ברי בל נ. לשכת עורכי הדין בישראל

פסק-דין בתיק על"ע 3658/05 בבית המשפט העליון על"ע 3658/05 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המבקשת: ברי בל נ ג ד המשיבים: 1. לשכת עורכי הדין בישראל 2. הועד המרכזי 3. ועדת ההתמחות הארצית ערעור על החלטת לשכת עורכי הדין מיום 28.2.05 תאריך הישיבה: ג' באלול תשס"ה (7.9.05) בשם המבקשת: עו"ד י' ריבלס בשם המשיבים: עו"ד מ' עליאש פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. לפנינו ערעור על החלטתה של לשכת עורכי הדין (להלן - הלשכה) מיום 28.2.05, שדחתה בקשה של המערערת לעיון חוזר בהחלטה קודמת, מיום 23.11.04, לפיה סירבה הלשכה לרשום את המערערת כמתמחה למשך תקופת זמן מסוימת. 2. ביום 7.3.04 נתקבלה בלשכה בקשתה של המערערת לרושמה כמתמחה (להלן - בקשת ההתמחות). לבקשת ההתמחות צורפו מסמכים שונים, מהם עולה כי נגד המערערת תלוי ועומד כתב אישום פלילי. בעקבות פנייה של הלשכה מיום 24.3.04, צירפה המערערת לבקשת ההתמחות מכתב לוואי ובו פירוט לעניין ההליכים המתנהלים נגדה וכן תצהיר חתום בנוסח שנקבע על ידי הלשכה, במסגרתו נמחק הסעיף המציין כי לא הוגש כתב אישום נגד המערערת. כתב האישום המקורי, אשר הוגש לבית משפט השלום בפתח תקווה ביום 2.7.03, ייחס למערערת ולאימהּ (יחד להלן - הנאשמות) עבירות של הסגת גבול (סעיף 447(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין)) ותקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות (סעיף 380 ו-382(א) לחוק העונשין). זאת ועוד, ביום 12.11.03 הגישה המערערת ליועץ המשפטי לממשלה בקשה לעיכוב ההליכים נגדה. ביום 20.6.04 קיימה ועדת ההתמחות הארצית של הלשכה (להלן - הוועדה) דיון בבקשת ההתמחות. בתום הדיון, החליטה הוועדה להמליץ לוועד המרכזי להתלות את הטיפול בבקשת ההתמחות עד למתן החלטה בבקשה לעיכוב ההליכים. הוועד המרכזי אישר את המלצת הוועדה ביום 28.9.04 (סמכותה של הלשכה לדחות בקשה לרישום מתמחה מעוגנת בסעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961). בין לבין, נדחתה בקשתה של המערערת לעיכוב הליכים. בהמשך הושג הסדר טיעון בין הנאשמות למאשימה ולפיו תוקן כתב האישום באופן שיוחסה לנאשמות אך עבירה של תגרה (סעיף 191 לחוק העונשין). עוד הוסכם במסגרת הסדר הטיעון, כי הנאשמות תודינה באשמה אך לא תורשענה וכי בית המשפט יצווה עליהן ליתן התחייבות להימנע מעבירת אלימות, בהתאם לסעיף 73 לחוק העונשין. ביום 14.9.04 אימץ בית המשפט את הסדר הטיעון, נמנע מהרשעתן של הנאשמות וחייב אותן ליתן התחייבות על סך 5,000 ש"ח שלא לעבור עבירת אלימות למשך שנה אחת (להלן - ההתחייבות). המערערת המציאה ללשכה עותק מפסק הדין האמור. 3. ביום 14.10.04 דנה הוועדה בשנית בעניינה של המערערת, והחליטה להמליץ שלא לאשר את רישום ההתמחות עד לתום תקופת ההתחייבות (14.9.05). עוד הומלץ, כי עם תום התקופה הנזכרת תוכל המערערת לחדש את בקשתה, וזאת בתנאי שתעמוד בהתחייבותה. ביום 23.11.04 אישר הוועד המרכזי את המלצת הוועדה. ביום 5.12.04 פנתה המערערת ללשכה בבקשה לעיון מחדש בהחלטה אשר התקבלה בעניינה. משכך, ביום 28.2.05 דנה הוועדה בשלישית בעניינה של המערערת. בעקבות הדיון נקבע, כי לא התקיימו נסיבות חדשות המצדיקות דיון חוזר בבקשת ההתמחות. הודעה על כך נתקבלה אצל המערערת ביום 18.3.05. ביום 14.4.05 הגישה המערערת לבית משפט זה את הערעור שלפנינו, המכוון כנגד החלטתה של הוועדה מיום 28.2.05. במהלך הדיון בערעור טען בא כוח המערערת, בין היתר, כי מאחר שההליך הפלילי אשר התנהל נגד המערערת הסתיים ללא הרשעה, לא הייתה הלשכה רשאית להביא בחשבון את ההתחייבות להימנע מעבירה אשר הוטלה עליה. בא כוח הלשכה חלק עליו בנימוק, כי אין זה מתקבל על הדעת שאדם שטרם ריצה את אשר הוטל עליו בתיק פלילי יירשם כמתמחה. 4. נתייחס תחילה לשלוש סוגיות מקדמיות: ראשית, הערעור שלפנינו מופנה כנגד "החלטתה" של הוועדה מיום 28.2.05. דע עקא, הסמכות לעניין רישום מתמחים נתונה בידי הוועד המרכזי. הוועדה - היא כזכור ועדת ההתמחות הארצית - הינה אך גוף מייעץ לוועד המרכזי (על"ע 6038/04 ג'ורג'י נ' לשכת עורכי הדין בישראל (טרם פורסם) (להלן - פרשת ג'ורג'י), פיסקה 16). אף על פי כן, במסגרת תשובתה של הלשכה מיום 10.3.05 לבקשה לעיון חוזר, התייחסה הלשכה עצמה להמלצה של הוועדה כאל החלטה מטעמה. אף בפנינו לא נטען כי המלצתה של הוועדה איננה משקפת את עמדת הלשכה. בנסיבות אלו, דומה כי עלינו לראות בהמלצת הוועדה מיום 28.2.05 כהחלטה מטעם הלשכה, אשר כנגדה זכאית הייתה המערערת לערער. שנית, בקשת ההתמחות של המערערת נדחתה, כזכור, עוד ביום 23.11.04. ההחלטה מיום 28.2.05, עליה נסוב הערעור שלפנינו, מתייחסת לבקשתה של המערערת לעיון חוזר. משלא השיגה המערערת על ההחלטה המקורית, הרי שלכאורה אין לאפשר לה לערער עליה בעקיפין באמצעות תקיפתה של ההחלטה בבקשה לעיון חוזר. בהקשר זה יצוין, כי לטענת המערערת ההחלטה מיום 23.11.04 מעולם לא הומצאה לה. אף אם נתעלם מטענה זו, הרי שאין מקום לדחיית הערעור מן הטעם הנזכר. כפי שיובהר מיד, סבורים אנו כי הלשכה לא הייתה רשאית להביא בחשבון את ההתחייבות להימנע מעבירה אשר הוטלה על המערערת וכן את העובדות העומדות בבסיסו של חיוב זה. משכך, הפגם שהתקיים בהחלטה מיום 23.11.04 עומד בעינו אף ביחס להחלטה מיום 28.2.05, היא ההחלטה נשוא הערעור שלפנינו. שלישית, על פי תיקון לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, אשר חלקו הארי נכנס לתוקף ביום פרסומו - 8.8.05, הסמכות לדון בהשגה על סירוב מטעם הלשכה לרשום מתמחה, נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים. השגה כאמור תוגש לבית המשפט לעניינים מינהליים על דרך עתירה מינהלית (ראו סעיפים 4(10)(3) ו-16 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים (תיקון מס' 15), התשס"ה-2005 (ס"ח 2020, 8.8.05, 738) (להלן - תיקון 15)). מאחר שהערעור שלפנינו הוגש עוד טרם כניסתו של תיקון 15 לתוקפו, הרי שתיקון זה אינו חל עליו (סעיף 44(א) לתיקון 15). 5. כאמור, הערכאה הדיונית אשר דנה בהליך הפלילי נגד המערערת אימצה את הסדר הטיעון. בהתאם להסדר, נמנע בית המשפט מהרשעתה של המערערת, וחייב אותה לחתום על התחייבות על סך 5,000 ש"ח להימנע מעבירת אלימות למשך שנה אחת. נתונים אלו הם שעמדו בבסיס החלטת הלשכה מיום 23.11.04 להימנע מרישומה של המערערת להתמחות, וכן בבסיס ההחלטה הנוספת מיום 28.2.05 הדוחה את בקשתה של המערערת לעיון חוזר. כפי שכבר ציינו, סבורים אנו כי הלשכה לא הייתה רשאית להביא בחשבון, במסגרת שיקוליה, את תוצאתו של ההליך הנזכר וכן את עובדות האישום המתוקן נשוא אותו הליך, בהן הודתה המערערת. נפרט עתה את טעמינו לכך. 6. סעיף 2 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן - חוק המרשם), מונה את פרטי הרישום הכלולים במסגרת המרשם המנוהל על ידי המשטרה. בין יתר פרטי הרישום נזכרים גם "...צווים בדבר התחייבות להימנע מעבירה - למעט צווים נגד מתלונן - וצווי שירות לתועלת הציבור, אף אם ניתנו ללא הרשעה, והכל עקב עבירה" (סעיף 2(2) לחוק המרשם; לעניין תכליתו של חוק המרשם ראו דנ"פ 9384/01 אל נסאסרה נ' לשכת עורכי הדין של מדינת ישראל - הועד המרכזי (טרם פורסם) (להלן - פרשת אל נסאסרה), פיסקאות 28-22 לחוות דעתה של השופטת ד' ביניש). על פי הקבוע בסעיף 13 לחוק המרשם, אין למסור סוגי מידע מסוימים - ובכלל זה צווים בדבר התחייבות להימנע מעבירה וצווי שירות לתועלת הציבור שניתנו ללא הרשעה - אלא לגורמים הנזכרים בסעיף (ראו סעיף 13(5) לחוק המרשם). לשכת עורכי הדין אינה נמנית על הגורמים האמורים. סעיף 21 לחוק מורה כי "בעל סמכות על פי דין הפועל בסמכותו לא יביא בחשבון מידע שאינו זכאי לקבלו לפי חוק זה". מן האמור לעיל עולה, כי אין הלשכה רשאית להביא בחשבון, במסגרת החלטתה בבקשה לרישום מתמחה, מידע שעניינו צווים בדבר התחייבות להימנע מעבירה, אשר ניתנו ללא הרשעה. יצוין, כי הסוגיה שעניינה התחשבות במידע אשר אין הלשכה זכאית לקבלו לפי חוק המרשם, התעוררה בעבר ביחס להרשעות שהתיישנו או שנמחקו (פרשת אל נסאסרה) וביחס לצווי שירות לתועלת הציבור (פרשת ג'ורג'י). משאין הלשכה רשאית להביא בחשבון מידע ביחס לצו בדבר התחייבות להימנע מעבירה, ממילא אף אין היא רשאית להביא בחשבון את העובדות אשר הובילו למתן הצו (ראו, על"ע 8856/00 אל נסאסרה נ' לשכת עורכי הדין בישראל, הוועד המרכזי, פ"ד נו(1) 258, 270-269 (השופט מ' חשין); פרשת ג'ורג'י, פיסקה 17). נדגיש, כי כל עוד היה כתב האישום נגד המערערת תלוי ועומד, נראה שרשאית הייתה הלשכה להביאו בחשבון במסגרת שיקוליה ולסרב באופן זמני לרשום את המערערת כמתמחה (ראו, על"ע 7660/02 טל נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נז(1) 42). אולם, משהסתיים ההליך הפלילי בהטלת ההתחייבות ללא הרשעה, הוחלה מאליה המגבלה הקבועה בחוק המרשם. 7. כזכור, בענייננו המערערת היא שצירפה לבקשת ההתמחות מסמכים אשר העידו על קיומם של הליכים פליליים תלויים ועומדים נגדה. בהתאם להנחית הלשכה, אף צירפה היא לבקשתה מכתב לוואי ובו פירוט לעניין ההליכים המתנהלים נגדה. כמו כן, המערערת המציאה ללשכה עותק מפסק הדין שניתן בעניינה, ואשר במסגרתו הוחלט להטיל עליה התחייבות ללא הרשעה. האם יש בנתונים אלו כדי לשנות ממסקנתנו לפיה לא הייתה הלשכה רשאית להביא בחשבון את המידע בדבר ההתחייבות? דומה כי מחויבים אנו להשיב על שאלה זו בשלילה. סעיף 20(ב) סיפא לחוק המרשם קובע חריג, המכשיר ראיה שיש בה משום גילוי הרשעה שנמחקה אם המידע עליה נמסר ביודעין על ידי מי שהרשעתו נמחקה. בפרשת אל נסאסרה דן הרכב מורחב של בית משפט זה בהיקף תחולתו של החריג האמור. בדעת הרוב נקבע, כי על מנת שיתמלאו תנאיו של החריג אין די כי מוסר הראיה יהיה מודע לטיב פעולתו ולנסיבותיה. עליו להיות מודע, בנוסף לכך, אף לזכותו החוקית שלא לגלות את הרשעתו שנמחקה. לשון אחר, עליו להיות מודע לכך שמסירת המידע תכשיר ראיה שאלמלא כן הייתה פסולה, ולוותר במודע על זכותו שלא לגלות את המידע. הגם שהחריג בדבר מסירת מידע ביודעין הקבוע בסעיף 20(ב) סיפא לחוק המרשם, מתייחס אך להרשעה שנמחקה, הוחל הוא במסגרת פרשת אל נסאסרה אף על הרשעה שהתיישנה. כמו כן, בפרשת ג'ורג'י הוחל החריג הנזכר אף על צו שירות לתועלת הציבור, שניתן ללא הרשעה. על רקע האמור, נראה כי ראוי להחיל את החריג לגבי מסירת מידע ביודעין אף ביחס לצו בדבר התחייבות להימנע מעבירה, שניתן ללא הרשעה. משמע, כאשר אדם אשר הוטלה עליו התחייבות להימנע מעבירה ללא הרשעה, מוסר ביודעין (באופן שמונח זה פורש בפרשת אל נסאסרה) מידע בדבר ההתחייבות האמורה, ניתן יהיה להביא מידע זה בחשבון. עם זאת, בנסיבות המקרה שלפנינו אין לומר כי המערערת מסרה ביודעין את המידע בדבר ההתחייבות. נזכיר, כי במסגרת בקשת ההתמחות נדרשה המערערת לחתום על תצהיר המתייחס לסוגית הגשתו של כתב אישום נגדה (לעניין סמכותה של הלשכה לדרוש הצהרה כאמור ראו, על"ע 9846/03 כהן נ' לשכת עורכי הדין - הועד המרכזי (טרם פורסם)). משכך, ועל רקע החלטת הלשכה בדבר התלייתה של בקשת ההתמחות, אין לראות במסירת פסק הדין ללשכה משום ויתור מודע מצד המערערת על זכותה שלא לגלות את המידע (בהקשר זה השוו: פרשת אל נסאסרה, פיסקאות 35-34 לחוות דעתה של השופטת ד' ביניש; וחוות דעתם של השופטים מ' נאור וי' עדיאל בפרשת ג'ורג'י). המסקנה המתבקשת היא, איפוא, כי הלשכה לא הייתה רשאית להביא בחשבון את ההתחייבות אשר הוטלה על המערערת. משקיבלנו את טענתה של המערערת בעניין זה, אין לנו צורך להידרש ליתר הטענות שהועלו במסגרת הערעור. נוסיף לסיום, כי חוזרים אנו על הקריאה אשר הובעה בפרשת אל נסאסרה ובפרשת ג'ורג'י, לפיה ראוי כי המחוקק ייתן דעתו לקשיים שמעורר נוסחו של חוק המרשם וישקול את הצורך בשינוי חקיקתי; וזאת אף ביחס למידע שעניינו צו בדבר התחייבות להימנע מעבירה, הניתן ללא הרשעה. 8. הגענו, אם כן, לכלל מסקנה כי החלטתה של הלשכה לסרב לרשום את המערערת אינה יכולה לעמוד. המערערת טוענת כי עבדה במשרד עורכי דין בפועל כבר מאז חודש פברואר 2004 וכי יש להכיר בתקופה שמיום 7.3.04 כתקופת התמחות (כזכור, ביום 7.3.04 נתקבלה בלשכה בקשת ההתמחות של המערערת). ברי, כי אין לקבל טענה זו. כפי שראינו, הוועדה המליצה ביום 20.6.04 לסרב לרשום את המערערת כמתמחה, שעה שמעל ראשה היה תלוי כתב אישום. המלצה זו אושרה על ידי הוועד המרכזי ביום 28.9.04. נראה, כי בהחלטה האמורה לא נפל פגם. נזכיר כי בכתב האישום המקורי מדובר היה, בין היתר, על עבירה של תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות. בכל מקרה, המערערת לא השיגה במועד על ההחלטה. דומה אם כן, שהתאריך האפשרי המוקדם ביותר לחישוב תקופת ההתמחות יכול להיות יום 15.9.04, דהיינו היום שלאחר סיומו של ההליך הפלילי. כמובן, שעל הלשכה לערוך בירור במטרה לוודא שאומנם הייתה המערערת מתמחה בתקופה הרלוונטית ולקבל החלטה בהתאם. 9. התוצאה היא כי הערעור מתקבל, והחלטתה של הלשכה מיום 28.2.05 מבוטלת. אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט גרוניס כלשונה. אבקש להטעים, במלים אחדות, את הצורך שציין חברי, ואשר נדרש אליו בית-משפט זה בפרשיות אל נסאסרה וג'ורג'י, שאותן איזכר חברי, לפעולה מצד המחוקק בעקבות הקשיים שבחוק המרשם במתכונתו כיום. זאת, בעקבות ההתלבטות הרבה שאנו שבים אליה השכם והערב, בשאלות הנוגעות לציון עברו של אדם ולאיזון שבין חשיבות הדבר לטוהר המחנה, ובמיוחד בשירות הציבור ובמקצועות כגון עריכת הדין, לבין שיבתו למוטב ושיקומו. השופטת ביניש בפרשת אל נסאסרה (פסקה 24) הזכירה את הלכות תקנת השבים במשפט העברי ואת הדיון בהן, והמעיין יעיין. ואולם, כדי למנוע את המבוכות המרובות המתלוות לכך, המבוטאות היטב בפסוק (משלי כ"ח, י"ג) "מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם", נחוצה הבהרת המחוקק, ואין טוב מימים אלה של אלול, ימי התשובה, לשוב לכך. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, י"א באלול תשס"ה (15.9.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05036580_S05.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il חכ/