פלוני נ. מדינת ישראל

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3636/21 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ע' גרוסקופף העותר: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל עתירה למתן צו על תנאי העותר: בעצמו פסק-דין השופט נ' סולברג: כעולה מן העתירה, העותר, שאינו מיוצג, מבקש לבטל פסק דין חלוט שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, ביום 23.4.2020 (ע"פ 7261-04-20), שבגדרו נדחה ערעור שהגיש, על החלטת הפסיכיאטר המחוזי מיום 10.2.2020 להשיבו לאשפוז כפוי מכוח סעיף 15(ה) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991. לשלמות התמונה נוסיף, את שנמנע העותר מלציין, כי בהמשך פנה בבקשת רשות ערעור על פסק הדין, לבית משפט זה; ואף הוא נדחה, בהחלטת השופט ג' קרא מיום 18.6.2020 (רע"פ 3269/20). עוד מבקש העותר, לבטל קביעות שניתנו בעניינו, על ידי גורמי רפואה פסיכיאטריים שונים, "בנוגע לפגם שכלי". תחילתו של סיפור המעשה, בכתב אישום שהוגש נגד העותר, ביום 29.11.2017, אשר בו יוחסה לו עבירה של גניבת רכב (ת"פ (שלום-עכו) 67408-11-17). במסגרת בירור ההליך, הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית, שממנה עלה כי העותר אינו כשיר לעמוד לדין, משלא היה בר-עונשין בעת ביצוע העבירה. משכך, הומלץ על אשפוזו בכפיה. בהתאם, בהסכמת המשיבה, זיכה בית משפט השלום את העותר, ביום 21.12.2017, מן העבירה שיוחסה לו, מחמת אי-שפיות, כהוראת סעיף 34ח לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לצד זאת, הורה בית משפט השלום בצו, על אשפוזו של העותר בכפיה, בהתאם להוראות סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, למשך 7 שנים – היא תקופת המאסר המרבית הקבועה לעבירת גניבת רכב – כקבוע בסעיף 15(ד1)(1)(א) לחוק טיפול בחולי נפש. בחלוף מספר חודשים, חל שיפור במצבו של העותר, ומשכך, הורתה הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית במהלך חודש יוני 2018, על שחרורו של העותר לטיפול מרפאתי כפוי, חלף אשפוזו בכפייה. דא עקא, העותר לא התמיד בהוראות הטיפול המחייבות, ומשחלה החמרה במצבו, הוציא הפסיכיאטר המחוזי, ביום 19.1.2020, הוראת אשפוז אזרחית, שהוארכה על-ידו עד יום 1.2.2020. סמוך לאחר מכן, ביום 10.2.2020, ערך הפסיכיאטר המחוזי שימוע לעותר, ולאחריו הורה על ביטול צו הטיפול המרפאתי הכפוי, ועל החזרתו לאשפוז כפוי, מכוח סמכותו שלפי סעיף 15(ה) לחוק טיפול בחולי נפש. העותר סירב להשלים עם החלטת הפסיכיאטר המחוזי, ופנה בערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. לאחר שבחן את מכלול הנסיבות, ובתום דיון שקיים, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. נקבע, כי לא נפל כל פגם בהליך שהתנהל לפני הפסיכיאטר המחוזי, וכי ההחלטה שניתנה על-ידו – בדין ניתנה. עוד צוין, בין היתר, כי מדוח עדכני שהוגש על-ידי מוסד האשפוז עולה, כי חלה החמרה במצבו של העותר, והוא אינו משתף פעולה עם גורמי הרפואה. לבסוף צוין, כי לעותר שמורה הזכות להציג את טענותיו, מעת לעת, בעת שיתייצב לפני הוועדות הפסיכיאטריות שיבחנו את עניינו בהמשך, וכי גם על החלטותיהן יהא רשאי לערער, אם יראה מקום לכך, לעתיד לבוא. העותר לא אמר נואש, ופנה בבקשת רשות ערעור לבית משפט זה, בטענות דומות, כמעט זהות, לאלה שהעלה בעתירתו דכאן. בקשתו – נדחתה על הסף. נפסק, כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי', משום שהיא מתייחסת לנסיבותיו הפרטניות של העותר, אינה מעוררת שאלה עקרונית כללית, ואינה מקימה חשש לעיוות דין ואי-צדק העשויים להצדיק את התערבותו של בית משפט זה. עוד נקבע, מעבר לנדרש, כי כלל הטענות שבבקשה, המתייחסות להליך שקיים הפסיכיאטר המחוזי, הועלו עוד קודם לכן לפני בית המשפט המחוזי – ונדחו כולן. לעומת זאת, כל יתר הטענות שהעלה העותר, בדבר פגיעה בזכויות יסוד, ופגיעה בזכות הטיעון, לא הועלו לפני בית המשפט המחוזי, ועל כן, אין כל הצדקה לדון בהן לראשונה ב'גלגול שלישי'. לקראת חודש ספטמבר 2020, שוב חל שיפור במצבו של העותר, והוחלט, בשנית, לשחררו לטיפול מרפאתי כפוי. הוראה-זו, שתוקפה היה למשך 6 חודשים, הוארכה ביום 3.3.2021, על-ידי הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, למשך 6 חודשים נוספים. העותר סירב לקבל עליו את הדין, טען כי הוא בריא ואינו זקוק לטיפול כפוי, וערער על החלטת הוועדה לפני בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"ו 29110-03-21). ביום 21.3.2021 – נדחה הערעור. בקשת רשות ערעור שהגיש העותר על פסק הדין – נדחתה גם היא, בהחלטה שניתנה על-ידי ביום 22.3.2021 (רע"א 2032/21). במסגרת ההחלטה נקבע, כי החלטת הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, שעליה תלונתו של העותר, היא החלטה מקצועית, שנתקבלה מכורח המציאות, נוכח מצבו הרפואי של העותר, מחמת הכחשתו את מחלתו, ובשל היענותו הנמוכה לטיפול. עוד צוין, כי חזקה על גורמי הטיפול שהם מודעים היטב לפגיעה הנגרמת לעותר כתוצאה מהטלת הצו, אך בנסיבות, נראה כי לא היה מנוס מכך. על כן, משלא קם חשש לעיוות דין, ומשלא הועלתה שאלה עקרונית, החורגת מדל"ת אמות המקרה – נדחתה הבקשה. מכאן העתירה שלפנינו. דין העתירה להידחות על הסף. הלכה מושרשת וידועה היא, כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות של ערכאות שיפוטיות אחרות, בפרט כאשר עסקינן בהחלטות שניתנו על-ידי בית משפט זה, בכובעיו השונים; אם אזרחיים, אם פליליים. התערבות שכזו שמורה למקרים חריגים, יוצאי-דופן, שבהם נמצא כי מתעוררת שאלה שבסמכות, היורדת לשורש העניין, או כאשר מתגלה תופעה קיצונית של שרירות בתחום מנהלי טהור (ראו, בין רבים: בג"ץ 3069/21 שקד נ' בית משפט העליון (5.5.2021)). לא מצאנו כי המקרה שלפנינו, בנסיבותיו, מגלה הצדקה להתערבות יוצאת דופן זו, העשויה להקים עילה להתערבותנו. הוא הדין גם ביחס לטענותיו הכלליות של העותר, לגבי גורמי רפואה שקבעו קביעות "לגבי פגם שכלי", כלשונו. הקביעה בדבר מצבו הרפואי של העותר, אשר הביאה בתחילה לאשפוזו בכפיה, ובהמשך למתן צו לטיפול מרפאתי כפוי, היא אשר עמדה ביסוד ההליכים המשפטיים הקודמים, ועל כן, מאותו טעם ממש, גם בה אין מקום להתערבות. הא בהא תליא; ראי זה כראי זה. אשר על כן, העתירה נדחית בזאת על הסף. בנסיבות המתוארות, ומשלא נתבקשה תגובה, לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט"ו בסיון התשפ"א (‏26.5.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21036360_O02.docx עע מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1