כמאל אבו סעד נ. המפקד הצבאי - איזור הגדה המערבית

פסק-דין בתיק בג"ץ 3652/96 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3652/96 בג"ץ 699/98 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי העותרים בבג"ץ 3652/96: העותרים בבג"ץ 699/98: כמאל אבו סעד ואח' סמיר מטר ואח' נ ג ד המשיבים בבג"ץ 3652/96 1. המפקד הצבאי - איזור הגדה המערבית ובבג"ץ 699/98: 2. שר הפנים עתירות למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: י"ח באדר ב' התשס"ה (29.03.2005) בשם העותרים בבג"ץ 3652/96 והעותרים בבג"ץ 699/98: בשם המשיבים בבג"ץ 3652/96 ובבג"ץ 699/98: עו"ד לאה צמל; עו"ד אהרון גבע עו"ד אורית קורן; עו"ד הרן רייכמן פסק-דין הנשיא א' ברק: 1. העותרים בשתי העתירות שלפנינו הנם, ברובם, תושבי הכפר ביר-עונה, המצוי בעיקרו בשטח השיפוט של העיר ירושלים. עקב טעות של רשויות המדינה, לא נרשמו העותרים, שהתגוררו במקום בשנת 1967, כתושבי ירושלים, אלא כתושבי אזור יהודה ושומרון. בעתירות אלה ביקשו שמעמדם יוסדר כדין, כך שיוענק להם מעמד של תושבי קבע במדינת ישראל. הטיפול בעתירות נמשך זמן רב, במהלכו פעלו הצדדים לבדיקת הנתונים הנדרשים ולתיקון טעותה של המדינה. עם חלוף השנים נמצא מענה לרבים מן הסעדים שנתבקשו בראשונה על-ידי העותרים. כך, רוב העותרים קיבלו מעמד של תושבי קבע בירושלים, לאחר שהוכרו כמי שהתגוררו במקום מאז 1967. אחרים, שהתגוררו בירושלים ברציפות תקופה ארוכה, מקבלים באורח סדיר – על-פי הסדר מיוחד שנטלו על עצמם המשיבים במסגרת עתירות אלה – היתרי יציאה עִתיים מאזור יהודה ושומרון לירושלים, המאפשרים להם לשהות בירושלים וכך להמשיך לדור בבתיהם. בקשתם של עותרים בודדים נדחתה והם אינם מורשים לשהות עוד בירושלים (ראו הודעות המשיבים בבג"ץ 699/98 מיום 31.5.2004 ובבג"ץ 3652/96 מיום 8.7.2004). 2. למרבית המחלוקות שעמדו ביסוד העתירות נמצאו, אפוא, פתרונות, והעתירות – שהניעו את הרשויות למציאת אותם פתרונות – נתייתרו למעשה בהקשרים אלה. נותרו במחלוקת ארבעה עניינים, שהם בשולי העתירות. הצדדים השלימו טיעוניהם בכתב בעניינים אלה ושמענו דבריהם על-פה. עת היא להכריע. נעשה כן להלן, אחת לאחת. א. טענת הרטרואקטיביות 3. טוענים העותרים, כי כל אותם עותרים שקיבלו תושבות קבע בעקבות העתירות, זכאים כי תושבותם תחשב כאילו הוענקה בשנת 1967. נפקותה העיקרית של טענה זו, לשיטת העותרים, היא בהיקף הזכאות לתגמולי ביטוח לאומי שהעותרים עשויים להיות זכאים להם, בהנחה שהיו תושבים כבר מאז 1967, ולא ממועד הענקת התושבות בפועל (שנת 2004). בעניין זה הצהיר בפנינו בא-כוח המשיבים (ביום 29.3.2005), כי מבחינת משרד הפנים, העותרים שקיבלו רישיונות לישיבת קבע "זכאים לתושבות כדין משנת 1967"; וכך אנו קובעים. אשר לטענותיהם של העותרים כלפי המוסד לביטוח לאומי – המוסד כלל לא הופיע כמשיב בעתירות אלה, ואין מקום שנורה בעניין זה במסגרתן. על העותרים (שזכו בתושבות) להביא טענותיהם בפני הגורמים המוסמכים במוסד לביטוח לאומי. בבחינת הסוגיה, תעמוד לפני אותם גורמים עמדת משרד הפנים, אותה אימצנו בפסק דין זה. אם יבקשו העותרים להשיג על קביעת המוסד לביטוח לאומי בעניין – פתוחה דרכם לעשות כן בדרכים הקבועות בדין. ב. טענת ה"שדרוג" 4. טענה זו נוגעת לאותם עותרים שלא קיבלו רישיון לישיבת-קבע, אך מקבלים, על-פי הסכמה מיוחדת של המדינה בעתירות אלה, היתרים ממפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, המאפשרים להם (בהעדר מניעה בטחונית או פלילית) לשהות בירושלים וכך להמשיך להתגורר בבתיהם (ראו ההחלטה בבג"ץ 3376/96 מיום 18.2.1998; הודעת היועץ המשפטי לממשלה בעתירות שלפנינו מיום 21.1.2003). עותרים אלה טוענים, כי ראוי לחייב את המשיבים – לפנים משורת הדין – "לשדרג" את מעמדם ולהעניק אף להם תושבות-קבע, למרות שלא התגוררו בירושלים בשנת 1967. לעניין זה מדגישים העותרים, כי הם התמקמו באזור ירושלים (אחרי 1967) בלא לדעת שהם עושים כן, ואף בלא שידעה זאת המדינה (מחמת טעותה), ולכן אין להותירם כעת במעמד חלקי ומותנה. דין טענה זו להידחות. רישיון לישיבת-קבע מטעם שר הפנים לחוד והיתר יציאה ושהייה מידי המפקד הצבאי לחוד. אין דין זה כדין זה. רוב העותרים קיבלו רישיון לישיבת קבע, משום שהראו כי התגוררו בירושלים ברציפות מאז עריכת מפקד האוכלוסין בשנת 1967 (ראו בג"ץ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה ושר הפנים, פ"ד מב(2) 424, 431). קבוצה אחרת לא הביאה ראיות כאמור, אולם נוכח נסיבותיה המורכבות של הפרשה, נכונה המדינה להתיר לנמנים עליה להמשיך ולהתגורר בירושלים באמצעות היתרי יציאה ושהייה של המפקד הצבאי. לא מצאנו שעמדה זו, המבחינה עקרונית בין שונים, אינה סבירה. אמת, אלה מבין העותרים שלא קיבלו רישיונות לישיבת-קבע נתונים כעת בסתירה מסוימת: הם רשומים כתושבי יהודה ושומרון, אך מתגוררים למעשה – וכדין – בשטח ירושלים. הדבר נובע מטעותה המקורית של המדינה, שלא זיהתה את ביר-עונה כחלק מירושלים, ולכן לא מנעה מאנשים נוספים לעבור ולהתגורר במקום בהעדר אשרות כדין. טעות זו, כשלעצמה, אינה מקנה לעותרים זכות לתושבות-קבע בירושלים. עם זאת מכירה המדינה בכך שמצבם של העותרים אינו כשל שוהים בלתי-חוקיים מן המניין, ולכן היא מאפשרת להם להמשיך להתגורר בבתיהם. הכרה זו ראויה היא. אין הצדקה לחייב את המדינה "לשדרג" את מעמדם מעבר לכך. ג. סוגיית ה"לוויינים" 5. בכמה מן המשפחות שזכו לרישיון לישיבת-קבע קיימים אנשים נוספים – רק חלקם נמנים על העותרים שלפנינו – אשר לא קיבלו רישיון כאמור, מסיבות שונות (היעדרות מן הארץ, נישואין, רישום חסר). העותרים הגישו טיעון מפורט ביחס לכל אחד מן המקרים, המלמד, לשיטתם, כי כולם זכאים גם כן לרישיונות לישיבת-קבע. טוענים המשיבים, כי עתירות אישיות אלה, המופנות למעשה נגד החלטותיו העדכניות של שר הפנים, אין מקומן בבית משפט הגבוה לצדק, כי אם בבית המשפט לעניינים מנהליים, שהוא המוסמך לדון בעתירות מנהליות שעניינן חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (סעיף 5(1) ופרט 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000). בעניין זה הדין עם המשיבים. בהליך לפנינו נקבע העקרון (המוסכם על המדינה), לפיו מי שהתגורר בביר-עונה באזור תחום השיפוט של ירושלים מאז שנת 1967 זכאי לרישיון לישיבת-קבע בעיר. המשיבים פעלו על-פי עקרון זה והעניקו תושבות-קבע לרבים מן העותרים. טענותיהם של ה"לוויינים" – המופנות נגד החלטות משרד הפנים שנתקבלו בשנת 2004 (כלומר, לאחר קביעת פרט 12 בתוספת הראשונה) – אין עניינן עוד במהותו של הדין או באופי חובתה של המדינה, אלא ביישומו של העקרון במקרים הנקודתיים; ממילא לא כל אותם "לוויינים" הנם עותרים בהליכים שלפנינו. על-כן, מקומן של טענות אלה בבית המשפט לעניינים מנהליים, ושם יש להשמיען (ראו בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950). ד. הוצאות 6. העותרים, שבאו במידה רבה על סיפוקם בסופן של השנים הרבות בהן היו מונחות העתירות לפנינו, עומדים על כך כי תיפסקנה לטובתם הוצאות – הן לכיסוי הוצאות המשפט ושכר-טרחה לעורך-דין, והן "הוצאות אישיות". העותרים טוענים כי המשיבים התמהמהו במתן מענה לטענותיהם, שנתבררו לבסוף, ככלל, כנכונות. המשיבים מסבירים כי בדיקת עניינם של מאות העותרים השונים ומתן מענה נכון ומדויק לכל טענה וטענה חייבו עבודה מאומצת וממושכת של הרשויות השונות. בכלל זה – איתור מסמכים, ניהול שימועים וקיום סיורים באזורים רגישים מבחינה בטחונית. מסיבות אלה נתמשך הטיפול בטענות העותרים זמן רב. לדעתנו, בנסיבות העניין ראויים העותרים להוצאות. עתירותיהם הן שהניעו את המדינה לפעולה והביאו אותה לעמוד על טעותה ולתקנה. הטיפול בעניינם נמשך זמן רב, שבסופו נמצאו טענותיהם נכונות. אשר על כן, דין בקשתם זו להתקבל. 7. הנה כי כן, הטיפול בשתי העתירות הוותיקות שלפנינו בא לסיומו. זאת, כאשר מרבית תביעותיהם של העותרים נתממשו. אשר על כן, בכפוף למכלול ההתחייבויות וההסכמות אליהן הגיעו הצדדים במהלך הטיפול הממושך בהליכים אלה, פוסקים אנו כי דין העתירות להידחות. המשיבים יישאו בהוצאות העותרים בסך 15,000 ₪ עבור כל עתירה. ה נ ש י א השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. ניתן היום, ז' בסיון התשס"ה (14.6.2005). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 96036520_A46.doc/דז/ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il