פלוני נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"פ 3648/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3648/04 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"פ 925/99 שניתן ביום 22.2.04 ו- 3.3.04 על-ידי כבוד הנשיא (בדימוס) גלעדי, סגן הנשיא ב' אזולאי והשופט ח' עמר תאריך הישיבה: ט' באייר תשס"ה (18.5.05) בשם המערער: עו"ד מיכאל ספרד בשם המשיבה: עו"ד חובב ארצי פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (הנשיא (בדימוס) גלעדי, סגן הנשיא אזולאי והשופט עמר) בת.פ 925/99 מיום 22.2.04 ו-3.3.04, בו הורשע המערער בעבירות של מעשים מגונים בכפיה, תקיפה מינית ומעשים מגונים כלפי בתו נ' ומעשים מגונים ותקיפה מינית כלפי חברתה ה', ונדון לשלוש וחצי שנות מאסר בפועל ושתי שנות מאסר על תנאי. כתב האישום ב. (1) בכתב אישום שהוגש בשנת 1999 הואשם המערער בביצוע מעשים מגונים בבתו ובחברתה. בפתיח לכתב האישום נטען כי בין השנים 1992-1980 נהג לבצע בבנותיו, ש', ילידת 1969, ונ' , ילידת 1980, מעשים מגונים. (2) על פי המתואר בכתב האישום נהג המערער במועדים שונים, בין השנים 1991-1987, לבצע בנ' מעשים מגונים, בכך שחיכך גופו בגופה ונגע באיבר מינה, כשהוא מכניס את ידיו למכנסיה בעודם נוסעים בטרקטור. כנטען, במועד אחר, בין השנים 1991-1990, בעוד נ' יושבת על נדנדה בחצר ביתם במושב, הוציא המערער את איבר מינו ממכנסיו ודרש ממנה כי תיגע בו. נ' סירבה, המערער הוריד את מכנסיה, ליקק את איבר מינה ונגע באיבר מינו באיבר מינה. במקרה אחר הושיב המערער כנטען את נ' על מזרון בעליית הגג בביתו, נגע באיבר מינה בידיו, ליקק את איבר מינה, דרש ממנה שתיגע באיבר מינו ואף משך את ידה לשם כך. במועד אחר קרא המערער לנ' למיטתו ונגע בה באיבר מינה. ושוב במועד אחר, בעוד נ' ישנה עמו במיטתו, נגע המערער באיבר מינה באצבעותיו. (3) באישום השני נטען כי בין השנים 1991-1990, נהג המערער להעיר לחברתה של נ' - ה' - הערות מיניות, לחבקה ולגעת באצבעותיו באיבר מינה. כנטען, בין השנים 1991-1990, הושיב המערער את נ' ואת ה' עליו תוך שהוא מחכך את גופן באיבר מינו, ונוגע באיבר מינה של ה'. כנטען, במועד אחר, בין השנים 1991-1989, פתח את כפתורי מכנסיה של ה', נגע באיבר מינה ושיפשף אותו באצבעותיו. בהמשך נגע בה' בחזה, ביקש ממנה שתתקרב אליו ואמר כי אינו רוצה לפגוע בה. היא סירבה, אך המערער תפסה בכוח, הוציא את איבר מינו והכריחה לגעת בו. במועד אחר, בין השנים 1991-1989, נשכב המערער כנטען על ה' כשאיבר מינו בין רגליה ופלג גופו התחתון חשוף, והחל להתנועע עליה מעלה-מטה. (3) כתב האישום המקורי כלל אף אישום נוסף ביחס למעשים מיניים שבוצעו בבתו הגדולה של המערער - ש', אולם משהתברר כי חלה התיישנות על המעשים הקשורים בה, תוקן כתב האישום ואישום זה הוסר. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ג. (1) המשפט התמשך עת רבה. בהכרעת הדין, שניתנה ביום 22.2.04, תוארה התפוררות המשפחה, אשר עסקה מכבר בחקלאות, עקב חובות ומחלוקות. אשר לראיות, נ' העידה בשנת 2000 בבית המשפט קמא, בהיותה חיילת, על מעשים מגונים שנעשו בה על ידי אביה מגיל צעיר ביותר, ושעליהם סיפרה, לדבריה, בהיותה בכיתה ז' לאחותה ש', לאחיה, ולאחר מכן לאמה, וזו שוחחה עם האב והוא הכחיש. מאז כתה ז' חדל האב, על פי העדות, ממעשיו בה, והתקין מנעול בחדרה שאיפשר לה נעילת הדלת מבפנים. בהמשך סיפרה על כך לפי גירסתה לשני אחים נוספים, ובכיתה י"ב לחברתה ה'; זו אישרה שגם בה עשה האב מעשים מגונים. ה' סיפרה לאמה, האם פנתה למורה, וכך נודע הדבר לרשויות הרווחה ולמשטרה. (2) עדויותיהן של נ' וה' הותירו בבית המשפט רושם מהימן, ובית המשפט ראה בעדויותיהן של ש' ושל ה' סיוע לעדותה של נ'. עוד קבע בית המשפט, כי אף אילולא היתה כל ראיה לסיוע לעדותה של נ', היה מקבל את גירסתה כמהימנה. באשר לעדותה של האם, אשר טענה כי בנותיה לא התלוננו בפניה שהמערער עושה בהן מעשים מגונים, וכי הן מעלילות עליו עלילת שווא, קבע בית המשפט כי גירסתה זו אינה מהימנה, וכי האם "העדיפה להקריב את בנותיה, לטובת שקט בתוך המשפחה ואי הוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה ברשות הרבים..." (עמ' 24 לפסק הדין). בהתייחס לעדות הפסיכיאטר, ד"ר רוברטו אומנסקי, אשר טיפל באם החל משנת 1988, ואשר לא שמע מן האם על הנושא, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי האם לא סיפרה לו את כל האמת בעניינים שונים ואף לא ביחס למועד הראשון בו שמעה את התלונות מבנותיה, שכן חששה פן אם תחשוף את הדברים בפניו, תפליל את בעלה. בית המשפט המחוזי ניסה ליישב תמיהות שהעלה המערער ביחס לעדות נ', ובין היתר, קבע כי עמידתה של נ' על גרסתה, על אף התמיהות, מחזקת את מהימנותה. (3) המערער הורשע בביצוע מעשים מגונים בכפייה, לפי סעיף 354(א)לחוק העונשין התשל"ז- 1977 כפי שהיה בתוקף עד 31.3.88, בעבירה של תקיפה מינית לפי סעיף 348 כפי שהיה בתוקף עד ליום 10.8.90, בעשיית מעשים מגונים בהתאם לסעיף 348(ב) לחוק וכן בסעיף 251 (ג)(2) של החוק בגין המעשים שבוצעו כנגד נ'; בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) לחוק בצירוף הוראת סעיף 345 (ב)(1), וכן בעבירה של תקיפה מינית לפי סעיף 348 לחוק, לגבי עבירות שבוצעו עד לתאריך 10.8.90, בשל המעשים שבוצעו בה'. (4) המערער נדון לתקופת מאסר של שלוש וחצי שנים, ומאסר על תנאי למשך שנתיים; כן הושת עליו קנס בסך 10,000 ש"ח או חמישה חודשי מאסר תמורתו, ופיצוי בסך 10,000 ש"ח לכל אחת מהמתלוננות. ד. (1) על הכרעת הדין ועל גזר הדין הוגש הערעור שבפנינו. (2) המערער טוען כנגד קבילות הודעתה של הבת ש'. בהקשר זה נטען, כי לעדותה של ש' על מעשים שנעשו בה אין ערך הוכחתי ביחס למעשים הנטענים שנעשו בנ' או בה'. נטען כי אין רלבנטיות לעדותה של ש', ועל כן המדובר גם בעדות שאינה קבילה. בהקשר זה הוסף, כי לא ניתן לראות בעדות הבת האחת סיוע לעדות הבת האחרת, וכי עדות זו אינה יכולה לשמש חריג לכלל הרלבנטיות, שכן אין היא מגיעה לדרגה המזכה אותה במעמד של ראיה על "מעשים דומים" או "עדות שיטה". למעשה, כך נטען, בקבלת עדותה של ש', התיר בית המשפט הוכחת עבר פלילי מבלי שהתאפשר למערער להתגונן בגינו. בנוסף נטען להיעדר הנמקה ואזהרה עצמית על-ידי בית המשפט הנדרשות להרשעה על פי עדות יחידה של הקרבן. לטענת המערער לא ניתנה הנמקה אשר התמודדה, בין היתר, עם הסתירות והתמיהות שעלו מעדויותיהן של נ' וה'. כך למשל, כך נטען, נעשו המעשים בהם הורשע המערער במקומות בהם יכולים הכל לראותם או בנוכחות אחרים, והדבר אומר דרשני. כן נטען כנגד קביעת בית המשפט קמא אשר דחה את עדות האם שלפיה לא קוימה שיחה בינה לבין בנותיה, שבה התלוננו הבנות על מעשים מיניים שעשה בהן המערער. נטען כי שיחה כזו אכן לא התקיימה, כגירסת האם, וזאת נוכח הכחשתה של האם אשר נתמכה בעדותו של הפסיכיאטר ד"ר אומנסקי, וגירסתה לפיה שמעה על המעשים המיוחסים לבעלה לראשונה רק בנובמבר 1997. לבסוף נטען, כי עדותה של נ' היתה עדות כבושה ואין הסבר מניח את הדעת לכבישתה. (3) באשר לגזר הדין טוען המערער - לחילופין - כי יש להקל בעונשו, שכן המדובר בעבירות שבוצעו לפני למעלה משש עשרה שנה, ונוכח הזמן שחלף יש להעדיף עונש שיקומי אשר יאפשר לו לחזור לאורח חיים נורמטיבי. כן נטען כי המדובר באדם חולני אשר עבר אירוע מוחי קשה, והסובל ממחלה קשה בעיניו. ה. דיון (1)(א) לאחר עיון לא מצאנו מקום להיעתר לערעור. אמר בית משפט זה: "חלקן הארי של עבירות המין מבוצעות בחדרי חדרים, הרחק מעין בולשת, ולאחר שהעבריין הצליח לבודד את קרבנו. עקב כך כמותן של הראיות אותן מצליחים גורמי החקירה לאסוף היא זעומה, ומכאן הקושי עמו נדרש בית המשפט להתמודד, כאשר התביעה עותרת לתת אמון במי שנטען כי היתה קרבנן של העבירות, ולדחות את גרסתו של הנאשם בביצוען. כך בדרך כלל, וקשה היא מלאכת השפיטה שבעתיים כאשר מדובר במתלוננת-קטינה, שאת חיצי האשם היא מפנה לבעלה של אמה, שתחת קורתו היא חוסה ואל שולחנו היא סמוכה. מערכת יחסים מסוג זה מורכבת היא מטבעה וטעונה רגשות עזים, ועל כן מצווים הכול לשוב ולשנן כי יש לבחון את עדויותיהן של הנפשות הפועלות בזהירות רבה, כדי שלא נימצא מרשיעים את מי שלא חטא... מטבע הדברים, ניתן משקל רב גם להתרשמותה של הערכאה הדיונית ממהימנותם של הנאשם והמתלוננת במהלך עדותם בפניה. כלי חשוב זה אינו עומד לרשות בית משפט של ערעור, ומכאן ההלכה שהתערבותו בממצאים של עובדה ומהימנות מוגבלת..." (ע"פ 10049/03 - פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) השופט א' א' לוי). דומה כי כשהמדובר בעבירות במשפחה הגרעינית, הקרובה מכל קרוב, בשר מבשרם של הנוגעים בדבר, כך מקל וחומר. מערכת היחסים המורכבת בתוך משפחה, ושיקולים אישיים, חברתיים וקהילתיים הכרוכים בכך והבושה והאימה שירדו שלובות עמם, מקשים על הגשת תלונות. מכאן המשקל המיוחד הנודע להתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית. (ב) אכן, הגם שכבישתה של עדות הקרבן נתפסת – כל פי השכל הישר – כגורם הפוגם במהימנותה, אלא אם ניתן לו הסבר המתקבל על ידי בית המשפט; עם זאת, ככל שהמדובר בגילוי עריות שכיחה תופעת העדות הכבושה (ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י נה(1), 684, 692, השופטת דורנר), ושיהוי לבדו בהגשתה של התלונה אינו מעיד בהכרח על חוסר מהימנות. זאת, הואיל ולעתים קרובות נאלצת המתלוננת להתמודד כאמור לא רק עם הקושי הנפשי הכרוך בחשיפתם של מעשים בעלי גוון אינטימי שבוצעו בה, אלא גם עם הלחץ המשפחתי או החברתי (ראו גם ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח', פד"י מח(1) 302, 322, הנשיא שמגר). (2) בא כוח המערער לא הניח טענה שלא טען ואבן שלא הפך, באורח סדור ושיטתי ובמאמץ רב; אולם הערעור שבפנינו, מופנה, רובו ככולו, כנגד ממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית המשפט קמא; וככלל אין דרכו של בית משפט זה להתערב בממצאי הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדים והתרשמה מדבריהם, מהתנהגותם וממהימנותם. (3) נראה כי המקרה שלפנינו אינו נמנה עם המקרים המצדיקים חריגה מכלל זה. בית המשפט קמא שמע את העדים, בחן את הראיות והחליט ליתן אמון מלא בגרסותיהן של הבת נ' וחברתה ה'. מקריאת עדותן של נ' וה' ניתן להתרשם כי גרסותיהן עקביות, ורושם זה אינו משתנה גם נוכח תמיהות והבדלי גרסאות להם טען המערער בערעורו. המשוכה שלפני המערער קשה במיוחד, כיוון שאין המדובר בעדות אחת, כפי שיארע לא אחת בעבירות אלה, אלא בעדויות אחדות, ובעדויות נוספות התומכות בהן. אף אם קיימות סתירות בעדותה של המתלוננת נ', בתיאור המעשים וסדרם, אין קושי לייחס זאת לחלוף הזמן ולמתח הנפשי בו היתה נתונה. העדות טעונה – כפי שניתן להבחין – זעם רב כלפי האב; יש לבחון אותה בהתחשב בכך. אך בסופו של יום, אך הגיוני הוא, כי מטבע הדברים, נשמרו בזכרונה של נ' פרטיהם המרכזיים של המעשים, יתכנו סתירות בפרטים אחרים. בראש וראשונה, בית המשפט קמא בהרכב התרשם ממהימנות העדות, וזאת אין מקום לפתוח בערעור. כך גם מקובל עלי הסברו של בית המשפט המחוזי באשר לטענה כי מעשים שנעשו, היו חשופים, כנטען, לעיני כל; וכלשונו בעניין סיפור הנדנדה, "הרי מדובר במושב ולא בעיר סואנת, והדבר היה בחצר הבית, ולא בהכרח כל מעשה שנעשה על הנדנדה יכול להיראות לאדם הנמצא מעבר לחצר". (2)(א) בעבר נדרשה תוספת ראייתית מסוג סיוע לשם הרשעה על פי עדות יחידה של נפגע בעבירת מין, אולם בשנת 1982 תוקן החוק ודרישת הסיוע בוטלה; בסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א- 1971 נקבע, כי בית המשפט רשאי לבסס הרשעה על עדות יחידה של נפגע עבירת מין, ובלבד ש"יפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו". בהעדר הצורך בסיוע יכולה הכרעת הדין להיות מושתתת על ממצאי המהימנות שקבע בית המשפט ועליהם בלבד, ומתן אמון מלא ומפורש בגרסת אחד הצדדים יש בו כדי לספק את דרישת "מתן הטעם" (ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 45, 50, השופט אריאל). קל וחומר, כאשר התרשמותו של בית המשפט ממהימנות המתלוננת נתמכת בראיות חיצוניות (י' קדמי על הראיות (תשס"ד) 189 (להלן: קדמי)). מידת ההנמקה תלויה בנסיבות, ועל ההנמקה להיות ממשית. "ככל שהעדות העיקרית 'חלשה' יותר, תידרש הנמקה 'ממשית' יותר..." (קדמי, עמ' 188; ראו גם ע"פ 993/00 אורי שלמה נור נ' מדינת ישראל פ"ד נו(6) 205, 216-215, השופטת שטרסברג-כהן). חובת ההנמקה מדברת, למעשה, בהנמקה שבהיגיון ובשכל הישר שיש בה כדי להסביר על שום מה רשאי בית המשפט לסמוך הרשעה בהקשר זה על עדות יחידה של קרבן העבירה (קדמי, עמ' 189). לא כל שכן, כאשר המדובר ביותר ממתלוננת אחת, ועדויותיהן מחזקות זו את זו. ואכן, בית המשפט בענייננו נתן אמון מלא בגרסות המתלוננות כשלעצמן, אך תמיכה נוספת לתלונת נ' ניתן למצוא בחומר הראיות הנוסף שהוצג: מעדותו של האח י' עולה כי כבר בשנת 1994 נחשפו בפניו מעשי האב (עמ' 33-31 לפרוטוקול הדיון מיום 4.5.03): "ת. ... היא (ש') אמרה שהיה יחסים אינטימיים. אבל היא לא פירטה, בצורה שטחית לחלוטין. ש. מה לגבי נ'? ת. נ' היתה באותו מעמד. ש. ומה נ' אמרה בהקשר הזה? ת. אני לא זוכר במדויק, אני גם לא זוכר מי אמר מה. זה היה רוח הדברים של אותו (כך במקור-א"ר). כב' השופט גלעדי: אתה לא זוכר אם נ' או ש' אמרו את הדברים האלו לגבי עצמן? ת. אני חושב ששתיהן אמרו. אני לא זוכר מה הם אמרו. כבוד השופט גלעדי: אבל כל אחת אמרה לגבי עצמה את אותו סיפור? ת. אני חושב שכן, לא בטוח. ... כבוד השופט עמר: אתה אמרת יחסים אינטימיים ויחסת את זה לדברים שש' אמרה. ת. כן, אני מייחס את זה לשתיהן. כבוד השופט עמר: שתיהן אמרו? ת. כן. אני לא זוכר מי אמר איך, הם לא פירטו, ירדו. כבוד השופט עמר: אבל שתיהן דיברו על יחסים אינטימיים? ת. כן. ... ת. מה שאני אמרתי פה, גילוי עריות, אני לא מצטט שזה מה שהיא אמרה. היא אמרה הוא נגע בי. ... ש. רוח הדברים שהיה גילוי עריות, אבל זה לא בדיוק המילים המדויקות, זה מה שאתה אומר? ת. כן. ש. לגבי נ', רק תאמר לנו מה בדיוק היא אמרה לך, לפי מה שאתה קורא? ת. היא גם אמרה שגם היא היתה. ש. שגם לה זה קרה? ת. כן, ככה היא אמרה. ש. אתה שמעת את זה מתי, אתה זוכר? ת. כן, בפעם הראשונה? כן, זה היה מיד לאחר השחרור. אני לא יודע אם מיד, אבל בשנה של אחרי השחרור. ת. שנת 94 פחות או יותר." הדברים מדברים בעדם; לעניין עדותה של ש' נשוב בהמשך. (ב) לכך מצטרפות אף עדויותיהם של האחים א' ומ': "כשהיינו פעם ילדים שיחקנו בדשא והיא (נ' – א"ר) סיפרה לי שאבא נגע בה. אמרתי לה שזה אסור ...החזקתי אותה ואמרתי לה שזה אסור בשום מקרה..." (עדות האח מ' מיום 27.4.03 עמ' 114 לפרוטוקול הדיון). עדות האח א' מאותה ישיבה, עמ' 86 לפרוטוקול הדיון: "ש. נלך אחורה, כשהיית בן 11, אתה זוכר מה קרה אז בקשר לעניין זה? ת. כן. בשעות המאוחרות של הלילה התעוררתי לעשות פיפי וקמתי לשירותים אז ראיתי את אחותי נ' ואחותי ש' בוכות ומספרות לאמא שלי שאבא נגע בהן. חזרתי לישון וזהו." (הערה: בכל מקום בו ננקב בפרוטוקול הדיון שמן המלא של הנפשות הפועלות, הוחלף השם כאן בציון אות ראשונה של שמן). (ג) נציין עוד את עדותו של יהודה נתן, מנהל המחלקה לשירותים חברתיים בבאר-שבע אליו הופנתה נ' בשנת 1997, שלפיה כאשר פגש את נ', היתה במצב מאוד שברירי, סיפרה לו שברצונה לגלות סוד נורא – שאביה ביצע בה מעשים מגונים, וכאשר ביקשה את עזרתה של אמה, אמרה לה האם שהדברים אינם נכונים והיא תגרום לפירוק המשפחה אם תתלונן; בעקבות השיחה עם מר נתן הוצאה נ' מהבית למשפחה אומנת. את התקנת המנעול בחדרה של נ' לאחר השיחה שקוימה עם האם כנטען, כדי שתוכל לנעלו מבפנים; ועדותה של ה' לפיה בהיותם בכתה י"ב הגיעה אליה נ' בוכיה ובמצב רוח נסער, גילתה לה את אשר על לבה, וביקשה ממנה שתישאר עמה ולא תטוס לפולין יחד עם בני כיתתה. (ד) משנחשפו הדברים, מצאה מצוקתה של נ' את ביטויה במצבה הנפשי: "היו לה התפרצויות, סתם באמצע הכיתה מדברים על איזה נושא, לא יודעת איך זה מתקשר, מתפרצת בבכי ויוצאת החוצה ואז קוראים לי להרגיע אותה. וזה קרה המון. בגלל זה היא גם התדרדרה בלימודים..." (עדות ה', עמ' 88 לפרוטוקול הדיון מיום 30.3.03). (ה) לאמון המלא אשר נתן בית המשפט בעדותה של ה' מצטרפים אף התיאורים ביומנה האישי, כפי שפורטו על ידי בית המשפט המחוזי; "רשומות אישיות שרשם קורבן העבירה לעצמו - בצורת יומן, או בצורה אחרת - אף הן בגדר גילוי חיצוני בדבר מצבו הנפשי לאחר מעשה ויכול שישמשו מעין "צילום רנטגן" של נפשו. כמו ה"צילום" המובא על ידי עד, כך ה"צילום" שברשומות האישיות. הראשון "מצלם" את הגילויים החיצוניים, כפי שהם נקלטים בחושיו של העד; השני את התחושות הפנימיות, כפי שרשם אותן הקורבן. ... ראוי לציין, לענין זה, שיש ורישום ביומן ייטיב לשקף את מצבו הנפשי של קורבן העבירה מעדותו של עד חיצוני, שקלט את התנהגותו בחושיו שלו. כך, בעיקר, במקרים שבהם כובש הקורבן את תחושותיו בלבו ואינו מסגיר אותן לאחרים. כאן שותף הסוד היחיד הוא היומן, מקום המפלט שבו הוא מוצא פורקן לרגשותיו ולתחושותיו ובו הוא נותן להן דרור." (ע"פ 3416/98 אלברט (בבר) איפרגן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט י' טירקל))". יומן הנרשם בזמן אמיתי הוא מטבע הדברים, ראיה בעלת משמעות. אין פירוש הדברים שהאמור בו הוא תורה מסיני, ולכך נותן בית המשפט דעתו, אך אין צורך להכביר מלים באשר לחשיבותו. כך גם בענייננו. (ו) כל אלה נארגים זה בזה, ולכן התמונה הכוללת מספקת את הדרישות הראייתיות שבדין. (4) אכן, המעשים נחשפו בפני הרשויות לאחר זמן לא קצר, וגם המשפט עצמו ארך יתר על המידה, אך דומני כי אין בכך לפגוע במשקל או במידת האמון שניתנו לעדות. כבר ציינו לעיל את ייחודה של כבישת עדות בעבירות מין במשפחה, נפרט במקצת: "כבישת עדויות של קרבנות מעשי מין על אשר אירע להם הינה תופעה נפוצה ומוכרת בחלק גדול מעבירות המין. הדבר מוכר במיוחד בעבירות מין המתבצעות בתוך המשפחה במסגרת מערכת יחסים מורכבת בין העבריין לבין קרבן העבירה. ממד נוסף נלווה לכך כאשר קרבן העבירה הינו קטין רך בשנים, אשר לעתים אינו תופס את מלוא המשמעות של מעשה העבירה בסמוך להתרחשותו, אינו חזק מספיק על-מנת להתמודד כנגד הפוגע והחושש עקב פחד, בושה ומבוכה לחשוף את הדבר. לעתים קרובות הוא גם אינו מודע לקיומם של גורמים חיצוניים למשפחה אשר יכולים להושיט לו עזרה ולחלצו ממעגל האימה שבו הוא שרוי. הנסיבות המביאות קטין, קרבן עבירות מין במשפחה, לכבוש את עדותו הן אכן רבות ומורכבות, ולרוב הן אינן מונחות על-פי היגיון וניתוח רציונאלי של אדם בוגר. לכבישת העדות במצבים כגון אלה יש לרוב הסבר סביר המעוגן בנסיבות המיוחדות של העניין ובמציאות החיים שבה שרוי קרבן העבירה, ולכן אין בה כדי לפגוע באמינות גרסת המתלונן. הסבר לכבישת העדות מאפשר לבית-המשפט ליתן לעדות את משקלה הראיתי המלא כמתחייב מן הנסיבות." (ע"פ 6279/03 – פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) השופט ס' ג'ובראן). מה יביא קרבן עבירת מין לחשיפת הפגיעה – דבר זה עשוי להיות מגוון ולהשתנות ממקרה למקרה: לעתים זהו בן זוגו של הקרבן אשר מעודדו לפנות לרשויות הרווחה, לעתים מדובר באירוע אשר הצית מחדש את אירועי העבר, כגון פגיעה בבן משפחה נוסף, לעתים אולי היוועצות בגורם חינוכי או פסיכולוגי, ולעתים השפעתן של חשיפות אחרות. בענייננו, ככל העולה מן הראיות, היתה זו תאונת הדרכים שעברה נ' אשר בעקבותיה שבו הזכרונות והתעוררו לחיים. מדבריה מיום 10.12.00 (עמ' 26 לפרוטוקול הדיון) ניתן לנסות ולהבין את אשר הובילה להחריש עד אז: "הייתי ילדה. אני לא יודעת אם אתה יודע אבל ילדים חושבים שההורים שלהם אוהבים אותם, הם לא יודעים בשלב הזה מה נכון ומה לא נכון, בטח לא כשהייתי קטנה, ובטח לא שבכיתה ז' אני פתאום מגלה שאני יכולה להיות בהריון ורק בשיעור חינוך מיני מתגלה לי שלא קיבלתי מחזור, אז אני לא יכולה להיות בהריון...". (5) לטענת המערער עדותה של ש' האחות הבכירה אינה רלבנטית ועל כן אין היא קבילה. אכן, שמיעת עדותה של ש' באשר למעשים שבוצעו על ידי המערער בה עצמה, שהתיישנו כשלעצמם, מהווה חריגה מן הכלל לפיו אין מציגים בפני בית המשפט את עברו הפלילי של נאשם, כדי למנוע יצירת דעה קדומה על אודותיו על ידי בית המשפט. אולם, המעשים שבוצעו בש' הם בעלי קווי דמיון בולטים למעשים הנדונים, ומשכך יש רלבנטיות בעדות בהתאם לדוקטרינת "המעשים הדומים" (ע"פ 113/79 שמואל רכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 261, 274-273, מ"מ הנשיא – כתארו אז- לנדוי), לפיה יכול דפוס התנהגות להיות מובא כראיה, אמנם בזהירות רבה. "אכן, לעדויות קורבנות בעבירות מין נגד ילדים משקל סגולי העולה לאין ערוך על הדעה המוקדמת שהן עלולות להקים. הן אינן מצביעות אך על נטייה עבריינית, בדומה לעדויות בדבר עבירות רכוש חוזרות. בעדויות אלה מצויים מאפיינים המלמדים על סטייה מינית של פדופיליה. מחקרים אף הראו כי, ככלל, עבריינות מינית בילדים אינה באה לביטוי במעשה בודד אחד, אלא מדובר בדפוס התנהגות נמשך. ראו ט' פרניס התעללות מינית בילדים - תיאוריה ודרכי טיפול (בתרגום ס' ברגמן, תשנ"ה). קווי דמיון אלה בין המעשים המיניים מכניסים אותם לגדר "מעשים דומים", שראיה על אודותיהם היא קבילה..." (ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 684, 698 השופטת ד' דורנר, והאסמכתאות המובאות שם). וכך נקבע עוד בשכבר הימים מפי הנשיא אגרנט: "...מן הדין לנסח את הכלל בדבר עדות על עובדות דומות כך: אם עובדות אלו משמעותן היא אך ורק, שהן מצביעות על נטייתו של הנאשם לעסוק בעיסקאות פליליות או לבצע את העבירה שיוחסה לו במשפט, כי אז תהיה העדות פסולה; מאידך גיסא, אם עדות כנ"ל היא רלבנטית ובעלת ערך פרובטיבי (הוכחתי – א"ר), במידה מספקת, לגבי נשוא ההאשמה, שלא בגלל אפיה הנ"ל דוקא, כי אז תהא העדות קבילה" (ע"פ 265/64 שיוביץ וראש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(3) 421, 447). אף אם לא ניתן לעשות שימוש בדוקטרינת המעשים הדומים כראיה עצמאית, ניתן לעשות שימוש בעדות בדבר מעשים מיניים דומים שבוצעו בקטין, כראיה מסייעת או מחזקת לראיה עיקרית מהימנה, "לאחר שבית המשפט קבע את הערך ההוכחתי הגבוה של העדויות ושלל חשש לשיתוף פעולה בין המתלוננים וניסיון לרקום עלילת שווא כנגד הנאשם" (ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292, 306, השופט א' גולדברג). כך הוא ביחס לעדותה של ש' ביחס לנ', וכך הוא בעדותה של ה' המצטרפת לעדותה של נ', ובעדות נ' ביחס לה'; ונזכור, בענייננו אין צורך בסיוע. השימוש בעדות ש' מסתבר בשכל הישר. העובדה שהתיישנו הדברים לצורך דין פלילי אינה מוציאה אותם מכלל אמת, אם ניתן בהם אמון, אך כמובן על בית המשפט להזהיר עצמו באשר לכך, כדי שלא ייגרם עוול במישור המשפטי לנאשם (כגון שיוחמר עמו בדין בשל המעשה שהתיישן). לא למותר להוסיף, כי גם אילו היה קושי לראות בעדותה של ש' לגבי המעשים שנעשו בה עצמה ראיה מסייעת או מחזקת, וודאי אין פגם בעדותה כמי שאחותה פתחה בפניה את צוהר ליבה, וגילתה בפניה את המעשים שנעשו בה. מכל מקום, בנידון דידן די באמון שנתן בית המשפט בעדותה של נ' ובראיות התומכות בגרסתה כפי שפורטו לעיל, אף בלא עדותה של ש' . (6) כדי לקבל את טענת המערער, היה צורך לומר כי שתי בנותיו והחברה ה' חברו עליו בעלילה. דבר זה קשה להלום, לא רק כיוון שבית המשפט קמא האמין להן כאמור, אלא גם נוכח התוספות הראייתיות שהזכרנו. (7) אל מול האמון שרחש בית המשפט למתלוננות ולש', ניצבת גישתו באשר לעדותה של האם, שלגביה נקבע כי אינה אמינה. אכן, מקריאת פרוטוקול עדותה של האם עולה כי זו רצופה אמירות המעוררות תהיה. אולם, הטרידתני נקודה אחת. ד"ר אומנסקי חש כי האם פתחה את ליבה בפניו, ודבר לא הסתירה, וכדבריו, "שאצלי במשרד זה המקום היחיד שהיא היתה יכולה לדבר על הכל בצורה חופשית.. והיא הרגישה בטוחה בקשר איתי." (דיון מיום 6.7.03, עמ' 4 לפרוטוקול הדיון). כסבור הייתי, כי אילו חשפו בפניה בנותיה את אשר אירע, הדעת נותנת כי עניין כה מרכזי במשפחתה תחשוף בפני איש אמונה, ולא כך היה. ואולם, בית המשפט המחוזי היה ער לנקודה זו, וביאר אותה הן בכך שהיו דברים נוספים שלא סיפרה לפסיכיאטר, כי אולי חששה פן יגיעו ממנו למשטרה דברים באשר לעבירות פליליות של בעלה. אין איש מאיתנו היכול לרדת עד תום לנבכי נפשו של הזולת, ואין להוציא מכלל אפשרות שגם בפני איש אמון קרוב אין נחשפות כל מצולות הנפש. מכל מקום, התרשמותו של בית המשפט הכריעה את הכף לדחיית עדותה של האם. ביחס למערער עצמו, קבע בית המשפט המחוזי בקצרה כי הוא אינו נותן בעדותו אמון, וכי המערער "אינו בוחל בשימוש במעשים או בהצהרות שאינן אמת כדי להשיג יתרונות שונים" (עמ' 19 לפסק הדין). (8) בהעמידנו את הראיות אלה לעומת אלה, לא עלה בידי בא כוח המערער לעורר ספק סביר באשמת שולחו. (9) נוכח כל האמור, אציע לחברי שלא להיעתר לערעור בעניין הכרעת הדין. הערעור על גזר הדין התופעה הקשה והעצובה של עבירות מין במשפחה באה לעתים מזומנות לפתחם של בתי המשפט, וטעונה ענישה חמורה הולמת. היא בעלת אפקט משמעותי ורב שנים על הקרבן, העלול להטיל צל לשנים רבות, לאחר שבן משפחתו, מי ששמו בו את מבטחו, בגד באמון. יודע ילד רגיל, כי ה"רע" שוכן מבחוץ ואלו בבית פנימה יימצא ה"טוב", תהא אהבה, תימצא יד חמה ומגוננת, לא תהא פגיעה. התעללות מינית במשפחה ניצבת חזיתית מנגד לידיעה ותקוה זו. אכן, נסיבותיו האישיות של המערער קשות, והזמן שחלף הוא רב, חלקו העיקרי בשל התלונות המאוחרות, וחלק אחר בשל התמשכותו היתרה של ההליך. חלוף הזמן כבר הובא בחשבון על-ידי בית המשפט קמא, והוא לא החמיר עם המערער, שבלעדי נסיבות אלה דומה היה נענש יותר. אך על העונש לשקף את חומרת המעשים הפליליים, ואף להתחשב בשיקולי גמול והרתעת הרבים. "כשחשיפתה של הילדה לצד האפל של החיים וגרימת צלקות בנפשה מונחים על כף אחת של המאזניים, ועל הכף השניה מונחות נסיבותיו האישיות של אביה, אין כפות המאזניים מעוינות, והעבירות שבוצעו בילדה הן שמכריעות את הכף לחומרה...ראויה המתלוננת להגנה מלאה, ולכך שהחברה ובתי המשפט הפועלים בה, יוקיעו את העבירות ואת העבריין..." ע"פ 7697/96 פלוני נ' מדינת ישראל, (לא פורסם) השופטת ד' ביניש; נראה כי העונש במקרה דנן אינו חמור בנסיבות יתר על המידה. אציע איפוא לחבריי להותיר אף את גזר הדין כל כנו. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים אך בהסתייגות אחת, וזאת בכל הנוגע לעדותה של ש'. בתו זו של המערער העידה, בין היתר, על מעשים מיניים שביצע בה המערער. בכתב האישום המקורי נכלל אף אישום בעניין זה. כתב האישום תוקן והאישום האמור נמחק מחמת התיישנות. משמע, לא ניתן להאשים את המערער בגין המעשים שביצע לפי הנטען בש'. כיצד אם כן ניתן להעידה על אותם מעשים ממש לעניין ההליך המתנהל על פי כתב האישום המתוקן? האם הרציונל שמאחורי ההתיישנות אינו חל, ואולי ביתר שאת, מקום שמבקשים להעיד את ש' לגבי אותם מעשים אך שלא לצורך הרשעת המערער באופן ישיר? הצגתי את השאלות אולם אין צורך להשיב עליהן. ניתן היה להרשיע את המערער אף בהתעלם מעדותה של ש' באשר למעשים שביצע בה. מסכים אני, אם כן, לדחיית הערעור באשר להרשעה ואף לגבי העונש. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, י"א באלול תשס"ה (15.9.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04036480_T05.docמפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il