה
המחוזית לאשר את התכנית בשינויים אלה:
"1. לקבל בחלקה את ההתנגדות לעניין פגיעה צפויה בנביעת המעיין
ולקבוע כי ימונה הידרולוג מלווה צמוד לפרוייקט לכל אורך תקופת הבנייה שבסמכותו
הפסקת העבודה במידה ונביעת המעיין נפגעת.
2. לקבל בחלקה את ההתנגדות לעניין מדידה לא מדוייקת ולקבוע כי מגיש
התכנית יגיש תשריט חתום על ידי מודד נוסף מעבר לזה שחתם על התשריט המופקד. התשריט
החתום על ידי שני מודדים יועבר לאישור המרכז למיפוי בהנחה שהנם נותנים אישורים אלה
במסגרת תפקידם.
3. לקבל בחלקה את ההתנגדות לעניין גובה הבינוי ומסת הבינוי המוצעת
ולבטל את הקומה העליונה המוצעת.
4. לדחות את ההתנגדות לעניין החניה. לדעת הועדה מדובר במלון קטן
שהגישה אליו איננה ברכב. בנוסף הועדה אישרה תכנית עם הסדרי תנועה וחנייה באיזור -
תב"ע 5168.
5. תיקונים טכניים בתיאום עם לשכת התכנון.
6. לדחות את יתר ההתנגדויות ולאשר את התכנית בכפוף לעיל".
3. המערערת הגישה בקשה למשיב 2, יו"ר
הועדה המחוזית (להלן: יו"ר הועדה המחוזית, כאשר
ההתייחסות היא ליו"ר הועדה המחוזית ולוועדה המחוזית יחדיו, הם יכונו להלן: המשיבים), לפי סעיף 110(ב) לחוק התכנון והבניה,
התשכ"ה-1965 (להלן: החוק או חוק התכנון והבניה) למתן
רשות לערור על החלטת הועדה המחוזית בפני המועצה הארצית לתכנון ולבניה (להלן: המועצה הארצית). יו"ר הועדה המחוזית דחה את
הבקשה בקובעו:
"על יו"ר הועדה המקומית (צ"ל מחוזית - ת"א) מוטל
הצורך להפעיל שיקול דעת בנוגע למתן רשות ערר לוועדת הערר שלצד המועצה הארצית. מסגרת
שיקול הדעת הינה מידת הצורך בראייה ארצית כוללת על התכנית נשוא בקשת הרשות, ו/או
השפעות מרחיקות לכת של התכנית על כלל שטח המדינה.
התכנית נשוא בקשה זו הינה תכנית נקודתית שעניינה קביעת בנוי עבור
הרחבת בנין קיים לשימוש מלון.
תכנית מסוג זה אינה באה בגדר תכנית אשר כאמור לעיל יש בה כדי להצדיק
מתן רשות ערר.
זאת ועוד, החלטת ועדת המשנה להתנגדויות הינה החלטה מינהלית אשר חלים
עליה כללי המשפט המינהלי לפיהם נודעת חשיבות רבה לעיקרון של - 'גמר המעשה המינהלי'
ושומה על יו"ר הוועדה המחוזית במסגרת שיקול דעתו ליתן רשות ערר רק במקרים
חריגים, המצדיקים לכאורה חריגה מהעקרונות המפורטים לעיל.
לגופו של הנטען בבקשתכם, הרי שזה זכה להתיחסות ולדיון במסגרת ועדת
המשנה להתנגדויות ואין בו חידוש כל שהוא המצריך מתן היתר ערר".
אמת המידה שהנחתה את יו"ר הועדה
בהחליטו לסרב ליתן למערערת רשות לערור בפני המועצה הארצית היא אפוא, מידת הצורך
בראייה ארצית כוללת או השפעות מרחיקות לכת של התכנית על כלל שטח המדינה.
4. המערערת הגישה עתירה מינהלית לבית המשפט
המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים (להלן: בית המשפט המחוזי או בית המשפט) נגד הועדה המחוזית, יו"ר
הועדה המחוזית, הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים ויזם התכנית, אנטרים איווסטמנט
לימיטד (להלן: היזם). במסגרת
עתירתה ביקשה המערערת שבית המשפט יצהיר, כי החלטת הועדה המחוזית המאשרת את התכנית
היא חסרת תוקף. לחילופין, התבקש בית המשפט להצהיר כי החלטת יו"ר הועדה
המחוזית שלא לתת למערערת רשות לערור למועצה הארצית היא בלתי סבירה ויש ליתן לה
רשות לערור כמבוקש.
בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי, כי
אישור התכנית בתנאים כפי שנקבעו על ידי הועדה המחוזית אינה מהווה החלטה החורגת
ממתחם הסבירות ואין הצדקה להתערב בה. כמו כן, קבע בית המשפט כי אין להתערב בהחלטת
יו"ר הועדה המחוזית, שלא להתיר הגשת ערר למועצה הארצית. זאת מהטעם שלדעתו
מדובר בתכנית נקודתית והמחלוקת היא בעלת אופי מקומי.
5. המערערת מעלה בערעורה טענות מטענות שונות
נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. רובן של טענות אלה אינן מצדיקות התערבות.
הסוגיה היחידה אשר מוצדק לטעמי להתמקד בה, עניינה החלטת יו"ר הוועדה המחוזית
שלא להתיר למערערת להגיש ערר על החלטת הועדה המחוזית. לאור החלטתי, כפי שתפורט
לעיל, שיש להתיר למערערת רשות לערור למועצה הארצית, אמנע בשלב זה לבחון לגופה את
טענתה כי החלטת הועדה המחוזית אינה סבירה. שאלה זו תוכל להתברר, אם יהיה בכך צורך,
לאחר החלטת המועצה הארצית בערר, מבלי שיש בדברי אלה רמז כלשהו לגבי התשובה ההולמת
לשאלה זו.
התשתית הנורמטיבית וגדר המחלוקת
6. סעיף 110 לחוק התכנון והבניה יוצר מנגנון
ערר פנים-מינהלי על החלטות הועדה המחוזית. הסעיף קובע כדלקמן:
"(א) על החלטת ועדה
מחוזית בדבר אישור תכנית או דחייתה רשאים לערור בפני המועצה הארצית כל אחד מאלה:
(1)
בזכות
-
(א)
שלושה
חברי הועדה המחוזית כאחד;
(ב)
ועדה
מקומית או רשות מקומית הנוגעת בדבר;
(2)
ברשות
יושב ראש הועדה המחוזית -
(א)
מגיש
התכנית;
(ב)
מי
שהתנגדותו לתכנית נדחתה;
(ג)
מי
שהשמיע טענות לפי סעיף 106(ב).
(ב) בקשת רשות לערור תוגש
ליושב ראש הועדה המחוזית, תוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לעורר החלטת הועדה
המחוזית והוא יתן החלטתו בתוך חמישה עשר ימים ...".
סעיף זה הנו חלק ממגמה כללית רחבה יותר
בחוק ליצור גופי ערר, המהווים חלק מהמנגנון המנהלי, שתכליתם לקיים ביקורת פנימית
על מעשי הרשות המנהלית. מגמה זו בולטת במיוחד בתיקון מס' 43 לחוק התכנון והבניה,
תשכ"ה-1965 (להלן: תיקון מס' 43), אשר במסגרתו
נוצרו וועדות ערר מיוחדות ושונה בהתאם הרכבם של מוסדות התכנון השונים (ראו: ש'
רויטל, "תיקון מס' 43 לחוק התכנון והבניה - האם מהפך בדיני התכנון", משפטים
כ"ז תשנ"ו 383, 404; ע"א 6365/00 בר אור נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון ואח', פ"ד
נו(4) 38). על היתרונות הגלומים בקיומו של מנגנון ביקורת פנים-מנהלי עמד השופט א'
לוי בע"א 6365/00 הנ"ל:
"בגישה זו טמון היגיון רב. ראשית, היא תורמת להפחתת העומס המוטל
על בתי המשפט. שנית, היא מביאה ליישוב מהיר ויעיל של המחלוקות המתגלעות בין הפרט
לרשות המנהלית. שלישית, היא מאפשרת קיומה של בדיקה שנייה, רחבה, יסודית, ומקצועית,
של החלטות הרשות. רביעית, היא עשויה לטפח יחסים תקינים בין האזרח לשלטון".
בהמשך פסק דינו עומד השופט לוי באופן
ספציפי על היתרונות הגלומים במנגנון הביקורת שיצר סעיף 110 לחוק:
"בסעיף 110 לחוק התכנון והבניה, התווה המחוקק דרך להשיג על
החלטותיה של הוועדה המחוזית. לדרך זו יתרון בולט, באשר הרכבה של המועצה הארצית
מבטיח כי הביקורת על החלטות הוועדה המחוזית תיעשה על ידי גורמים מקצועיים, ובסופו
של ההליך אפשר שהסעד שתושיט המועצה הארצית יהיה אף יעיל יותר מזה שעשוי העורר
לזכות בו בבית המשפט. יותר מכך, המועדים שקצב המחוקק למועצה הארצית למתן החלטה בערר
שנדון בפניה, מבטיח את יעילות הטיפול בתלונתו של הפרט כנגד רשויות התכנון. יתרונות
אלה בולטים במיוחד לאור ההלכה המושרשת, לפיה הביקורת השיפוטית על החלטות המנהל,
ובמיוחד על החלטותיהם של מוסדות התכנון, מצטמצמת לתהליך קבלת ההחלטה, ואין היא
חודרת לשיקולים מקצועיים שעמדו ביסוד ההחלטה המנהלית (בג"ץ 2920/94 אדם טבע
ודין נ' המועצה הארצית לתכנון, פ"ד נ(3), 441; בג"ץ 2324/91 התנועה
לאיכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, פ"ד מה(3), 678)"
(פיסקה 8 לפסק דינו).
7. קיומו של מנגנון ביקורת פנימי תורם אפוא
לאיכות ההליך המנהלי ולייעולו. אולם, אליה וקוץ בה; שימוש בלתי מושכל במנגנון זה
עלול לפגום בתרומתו. מחד גיסא, פתיחה גורפת מידי של מנגנון הביקורת בפני עררים ללא
אבחנה, תחתור תחת יעילות הפעלת מנגנון זה ותכביד ללא הצדקה על הליכי התכנון. מאידך
גיסא, אטימת יתר של מנגנון הביקורת מפני הגשת עררים תחתור תחת איכות המנגנון
כמנגנון פיקוח ובקרה. תרומתו של מנגנון ביקורת פנים-מנהלי להשבחת ההליך המנהלי
קשורה אפוא קשר הדוק בקיום מנגנון סינון אשר יווסת באופן יעיל את העררים שיובאו
בפניו.
סעיף 110 לחוק כולל מנגנון שתכליתו לסנן
את היקף העררים המוגשים למועצה הארצית. הסעיף מאבחן בין מקרים בהם מוגש ערר על
החלטת הועדה המחוזית בזכות לבין מקרים בהם מוגש הערר ברשות. ההבחנה בין המקרים
נעשית על פי זהות העורר, ללא קשר לנושא הערר. רשאים להגיש ערר בזכות רק שלושה חברי
ועדה מחוזית כאחד; ועדה מקומית או רשות מקומית הנוגעת בדבר. רשאים לבקש רשות לערור
בפני המועצה הארצית מגיש התכנית; מי שהתנגדותו לתכנית נדחתה ומי שהשמיע טענות על
פי סעיף 106(ב) לחוק. יתכן והרציונל המונח ביסוד אבחנה זו הוא, שהנחה היא כי שלושה
חברי ועדה או רשות מקומית יעלו בפני המועצה הארצית נושאים בעלי חשיבות. לעומתם,
מתנגד פרטי לתכנית עלול להטריד את המועצה בדברים של מה בכך, רק משום שהגשת ערר
תואמת את האינטרס שלו. מכל מקום, הקריטריונים המשמשים לצורך סינון הזכאים להגשת
ערר בזכות הם חדים וברורים. אשר להגשת ערר ברשות, אף כאן קיימת כאמור אבחנה
שעניינה זהות העורר, אולם לכך מתווספת מסננת נוספת - נדרשת רשות להגשת ערר מאת
יו"ר הועדה המחוזית. דא עקא, הסעיף אינו מתווה את השיקולים שעל יו"ר
הועדה לשקול בבואו להחליט האם להיעתר לבקשה כאמור. מכאן עולה השאלה מהן אמות המידה
אשר ראוי כי ינחו את החלטתו, והאם במקרה דנן, ישנה עילה להתערב בשיקול דעתו,
כשהחליט שלא ליתן למערערת רשות לערור למועצה הארצית.
8. עמדת המשיבים היא, כי רשות לערור למועצה
הארצית תינתן רק במקרים בהם יש לגוף זה יתרון מובהק; תכניות בעלות היבטי
"מקרו", כגון תכניות בעלות היקף מחוזי או ארצי, תכניות שנטען לגביהן כי
הן פוגעות בתכניות מתאר ארציות וכיוצא בזה. לדעתם, התכנית הנדונה - תכנית מקומית
בעלת היקף מצומצם, אינה מצדיקה דיון במועצה הארצית. המערערת טוענת מצידה, כי
התכנית מעוררת היבטים ציבוריים המצדיקים מתן רשות ערר בפני המועצה הארצית. בין
היתר, הקמת פרויקט מלונאי במתחם רגיש, בסמוך לאחד מאתרי התיירות הצליינית המרכזיים
בירושלים ובצמוד למבנה של מסגד וכן ייחודה וצביונה המיוחד והתיירותי של שכונת עין
כרם, מצדיקים להעמיד את התכנית במבחן המועצה הארצית. התכנית ראויה לבחינה על ידי
המועצה הארצית גם לנוכח העובדה שבתכנית המתאר לעין כרם נקבע כי יוגש תכנון מפורט
לכל אזור וכי נושא האכסון המלונאי בשכונת עין כרם לא הוסדר עד כה בתכנית המתאר
שבתוקף וזכה לטיפול רק לאחרונה בתכנית מס' 7193 (שינוי מס' 1/2001 לתכנית מתאר מקומית
לירושלים, לתמ"א מס' 22 ולתכנית מס' 2610, להלן: תכנית 7193) אשר הוחלט על הפקדתה בתנאים ואשר עקרונותיה
מנוגדים לתכנית דנן.
התווית מסגרת לשקול דעת יו"ר הועדה
המחוזית בבקשה להגשת ערר
9. כנאמר לעיל, המחוקק סתם ולא פירש מהן אמות
המידה אשר לאורן ישקול יו"ר הועדה המחוזית מתן רשות לערור על החלטת הועדה
המחוזית בפני המועצה הארצית. סוגיה זו טרם נדונה בבית משפט זה. בתי המשפט
המינהליים אשר בפניהם נדונה הסוגיה ניסו כוחם בעיצוב אמות מידה שידריכו את
יו"ר הוועדה המחוזית בהפעלת סמכותו. הובעו בעניין זה עמדות השונות זו מזו.
גישה אחת, אשר ניתן לכנותה הגישה המצמצמת, גורסת שיש להעניק רשות לערור בפני
המועצה הארצית רק כאשר מדובר בתכניות בעלות השלכות תכנוניות כלל ארציות או הנוגעות
לקביעת מדיניות כלל-ארצית (גישה זו משתקפת, למשל בפסק דינו של השופט בן זמרה
בעת"מ 32/99 אסתר מנצורי נ' הועדה המחוזית (טרם
פורסם); פסק דינה של של השופטת הכט, בש"א 2962/98 מרדכי אריה שלזניגר נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז ירושלים (טרם
פורסם); פסק דינה של השופטת פלפל בעת"מ (ת"א) 2041/98 אהובה פלחי נ' הועדה המחוזית (טרם פורסם)). גישה אחרת, שניתן לכנותה
הגישה המרחיבה, גורסת כי אין מקום להגביל את מתן ההיתר להגשת ערר רק לנושאים שיש
להם השפעות על כלל שטח הארץ או שיש צורך, כדי להכריע בהם, בראייה כלל ארצית. די כי
מדובר בנושאים בעלי חשיבות תכנונית וציבורית רחבה (לפסק דין המשקף גישה זו, ראו
פסק דינו של השופט עדיאל עת"מ (י-ם) 266/01 החברה להגנת הטבע נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה, ירושלים ואח',
דינים מחוזי, כרך לג(3), 750 ונראה שזו אף עמדתה של השופטת וסרקרוג בעת"מ
(חי') 30141/97 מדינת ישראל נ' הועדה המחוזית לתכנון
ולבניה מחוז חיפה ואח', וכן בעת"מ (חי') 30068/97 מרטין נ' הועדה המחוזית חיפה, פד"מ כרך א', בעמוד 423). גישה
נוספת שונה בסוגיה זו הובעה על ידי הנשיא זיילר בעת"מ 226/01 החברה להגנת הטבע נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים (טרם
פורסם). לדעתו, המבחן הקובע בעניין זה, הוא מבחן החשיבות או, כלשונו, מבחן
ה"עוצמה" של האינטרסים הנדונים בהחלטה. מבלי למצות את קשת המצבים בהם
ראוי לתת רשות לערור על החלטת הועדה המחוזית בפני המועצה הארצית, מציין הנשיא
זיילר דוגמאות למדדי "עוצמה" אשר צריך שיביאו למתן רשות לערור: החלטה
בעלת חשיבות שהוכרעה על-ידי קוורום מצומצם; התייצבות ציבורית מסיבית בשאלה עקרונית
חשובה הנוגדת את החלטת הועדה, פגם או חסר שנפלו בהחלטת הועדה המחוזית, שנזקם מרובה
ושלא ניתן לתקנם בועדה, או שהועדה לא יזמה את תיקונם.
10. כשלעצמי, מסופקני אם ניתן, או רצוי, לעצב
כבר עתה קריטריונים חדים וברורים אשר ינחו את יו"ר הוועדה המחוזית להפעיל את
הסמכות המוקנית לו בסעיף 110 לחוק. קביעת אמות מידה נוקשות בעניין זה, כבר בשלב
זה, תשרת אמנם את התכלית של הדרכת יו"ר הוועדה המחוזית כיצד להפעיל את סמכותו.
מצד שני, הדבר עלול לכבול את ידיו יתר על המידה ולאלצו "לשבץ", לעיתים
באופן טכני, כל מקרה הבא בפניו לאורם של אמות מידה אלה. דומני, שיש להותיר
לפרקטיקה את מלאכת עיצובן של אמות המידה הראויות. יש לפסוע בעניין זה צעד אחר צעד,
כאשר כל מקרה ייבחן לגופו לפי נסיבותיו הספציפיות. בשלב זה הייתי מסתפק באמירה
הכללית, מבלי למצות ומבלי לפרט, שכדי שתינתן רשות ערעור למועצה הארצית, נדרש
שהעניין יהיה חשוב עד כדי הצדקה לערב את המועצה, אם בשל היותו בעל השלכה רחבה, אם
בשל אופיו העקרוני, אם בשל היותו מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת ואם בשל היותו נתון
למחלוקת ציבורית קשה. רק לאחר שיצטבר ניסיון בהחלטות בעניין זה, הן של יו"ר
הוועדות המחוזיות והן של בתי המשפט לעניינים מינהליים אשר בפניהן מבוקרות החלטות
אלה, תתבהר גם התמונה הכללית וניתן יהיה ביתר קלות להתוות את השיקולים המרכזיים
הנדרשים לעניין. כמובן שעל יו"ר הוועדה המחוזית מוטל הנטל להתכבד ולנמק את
שיקוליו להיעתר או לדחות את הבקשה שבפניו. נאמן לגישתי זו, אפנה לבחון את הנסיבות
הספציפיות של המקרה שבפנינו.
מן הכלל אל הפרט
11. דעתי היא, כי בענייננו, חברו מספר נסיבות
אשר הצטברותן יחד מצדיק היעתרות לבקשת המערערת להעניק לה רשות להגיש ערר בפני
המועצה הארצית. ראשית, בניית המלון מתבצעת בסמוך למעיין אשר אין עוררין
לגבי חשיבותו הדתית וההיסטורית. מדובר באתר תיירות צלייני בעל חשיבות רבה לבני הדת
הנוצרית ברחבי העולם. הועלה חשש כי הבניה שתבוצע מכוח התכנית עלולה לפגוע בנביעת
המעיין. אכן, בעקבות הנטען בהתנגדויות שנשמעו בפני הועדה המחוזית, הוגשה מטעם היזם
חוות דעת של מומחה הידרולוגי לפיה לא צפויה פגיעה בנביעת המעיין עקב הבניה. הוועדה
המחוזית העבירה חוות דעת זו לשירות ההידרולוגי של נציבות המים ונציב שירות המים
קיבל את עמדת המומחה מטעם היזם, אולם בד בבד הוא הוסיף וקבע שאין להוציא מכלל
אפשרות כי פגיעה כלשהי בשפיעתו תתרחש בכל זאת. בעקבות חוות דעת זו, החליטה הוועדה
המחוזית להתנות את אישור התכנית במינוי הידרולוג צמוד לכל אורך תקופת הבנייה,
ולהידרולוג זה הוקנתה הסמכות להפסיק כליל את העבודה במידה ויתברר שנביעת המעיין
נפגעת. למרות קביעתו של אמצעי זה, הרי לאור חשיבותו המיוחדת של המעיין, ראוי להתיר
למערערת לערור בפני המועצה הארצית על מנת שזו תשקול את אישור התכנית והאינטרס
היזמי, אל מול החשש לפגיעה בנביעת המעיין או שפיעתו, וכן את סבירות אמצעי הפיקוח
שנקבע על ידי הוועדה המחוזית. בכך אין כמובן כדי לקבוע, כי כל אימת שהוועדה
המחוזית אינה מקבלת את התנגדותו של מתנגד בעניין מקצועי זה או אחר, תינתן לו רשות
לערור למועצה הארצית. בדרך כלל, החלטת הוועדה המחוזית בעניינים אלה תהייה סופית.
אולם, במקרה מיוחד שבפנינו, חשיבות האתר, המחייבת זהירות והקפדה יתירה בהפעלת
שיקול הדעת המקצועי של הוועדה המחוזית, בתוספת לשיקולים נוספים עליהם אעמוד להלן,
מצדיקים להתיר למערערת לערור בפני המועצה הארצית.
שנית, עניינה של התכנית דנן הנה
הקמת מלון בשכונה בעלת ייחוד וצביון מיוחד. ההחלטה לאשר את התכנית מנוגדת להשקפתה
של הוועדה המחוזית, כפי שזו הוצגה בעבר, לשמור על אופייה וייחודה הנופי
והארכיטקטוני של עין כרם, לשמור אל איזון בין פיתוח הכפר לשימורו וכן למנוע תוספת
יחידות דיור ברחוב המעיין. אמנם, הוועדה המחוזית רשאית לחזור בה מהשקפות בהן
החזיקה בעבר, בהתקיים נימוקים ונסיבות שיצדיקו זאת. אולם בהצטרף לנסיבות נוספות
המייחדות מקרה זה, מספק שינוי זה בגישתה תמיכה נוספת לבקשת המערערת להתיר לה לערור
למועצה הארצית.
שלישית, נושא האכסון המלונאי
בשכונת עין כרם, אשר לא הוסדר בתכנית המתאר, זכה לאחרונה לטיפול בתכנית 7193
המיועדת לחול על כל האזור בו כלול רחוב המעיין, לרבות שטחה של התכנית בה עסקינן.
בתכנית 7193 קיימת התייחסות מפורשת לסוגיית האכסון התיירותי באזור המעיין במתכונת
של צימרים בלבד תוך שלילת בניית בתי מלון באזור המעיין. הוועדה המחוזית החליטה
להפקיד את התכנית בתנאים (ראו פרוטוקול החלטות מישיבת ועדה מחוזית מס' 8/2002). אף
עובדה זו תומכת בבקשת המערערת להתיר לה לערור בפני המועצה הארצית, שכן הקמת מלון
באזור רחוב המעיין תהפוך, בעקבות תכנית זו, לחריג שאין לו אח ורע באזור.
איני מתעלם מכך שהחלטת הוועדה המחוזית
להפקיד תכנית זו בתנאים התקבלה זמן רב לאחר החלטת הוועדה המחוזית בתכנית בה
עסקינן, ואף לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי. משכך, השלכתה על המקרה שבפנינו לא
נדונה לגופה על ידי בית המשפט המחוזי. גם אין בעובדת הפקדת התכנית, כשלעצמה, כדי
להקים עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כמו כן יש להזכיר, שבהחלטתה
מיום 29.10.02, הבהירה הוועדה המחוזית שאין בהחלטתה להפקיד את תכנית 7193 כדי
לגרוע מהחלטתה לאשר את התכנית דנן, ובמידה וזו תאושר על ידי שר הפנים ותקבל תוקף,
יתוקנו מסמכי תכנית 7193 בהתאם (פרוטוקול החלטות מישיבת הוועדה המחוזית מס'
15/2002). אולם, כשמתברר שהתכנית בה עסקינן הינה חריגה בשכונת עין כרם ותכנית 7193
מדגישה את העובדה שלכאורה כך גם צפוי להיות בעתיד, בנסיבות אלה קיומה של תכנית
7193 מספק תמיכה נוספת לבקשת המערערת להתיר לה רשות ערר בפני המועצה הארצית.
12. לסיכום, נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה,
בהצטברותן יחד, מובילות למסקנה שהחלטת יו"ר הוועדה המחוזית שלא להתיר למערערת
לערור בפני המועצה הארצית אינה יכולה לעמוד. לפיכך, ערעורה של המערערת מתקבל במובן
זה, שניתנת לה רשות לערור למועצה הארצית על החלטת הוועדה המחוזית מיום 27.03.01
לאשר את התכנית.
בנסיבות העניין, הייתי מבטל את חיוב
המערערת בהוצאות כפי שאלה נקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, וקובע שכל צד ישא
בהוצאותיו בערכאתנו.
ש
ו פ ט
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה. ש
ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים. ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק
דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, ט' באדר
ב' תשס"ג (13.3.03).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
/עכב
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02036630_E04.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il