שמואל צ'וסקין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3638/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3638/06 ע"פ 4079/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ח' מלצר המערער בע"פ 3638/06: שמואל צ'וסקין המערער בע"פ 4079/06: אבי אוחנה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 3.4.2006 בתיק פ.ח. 914/03 שניתן על-ידי כב' סג"נ י' טימור והשופטים ח' סלוטקי וא' ואגו תאריך הישיבה: ג' באדר ב התשס"ח (10.03.08) בשם המערער 1: עו"ד א' בר-ציון בשם המערער 2: עו"ד נ' אליגון בשם המשיבה: עו"ד א' וסטרמן פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיא י' טימור והשופטים ח' סלוטקי וא' ואגו) הרשיע את המערערים בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). בית המשפט גזר על כל אחד מן המערערים עונש של 15 שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרם), ושלוש שנות מאסר על תנאי שלא יעברו משך שלוש שנים מיום סיום ריצוי עונשם עבירה מסוג פשע, מבין העבירות המפורטות בפרק י' לחוק. הערעורים מופנים כנגד חומרת העונש שהוטל על המערערים. רקע: כתב האישום, הכרעת הדין וגזר הדין 2. כנגד המערערים הוגש כתב אישום בו הואשמו בביצוע עבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק. בית המשפט הנכבד קמא הרשיעם בהריגה, כאשר אלו היו עיקרי ממצאיו בהכרעת הדין: שמואל צ'וסקין (המערער בע"פ 3638/06, ולהלן: צ'וסקין) פגש במרכז מסחרי בבאר שבע, יחד עם חברו, את אלי דואני ז"ל, הוא קורבן העבירה (להלן: המפגש הראשון). בין הנוכחים התעורר ויכוח, בו כינה המנוח את צ'וסקין "מניאק". בעקבות העלבון, שב צ'וסקין למרכז המסחרי, מלווה באבי אוחנה (המערער בע"פ 4079/06, ולהלן: אוחנה), כאשר הם מצוידים בסכינים. השניים קראו למנוח לצאת מחנות פלאפל שם ישב. צ'וסקין איים לפגוע במנוח בסכין, והמנוח השיב שאף לו יש סכין. אוחנה, שהמתין עד אותה עת בצד, דקר את המנוח בירכו השמאלית, וצ'וסקין דקר אחריו את המנוח בחזהו. המנוח התמוטט ונפטר כתוצאה מן הדקירות, לא לפני שצ'וסקין הספיק להוסיף עוד דברי איום לעברו של המנוח. בית המשפט קבע כי נותר ספק באשר לכוונת צ'וסקין ואוחנה להמית את המנוח, ולפיכך הם זוכו מחמת הספק מעבירת הרצח. עם זאת נמצאו השניים כמבצעים בצוותא של עבירת ההריגה, בהתאם לסעיף 29 לחוק. ההרשעה נסמכה על ההלכה הפסוקה לפיה עת נפנים מספר אנשים בצורה מאיימת ותוקפנית כלפי אחר – אין הבדל, מבחינת האחריות הפלילית, בין הפוגעים השונים בקורבן, בתנאי שפעילות משותפת זו נעשית בצוותא (ראו: ע"פ 872/76 ישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 573, 580-579 (1977), ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 403-402). בית המשפט דחה את גרסתו של צ'וסקין, כי דקירת המנוח נעשתה מתוך הגנה עצמית, ואת גרסתו של אוחנה, כי כלל לא נכח באירוע. 3. בגזר הדין, בחן בית המשפט הנכבד קמא את נסיבות המקרה, המתוארות לעיל, את נסיבותיהם האישיות של המערערים, ואת תסקירי שירות המבחן. אוחנה טען שיש להקל בדינו יחסית לצ'וסקין, כיוון שחלקו באירוע הדקירה היה קטן משל צ'וסקין, כיוון שאוחנה דקר את המנוח ברגלו ואילו צ'וסקין דקרו בחזהו. טענה זו נדחתה, בהסתמך על אחריותם המשותפת לתוצאות מעשיהם המשותפים (ראו: פרשת ישראל הנ"ל וע"פ 2413/97 איבאנוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2000)). בית המשפט החליט לגזור על הנאשמים את העונש האמור לעיל, כדי לבטא מסר הרתעתי במסגרת המאמץ לביעורה של תופעת הסכינאות, המביאה לפגיעה מיותרת בחיי אדם. טענות המערערים 4. ערעורו של צ'וסקין הופנה בתחילה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. עת הגיש צ'וסקין את נימוקי הערעור המפורטים מטעמו, נסוג הוא מן הערעור כנגד הכרעת הדין. בנימוקי הערעור ובעת הדיון לפנינו, טענה באת-כוחו כי בית המשפט הנכבד קמא לא נתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות, וביניהן: גילו הצעיר בעת האירוע; תסקיר חיובי של שירות המבחן, המצביע על פוטנציאל שיקומי; שירות חלקי בצה"ל; השתתפותו בפרויקטים התנדבותיים (כולל הרצאות לפני תלמידים על פגעי השימוש בסמים, וסיוע למשפחה ולילדים במצוקה כלכלית) והעובדה שהמערער ניהל אורח חיים נורמטיבי במשך תקופה של שנתיים לאחר האירוע, שבה לא היה עצור. 5. ערעורו של אוחנה אף הוא הופנה בתחילה נגד שני חלקיו של פסק הדין, אך לבסוף צומצם גם הוא והתמקד רק כנגד החומרה בגזר הדין. בנימוקי הערעור ובעת הדיון שב וטען בא-כוחו של אוחנה לחלקו הקטן יותר של אוחנה באירוע הדקירה. כן צוין גילו הצעיר של אוחנה בעת האירוע, ואוזכרו נסיבות חייו הקשות והיותו אב לילדה קטנה. דיון 6. לא מצאתי הצדקה לסטות מן הכלל לפיה תמעט ערכאת הערעור מלהתערב בעונש שהושת בידי הערכאה הדיונית, בהיעדר טעמים מיוחדים המצדיקים התערבות שכזו (בר"ע 152/84 מדינת ישראל נ' קריף, פ"ד לז(4) 839 (1984)). העונש שהושת על המערערים כאן ודאי אינו חמור ביחס לנסיבות המקרה, שבגדרו קיפדו שני צעירים – בדקירות סכין – את חייו של אדם אחר, כל זאת כיוון שהמנוח עלב באחד מהם. עונש זה הוא בעל אופי הרתעתי, ויש בו כדי לתרום לניסיון לשרש את הנגע של הסכינאות, ואת הפגיעות וקיפוח חיי אדם העלולים לנבוע הימנו. נסיבותיהם האישיות של המערערים, ורצונם בהקלה בעונש שתאפשר את שיקומם, נסוגים פה אל מול חומרת מעשיהם, וכבר נפסק בהקשר זה כך: "זילות חיי אדם כדומן על פני השדה כפי שנתרבתה בארץ הזאת, מחייבת גישה שעיקרה הרתעה, וגם מי ששיקולי שיקום קרובים ללבו רואה עצמו נאלץ לילך בדרך מחמירה" (ע"פ 10365/05 אבומדיעם נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2006)); והשוו: ע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 609; ע"פ 3547/04 מון נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2004); ע"פ 2090/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (2007)). אף טענתם של המערערים לפיה השמתם במאסר ממושך יש בה כדי לקטוע את רצף חייהם, נשמעת – בכל הכבוד – חלולה, עת נשווה לנגד עינינו את גורלו של המנוח, שחייו נגדעו בידיהם ובסכיניהם של המערערים. 7. לא מצאתי הצדקה אף להבחנה בין המערערים לבין עצמם, לעניין העונש שהושת עליהם. נקודת המוצא בנסיבות המקרה שלפנינו, היא כי בכל הקשור לאירוע הדקירה, שני המערערים אחראים באופן דומה לתוצאה – ועונשם, הנגזר מכך, צריך להיות דומה, אף אם אוחנה דקר את המנוח "רק" ברגלו וצ'וסקין – בליבו. ראוי להזכיר בהקשר זה את שנאמר בפרשה אחרת, בעלת דמיון לזו שלפנינו: "שניהם כאחד נטלו חלק בדקירות אשר הובילו למותו של המנוח, מי בַּירך ומי בחזה, והדבר הופך את שניהם – כפי שהודו בעצמם במסגרת הסדר הטיעון – לאחראים ישירים למותו של המנוח. ... אף שקיים כאמור הבדל בין תיאור המעשה בכל אחד מכתבי האישום, אין דבר זה, כשלעצמו, מצריך הבחנה בין השניים ככל שהדבר נוגע להרשעתם ולעונשם." (ע"פ 5961/05 סמחאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.11.2007), בפסקה 4 לפסק הדין). אמנם, מן התסקיר ומן הראיות שהציגו המערערים לעניין העונש, עולה כי עומדות לזכותו של צ'וסקין נסיבות אישיות חיוביות מעט יותר מאשר אלו הרלבנטיות לאוחנה, דבר שהיה יכול לכאורה להביא להשתת עונש קל יותר עליו. ברם, נסיבות אלו נשקלו בידי בית המשפט הנכבד קמא בבואו לגזור את דינם של המערערים, והוא לא ייחס להן משקל שיצדיק הבחנה בין עונשיהם של המערערים. עוד יש לזכור, כמשקל נגד לנסיבות האמורות, כי לחובתו של צ'וסקין עומדת העובדה שאירוע הדקירה היה פועל יוצא של המפגש הראשון, בו לא נכח אוחנה, שבמסגרתה עלב המנוח בצ'וסקין. במהלך השעה שחלפה מסיום המפגש, לא השכיל צ'וסקין להשקיט את רוחו הסוערת, כי אם החליט שהקללה שספג מן המנוח מצדיקה את זימונו של אוחנה כשותף לו, לצורך פגיעה במנוח, כפי שאכן קרה. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי יש להקל בדינו של צ'וסקין יותר מאשר בדינו של אוחנה. סוף דבר 8. לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעורים. ש ו פ ט המשנה-לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה-לנשיאה השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של כבוד השופט ח' מלצר. ניתן היום, כ"ח באלול התשס"ח (28.9.08). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06036380_K03.doc אצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il