פלוני נ. שר הפנים

החלטה בתיק בג"ץ 364/11 בבית המשפט העליון בג"ץ 364/11 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית העותרים: 1. פלוני 2. פלונית נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. ראש המנהלה הביטחונית לסיוע עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד רונן כהן בשם המשיבים: עו"ד ראובן אידלמן פסק-דין השופט ע' פוגלמן: 1. אביו של העותר שימש כסייען של כוחות הביטחון ברצועת עזה. על רקע חשיפת פעילות האב, הועבר הוא עם בני משפחתו במהלך שנות ה-70 של המאה הקודמת מרצועת עזה לאיו"ש. בשנת 1994, הועברו האב ובני משפחתו לתוך גבולות ישראל. האב זכה לטיפול שיקומי וטופל על-ידי המנהלה הביטחונית לסיוע (להלן: המנהלה) ממועד הקמתה בשנת 1994, ועד לשנת 2010. בתוך כך, הוענק לעותר בשנת 1994 רישיון ישיבה בישראל בהמלצת המנהלה. בהמשך, הוענקה לעותר אזרחות ישראלית בחודש ספטמבר 1998. 2. עוד לפני שהועברו לשטח ישראל, נישא העותר בשנת 1985 לתושבת האזור (להלן: האישה הראשונה), ולהם נולדו חמישה ילדים. בשנת 1991, נישא העותר לעותרת – תושבת האזור ילידת 1968 – כאישה שנייה. לפי הנטען בעתירה, לעותרת ולעותר שישה ילדים משותפים. בחודש דצמבר 1995 הגיש העותר בקשה לאיחוד משפחות עבור אשתו הראשונה, אך זו נדחתה על רקע היותו של העותר נשוי לאישה נוספת – העותרת. בחודש ינואר 1999 פנה אבי העותר אל המנהלה בבקשה לסייע בהסדרת מעמדה של אשתו הראשונה של בנו, תוך שציין כי אין בכוונת בני המשפחה לבקש מעמד גם עבור האישה השנייה, היא העותרת. ביום 8.8.1999 הוענק לאישה הראשונה רישיון לישיבת קבע בסיוע המנהלה. בפגישה שהתקיימה בין נציגי המנהלה לעותר ולאביו בחודש יוני 2008, הובהר לאחרונים כי המנהלה איננה מטפלת במתן מעמד לבנות זוגן של ילדי משוקמים, וכי ככל שהעותר מעוניין להסדיר את מעמדה של העותרת, עליו להגיש עבורה בקשה לאיחוד משפחות. בין לבין, בחודש ספטמבר 2008, התגרשו העותר ואשתו הראשונה. ביום 29.12.2009 הוגשה בקשת העותרים לאיחוד משפחות. במקביל, שבה המנהלה והודיעה לעותרים כי הסיוע בהסדרת מעמדה של האישה הראשונה נעשה באופן חריג ומטעמים הומניטאריים, ואין בכוונת המנהלה לסייע גם בהסדרת מעמדה של העותרת. 3. מכאן העתירה שלפנינו. העותר טוען כי במועד העברתו לתוך גבולות ישראל, הובטח לו כי כל ילדיו ונשותיו יקבלו מעמד בישראל. סירוב המנהלה לסייע בהסדרת מעמדה של העותרת (לאחר שמעמדם של האישה הראשונה וילדיה הוסדרה) הוא הפרה של הבטחה שלטונית, ומהווה פגיעה בלתי סבירה ובלתי מידתית בזכויות העותרים לשמירה על תאם המשפחתי. העותרת, כך נטען, הועברה יחד עם העותר אל תוך גבולות ישראל בשל הסכנה שנשקפה להם באזור, ואין מדובר בקשר שנרקם בשלב מאוחר יותר. לפיכך, מן הראוי ליתן לה מעמד בישראל. 4. בתגובתם המקדמית, מעדכנים המשיבים כי במסגרת הליך איחוד המשפחות, הונפק לעותרת היתר שהייה בישראל למשך שישה חודשים, בכפוף להמצאת תעודת יושר. בנסיבות אלה, סבורים המשיבים כי העותרים קיבלו את הסעד החלופי שביקשו בעתירתם, ולכן דינה להידחות. המשיבים מדגישים כי היתר שהייה הוא המירב שהעותרת יכולה לקבל במסגרת הליך איחוד משפחות בהתאם לסעיף 3(2) לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: חוק הוראת השעה) בשילוב עם סעיף 2 לאותו חוק. עוד נטען כי העותרת איננה עומדת בקריטריונים הקבועים בסעיף 3ג לחוק הוראת השעה, שעניינו מתן אזרחות או רישיון ישיבה כאשר המבקש או בן משפחתו (בן-זוג, הורה או ילד) פעלו "פעולה של ממש לקידום הביטחון הכלכלה או ענין חשוב אחר של המדינה, או שהענקת האזרחות, מתן הרישיון לישיבה בישראל או מתן ההיתר לשהייה בישראל, לפי העניין, הם מעניינה המיוחד של המדינה". זאת, מכיוון שחמיהּ של העותרת מוכר כסייען ולא בן-זוגהּ, בנו. המשיבים מוסיפים כי מעולם לא הובטח לעותרים או לאבי העותר כי יוענק לעותרת מעמד בישראל. 5. דין העתירה להידחות. כפי שצוין בתגובת המשיבים, העותרת קיבלה היתר שהייה מתחדש לשישה חודשים במסגרת הליך בחינת בקשת העותר לאיחוד משפחות (לפי סעיף 3(2) לחוק הוראת השעה). בנסיבות אלה, שבהן העותרת רשאית להמשיך להתגורר בשטחי ישראל, אין מקום בעת הנוכחית להידרש לטענות העותרים בדבר הפגיעה בתאם המשפחתי. ממילא, כל טענה נגד החלטת הרשות במסגרת הליך איחוד משפחות מצויה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, בהתאם לסעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 ופרט 12 לתוספת הראשונה לחוק, ולכן בית משפט זה יימנע מלדון בה בשל קיומו של סעד חלופי. 6. העותרת טוענת כי יש להעניק לה אשרת ישיבת קבע בהתאם לסעיף 3ג לחוק הוראת השעה. לפי הרישא של סעיף 3ג, רשאי שר הפנים לתת רישיון לישיבה בישראל לתושב אזור אם שוכנע כי "התושב מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה וכי הוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון, הכלכלה או עניין חשוב אחר של המדינה". "בן משפחה" בסעיף זה, מוגדר כ"בן-זוג, הורה, ילד". אין בפי העותרת טענה כי היא או מי מבני משפחתה המנויים בסעיף פעל "פעולה של ממש לקידום הביטחון, הכלכלה או עניין חשוב אחר של המדינה", אלא שבקשתה נסמכת על תרומתו של חמיהּ בלבד. בנסיבות אלה, אין היא יכולה להיכלל בגדרי הרישא של הסעיף כפי טענתה (השוו: בג"ץ 3466/05 פלוני נ' שר הבטחון, פסקה ד(3) (לא פורסם, 26.3.2006)). עוד יוער כי טענת העותרים בדבר הבטחה מינהלית מצד נציגי המנהלה להסדיר את מעמד העותרת בישראל נטענה בעלמא, וממילא הסמכות לתת לעותרת רישיון ישיבה מסורה לשר הפנים. יוזכר כי בהתאם לסעיף 2 לחוק הוראת השעה, אין שר הפנים מוסמך לתת רישיון ישיבה לתושב האזור, אלא בכפוף לסייגים הקבועים באותו חוק. נוכח האמור, העתירה נדחית בהיעדר עילה להתערבותנו. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י' בסיון התשע"ב (‏31.5.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11003640_M14.doc יב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il