אוסאמה שוויקי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3636/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3636/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: אוסאמה שוויקי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים מיום 22.04.2012 בתיק תפ"ח 18575-03-11, שניתן על ידי כב' השופט י' צבן (סג"נ), כב' השופטת מ' מזרחי, וכב' השופט ר' כרמל תאריך הישיבה: ה' בתמוז התשע"ג (13.06.2013) בשם המערער: עו"ד ראובן בר-חיים בשם המשיבה: עו"ד זיו אריאלי פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (בהרכב: כב' סגן הנשיאה, השופט י' צבן, כב' השופטת מ' מזרחי וכב' השופט ר' כרמל), ב-תפ"ח 18575-03-11 מתאריך 22.04.2012, בגדרו הורשע המערער ברצח, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, והושת עליו עונש של מאסר עולם. להלן יפורטו הנתונים הנדרשים להכרעה בערעור. עובדות כתב האישום ותשובת המערער לאישום 2. בתאריך 10.03.2011 הוגש כנגד המערער כתב אישום לבית המשפט המחוזי הנכבד בירושלים. על פי הנטען בכתב האישום, המערער היה נשוי במשך כ-22 שנים לגב' סוזן שוויקי (להלן: סוזן). במהלך שנות נישואיהם, ניהלה סוזן מספר מערכות יחסים רומנטיות עם גברים שונים. בשבע השנים שקדמו לאירועים, מושא כתב האישום, ניהלה סוזן מערכת יחסים רומנטית עם סאמר דאוד שאוויש ז"ל (להלן: המנוח, או סאמר). במהלך שנת 2010 החליטו המערער וסוזן להתגרש. בנסיבות אלה עברה סוזן להתגורר בבית הוריה, ואילו המערער וילדיהם המשותפים עברו להתגורר בדירה בשכונת א-רם (להלן: הדירה, או הדירה בא-רם), שאותה שכר המערער מאדם בשם עימאד מונא. זמן קצר לאחר מכן החליטו המערער וסוזן להינשא בשנית, ובתאריך 17.07.2010 עברו השניים להתגורר במשותף בדירה בשכונת בית חנינה שבירושלים. במועד כלשהו, אשר איננו ידוע במדויק למשיבה, גילה המערער על קשריה של סוזן עם המנוח. בעקבות זאת, בתאריך 23.09.2010, בשעה 17:00 לערך, הודיע המערער לסוזן כי הוא יודע על קשריה עם המנוח, ודרש ממנה להתקשר למנוח ולברר את מקום המצאו. סוזן עשתה כן, וכאשר התברר למערער שהמנוח נמצא בבית קפה מסוים בכפר חיזמה, הוא נסע לשם וזיהה את המנוח. על פי כתב האישום, בתאריך 25.09.2010, בסמוך לשעה 22:30, יצא המערער מביתו ונסע לאיזור א-רם. באותו יום, בשעה 23:00 לערך, יצא המנוח מבית קפה בשכונת בית חנינה, שם שהה עם חבריו. בהמשך, במועד כלשהו בין השעות 23:15-05:00, ובנסיבות שאינן ידועות במדויק למשיבה, הביא המערער את המנוח לדירה, כפת את ידיו, הכה אותו, וצילם אותו באמצעות טלפון סלולארי כשהוא כפות וחבול. זמן קצר לאחר מכן, בעט המערער בחוזקה בראשו של המנוח, אשר הוטח אל קיר הדירה, וחנק אותו באמצעות ידיו. עקב מעשים אלה נגרמו למנוח חבלות קשות ותשניק מכני, אשר הביאו למותו. נוכח עובדות נטענות אלה, הואשם המערער ברצח (עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין). הערה מקדימה: מכתב האישום עולה איפוא – והדבר איננו שנוי במחלוקת – כי המנוח נרצח במועד בלתי ידוע בין תאריך 25.09.2010 בשעה 23:15, לבין תאריך 26.09.2010 בשעה 05:00. למען הנוחות, אתייחס לתאריך 25.09.2010 כאל "יום הרצח", וזאת אף על פי שיתכן שהרצח התבצע לאחר חצות. 3. בתשובתו לכתב האישום, המערער הודה בכל העובדות הנטענות בנוגע לכך ששכר את הדירה בא-רם, וביחס לקשר הנישואין בינו לבין סוזן. המערער אף הודה כי ידע על כך שסוזן ניהלה מספר מערכות יחסים רומנטיות במהלך שנות נישואיהם, אך כפר בכך שידע על הקשר עם המנוח. בהתאם, המערער כפר בכך שיזם את שיחת הטלפון בין סוזן לבין המנוח בתאריך 23.09.2010, או בכך שעקב אחרי המנוח, וכן במעורבות כלשהי בביצוע הרצח. באשר למעשיו ביום הרצח, טען המערער כי הוא איננו זוכר מה עשה באותו יום. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת 4. במהלך שמיעת הראיות בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, התבררה התמונה העובדתית הבאה, אשר איננה שנויה במחלוקת כלשהי: המערער הינו נהג מונית במקצועו. במהלך שנות נישואיהם של המערער וסוזן, ניהלה סוזן מערכות יחסים רומנטיות עם שלושה גברים: סוחר בשם מחמד (להלן: מחמד); קצין ברשות הפלסטינית בשם ג'מאל (להלן: ג'מאל); והמנוח. במרוצת הזמן, נודע למערער על הקשר בין סוזן לבין ג'מאל ומחמד, ובין המערער לבין סוזן התגלעו לא אחת ויכוחים ומריבות בעניין זה, והמערער אף נהג לא פעם לתחקר את סוזן על קשריה אלה. לשיא הגיעו הדברים באוקטובר 2009, כאשר גילה המערער על הרומן שניהלה סוזן עם ג'מאל. משגילה המערער את דבר הרומן, הוא ארב לג'מאל יחד עם חברו ג'לאל רזאווי (להלן: ג'לאל), תפס אותו, קשר אותו, הפשיטו והובילו לרמאללה. המערער אף טמן מארב דומה גם למחמד, אך בסופו של דבר נמנע מלפגוע בו. בעקבות הרומנים שניהלה סוזן, ובעקבות אירועים נוספים שעל חלקם אעמוד בהמשך, החליטו בשנת 2010 בני הזוג להתגרש. לאחר הגירושין, שכר המערער את הדירה בא-רם, כאשר חוזה השכירות היה חודשי, והוארך מדי חודש, עד שלא חודש עוד במהלך חודש ינואר 2011. החל מחודש אוגוסט 2010 חזרו המערער וסוזן להתגורר במשותף, אך המערער המשיך, כאמור, להחזיק בדירה עד לחודש ינואר 2011, אשר שימשה אותו בעיקר כמקום איחסון. את מפתחות הדירה נהג המערער להחזיק במונית שברשותו. בתאריך 25.09.2010, בילה המנוח בבית קפה בשכונת בית חנינה, ושיחק קלפים עם חבריו עד השעה 23:00 לערך, אז עזבה החבורה את בית הקפה, וכל אחד מהם הלך לביתו. המנוח עזב את בית הקפה כשהוא נוסע ברכבו, BMW בצבע לבן. כאשר המנוח נסע מבית הקפה, רכב אחר מסוג מזדה 6 המתין במקום עם אורות דלוקים, ונסע בעקבות המנוח. בין השעות 23:15-23:05 ניהל המנוח שיחת טלפון עם מאזין דענה שורטי (להלן: שורטי), שהינה קרובת משפחה של המנוח. שיחה זו הסתיימה באופן פתאומי, כאשר המנוח אומר במפתיע לשורטי: "יש בולשת", וברקע נשמעו צעקות, צרחות, קולות ריב ומאבק וקולות של פתיחת וסגירת דלתות של רכב. בין הצדדים אין למעשה מחלוקת כי בנקודת זמן זו נחטף המנוח על ידי יותר מאדם אחד. בשעה 23:28 צולם רכבו של המנוח ורכב נוסף נכנסים לעסק המיועד לשטיפת מכוניות בא-רם, המנוהל על ידי ג'לאל, חברו של המערער. בשעה 23:32 צולם רכב אחד בלבד עוזב את המקום. למחרת, בבוקר יום ה-26.09.2010, מצא ג'לאל את רכב ה-BMW של המנוח, כשהוא ללא לוחיות רישוי וללא מפתחות. ברכב עצמו לא נמצאה ראיה כלשהי הקושרת את המערער לביצוע הרצח. עוד אציין כי אין בפי המשיבה כל טענה לפיה היתה לג'לאל מעורבות כלשהי ברצח. גופתו של המנוח נמצאה בשעות הבוקר של תאריך 26.09.2010, באיזור צומת קלנדיה, כשהוא ערום ומכוסה בסדין. על הגופה נמצאו סימני חבלה וכפיתה. במרחק מה מהגופה נמצאה שקית ניילון עם פריטים שונים, וביניהם אזיקון. גופתו של המנוח הועברה למרכז לרפואה משפטית, שם בוצעה נתיחה שלאחר המוות, ונמצא כי מותו של המנוח נגרם משילוב של תשניק מכאני (חניקה) ושל חבלה בראש, כאשר: "כל מנגנון בנפרד היה יכול לגרום למוות". בתאריך 06.02.2011 עצרה המשטרה את סוזן, והחלה בחקירתה כחשודה בקשירת קשר לביצוע הרצח. בחקירתה באותו יום מסרה סוזן אימרה על עצמה, חייה, משפחתה וקשריה עם גברים שונים, וביניהם המנוח. סוזן הכחישה באותה חקירה כל קשר לרצח, ואף לא קשרה את המערער לביצועו. בחקירתה השנייה של סוזן בתאריך 08.02.2011 (כאשר בין התאריכים 08.02.2011-06.02.2011 שהתה סוזן במעצר), חלה תפנית בגרסתה, והיא מסרה לראשונה אמרה הקושרת את המערער לרצח (להלן: הגרסה המפלילה). לדבריה באותה חקירה, המערער סיפר לה בבוקר תאריך 26.09.2010 כי פגש בלילה את המנוח, הוביל אותו לדירה בא-רם, שם כפת אותו, היכה אותו, צילם אותו והוכיח אותו על הקשר הרומנטי שניהל עם סוזן, ובהמשך בעט בראשו של המנוח, אשר הוטח בקיר, ולאחר מכן זרק אותו באיזור צומת קלנדיה. לתיאור מפורט של הודעותיה של סוזן במשטרה אדרש בהרחבה בהמשך. בעקבות הודעתה הנ"ל של סוזן, נעצר המערער בתאריך 09.02.2011, ונחקר ארוכות מספר פעמים, במשך כחודש ימים. כן נערך עימות בינו לבין סוזן, ואף הופעלו כלפיו תרגילי חקירה שונים, לרבות הכנסת מדובב משטרתי לתא המעצר שבו נכלא. בכל חקירותיו של המערער, ובכל שיחותיו עם המדובב, הוא חזר על גרסתו לפיה לא הכיר כלל את המנוח ולא ידע על הקשר בינו לבין סוזן, ובהתאם הכחיש כל קשר לביצוע הרצח. במקביל למעצרו וחקירתו של המערער, המשיכה חקירתה של סוזן, וכן בוצעו פעולות חקירה שונות על סמך המידע שסוזן מסרה בחקירותיה. בתאריך 13.02.2011 הגיע צוות מז"פ לדירה בא-רם, ומצא על קיר המטבח כתם של דם אדם, אשר נשלח לבדיקה גנטית, בה התברר בודאות כמעט מוחלטת כי הדם הוא דמו של המנוח. באותו היום אף בוצע הליך של הובלה והצבעה, ובמסגרתו ידעה סוזן להצביע במדויק על המקום שבו נמצאה גופתו של המנוח, וזאת, לדבריה, על סמך מה שמסר לה המערער. ההליך בפני בית המשפט המחוזי הנכבד 5. מתיאור העובדות, אשר אינן שנויות במחלוקת, כאמור בפיסקה שלעיל, עולה איפוא כי בין הצדדים היתה הסכמה ביחס לכל הנסיבות בנוגע למערכת היחסים בין המערער לבין סוזן, וכן בנוגע לקשר בין המערער לבין הדירה בא-רם, שבה נמצא כתם מדמו של המנוח. אף לא היתה מחלוקת באשר לעצם התרחשות הרצח ולנסיבות ביצועו. המחלוקת העיקרית היתה בנוגע לשאלה האם המערער אכן הודה באוזניה של סוזן כי רצח את המנוח, או שמא מדובר בגרסה שאיננה אמת, ובכך התמקדו הצדדים במהלך הדיונים בפני בית המשפט המחוזי הנכבד. 6. עדת התביעה המרכזית היתה סוזן, אשתו של המערער. במהלך עדותה בבית המשפט, התנהגה סוזן באופן חריג (ראו תיאור מפורט בפיסקה 14 להכרעת הדין), וחזרה בה מן הגרסה המפלילה אותה מסרה בחקירותיה, לפיה המערער סיפר לה על כך שרצח את המנוח. בהתאם, הוכרזה סוזן כעדה עויינת, והודעותיה במשטרה הוגשו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). מטבע הדברים, בית המשפט המחוזי הנכבד נדרש בהרחבה להודעותיה הנ"ל של סוזן, ותיארן כדלקמן: (א) בחקירתה הראשונה של סוזן במשטרה, אשר התקיימה, כאמור, בתאריך 06.02.2011, סיפרה סוזן על קשריה הרומנטיים עם גברים שונים. סוזן אמרה כי המנוח סיפר לה כי היו לו קשרים רומנטיים עם 26 בחורות, וכי עבד בעבר ברשות הפלסטינית. לדבריה, במהלך הקשר בינה לבין המנוח, היא קיימה שיחות בעלות אופי מיני עם אדם בשם ג'עוני, אשר הוקלטו על ידי המנוח. על פי דבריה של סוזן בחקירה זו, נודע לה מפיו של ג'עוני כי המנוח עשה בהקלטות הנ"ל שימוש כדי לסחוט את ג'עוני ואת אביו. סוזן הוסיפה ותיארה באוזני החוקרים "שיחות סקס" נוספות, אותן קיימה עם בני משפחה בשם אל-קורד (למען הסדר הטוב אציין לפי החומר שבתיק כי ג'עוני, או בני משפחת אל-קורד –אינם קשורים בדרך כלשהי לענייננו, ושמם עלה רק בחקירה הנ"ל). עוד סיפרה סוזן, כי המנוח נהג לקנות סחורות בשיקים גנובים, וכי אף אותה נהג המנוח לצלם בעירום ובשעה שקיימה עימו יחסי מין, וכי עשה שימוש בתמונות אלה למעשי סחיטה שונים. כמו כן סוזן מסרה סיפרה בחקירתה הראשונה כי גילתה למנוח על הקשר שלה עם ג'מאל, וכי המנוח סיפר לה שג'מאל איים לרצוח אותו. בנוסף לכך, סוזן סיפרה לחוקריה כי כשבוע לפני הרצח היא שוחחה בטלפון עם המנוח, ובאותה שיחה דרשה ממנו להחזיר לה את תחתוניה ותמונות עירום שלה, שהיו ברשותו. לטענתה, המנוח איים עליה כי יפיץ תמונות אלה ברשת האינטרנט – כנקמה על כך שנפרדה ממנו. עוד אמרה סוזן כי יומיים לפני הרצח, דהיינו בתאריך 23.09.2010, היא התקשרה פעם נוספת למנוח, וזה הודיע לה כי אשתו, מראם, שרפה את התמונות. (ב) חקירתה השנייה של סוזן, אשר התקיימה בתאריך 08.02.2011, נפתחה אף היא בתיאור מעלליו של המנוח, אשר כללו מעשי סחיטה שונים. סוזן אף ציינה כי ג'מאל אמר לה שהמנוח הוא "אדם מלוכלך ואם יזדמן לו יפשוט את עורו". לדבריה של סוזן, לאחר שנישאה בשנית למערער, וחרף הבטחתם ההדדית שלא לעסוק עוד באירועי העבר, ביקש ממנה המערער להתקשר לג'מאל, תוך שהוא מאזין לשיחה. במהלך השיחה ביניהם שאל ג'מאל את סוזן האם היא עדיין בקשר עם המנוח. בתגובה, שאל אותה המערער מי הוא המנוח, אך היא אמרה לו שמדובר בקשר שהסתיים. המערער טען בפניה כי שמע על המנוח גם מסוהיר רזאווי, חברתה הקרובה של סוזן, המכונה בפי כל בשם: "סוסו" (להלן: סוסו), דבר שאילץ אותה להודות בקשריה עם המנוח. בהמשך חקירתה, תיארה סוזן כי יום לפני הרצח, דהיינו בתאריך 24.09.2010, מסר לה המערער את הטלפון הסלולארי שלו, הכניס בתוכו כרטיס "סים" חדש, ודרש ממנה להתקשר למנוח ולברר את מקום הימצאו (אעיר כי טלפון זה, אשר כונה בהכרעת הדין "705", נתפס על ידי המשטרה וסומן ת/81). כאשר המנוח השיב כי הוא נמצא בבית קפה מסוים, יצא המערער מן הבית, ושב כעבור שעה. יום לאחר מכן, ביום הרצח, חזר המערער בשעות הערב מעבודתו, אכל, ויצא שוב מן הבית באיזור השעה 23:00. על פי דבריה של סוזן בחקירתה, המערער חזר לביתם בשעה 05:00 לערך, והציג לה סרטון אשר צולם בטלפון הסלולארי האחר שברשותו (כלומר לא הטלפון שסומן ת/81). בסרטון נראה המנוח ערום וכפות, כשהוא יושב על הרצפה, ומאחורי שולחן אוכל, אותו זיהתה סוזן כשולחן הנמצא בדירת המערער שבא-רם. המערער הוסיף וסיפר לה כי היכה את המנוח, בעט בראשו, גרם לכך שראשו יקבל מכה מן הקיר הסמוך, ולכך שידמם מן האוזניים. סוזן הוסיפה וסיפרה כי המערער הציג בפניה כרטיסי "סים" של המנוח, וכן את ארנקו, ואף תיארה את תכולת הארנק: שיקים של סועאד, אשת דודו של המנוח, סאלח (להלן: סועאד ו-סאלח), שיקים של מראם, אשתו של המנוח (לעיל ולהלן: מראם), כרטיס ויזה, רישיון, תמונה של אדם וכסף מזומן. סוזן הוסיפה, כי לאחר ששמעה מפי אשת אחיה כי הגופה עברה התעללות, היא שאלה את המערער מדוע עשה כך, אך המערער השיב: "אין דבר כזה". סוזן אף טענה כי בעקבות הרצח חששה לגורל מאהביה האחרים, וכי הזהירה את ג'מאל באמצעות חברו פאיז. סוזן אמרה בנוסף כי כאשר נסעה עם המערער באיזור צומת קלנדיה, הוא הצביע בפניה על המקום שבו "זרק את הזבל". כאשר שאלו החוקרים את סוזן מדוע לא סיפרה על כך עד עכשיו, היא השיבה שחששה מנקמת המערער, אך טענה שסיפרה על התוודותו של המערער לגיסתה היבא (להלן: היבא), ולבת-דודתה בסמה (להלן: בסמה). (ג) גם בחקירותיה של סוזן מתאריך 09.02.2011 תיארה סוזן כיצד התוודה המערער בפניה על כך שרצח את המנוח. בחקירה זו סוזן סיפרה כי שיחתה האחרונה עם המנוח התקיימה למעשה בתאריך 23.09.2010 (דהיינו יומיים לפני הרצח, ולא יום לפני הרצח כפי שטענה בחקירתה מתאריך 08.02.2011), בשעה 22:00 לערך. סוזן שבה על גרסתה המפלילה, לפיה שיחה זו היתה ביוזמת המערער, ובאמצעות כרטיס "סים" חדש שהמערער הכניס בטלפון הסלולארי שלו. למען שלמות התמונה, אציין כי בתאריך 27.02.2011 עומתה סוזן עם פלטי השיחות שהופקו, מהם עולה כי בתאריך 23.09.2010 בוצעו שתי שיחות מהטלפון של המערער אל הטלפון של המנוח – האחת בשעה 17:00 (ולא בשעה 22:00), והשנייה בשעה 17:34. סוזן הסבירה כי טעתה ביחס לשעת קיומה של השיחה הראשונה, וכי זכרה שעה מאוחרת משום שהשיחה התקיימה "כאשר כבר היה חשוך בחוץ". סוזן לא ידעה להסביר את השיחה השנייה מתאריך 23.09.2010, או את יתר השיחות בין הטלפון של המערער לבין הטלפון של המנוח בימים שקדמו לרצח (אותן אפרט בהמשך). באותו יום סוזן גם שרטטה תרשים של הדירה בא-רם, וסימנה בשרטוט את המקום שבו ראתה את המנוח בסרטון אותו הציג לה המערער. גם לשרטוט זה אדרש בהמשך הדברים. (ד) בחקירתה מתאריך 14.02.2011 סיפרה סוזן כי מעולם לא התגוררה בדירה בא-רם, אותה שכר המערער לאחר גירושיהם, וכי ביקרה בדירה פעמיים בלבד, למטרת ניקיון. כמו כן, סוזן טענה כי המפתח היחיד לדירה היה תמיד ברשותו של המערער, והוחזק במאפרה שבמונית. באותו יום הגיעו החוקרים עם סוזן לדירה שבא-רם. סוזן הובילה את החוקרים אל המקום שבו, לטענתה, ראתה בסרטון את המנוח כשהוא כפות. יודגש, כי בקיר הסמוך למקום שעליו הצביעה סוזן נמצא כתם הדם של המנוח. 7. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, לאחר שצפה בתיעוד החזותי של חקירות סוזן במשטרה, כי: "בחקירות אלה היתה סוזן שוטפת, בטוחה, רהוטה, נינוחה יחסית וללא סימני עצבנות, כמעט ללא בכי, ללא הקאות, ענתה לכל השאלות באופן ישיר ומיידי, זכרה שמות, מספרי טלפון, צבעים ואירועים... מצפייה באמרותיה של סוזן ניתן לומר כי היא היתה רהוטה, ברורה, דיברה לעניין, בפתיחות ובשטף". במקום אחר ציין בית המשפט המחוזי הנכבד כי: "עיון בתמליל וצפייה בתקליטור החקירה מלמד גם כי התיאורים שבאו מפיה [של סוזן] היו ברורים, קולחים, כרונולוגיים, לא מוכוונים ולא מודרכים". לעומת זאת, את עדותה של סוזן מעל דוכן העדים תיאר בית המשפט המחוזי כ-"מוחצנת, מכוונת ואפשר גם מתוכננת. היא הרבתה לזעוק, לבכות, להקיא, להשתעל, לשכב על הספסל, להסתיר את פניה, להביט את הקיר, חיבקה את הנאשם [המערער כאן – ח"מ] ומיד סיפרה כי היא שונאת אותו, דיברה על רוחות רפאים, על פחדים רבים, חרצה לשון, חייכה ונראה כי הכניסה עצמה למהלך שיציגה כאדם שאינו יודע בדיוק את אשר לפניו". לפיכך הגיע בית המשפט המחוזי הנכבד לכלל מסקנה כי יש להעדיף, בהתאם לסעיף 10א(ג) לפקודת הראיות, את אמרותיה הנ"ל של סוזן במשטרה, ולדחות את עדותה מעל דוכן העדים. 8. לאחר מכן, פנה בית המשפט המחוזי הנכבד ובחן את מכלול הראיות בתיק, ואת מידת התאמתן וחיזוקן לגרסתה המפלילה של סוזן, ומצא כי גרסה זו אכן נתמכת על ידי מספר עדויות וראיות, שהן חיצוניות לאמרותיה של סוזן במשטרה. להלן יפורטו הראיות המאמתות אותן מנה בית המשפט המחוזי הנכבד בגדרי הכרעת הדין: (א) עדותה של סוסו: סוסו, שהיתה במועדים הרלבנטיים חברתה הטובה של סוזן, העידה כי המערער שאל אותה: "מי זה סמי שסוזן מכירה", וכי אמר לה ששמו של סמי נודע לו מפי ג'מאל (ראו: עמ' 150 לפרוטוקול). בית המשפט המחוזי הנכבד מצא כי מעדות זו עולה איפוא שהמערער היה מודע לקשר בין סוזן לבין המנוח, ואף ידע את זהותו, וזאת בניגוד לגרסתו לפיה מעולם לא שמע על הקשר בין סוזן לבין המנוח טרם שהדבר נודע לו מפי חוקרי המשטרה. (ב) עדותו של ג'מאל: ג'מאל, מאבטח ברשות הפלסטינית ואחד ממאהביה של סוזן, העיד כי סיפר למערער על "בחור מירושלים", המנהל רומן עם סוזן. גם בכך ראה בית המשפט המחוזי הנכבד משום חיזוק לגרסתה המפלילה של סוזן בהיבט זה שהמערער אכן ידע על הרומן בינה לבין המנוח. (ג) עדויותיהן של היבא ושל בסמה: בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי עדויותיהן של השתיים, אשר שתיהן קרובות משפחה של סוזן, מחזקות את גרסתה המפלילה של סוזן, שכן שתיהן העידו שאכן שוחחו עם סוזן לאחר הרצח על זהות הרוצח, אם כי לדבריהן לא שמעו מפי סוזן על התוודותו של המערער. (ד) עדותה של שורטי: שורטי, קרובת משפחה של המנוח, סיפרה כי יומיים לפני יום הרצח, דהיינו בתאריך 23.09.2010, שמעה מהמנוח שעוקבים אחריו, והדבר תואם את גרסתה המפלילה של סוזן, לפיה ביום זה יצא המערער מהבית כדי לברר את זהותו של המנוח (לאחר שיחת הטלפון שאותה יזם, בגדרה הנחה את סוזן לברר את מקום המצאו באותה עת). (ה) עדויותיהם של מראם ושל סאלח: מראם, אשת המנוח, וסאלח, דודו של המנוח, העידו על שיקים שמסרו למנוח, באופן שתאם את תיאוריה של סוזן באשר לתכולת ארנקו של המנוח, שאותו, על פי גרסתה המפלילה, הראה לה המערער בתאריך 26.09.2010. (ו) תיאור הגופה: סוזן טענה כי ראתה בסרטון את המנוח כשהוא עירום, וכן שמעה מפי המערער שהמנוח דימם מפיו ומעיניו, פרטים אשר אומתו בזירת מציאת הגופה ובדו"ח הנתיחה שלאחר המוות. עם זאת, בית המשפט המחוזי הנכבד ציין כי שני אלה אינם פרטים מוכמנים ממשיים, שכן אנשים רבים ראו את גופת המנוח טרם הגעת חוקרי המשטרה לזירה. כמו כן, סוזן תיארה כי המערער הכחיש באוזניה את השמועה לפיה גופת המנוח עברה התעללות, ובפועל אכן לא נמצאה עדות פתולוגית להתעללות שכזו. (ז) מקום מציאת הגופה: סוזן ידעה להוביל את חוקרי המשטרה ולהצביע במדויק על המקום שבו הושלכה הגופה, וזאת בהתאם למיקום שעליו הצביע לטענתה המערער במהלך נסיעתם. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי הנכבד ציין כי מדובר בפרט מוכמן בעוצמה נמוכה יחסית, שכן מקום מציאת הגופה היה ידוע למספר רב של אנשים. (ח) האזיקון: סוזן תיארה כי צפתה בסרטון שבו נראה המנוח כשהוא כפות בידיו, ובשקית אשר נמצאה בסמיכות מסוימת לגופתו של המנוח, היה אזיקון. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי: "האזיקון מהווה אף הוא פרט מוכמן, שכן זה נמצא בתוך שקית על הגופה בלא שהיה גלוי לעיני הקהל". (ט) הארנק: סוזן סיפרה בחקירותיה כי המערער הראה לה את הארנק אשר נטל מהמנוח, וכי היה מדובר בארנק חום, אשר הכיל, בין היתר, שיקים של מראם ושל סועאד. וכאמור, מראם מסרה כי למנוח היה ארנק בצבע חום כהה, וכי המנוח החזיק ברשותו שיקים שלה, וגם סאלח העיד כי מסר למנוח שיקים של אשתו. בית המשפט המחוזי הנכבד ראה בכך פרט מוכמן בעל משקל רב, וציין כי אף אם יניח, לטובת המערער, שבין סוזן לבין המנוח היו "יחסים אינטימיים מאוחרים", כדבריו – עדיין אין זה סביר שסוזן תדע לפרט את תכולתו של ארנק מאהבה. (י) כתם הדם: בדירה בא-רם, בסמוך מאוד למקום שאותו זיהתה סוזן כמקום שבו נראה המנוח בסרטון שהראה לה המערער, כשהוא כפות ועירום, נמצא על הקיר כתם דם, אשר אין מחלוקת כי הוא דמו של המנוח. בית המשפט המחוזי הנכבד ראה בכך פרט מוכמן רב חשיבות המאשש את גרסתה של סוזן ביחס להמצאותו של המנוח בדירה עובר להירצחו, וביחס לדברים ששמעה מפי המערער, שסיפר לה שבעט בראשו של המנוח, ושזה נחבט בקיר. (יא) דירת המערער בא-רם: בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי: "תימוכין נוספים לגרסתה [של סוזן] נמצאו בעניין הדירה, שכירתה, השבתה לבעל הבית, העובדה שלא גרו בה בעת הרצח – נתונים אשר אושרו הן על ידי הנאשם [המערער כאן – ח"מ] והן על ידי בעל הדירה, עימאד מונא". (יב) פלטי נתוני תקשורת בנוגע לטלפונים הסלולאריים: לבית המשפט המחוזי הנכבד הוגשו מספר רשימות של נתוני תקשורת, כלומר פלטי שיחות טלפון, על פי מכשירים ועל פי כרטיסי "סים" שונים. למען הבהירות, אציין כי מפלטי הטלפון ניתן לדעת באיזה מכשיר טלפון התבצעה השיחה (כלומר מאיזה "ברזל"), וכן ניתן לדעת מהו מספר הטלפון, קרי מהו כרטיס ה-"סים", אשר הוכנס לתוך מכשיר הטלפון. אין מחלוקת כי המספר 052-7354152 הוא כרטיס ה-"סים" הרלבנטי (אשר כונה בהכרעת הדין "152"), אשר על פי גרסתה של סוזן הוא שהוכנס לתוך מכשיר הטלפון של המערער, עובר לשיחה שאותה יזם המערער עם המנוח. למען הבהירות אציין כי מדובר בטלפון הסלולארי אשר נתפס על ידי המשטרה, וסומן בבית המשפט כמוצג ת/81, ואשר כונה בהכרעת הדין "705". בהמשך דבריי, אלא אם צוין במפורש אחרת, כאשר אתייחס לטלפון הסלולארי של המערער, הרי שהכוונה היא לטלפון זה, שמספרו "705". מתוך פלטי הטלפון הנ"ל עולה כי בתאריך 18.09.2010 התבצעה שיחה מטלפון שבו הוכנס כרטיס "סים", שמספרו "152", אל הטלפון של המנוח. אין מחלוקת, כי שיחה זו התבצעה על ידי סוזן. בתאריך 23.09.2010 בוצעה שיחה בשעה 16:59 מהטלפון של המערער אל הטלפון של המנוח. שיחה נוספת התקיימה גם בשעה 17:34. בשעה 17:52 התקיימה שיחה נוספת, הפעם מהטלפון של המנוח אל הטלפון של המערער. יום למחרת, בתאריך 24.09.2010, שוב התקשר המנוח אל הטלפון של המערער. מפלטי התקשורת אף הסתבר כי בתאריך 15.09.2010, דהיינו עשרה ימים לפני יום הרצח, יצאו מהטלפון הסלולארי "705" של המערער שלוש שיחות אל מספר ה-"סים" 152, אשר באותה עת הורכב על טלפון סלולארי אחר. בית המשפט המחוזי הנכבד מצא כי: "מכשיר הטלפון 705 היה בשימוש עיקרי ועקבי של הנאשם [המערער כאן – ח"מ], כי מידי פעם סוזן גם עשתה בו שימוש, וכי ביום 18.9.2010, וכן בימים 25.9.2010-20.9.2010 (וגם בפברואר 2011) הותקן במכשיר כרטיס SIM אחר (152) שגם בו עשתה סוזן שימוש" (פיסקה 41(ג) להכרעת הדין). כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי משום שסוזן התקשרה אל המנוח, מהטלפון של המערער ומכרטיס ה-"סים" שמספרו 152 – היה המערער יכול ללמוד על מספר הטלפון של "המאהב הירושלמי" עליו שמע מג'מאל ומסוסו, וכי נתון זה מחזק את גרסתה של סוזן, לפיה בתאריך 23.09.2010 חייג המערער בעצמו את המספר של המנוח, ואז הורה לה לשוחח עם המנוח ולברר את מקום המצאו. 9. לאחר שנתן דעתו למכלול הראיות הנ"ל, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי גרסתה המפלילה של סוזן, כפי שזו התבררה בחקירותיה במשטרה, נמצאה על ידו כמהימנה. בהקשר זה בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את כל טענות הסניגוריה לפיה סוזן היא חולת נפש, או סובלת מהזיות, כך שיש לייחס לגרסתה המפלילה משקל נמוך יחסית. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בנוסף כי: "גרסתה של סוזן זכתה לתימוכין מפי עדים, לתימוכין בעלי משקל רב בראיות אובייקטיביות ובפרטים מוכמנים, אף כי אין התאמה מוחלטת בכל פרט ונתון". מכאן פנה בית המשפט המחוזי הנכבד לדיון בגרסת המערער, ובטענות ההגנה השונות שהעלה. 10. מטעם ההגנה העיד המערער לבדו, אשר טען כי לא היה מודע לקשר בין סוזן לבין המנוח, והכחיש כל קשר, או מעורבות ברצח. בית המשפט המחוזי הנכבד לא קבע באופן ברור ממצא מהימנות שלילי ביחס לגרסת המערער. חלף זאת, בית המשפט המחוזי הנכבד מצא בגרסתו של המערער מספר דברים, אשר תומכים לשיטתו דווקא בגרסתה המפלילה של סוזן. אלה יפורטו להלן: המערער עצמו העיד כי ידע על מאהב ירושלמי, או על אדם בשם סמי; המערער הודה כי היה לו עניין רב בגילוי מידע על הרומנים שניהלה סוזן; גרסתו של המערער ביחס לאירוע לכידתו של ג'מאל באוקטובר 2009 מעידה על דפוס פעולה דומה לאופן רציחתו של המנוח, על פי גרסת סוזן. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי למערער היה "מניע ברור לפגוש את סאמר ואף לפגוע בו" (פיסקה 69 להכרעת הדין). בית המשפט המחוזי הנכבד ציין בנוסף כי למערער "לא היו תשובות" היכן היה בליל הרצח, או כיצד הגיע דמו של המנוח לדירה שבא-רם. בית המשפט המחוזי קבע בהקשר זה כי: "המפתח לדירה נמצא רק בחזקת הנאשם [המערער כאן – ח"מ], ואין ראיה כי שכפל את המפתח או כי מישהו אחר שכפל את המפתח" (פיסקה 72 להכרעת הדין), ועל כן אין זה סביר שנעשה בדירה שימוש שלא בידיעתו. 11. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את הגרסה העובדתית החלופית שאותה הציע בא-כח המערער, לפיה מי שביצעו את הרצח הינם גורמים הקשורים ברשות הפלסטינית, עם או בלי מעורבות של סוזן עצמה. אחד התימוכין עליהם הצביע בא-כח המערער לצורך ביסוס גרסתו החלופית האמורה, היו הדברים שהשמיעו דאוד, אביו של המנוח (להלן: דאוד), סאלח (דודו) ומראם (אשתו), בדבר איומים לכאורה שקיבל המנוח בשבועות שקדמו להירצחו. ברם, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי למעט האיומים עליהם העידה מראם, לא ניתן לקבל עדויות אלה, משום שהן בבחינת עדויות מפי השמועה, אשר החריג הקבוע בסעיף 10 לפקודת הראיות – איננו יכול "להכשירן". בסופו של דבר, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי אמנם "למנוח היו יריבים נוספים, אולם אלה לא קיבלו קונקרטיזציה בראיות שלפנינו". בית המשפט ציין עוד כי אין הסבר לאמירת המנוח באוזני שורטי לפיה: "יש בולשת", אך בכך ובראיות שהוצגו – אין "כדי לקשור מי מהרשות הפלסטינית לאירוע הרצח כפי שטען הסנגור" (פיסקה 74 להכרעת הדין). 12. בסוף הכרעת הדין, דחה בית המשפט המחוזי מספר טענות נוספות שאותן העלתה הסניגוריה, וביניהן: טענה לפיה החיפוש שנערך בדירה בא-רם היה בלתי חוקי, ועל כן יש לפסול את כתם הדם כראיה; טענה על קיומם של מחדלי חקירה שונים בתיק; וטענה לפיה תלונת שווא שהגישה סוזן למשטרה כנגד המערער בשנת 2008, ואשר התבררה ככוזבת, מעידה כי היה לה רצון להפליל את המערער על לא עוול בכפו. בית המשפט המחוזי אף דחה את טענת ההגנה לפיה קיימת סתירה בין גרסתה של סוזן במשטרה, לבין מכלול הראיות, בכך שסוזן טענה שהמערער סיפר לה שהוא ורק הוא רצח את המנוח, בעוד שמבחינה אובייקטיבית כמעט בלתי אפשרי להניח שהיה רק רוצח אחד. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי אכן "קשה להניח כי מהלך כזה יעשה על ידי אדם אחד", וכי "אפשר כי סוזן יודעת דברים נוספים או שמעה מפי בעלה דברים שלא חשפה, אך גם באלה אין די לשנות מהבסיס המוצק של סיפורה". 13. נוכח כל אלה, הרשיע בית המשפט המחוזי הנכבד את המערער בעבירת הרצח אשר יוחסה לו בכתב האישום, וגזר עליו עונש של מאסר עולם. מכאן הערעור שבפנינו. טענות הצדדים 14. בא-כחו המלומד של המערער, עו"ד בר-חיים, אשר לא הותיר בתיק לא אבן ולא גרגיר אדמה שלא הפך, העלה בנימוקי הערעור ובעיקרי הטיעון שהגיש טענות רבות, חלקן חלופיות זו לזו, וחלקן אף סותרות זו את זו. לא אדרש כאן לכל טענותיו של הסניגור, אלא רק למרכזיות שבהן: (א) בבסיס הדברים טוען המערער כי אין לו כל קשר לרציחתו של המנוח, ושעל הקשר בין המנוח לבין סוזן נודע לו לראשונה מפי המשטרה. בהתאם, המערער אף גורס כי מעולם לא התוודה בפני סוזן, או בפני כל אדם אחר, על כך שרצח את המנוח. (ב) המערער טוען שגרסתה המפלילה של סוזן איננה אלא גרסה כבושה ובדיונית, אשר נגבתה ממנה בלחץ חוקרי המשטרה, תוך שהם "מדריכים" אותה למסור גרסה זו, ותוך הבטחת טובות הנאה מצידם "בתמורה" למסירת הגרסה המפלילה. לשיטת המערער, גרסה זו נועדה לחלץ את סוזן מהמצב אליו נקלעה – כחשודה במעורבות ברציחתו של המנוח. כמו כן, הוכח כי לסוזן היה מניע לרצוח את המנוח, וזאת נוכח המצאותן של "תמונות מביכות", כלשונו של המערער, בהן נראית סוזן במחיצת גברים המשרתים ברשות הפלסטינית. עוד הוכח כי סוזן אף איימה על המנוח כי ירצח, וכי הדבר אף הוביל למעצרה כחשודה ברצח. רק כעבור יומיים, ביום השלישי למעצרה, ובלא כל ראיה אחרת אשר קשרה את המערער עד אותו רגע לרצח, היא גוללה בפני החוקרים את הגרסה המפלילה, לפיה המערער הוא שרצח את המנוח, אותה ביססה, לשיטתו, על נסיבות חטיפתו של ג'מאל על ידי המערער באוקטובר 2009, חטיפה אשר אין חולק שהתקיימה. כמו כן, וכפי שהתברר במסגרת תלונת השווא שהגישה סוזן בשנת 2008, היא איננה מהססת מלטפול על המערער תלונות כוזבות, ולנסות ולהפלילו. אף הוכח כי לסוזן יש "שנאה עמוקה כלפי המערער ומשפחתו", כדברי המערער. לטענת המערער, כל אלה מחייבים את המסקנה לפיה גרסתה של סוזן היא בלתי מהימנה, ולא ניתן להשתית את הרשעתו של המערער על פיה. לחילופין טוען המערער כי נוכח העובדה שאמרותיה של סוזן נגבו ממנה בשעה שהיא עצמה נחשדה ברצח, ולאור קבילותן, חרף היותן עדויות מפי השמועה, לפי שילוב של סעיף 10א וסעיף 11 לפקודת הראיות – כאשר שני סעיפים אלה מורכבים זה על גבו של זה – אין מקום להסתפק רק בראיות מחזקות, אלא נדרשת ראיה מסוג סיוע, אשר איננה בנמצא, לשיטתו. (ג) אמרותיה של סוזן במשטרה לא זו בלבד שלא חוזקו באמצעות עדויות וראיות חיצוניות, אלא שקיימות ראיות רבות אשר סותרות אמרות אלה. בין היתר, נטען כי גרסתה של סוזן נסתרה בראיות הבאות: עדויותיהן של היבא ושל בסמה, אשר העידו כי סוזן לא שיתפה אותם בהתוודות לכאורה של המערער; נסיבות ביצוע הרצח מעידות – ועל כך אין חולק – שהרצח התבצע על ידי יותר מאדם אחד, בעוד שסוזן ציינה כי המערער אמר לה במפורש שרצח לבדו את המנוח; מעדותה של שורטי עולה לכאורה כי מי שביצע את החטיפה, ולאחר מכן את הרצח, הם אנשי ה-"בולשת"; סדר הזמנים, לפי גרסתה המפלילה של סוזן, הוא שהמערער רצח את המנוח ורק אחר כך השאיר את רכב המנוח במתקן השטיפה, בעוד שסרט האבטחה מהמתקן מוכיח שסדר הזמנים היה דווקא הפוך; באותו סרט אבטחה ממתקן השטיפה אף נראה רכב נוסף, מלבד רכבו של המנוח, אשר איננו רכבו של המערער, ואשר אין כל ראיה הקושרת את המערער לאותו רכב; סוזן טענה כי המערער סיפר לה שעטף את המערער בשמיכה, בעוד בפועל התגלתה גופתו מכוסה בסדין; פלטי הטלפון מוכיחים כי כרטיס ה-"סים", אשר לטענתה של סוזן נמסר לה על ידי המערער לראשונה בתאריך 23.09.2010 – היה בשימוש של סוזן עצמה כבר בתאריך 18.09.2010; וכיוצא באלה. (ד) כל הפרטים בגרסתה המפלילה של סוזן שאותם ראה בית המשפט המחוזי הנכבד כפרטים מוכמנים – אינם יכולים להחשב ככאלה. למעשה, רוב הפרטים המוכמנים לכאורה, שאותם ציינה סוזן – היו ידועים לציבור הרחב (מקום הגופה, הדימום), או שהיו ידועים לה בשל קרבתה למערער ולמנוח (מיקום הדירה בא-רם, תכולת הארנק). גם ראית כתם הדם – שאין למעשה מחלוקת שהוא בגדר פרט מוכמן – איננה ראיה המצביעה על אשמת המערער, שכן יתכן שאדם אחר, שאיננו המערער, נכנס עם המנוח לדירה זו עובר לביצוע הרצח. בהקשר זה חוזר המערער על הטענה שהעלה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד לפיה יש לפסול את ראיית כתם הדם, שכן זו הושגה באמצעות חיפוש בלתי חוקי שנערך בדירה בא-רם. המערער אף גורס כי ישנם פרטים מוכמנים "אמיתיים", אשר סוזן לא ציינה אותם באמרותיה במפלילה, כגון העובדה שהמנוח נחנק, או שהיה כפות גם ברגליו. לשיטתו, העובדה כי סוזן לא ידעה את הפרטים המוכמנים "האמיתיים" – מוכיחה שגרסתה המפלילה איננה גרסת אמת. (ה) הוכח כי סוזן היא אישה חולת נפש, או למצער בעלת הפרעות פסיכיאטריות קשות, הסובלת מקלסטרופוביה, חזיונות שווא, דיכאונות וחרדות. לדעת המערער, בכך יש כדי להפחית באופן ניכר ממידת המהימנות של גרסתה במשטרה, והתנהגותה מעל דוכן העדים מחזקת מסקנה זו. (ו) שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בכך שהחליט שלא לקבל את מרבית העדויות באשר לאיומים, אשר השמיעה לכאורה סוזן כלפי המנוח, בשל היותן עדויות מפי השמועה. לשיטת המערער, היה מקום לקבל ראיות אלה מכוח החריג הקבוע בסעיף 10 לפקודת הראיות, וזאת, בין היתר, בשים לב לכך שמדובר ב-"ראיות מזכות". 15. המשיבה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, וככלל היא סבורה שמדובר בערעור המכוון, רובו ככולו, כנגד קביעות וממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, אשר אין זו דרכו של בית המשפט שלערעור להתערב בהם. המשיבה גורסת, כי גרסתה המפלילה של סוזן, אותה מסרה באמרותיה השונות במשטרה, הינה בעלת משקל פנימי רב, וזאת נוכח ריבוי הפרטים המופיעים בה, אשר משתלבים ברצף הגיוני וכרונולוגי. כמו כן, אמרות אלה חוזקו על ידי ראיות חיצוניות רבות, וביניהן: הפרטים המוכמנים השונים, קיומו של מניע מצד המערער לפגוע במנוח, איכוני הטלפונים הסלולאריים של המערער ושל המנוח, ועוד. המשיבה אף מצדדת בקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד לפיה סוזן איננה חולה נפש, פסיכוטית, או בעלת נטייה להזיות, כפי שטוען המערער. לגרסת המשיבה, בית המשפט המחוזי נדרש למספר בדיקות שנערכו לסוזן, וכן שמע עדויות מפי אנשים מקורבים לה, ובסופו של דבר קבע, כאמור, כי סוזן היא בריאה בנפשה. לשיטת המשיבה, אין מקום להתערב בקביעה זו. ביחס לטענת המערער לפיה כתם הדם הוא בבחינת ראיה פסולה, אשר נמצאה במסגרת חיפוש בלתי-חוקי, טוענת המשיבה כי החיפוש נעשה על פי הדין, שכן טרם שנערך החיפוש, במהלך חודש פברואר 2011 – התקבלה לכך הסכמתו של עימאד מונא, בעל הדירה, אשר היה באותה עת גם המחזיק בדירה (שכן המערער סיים את חוזה השכירות בחודש ינואר 2011, ועל כן הסכמתו שלו לחיפוש – לא היתה נדרשת). עתה, לאחר שהוצגו הנתונים הנדרשים להכרעה במכלול, ולאחר פירוט טענות הצדדים – אעבור לליבון הדברים. דיון והכרעה 16. לאחר עיון מדוקדק בחומר שהוגש לנו על ידי הצדדים ובמכלול הראיות אשר הוצגו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, לאחר קריאת פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי הנכבד, ולאחר שמיעת טענות הצדדים בדיון וההשלמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, כך שהמערער יזוכה מחמת הספק מעבירת הרצח שבה הורשע, וכך אציע לחבריי לעשות, אם תתקבל דעתי. להלן אפרט את הנימוקים למסקנתי זו. סדר הדברים יהיה כדלקמן: החלק הראשון של חוות דעתי יתמקד בהתייחסות למכלול הראיות, אשר עליהן נסמך בית המשפט המחוזי הנכבד במסקנתו המרשיעה, ובגדרו אסביר מדוע אין בו, להבנתי, כדי לבסס את אשמת המערער מעבר לספק סביר. בחלק זה אתמקד תחילה בניתוח גרסתה המפלילה של סוזן, ובהמשך אדרש לבחינתן של הראיות שאותן מצא בית המשפט המחוזי הנכבד כמחזקות את גרסתה זו. בחלק השני של חוות דעתי אדרש לשאלה האם עלה בידי המערער להציע תרחיש עובדתי חלופי למארג הראיות הנסיבתיות שבתיק, וכן לשאלה האם תרחיש זה אכן מקים ספק סביר באשמתו. חלק ראשון: ניתוח הראיות התומכות בהרשעת המערער 17. טרם שאדרש לניתוח הראיות שבמכלול, אדגיש כי התיק שפנינו, הכולל לכאורה "הודאת חוץ" מצד הנאשם-המערער, איננו שגרתי: המחלוקת המרכזית בין הצדדים נוגעת בשאלה האם בכלל ניתנה הודאה מפי המערער, להבדיל מהמצב "הרגיל", שבו המחלוקת היא בשאלה האם מדובר בהודאת אמת, אם לאו (מצב דומה התברר גם ב-ע"פ 10365/08 אלעיסווי נ' מדינת ישראל (07.03.2011) (להלן: עניין אלעיסווי)). בהתאם לכך, "לבו" של התיק הוא בבדיקת מהימנותה ומשקלה של גרסתה המפלילה של סוזן, כפי שזו נאמרה במהלך חקירותיה במשטרה. בית המשפט המחוזי הנכבד מצא, כאמור, את עדותה של סוזן מעל דוכן העדים כבלתי מהימנה, וקבע כי יש להעדיף את אמרותיה במשטרה, וזאת על פי סמכותו הקבועה בסעיף 10א(ג) לפקודת הראיות. בית המשפט המחוזי הנכבד אף ראה את גרסתה של סוזן במשטרה כמהימנה, וקבע כי נמצאו לה חיזוקים חיצוניים רבים, בעלי עוצמות שונות. דעתי בעניין זה שונה. אסביר: כפי שיפורט להלן, גרסתה המפלילה של סוזן, כפי שזו עולה מאמרותיה השונות במשטרה, הינה לגישתי בעייתית מטבעה, כך שעל מנת לבסס עליה את הרשעתו של המערער, יש לדרוש כי משקלן הפנימי של האמרות הנ"ל יהיה גבוה מאוד, וכן שתמצאנה ראיות משמעותיות התומכות בגרסה המפלילה, אשר לפחות אחת מהן עולה לכדי סיוע. יחד עם זאת, וכפי שאפרט בהרחבה בהמשך, נראה כי בגרסה המפלילה יש סתירות בלתי מבוטלות בהשוואתה עם יתר הראיות, עד כדי כך שיש ליתן לה משקל נמוך יחסית, ובודאי נמוך יותר מאשר זה שנתן לה בית המשפט המחוזי הנכבד. כמו כן, אני סבור כי הראיות המאמתות לכאורה את גרסתה המפלילה של סוזן, עליהן התבסס בית המשפט המחוזי הנכבד במסקנתו המרשיעה – אינן יכולות, בנסיבות העניין, לתמוך במידה מספיקה את גרסתה של סוזן, ואין בכוחן כדי למנוע ספק סביר באשמתו של המערער. אפתח איפוא בניתוח אמרותיה של סוזן, ואסביר מדוע, לדעתי, יש ליתן לאמרות אלה משקל נמוך יחסית. לאחר מכן, אפרט את הראיות המאמתות השונות, ואסביר מדוע לשיטתי הן אינן תומכות באמרותיה של סוזן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד בהכרעת הדין. 18. בפתח הדברים אציין כי אינני מתעלם, כמובן, מ-"כלל אי-ההתערבות" לפיו ערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, אשר נתקבלו על סמך התרשמות בלתי-אמצעית מעדים שהעידו בפניה (על "כלל אי-ההתערבות" ראו, לצד רבים נוספים: ע"פ 297/11 מחסן נ' מדינת ישראל (22.07.2013), בפיסקה 30(א) לפסק דיני; ע"פ 8902/11 חזיזה נ' מדינת ישראל (15.11.2012); ע"פ 2548/07 אלימלך נ' מדינת ישראל (22.07.2009); ע"פ 4930/07 טולדו נ' מדינת ישראל (10.12.2009); ע"פ 3314/06 אייזנקוט נ' מדינת ישראל (11.01.2010); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 532 (2000)). לצד "כלל אי-ההתערבות", מוכרים בפסיקה גם חריגים לאותו כלל. ב-ע"פ יוסופוב נ' מדינת ישראל (04.01.2010) התייחס חברי, השופט י' דנציגר, לחריגים אלה, וקבע כדלקמן: "להלכה זו ["כלל אי-ההתערבות" – ח"מ] נקבעו מספר חריגים במהלך השנים, אשר בהתקיימות אחד מהם ייתכן ותהיה הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. החריגים אותם ניתן למנות הינם: הראשון, כאשר ממצאיה של הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים, שכן במקרים כגון אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מבוססים על שיקולים שבהיגיון; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית". בהתאם לכך, אקדים ואומר כי המקומות שבהם ראיתי לנכון להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי הנכבד, הינם אך ורק מקומות שבהם התבסס בית המשפט הנכבד על ראיות שבכתב, כגון במקרים שבהם הועדפו הודעותיהם של עדים במשטרה, על פני עדותם מעל דוכן העדים (ובמיוחד אמורים הדברים, כמובן, באמרותיה של סוזן), או כאשר מדובר בממצאים המבוססים על מסקנות של סבירות והגיון, להבדיל ממסקנות בדבר מהימנותו של עד פלוני. מנגד, לא ראיתי לנכון להתערב באיזו מקביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד באשר למהימנותו של עד כזה או אחר, וכל הקביעות הללו – נותרו בעינן. בהתאם, גם לא ראיתי לנכון לקבל את טענות המערער לפיהן היה על בית המשפט המחוזי הנכבד להעדיף את גרסתה של סוזן מעל דוכן העדים, על פני גרסתה במשטרה, ואף לא ראיתי מקום לבחון שוב את שאלת בריאותה הנפשית של סוזן, או את הטענה לפיה חוקרי המשטרה "הדריכו" את סוזן למסור את גרסתה המפלילה. קביעותיו אלה של בית המשפט המחוזי הנכבד התבססו, בין היתר, על התרשמותו הבלתי-אמצעית מעדותה של סוזן, אותה מצא כמגמתית וכבלתי מהימנה, וכן מעדים נוספים – ובהתרשמות שכזו לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב. הוא הדין גם ביחס לעדותה של בסמה, אשר הודעתה במשטרה הועדפה על פני עדותה בבית המשפט. ניתוחה וקביעת משקלה של הגרסה המפלילה שמסרה סוזן במשטרה 19. אין חולק, והדברים אף נאמרו במפורש הן על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד והן על ידי שני הצדדים בפנינו, כי אמרותיה המפלילות של סוזן במשטרה הן אבן הראשה של הרשעת המערער בעבירת הרצח. עם זאת, ומטבע הדברים, כל אחד מן הצדדים ניסה להפחית, או להעצים, לפי העניין, את משקלה הפנימי של גרסה זו, ולהסביר מדוע היא רווית סתירות, או דווקא קוהרנטית וכרונולוגית, כל צד בהתאם לגרסתו. להכרעה במחלוקת זו אפנה מיד בסמוך. 20. אין ספק שלא ניתן לקבל את אמרותיה של סוזן במשטרה כאילו היו הודעות "רגילות", ולהתייחס אליהן כאל עדות של עד אובייקטיבי. אמרותיה של סוזן – ללא קשר לשאלה האם הנאמר בהן הוא אמת, וללא קשר לשאלת הגיונן הפנימי, עושר הפרטים שבהן, או הקוהרנטיות שלהן – הינן "חשודות" מטבען, וזאת ממספר טעמים, שאותם אפרט להלן: (א) סוזן, על פי עדותה שלה, וכן על פי עדויות אחרות (ראו לדוגמה: עדותה של סוסו, בעמ' 137 לפרוטוקול), היתה מעורבת עד צוואר במעשי סחיטה ורמאות שונים, והיתה יד ימינו של המנוח במספר מקרים שבהם הוקלטו, או צולמו אנשים במצבים מיניים, אשר היו עלולים לגרום להם למבוכה, כאשר ההקלטות האמורות והצילומים היו בסיס לסחיטת אותם אנשים. מכאן, שסוזן היתה בעלת נסיון עשיר למדי ב-"הפלה בפח" של אנשים, תמימים יותר או פחות, והיא לא בחלה במעשי סחיטה ורמייה. בהקשר זה אציין כי קשים בעיני דבריו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר קבע כי: "לסיפוריה [של סוזן] על מעשי סחיטה של סאמר אין תימוכין ישירים. סוסו העידה כי שמעה מסוזן על מעשי תרמית ולא על סחיטה" (פיסקה 47 להכרעת הדין). לשיטתי, בנסיבות העניין אין טעם ממשי לסבור כי סוזן העלילה על עצמה מעורבות במעשי סחיטה ורמייה. גם קריאת עדותה של סוסו בבית המשפט – איננה מלמדת על האבחנה הדקה שעשה בית המשפט המחוזי הנכבד בין "מעשי סחיטה" לבין "מעשי תרמית" (ראו: עמ' 169-168 לפרוטוקול), מה גם שהדברים קיבלו אישוש מסוים גם בדברים שמסר נאדר שוואמרה, איש הרשות הפלסטינית, בחקירתו במשטרה (ת/82). (ב) גרסתה המפלילה של סוזן נמסרה על ידה לאחר שנעצרה ונחקרה באזהרה כחשודה בקשירת קשר לרציחתו של המנוח. גרסה מפלילה זו הושמעה לראשונה רק בחקירתה השנייה של סוזן מתאריך 08.02.2011, לאחר שכבר היתה עצורה במשך שלושה ימים, ולאחר שהבינה כי היא עומדת בפני סיכון של אישום חמור בפלילים. אף אם אניח, בשלב זה, כי הדברים שאמרה החל מחקירתה השנייה, ואשר הפלילו את המערער (כאשר קודם לכן לא היו בידי המשטרה ראיות הקושרת את המערער לרצח) – היו אמת לאמיתה, עדיין עולה, באופן טבעי, חשד כי מה שביקשה סוזן לעשות איננו אלא להרחיק את האשמה מעליה, ולצורך כך בחרה במערער, ביודעה כי יש ביכולתה לגרום להחשדתו. (ג) אין מחלוקת, והדברים אושרו גם בעדויותיהם של המערער, סוזן וג'מאל, שסוזן ראתה בעיניה את ג'מאל, לאחר שזה נחטף ונכפת על ידי המערער בשנת 2009. לפיכך, ובהתאם לאמור לעיל, מזדקרת הסברה, לפיה במסגרת רצונה של סוזן להרחיק מעליה את האשמה, ולהפליל את המערער, היא בחרה לספר גרסה דומה מאוד למה שקרה באותו אירוע – גרסה אשר לא תתקשה לתאר אותה בפירוט, תוך שהיא נסמכת על הידוע לה מאירוע חטיפתו של ג'מאל, ואשר תחשב על פניו כמהימנה, נוכח הדימיון בין שני התיאורים. בהקשר זה יש לציין כי סוזן הדגישה בגרסתה המפלילה שרק ידיו של המנוח נכפתו, ושבסרטון שהראה לה המערער נראה המנוח כשרגליו מפושקות. עם זאת, על גופתו של המנוח התגלו סימני כפיתה גם ברגליים. מאידך גיסא, כאשר חטף המערער את ג'מאל בשנת 2009, הוא כפת אותו רק בידיו, ולא ברגליו. במילים אחרות, נתון זה מחזק במידת מה את החשד כי סוזן בחרה לתאר גרסת שווא, המבוססת על תיאור חטיפתו של ג'מאל, שכן דווקא על הנתון שבו קיים שוני בין שני האירועים – היא לא ידעה לעמוד. (ד) הודעותיה של סוזן במשטרה התקבלו כראיה, חרף היותן עדויות מפי השמועה, באמצעות החריג הקבוע בסעיף 10א לפקודת הראיות. אף ההודעות שמסרה סוזן אינן נסמכות על דברים שעליהם עמדה בחושיה (למעט בנוגע לסרטון שבו נראה המנוח כשהוא כפות ועירום), אלא על דברים ששמעה מפי המערער, בהם התוודה לכאורה על הרצח, אשר התקבלו מכוח חריג נוסף לכלל האוסר על עדות מפי השמועה – זה הקבוע בסעיף 11 לפקודת הראיות. במילים אחרות, מדובר במצב של "חריג על חריג", או "עדות שמיעה כפולה". הגם שאין מחלוקת כי על פי הדין ניתן לקבל את אמרותיה של סוזן במשטרה באמצעות הפעלת שני החריגים האמורים במצטבר, הדעת נותנת כי במצבים אלה משקלן יהיה טעון בדיקה מחמירה במיוחד. בנוסף, ראוי לזכור כי בעקבות העובדה שאמרותיה של סוזן הועדפו, מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, על פני עדותה בבית המשפט – נוצר מצב שבו לא היתה למעשה לסניגור הזדמנות לחקור אותה נגדית בחקירת שתי וערב, ולנסות ולמוטט את גרסתה המפלילה. יש איפוא טעם רב בדברים שהשמיע הסניגור בסיכומיו בבית המשפט המחוזי הנכבד, לפיהם: "הדבר הטוב ביותר שקרה לתביעה בתיק הזה הוא שסוזן חזרה בה מהודאותיה במשטרה" (עמ' 622 לפרוטוקול). לבסוף, אחזור ואדגיש כי לפנינו מצב דברים שאיננו שגרתי: בדרך כלל, כאשר קיימת "הודאת חוץ" של נאשם, אשר כופר באשמתו במשפט, השאלה המרכזית, אשר עומדת להכרעתו של בית המשפט עוסקת בטיב ההודאה – האם הודאת החוץ הינה הודאת אמת, אם לאו. ואילו בענייננו כאן, השאלה העומדת במחלוקת היא עצם קיום ההודאה – האם הודאת החוץ בכלל נאמרה. בעניין זה אנו חיים רק מפיה של סוזן, אשר רק באוזניה התוודה לכאורה המערער. (ה) מערכת היחסים בין המערער לבין סוזן – ועל כך אין חולק – היתה מורכבת, וזאת בלשון המעטה. סוזן ניהלה, לאורך שנים רבות, פרשיות אהבים עם גברים אחרים, ואף הגישה כנגד המערער תלונת שווא בגדרה טענה כי תקף אותה (תלונה שעליה ארחיב בהמשך), דברים שהביאו עד כדי גירושיהם של השניים. לאחר שנישאו בשנית, הבטיחו השניים זה לזו שלא יעסקו עוד באירועי העבר, הבטחה שאין ספק שהופרה – על ידי שני הצדדים: המערער מצידו המשיך וחקר על סוזן ועל קשריה עם גברים שונים, וסוזן מצידה לא ניתקה את הקשר עם מאהביה. מכאן עולה שאין ענייננו בזוג נשוי, שבו שפע האמון בין בני הזוג, ואף נראה כי כל אחד מהם ניסה להסתיר את צעדיו מן האחר – המערער את ניסיונותיו לגלות על קשריה של אשתו, וסוזן את שיחותיה ומפגשיה עם מאהביה. זאת ועוד: מתוך רצון שלא לאפשר לסוזן להמשיך בקשריה עם גברים אחרים, ניסה המערער למנוע מסוזן מלצאת לבדה את ביתם, או מלהחזיק בטלפון סלולארי (אך סוזן בכל זאת החזיקה מעת לעת בטלפונים סלולאריים שונים – ראו לדוגמה עדותה של סוסו בעמ' 143 לפרוטוקול). בהתאם, בסמה, שהינה עובדת סוציאלית בהכשרתה, סיפרה בחקירתה במשטרה כי סוזן סיפרה לה שהמערער "אינו מרשה לה לבקר אנשים ואוסר עליה לדבר עם אנשים", ושבעקבות שיחותיה עם סוזן היא חשה שסוזן נמצאת "כמו בכלא" (ת/65, עמ' 6, שורה 6). ניתן איפוא להניח כי היה בלבה של סוזן על בעלה, והוא ש-"כלא" אותה למעשה. המשיבה, אשר התייחסה לעניין זה בעיקרי הטיעון מטעמה, טענה בפיסקה 32 כדלקמן: "המערער מסר את הודייתו בביצוע הרצח – לאשתו המקורבת לו, ואשר עליה סמך (לפחות באותה עת)" (ההדגשה הוספה – ח"מ). לטעמי, דברים אלה הינם, לכל הפחות, מרחיקי לכת יתר על המידה. דומה כי דווקא ההיפך הוא הנכון: המערער, אשר לא חדל מלחקור את סוזן על קשריה, ואשר ניסה למנוע ממנה מלצאת מביתם לבדה, או מלהחזיק בטלפון סלולארי – נטה שלא לסמוך על סוזן. למעשה, יתכן כי גרסה מפלילה כמו זו שסיפרה סוזן, היתה נשמעת אמינה יותר אם היתה נאמרת כמעט מפי כל עד אחר שהעיד בפני בית המשפט המחוזי הנכבד. (ו) הוכח – והדבר איננו שנוי במחלוקת – כי בתאריך 15.04.2008 הגישה סוזן תלונה כוזבת למשטרה כנגד המערער, בטענה כי היכה אותה, תלונה אשר הביאה עד כדי מעצרו של המערער (להלן: תלונת הכזב). סוזן אף לא הסתפקה בהגשת תלונה כוזבת במשטרה (בגדרה הוליכה שולל את חוקרי המשטרה, שנראה כי האמינו בתחילה לדבריה), אלא אף חזרה על תוכן התלונה הכוזבת בפני בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, אשר דן בעניין (תמ"ש 9550/08). זאת ועוד: בתלונת כזב זו טענה סוזן בפני בית המשפט הנכבד לענייני משפחה כי חלק מבני המשפחה ראו את תקיפתה על ידי המערער (טענה אשר התבררה כבלתי נכונה), ובא-כח המערער טען בפני בית המשפט המחוזי הנכבד – והדבר לא נסתר – כי סוזן התכוונה שם להיבא ולבסמה (כלומר ששתיהן היו לכאורה עדות למכות שהיכה אותה המערער). מכך עולה חשש בלתי מבוטל שמדובר במעין "שכפול" של דפוס פעולה מצד סוזן – מסיבות שונות היא בודה מליבה עלילת שווא כנגד המערער, ולצורך חיזוק אמינותה היא טוענת שהיבא ובסמה יוכלו לאשר את דבריה. ברם, בשני המקרים מסתבר שהן היבא והן בסמה אינן מאשרות את הדברים, לפחות לא במלואם (לניתוח עדויותיהן של היבא ושל בסמה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד אדרש בהמשך). בהתייחסו לתלונת הכזב, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כדלקמן (פיסקה 74 להכרעת הדין): "אכן, הוכח כי בשנת 2008 הגישה סוזן תלונה למשטרה כנגד הנאשם [המערער כאן – ח"מ] ולאחר בדיקה וחקירה קצרה, הסתבר כי הייתה כוזבת. אין ספק כי הדבר מצריך יתר זהירות ובחינה מדוקדקת של אמינות גרסת סוזן, אולם נוכח החקירה במקרה שלפנינו, הפרטים שמסרה והראיות התומכות, אין די באותה תלונת כזב כדי לפגוע או לכרסם באמינות גרסתה דהיום". דבריו אלה של בית המשפט המחוזי הנכבד – לפיהם תלונת הכזב איננה מביאה, כשלעצמה, להתמוטטות גרסתה המפלילה של סוזן – מקובלים עלי. אכן, עיקר נפקותה של תלונת הכזב לענייננו כאן הוא הצורך לבחון בזהירות ובאופן מדוקדק את גרסתה המפלילה של סוזן. כמו כן, אני שותף למסקנה כי אין די בתלונת הכזב – כשהיא עומדת לבדה – כדי להביא לדחיית מהימנותה של הגרסה המפלילה. עוד בהקשר לתלונת הכזב הנ"ל אציין כי יש טעם בטענת בא-כח המערער לפיה היה על משטרת ישראל, לכל הפחות, להתייחס לטענת המערער, אשר העלה אותה כבר בחקירתו הראשונה מתאריך 09.02.2011 (ת/1), לפיה אשתו כבר העלילה עליו בעבר, ובהתאם לבחון את תיק תלונת הכזב, ולתת את הדעת לשאלה האם לא מדובר, גם הפעם, בעלילת שווא שמעלילה סוזן על בעלה. יאמר עוד כי גם הפרקליטות לא ראתה לנכון לבדוק את הדברים, ותיק תלונת הכזב הוגש לבסוף לבית המשפט המחוזי הנכבד על ידי המערער עצמו (נ/2). חרף הדברים הללו, אומר כבר עתה כי אינני סבור שיש בכך משום מחדל חקירה, אשר קיפח את יכולתו של המערער להגן על עצמו, ועל כן אינני סבור כי במחדל זה – חרף התקיימותו – יש משום נפקות ביחס לשאלת אשמתו של המערער (על הדין בנוגע למחדלי חקירה ראו לדוגמה: ע"פ 5019/09 חליווה נ' מדינת ישראל (20.08.2013); ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (18.05.2006); ע"פ 8529/11 אטקישייב נ' מדינת ישראל (24.05.2012); ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל (25.05.1994)). (ז) סוגיה נוספת המחשידה במידת מה את גרסתה המפלילה של סוזן נוגעת בכך שקיימות במכלול ראיות המצביעות על כך שהיה בליבה של סוזן על המנוח, וזאת משני טעמים: ראשית, כחודש וחצי לפני שנרצח, נשא המנוח לאישה את מראם, וזאת אף על פי שקיימות ראיות לכך שסוזן רצתה להתחתן בעצמה עם המנוח, לאחר שהתגרשה מהמערער, ובהתאם גם ניסתה למנוע את הנישואין בין המנוח לבין מראם (ראו: עדותו של דאוד, אבי המנוח, מעמ' 308 לפרוטוקול ואילך). מראם אף העידה כי סוזן איימה על המנוח שלא יעז להתחתן עימה, ואמרה לו כי: "יום חתונתך הוא יום קבורתך" (עמ' 375 לפרוטוקול; בקבילותה של עדות זו אעסוק בפיסקה 55 שלהלן). שנית, אין מחלוקת כי בימים שקדמו לרצח, שוחחה סוזן עם המנוח וביקשה ממנו כי ישיב לידיה תמונות בעלות גוון מיני ופרטי הלבשה תחתונה שלה, אשר המנוח החזיק בהם (ואף קיימות אינדיקציות לכך כי שיחות אלה לוו באיומים מצד של סוזן). בהקשר זה יש לציין בנוסף כי בסמה, בת דודתה של סוזן, מסרה בחקירתה במשטרה כי לאחר הרצח סוזן אמרה לה "שמגיע לו [למנוח – ח"מ] את זה", משום "שהוא רימה אותי ניצל אותי ולקח את כספי" (ת/66, עמ' 31). 21. מן האמור לעיל עולה איפוא כי גרסתה המפלילה של סוזן, עוד בטרם שאדרש לתוכנה ולראיות המאמתות אותה – היא גרסה, אשר מוטלת בספק מטבעה, וזאת נוכח אישיותה של סוזן, קשריה עם המערער, היותה עדות "כפולה" מפי השמועה, והמועד שבו הושמעה. בניסוחו של חברי, השופט ס' ג'ובראן, ב-ע"פ 2869/09 זינאתי נ' מדינת ישראל (09.11.2011) (להלן: עניין זינאתי), "מדובר בראייה מרכזית שדגל שחור משחור מתנוסס מעליה" (ההדגשה במקור). למעשה, לא רחוק הייתי מן המסקנה שאמרותיה של סוזן הן כל כך בעייתיות מטבען, עד כדי כך שבלתי אפשרי לראות בהן כלל כבסיס להרשעת המערער בעבירת הרצח שיוחסה לו. בסופו של דבר, ולא בלי התלבטות, הגעתי למסקנה כי ניתן בעקרון לעשות כן, אך בשל כל הטעמים הנ"ל, אשר "מחשידים" את אמרותיה של סוזן באופן אינהרנטי – יש לדרוש כי משקלן הפנימי של האמרות יהיה גבוה מאוד, קרי שתוכנן יהיה עשיר, ושהן תהיינה סדורות וקוהרנטיות. כמו כן יש לדרוש כי תמצאנה ראיות חיצוניות כבדות משקל במיוחד, אשר יוכלו להסיר את הספק המובנה שקיים בהשתתת הרשעה על גרסתה המפלילה של עדה בעייתית כמו סוזן. בנסיבות העניין, סבורני כי לצד הדרישה למשקל גבוה של ראיות מאמתות חיצוניות שכאלה, יש מקום לדרוש גם שאחת מהן תהיה ברמה של סיוע, ובנקודה זו אני מקבל איפוא את טענת המערער (ראו מסקנה דומה אליה הגיע חברי, השופט ג'ובראן, בעניין זינאתי). יחד עם זאת, אקדים ואומר כבר עתה, כי דווקא מן הפן האמור יש בחומר הראיות גם ראיה העולה לכאורה כדי סיוע – שהיא כתם הדם אשר נמצא בדירת המערער שבא-רם. ראיה זו, אשר הינה ראיה עצמאית, מסבכת לכאורה את המערער, בהיותו המחזיק בדירה במועדים הרלבנטיים. הנה כי כן, עוד בטרם שנדרשתי לניתוח אמרותיה של סוזן במשטרה, או לראיות התומכות בגרסה המפלילה, מצאתי כי על מנת לבסס את הרשעתו של המערער על אמרות אלה, יש לעמוד בשתי דרישות מצטברות: האחת, משקל פנימי גבוה; והשנייה, תימוכין באמצעות ראיות חיצוניות רבות עוצמה. בהתאם, אבחן להלן את התקיימותן של שתי הדרישות הנ"ל. משקלן הפנימי של אמרותיה של סוזן במשטרה 22. בית המשפט המחוזי הנכבד מצא את אמרותיה של סוזן במשטרה כבעלות משקל גבוה, וציין מספר פעמים כי גרסתה המפלילה של סוזן היא בעלת הגיון פנימי, רבת תוכן, סדורה, קולחת וכרונולוגית, וכי כל האמרות ניתנו ביוזמתה של סוזן, וללא לחץ מצד החוקרים להפליל את המערער. במסקנתו זו של בית המשפט המחוזי הנכבד לא מצאתי מקום להתערב. אכן, קריאה בתמלילי החקירות, מלמדת כי התרשמותו של בית המשפט המחוזי היתה מדויקת ומתבקשת, וכי אין כל סימן לכך שגרסתה המפלילה של סוזן נעשתה בלחץ החוקרים, או בתמורה לטובות הנאה כלשהן שהובטחו לה, לכאורה. לפיכך מקובל עלי כי מכלול אמרותיה של סוזן במשטרה נראה, על פני הדברים, כבעל משקל פנימי גבוה (ודוק: "כלל אי-ההתערבות" איננו חל בנסיבות העניין, שכן מדובר בממצאי מהימנות ביחס לראיות שבכתב, או ביחס לתיעוד החזותי של חקירותיה של סוזן במשטרה). 23. ברם, לצד מסקנה כללית זו, נדרשתי גם לבחינה מדוקדקת של אמרותיה השונות של סוזן במשטרה, על מנת לבחון מספר תמיהות פנימיות הקיימות, לכאורה, באמרות אלה, ואשר על חלקן הצביע גם בא-כחו של המערער. כפי שיתואר להלן, סבורני כי במכלול האמרות המפלילות שמסרה סוזן במשטרה, קיימות מספר פירכות וסתירות, אשר מפחיתות באופן משמעותי את משקלה הפנימי של הגרסה המפלילה, וזאת חרף ההתרשמות הכללית, כמתואר בפיסקה שלעיל. לכך אפנה מיד. 24. תחילה אדגיש, כי במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, וכן בנימוקי הערעור ובעיקרי הטיעון שהוגשו לנו, הפנה בא-כח המערער למספר סתירות פנימיות, או אי-דיוקים שונים, הקיימים באמרותיה השונות של סוזן במשטרה. לשיטתי, חלק בלתי מבוטל מאותן סתירות לכאורה, אף אם הן קיימות – אינן יורדות ל-"שורש הדברים", כלומר אין בהן כדי לקעקע באופן נחרץ את גרסתה המפלילה של סוזן. דוגמה לסתירה שכזו, המעוררת קושי מסוים (אף שאין הדבר יורד ל-"לב" הדברים), היא העובדה שעל פי אמרותיה של סוזן במשטרה, המערער הסיע את רכבו של המנוח למתקן השטיפה לאחר שרצח אותו, בעוד מכלול הראיות האובייקטיביות (ובמיוחד סרט האבטחה ממתקן השטיפה, ת/84) מצביע בבירור על כך שהרכב הוכנס למתקן השטיפה לפני הרצח. דוגמה נוספת לסתירה, שאינני מייחס לה חשיבות משמעותית היא שסוזן טענה שהמערער סיפר לה שעטף את גופת המנוח בשמיכה, בעוד בפועל גופתו התגלתה כשהיא מכוסה בסדין. לנתונים הסותרים הנ"ל ניתנו הסברים אפשריים ולכן אין בהם כדי להכריע. לאחר הערה מקדימה זו, אגש איפוא לניתוח הסתירות השונות האחרות באמרותיה של סוזן, אשר לשיטתי יש להן חשיבות ממשית בנוגע למשקל גרסתה המפלילה של סוזן. 25. מספר הרוצחים: נקודה אחת שבנוגע אליה אין מחלוקת שגרסתה המפלילה של סוזן נסתרת על ידי ראיות אובייקטיביות – נוגעת למספר הרוצחים. לפי גרסתה המפלילה של סוזן, המערער טען באוזניה שרצח את המערער לבדו. עם זאת, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, ואף המשיבה איננה חולקת על כך (ראו: עמ' 654 לפרוטוקול), שאין להניח שהמערער היה מסוגל להוציא לפועל את הרצח בכוחות עצמו בלבד. מכאן, שגרסתה המפלילה של סוזן ביחס לפרט מהותי בדמות מספר הרוצחים – התבררה כבלתי נכונה. הדרך היחידה ליישב את הגרסה המפלילה עם נסיבות ביצוע הרצח היא להניח שהמערער אכן ביצע את הרצח עם אנשים נוספים, אך הסתיר זאת מסוזן, או לחילופין – להניח שסוזן בחרה להשמיט את פרטי הרוצחים הנוספים מן הגרסה המפלילה שמסרה בחקירותיה במשטרה. למעשה, זו היתה גם הנחתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר קבע בפיסקה 74 להכרעת הדין כדלקמן: "סוזן אמרה שבעלה סיפר לה כי עשה את המארב והתפיסה של סאמר לבדו, ואכן קשה להניח כי מהלך כזה יעשה על ידי אדם אחד ומפי סוזן אף נשמעו מילים על מעורבות של יותר מאדם אחד, ואפשר כי סוזן יודעת דברים נוספים או שמעה מפי בעלה דברים שלא חשפה, אך גם באלה אין די לשנות מהבסיס המוצק של סיפורה". הנחה שכזו – לרעת המערער – אמנם איננה מופרכת, בהתחשב בנסיבות העניין, והיעדרן של ראיות בנוגע לזהותם של השותפים האלמוניים איננו מונע, כשלעצמו, את הרשעת המערער (ראו: דנ"פ 3391/95 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 377 (1997) (להלן: עניין בן-ארי), בפיסקה 10 לפסק דינו של השופט ג' בך). אך בסופו של דבר, ועל פני הדברים, לפנינו סתירה ברורה בין גרסתה המפלילה של סוזן לבין מכלול הראיות האובייקטיביות. 26. פלט השיחות ת/35: לבית המשפט המחוזי הנכבד הוגשו מספר פלטי הטלפון, בהם פירוט של השיחות, אשר יצאו, או נכנסו, ממכשיר טלפון מסוים, וכן פירוט דומה לפי כרטיס "סים" מסוים. הפלט המרכזי הוא זה שסומן כ-ת/35, אשר מתייחס לכרטיס ה-"סים" שמספרו 152, אשר הותקן בתוך הטלפון שמספרו "705" (השייך למערער, ואשר סומן ת/81) ואשר אין חולק כי באמצעותו התבצעה השיחה בתאריך 23.09.2010 בשעה 16:59, אשר נמשכה 137 שניות (להלן: השיחה הראשונה). אף אין מחלוקת בין הצדדים כי שיחה זו אכן התקיימה, וכי המשתתפים בה היו סוזן והמנוח. עם זאת, לפי גרסתה המפלילה של סוזן שיחה זו נעשתה ביוזמת המערער ובנוכחותו, ועל כך קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים. נתון נוסף, שאיננו במחלוקת, הוא שבאותו יום בשעה 17:34 יצאה שיחת טלפון נוספת מהטלפון ומה-"סים" הנ"ל אל הטלפון של המנוח, אשר נמשכה 156 שניות (להלן: השיחה השנייה). כמו כן אין חולק כי בשעה 17:52 התקשר המנוח אל הטלפון של המערער, וכי שיחה זו התקיימה לאורך 134 שניות (להלן: השיחה השלישית). למחרת היום, דהיינו בתאריך 24.09.2010, התקשר המנוח פעם נוספת אל הטלפון של המערער, שיחה שנמשכה 28 שניות (להלן: השיחה הרביעית). אדגיש, כי בית המשפט המחוזי הנכבד התייחס רק לכך שקיימת התאמה בין גרסתה של סוזן, לפיה התקיימה שיחה מהטלפון של המערער אל הטלפון של המנוח בתאריך 23.09.2010, לבין העולה מפלט השיחות, המצביע על כך ששיחה שכזו אכן התקיימה. בית המשפט המחוזי הנכבד לא נתן כל הסבר ליתר השיחות, ואף ציין כי גם לסוזן לא היו הסברים בנוגע אליהן. כאן המקום להזכיר, שעל פי גרסתה הראשונה של סוזן, כפי שזו נמסרה בחקירתה מתאריך 06.02.2011 (כלומר טרם ששינתה את גרסתה ומסרה את הגרסה המפלילה) – היא עצמה יזמה וערכה את השיחה הראשונה עם המנוח, במהלכה דרשה ממנו למסור לרשותה תצלומים שלה, אשר היו עלולים לגרום לה ולאחרים למבוכה. כמו כן, בגרסתה המפלילה "המקורית" של סוזן, כפי שזו נמסרה בחקירתה מתאריך 08.02.2011, היא סיפרה ששיחת הטלפון ביוזמת המערער נערכה בתאריך 24.09.2010, ורק בחקירותיה המאוחרות יותר טענה שהתבלבלה, ושהשיחה התקיימה בתאריך 23.09.2010. על פי גרסתה "המעודכנת", סוזן טענה בתחילה כי השיחה הנ"ל התקיימה בשעה 22:00. לאחר מכן היא שינתה במעט את גרסתה, ואמרה שהתקיימה בשעה 20:00. לבסוף, ולאחר שאומתה עם פלטי הטלפון, היא הסבירה שהשיחה אכן נערכה בשעה 17:00. בית המשפט המחוזי הנכבד לא מצא בכך קושי, והסתפק בהסברה של סוזן לפיה אמנם לא זכרה במדויק את השעה, אך זכרה שהשיחה נעשתה "אחרי שהשמש שקעה והתחיל הלילה" (פיסקה 47 להכרעת הדין). לצורך בחינת ההסבר הנ"ל של סוזן, הסתייעתי ב-"לוח אור" של איזור ירושלים (ראו לדוגמה בכתובת האינטרנט: http://astroclub.tau.ac.il/ephem/Daily), המתייחס לנ"צ גיאוגרפי: Longitude: 35.1670, Latitude: 31.7830, הכולל אינפורמציה ביחס לזמני זריחת ושקיעת השמש, ואשר הוא בבחינת מידע גלוי ומצוי, כמו לוח השנה. עיון ב-"לוח האור" האמור מעלה כי לפי שעון חורף, זמן שקיעת השמש היה בשעה 17:35. מאחר שבאותו יום היה נהוג עדיין שעון קיץ, הרי שזמן שקיעת השמש בתאריך 23.09.2010 בפועל היה בשעה 18:35. מסתבר איפוא כי אין כל ספק שבשעה 16:59, שהיא השעה שבה התקיימה השיחה שבמחלוקת – לא שקעה השמש, ולא התחיל הלילה. הנה כי כן, לפנינו מצב שבו עדת התביעה המרכזית משנה את גרסתה – ביחס לפרט מהותי השנוי במחלוקת בין הצדדים – לא פחות מ-5 פעמים (!). ואם אין די בכך, הרי שגם גרסתה האחרונה – מתבררת, לכל הפחות, כבלתי מדויקת. זאת ועוד – אחרת. אף אם נתעלם מן העובדה שסוזן הרבתה לשנות את גרסתה, או מן המסקנה שגרסתה הסופית איננה יכולה לעמוד, אני בדעה כי פלט השיחות הנ"ל איננו מחזק את גרסתה המפלילה של סוזן. אסביר את כוונתי מיד בסמוך. לכאורה, העובדה כי מהטלפון של המערער יצאו בתאריך 23.09.2010 שתי שיחות אל המנוח מחזקת את גרסתה המפלילה של סוזן: על פי גרסה זו, השיחה הראשונה, בשעה 16:59, נעשתה ביוזמת המערער, ובמהלכה "דובבה" סוזן את המנוח למסור לה את מיקומו הנוכחי – בית קפה בכפר חיזמה. בהתאם, המערער עזב את הדירה ויצא לעבר בית הקפה האמור, ואז התקשר אל המנוח פעם נוספת – וזאת כדי לוודא את זהותו (במאמר מוסגר אציין, כי בדרך דומה וידא המערער את זהותו של ג'מאל, במהלך אירוע חטיפתו של ג'מאל על ידי המערער בשנת 2009). לכאורה – אותה שיחה נוספת היא זו המופיעה בפלט בשעה 17:34. אלא שמסקנה לכאורית זו נסתרת בראיות אובייקטיביות, ואף איננה עומדת במבחן השכל הישר. הטעמים לכך הם אלה: ראשית, אם שיחת הטלפון השנייה בשעה 17:34 נועדה לחשוף את זהותו של המנוח, מבין כל היושבים בבית הקפה שבכפר חיזמה באותה עת, הרי שאיכון הטלפון הסלולארי של המנוח היה צריך להצביע על המצאותו שם. ברם, על פי פלט האיכונים שהוגש לבית המשפט המחוזי הנכבד, השיחה משעה 17:34 התבצעה כאשר הטלפון של המערער היה בסמוך לעיר העתיקה, ולא בכפר חיזמה. האפשרות היחידה ליישב את גרסתה המפלילה של סוזן עם הנתונים האובייקטיביים הנ"ל היא להניח, לרעתו של המערער, שבשעה 17:02, מיד לאחר שהסתיימה השיחה הראשונה, הוא עזב את הבית לכפר חיזמה, שם הספיק לזהות את המנוח, לנסוע לעיר העתיקה, ולהתקשר פעם נוספת בשעה 17:34. לוח זמנים שכזה אמנם איננו מופרך לחלוטין, בהתחשב במרחקי הנסיעה, אך הוא צפוף מאוד וממילא אף איננו מתיישב עם הסברה שהשיחה השנייה נועדה לצורך בירור זהותו של המנוח על ידי המערער. שנית, לכאורה ניתן להסביר את התקיימותן של השיחה השנייה, השלישית והרביעית בכך שסוזן והמנוח המשיכו לשוחח ביניהם, שהרי אין מחלוקת שסוזן היא שדיברה עם המנוח בשיחה הראשונה. עם זאת, המשיבה איננה גורסת שהטלפון וה-"סים" של המערער נותרו בחזקתה של סוזן לאחר סיום השיחה הראשונה, אלא להיפך – שמדובר בטלפון ובכרטיס "סים" שהיו בחזקתו הבלבדית של המערער. בנסיבות אלה, עולה התמיהה הבאה: מדוע, אם סוזן לא היתה קשורה לשיחה השנייה, השלישית והרביעית, נערכו שיחות אלה – השנייה במשך למעלה משתי דקות וחצי, השלישית במשך למעלה משתי דקות, והרביעית במשך כחצי דקה? אם המנוח ידע "לזהות" את מספר ה-"סים" כמספר ממנו התקשרה אליו סוזן, עם מי דיבר במשך כל אותו זמן, ומדוע הוא שיזם וקיים את השיחה השלישית והרביעית? בית המשפט המחוזי הנכבד לא נתן את דעתו לשאלות אלה, והן נותרו ללא מענה. לטעמי, המסקנה הסבירה המתבקשת היא שהטלפון הסלולארי "705", ובתוכו כרטיס ה-"סים" "152", נותר בחזקתה של סוזן לפחות עד לשעות הערב של תאריך 24.09.2010, יום קודם ליום הרצח. בכל תרחיש אחר לא ניתן להסביר מדוע התנהלו השיחה השנייה, השלישית והרביעית במשך זמן כה ממושך יחסית (ודוק: ניתן, כמובן, להסביר את חיוג המספר, אך לא את משך השיחה). מסקנה כמעט בלתי-נמנעת זו עומדת, כמובן, בסתירה חזיתית ומשמעותית ל-"ליבת" גרסתה המפלילה של סוזן. 27. זאת ועוד – בהקשר זה, חשוב לציין כי בחקירתה של סוזן במשטרה מתאריך 16.02.2011 (ת/41) סוזן טענה כי מעולם לא עשתה שימוש בטלפון הסלולארי "705", אשר לדבריה "כל הזמן היה עם אוסאמה". כמו כן, בתאריך 03.03.2011 (כלומר למעלה משלושה שבועות לאחר שמסרה לראשונה את הגרסה המפלילה) נחקרה סוזן פעם נוספת במשטרה, ונשאלה מספר שאלות בנוגע לפלטי השיחות (ת/45). להלן אביא את תמליל החקירה, החל משורה 57: "שאלה: האם התקשרת לסאמר כשאת משתמשת בסים של סלקום [הכוונה ל-"סים" שמספרו 152 – ח"מ] ושמה אותו בטלפון נוקיה הישן של בעלך [הכוונה לטלפון שמספרו 705 – ח"מ]? הכוונה לאחר שהתחתנת בפעם השנייה (מראה לה את הטלפון נוקיה השחור שבעלה הגיע איתו לחקירה לאחר שנעצר)? תשובה: מעולם לא. זה טלפון של בעלי או במונית וזה הטלפון שהיה לו עם טלפון נוסף ולמה אני אעשה את זה בטלפון של בעלי כשיש לי את הפלאפון בבית. שאלה: אנחנו רואים שבטלפון הזה הנוקיה של בעלך היה סים של סלקום ממנו התקשרו לסאמר בתאריך 18.9.10 בשעות הלילה שיחות בגוביינה. מה את יודעת על שיחות אלה? תשובה: אני לא יודעת על זה כלום. לא יודעת מי התקשר ואיפה הטלפון הזה היה וזה במאה אחוז שלא עשיתי [שיחות] בטלפון הזה. מי עשה אני לא יודעת" (ההדגשות הוספו – ח"מ). הנה כי כן, בחקירתה הנ"ל של סוזן, זמן ניכר לאחר שמסרה את הגרסה המפלילה ולאחר ששוחררה ממעצר ולא נחשדה עוד בביצוע הרצח – היא אמרה בבטחון כי "במאה אחוז" שלא עשתה מעולם שימוש בטלפון הסלולארי של המערער (שמספרו "705"). דא עקא שבסיום הליך שמיעת הראיות בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, ולאחר שהושלמו הסיכומים, נדרשו הצדדים פעם נוספת לעניין פלטי השיחות השונים. בעמ' 727 לפרוטוקול, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד בתאריך 15.03.2012, במהלך הישיבה האחרונה שקדמה להכרעת הדין, כדלקמן: "באשר ל-ת/45 שורה 63 [שם נשאלה סוזן לגבי שיחת הטלפון מתאריך 18.09.2010 – ח"מ] – אין מחלוקת כי הנאשם [המערער כאן – ח"מ] לא דיבר בגוביינא וכי השיחה שהיתה ב-18.9 בשעה 23:26 היתה בין סוזן לבין סאמר. כמו כן הוסכם בין הצדדים, כי שיחה זאת יצאה מהברזל של 705 בסוף". במילים אחרות, בדברים אלה קובע למעשה בית המשפט המחוזי הנכבד כי סוזן לא דייקה בדברים שמסרה בחקירתה במשטרה מתאריך 03.03.2011, וכי בפועל היא זו שהתקשרה למנוח בתאריך 18.09.2010. שיחה זו יצאה מהטלפון הסלולארי של המערער שמספרו "705", ובו הוכנס כרטיס ה-"סים" שמספרו "152". על כך – אין עוד מחלוקת. כמו כן, וכאמור בפיסקה 8(יב) שלעיל, מפלטי התקשורת אף הסתבר כי בתאריך 15.09.2010, דהיינו עשרה ימים לפני יום הרצח, יצאו מהטלפון הסלולארי "705" של המערער שלוש שיחות אל מספר ה-"סים" "152", אשר באותה עת הורכב על טלפון סלולארי אחר. בא-כח המשיבה הסכים, במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, שנערך בתאריך 15.03.2012, כי מדובר בשיחות בין המערער (שהשתמש בטלפון הסלולארי "705") לבין סוזן (שהשתמשה בטלפון סלולארי אחר, ובתוכו כרטיס ה-"סים" "152"). משאלה הם פני הדברים, "נופלת" מאליה טענתה של סוזן לפיה שיחת הטלפון שהתקיימה בתאריך 23.09.2010 בשעה 17:00 (שיחה שאותה, לפי טענת סוזן, יזם המערער, ונועדה "לחלץ" מהמנוח את מקום המצאו באותה עת) – נעשתה מ-"סים" שאותו הגדירה כ-חדש (שהסתבר כי הוא כרטיס ה-"סים" שמספרו 152), ואשר אותו הכניס המערער לראשונה אל הטלפון הסלולארי שמספרו 705. מסתבר איפוא, כי לא זו בלבד שכרטיס ה-"סים" הנ"ל איננו "חדש", וכי נעשה בו שימוש קודם – אלא שמסתבר גם שסוזן עשתה בו שימוש, תוך שהיא הכניסה אותו לטלפון הסלולארי של המערער, והתקשרה באמצעותו אל המנוח בתאריך 18.09.2010, ואף עשתה בו שימוש בכך שהכניסה אותו אל טלפון סלולארי אחר בתאריך 15.09.2010. גם בכך נתפסת איפוא סוזן בסתירה מהותית אל מול גרסתה המפלילה, הנוגעת לפרט בעל חשיבות רבה במארג הראייתי, אשר הביא להרשעת המערער. חשוב להדגיש, כי מעבר לכך שמדובר בסתירה של ממש בגרסתה המפלילה של סוזן, הרי שהעובדה כי היא הקפידה להרחיק את עצמה ככל האפשר משימוש "עצמאי" כלשהו בכרטיס ה-"סים" שמספרו "152" – מחשידה כשלעצמה. לחשדות אלה אדרש גם בחלק השני, אשר בגדרו אדון בתרחיש העובדתי החלופי. 28. סתירה בולטת נוספת באמרותיה של סוזן במשטרה, בהשוואתן אל ראיות אחרות במכלול, נוגע לאיומים אשר השמיעה לכאורה כלפי המנוח. אפרט: בחקירתה במשטרה מתאריך 22.02.2011 (כאשר כבר לא היתה עצורה, ובחלוף כשבועיים מאז שמסרה לראשונה את הגרסה המפלילה), התנהל בין סוזן לבין החוקרים הדיאלוג הבא: "ש: האם את איימת על סאמר שאם לא יביא לך את התמונות את תהרגי אותו? ת: האם יש מישהי שמאיימת על המאהב שלה? אני רציתי לעזוב אותו אז למה אני אאיים עליו אני אהבתי אותו מאוד ולא עושה דבר כזה. ש: אני אגיד לך למה תאיימי עליו כי ביקשת ממנו את התמונות שלך ולא נתן לך אותם [כך במקור – ח"מ] וחששת שיפיץ אותם [כך במקור] מה יש לך להגיד על כך? ת: אני לא מאיימת. הוא אמר לי שאשתו קרעה את התמונות ואני האמנתי לו ומאמינה לו ואין לי ממה לחשוש, אני הייתי איתו שבע שנים נתתי לו הכל מה שביקש גם את נשמתי נתתי לו אז למה אני אחשוש ממנו". למען שלמות התמונה, אציין כי גם בחקירתה מתאריך 08.02.2011, בגדרה מסרה סוזן לראשונה את הגרסה המפלילה, הכחישה סוזן מכל וכל כי אי פעם איימה על המנוח (בעמ' 11 לתימלול החקירה אומרת סוזן כי היא "אף פעם לא מאיימת על סאמר"). ברם, דברים אלה נסתרו בעדותה של מראם, אשתו של המנוח (עדות שבה אעסוק גם בהמשך הדברים). יודגש, כי בית המשפט המחוזי הנכבד אימץ את גרסתה של מראם, קיבל את דבריה בעניין זה – חרף היותם עדות מפי השמועה – מכח סעיף 10 לפקודת הראיות, ובהתאם קבע בפיסקה 74 להכרעת הדין כי סוזן אכן איימה על המנוח לפחות פעם אחת. מדובר איפוא בסתירה מהותית נוספת בין פרט בגרסה המפלילה לבין מכלול הראיות, הנוגע לתקשורת בין סוזן לבין המנוח בימים הסמוכים לרצח. זו מצביעה, ולו לכאורה, על מניע מצד סוזן לפגוע במנוח, מניע אשר גרם לה – לכל הפחות פעם אחת – לאיים על המנוח. 29. מאפיין בעייתי נוסף, העולה מאמרותיה של סוזן במשטרה, נוגע לכך שמספר פעמים היא טענה טענות קשות כנגד חלק מהעדים, אשר העידו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד (וזאת בנוסף לתלונת הכזב שהגישה כנגד המערער, שעל תוכנה עמדתי לעיל). כך, סוזן טענה במהלך חקירותיה מתאריך 06.02.2011 (ת/36) ומתאריך 08.02.2011 (ת/49), שדאוד, אביו של המנוח, ניסה לאנוס אותה, ואף נטל חלק, לצד בנו, במעשי סחיטה שונים. דאוד מצידו הכחיש את הטענה מכל וכל, וטען כי מדובר בעלילה מצד סוזן, כנקמה על כך שסירב לאשר לבנו להתחתן איתה. לגרסתה של סוזן בדבר מעשים פליליים לכאורה מצד דאוד – לא נמצא בדל תימוכין בחומרים, אשר הוגשו לעיוננו. באופן דומה, סוזן אף טענה שסוסו, חברתה הטובה במועדים הרלבנטיים, קיימה יחסי מין עם בן-דודה, ואף ניהלה רומנים עם גברים שונים (כולל עם ג'מאל), תוך שהיא מסתירה את הדברים מבעלה. טענות אלה הוכחשו מכל וכל על ידי סוסו, ולא נמצא להם כל ביסוס בחומר הראיות. מובן, כי ממכלול הראיות הקיים בתיק, אשר נוגע לאשמתו של המערער – ולא ל-"אשמתם" של אחרים – קשה להגיע למסקנה מבוססת בנוגע לשאלה האם טענות אלה של סוזן הינן אמיתיות, או שמא הן בגדר עורבא פרח. יחד עם זאת, ממכלול התנהלותה ואישיותה של סוזן, לצד קריאה מדוקדקת של חקירותיהם ועדויותיהם של דאוד ושל סוסו, עולה רושם כי אפשר שיש ממש בהכחשותיהם הנמרצות של שני אלה, לעומת ההאשמות שהטיחה בהם סוזן בחקירותיה במשטרה. בהנחה שרושם זה הוא נכון, נראה איפוא שהמסקנה המסתברת היא שלא רק שיתכן שסוזן העלילה באופן סדרתי על המערער, אלא שקיימת אפשרות שהיא בגדר "מעלילה סדרתית" באופן כללי. עברה של סוזן, כמי שנטלה חלק במספר מעשי סחיטה ורמייה – נותן לאפשרות זו משנה תוקף. מטבע הדברים, מסקנה שכזו יש בה כדי להפחית באופן משמעותי את מידת המהימנות שניתן לייחס לגרסתה של סוזן. 30. המסקנה העולה מן המקובץ היא, לשיטתי, שלא זו בלבד שגרסתה המפלילה של סוזן היא בעייתית מעצם טבעה, אלא שקיימות בה סתירות פנימיות, ושנתגלו בה לכאורה פירכות מהותיות הנוגעות לשורש הדברים ול"לב" המחלוקות העובדתיות בין הצדדים. לפיכך, לשיטתי אין לראות בגרסה המפלילה כבעלת משקל גבוה, באופן התואם את הדרישה הראשונה מבין השתיים, שאותן מניתי בסיפא לפיסקה 21 שלעיל. למעשה, נוכח מסקנתי כי שתי הדרישות הינן מצטברות – יתכן שדי היה בכך כדי להביא לקבלת הערעור. יחד עם זאת, ולמען שלמות התמונה, אבקש עתה לבחון גם את שאלת התקיימותה של הדרישה השנייה, כלומר את הדרישה לכך שמשקלן של הראיות החיצוניות לגרסתה המפלילה של סוזן – יהיה גבוה במיוחד. בכך אעסוק להלן. ניתוח הראיות המאמתות לכאורה את גרסתה המפלילה של סוזן 31. עדויות היבא ובסמה: אחד החיזוקים המשמעותיים ביותר לגרסתה המפלילה של סוזן, כפי שזו נמסרה בחקירותיה במשטרה, היה אמור להמצא בעדויותיהן של היבא ושל בסמה, שכן לטענתה של סוזן היא סיפרה לשתיים על התוודותו של המערער בפניה. דא עקא, שהן היבא והן בסמה, שהינן קרובות משפחה של סוזן, לא אימתו את גרסתה של סוזן, לפחות לא במלואה. היבא העידה כי סוזן אמרה לה שהיא יודעת מי רצחו (ברבים) את המנוח, אך לא ציינה את זהותם. אציין, כי בהודעתה במשטרה אמרה היבא שסוזן סיפרה לה שהיא יודעת מי רצח (ביחיד) את המנוח. בסמה, אשר הוכרזה כעדה עוינת ואמרותיה במשטרה הוגשו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, מסרה במשטרה כי שאלה את סוזן האם המערער הוא שרצח את המנוח, וסוזן שתקה (ודוק: סוזן שתקה גם כאשר בסמה שאלה אותה האם דודיה של סוזן מעורבים ברצח; ראו: ת/66, עמ' 30, שורות 17-14). הנה כי כן, נראה איפוא ששיחות בין סוזן לבין היבא, וכן בין סוזן לבין בסמה, ביחס לזהות הרוצח, או הרוצחים, אכן התקיימו – אך כי באותן שיחות לא ציינה סוזן, בניגוד לגרסתה המפלילה, כי בעלה הוא הרוצח. יש להדגיש, כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא התעלם מעניין זה, וציין בפיסקה 52 להכרעת הדין כדלקמן: "שיחות על הרצח והרוצח היו, אך השתיים [היבא ובסמה – ח"מ] לא שמעו מפי סוזן כי בעלה הוא הרוצח, כפי שאמרה בחקירתה". ואולם, בפיסקה 73 קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי: "אכן, דבריה [של סוזן] לפיהם סיפרה להיבא ובסמה שבעלה הוא הרוצח לא הוכחו, אולם אין מדובר בסתירה היורדת לשורש הדברים, שכן התקיימו שיחות בינה לבין השתיים, כל אחת בנפרד, על הרצח ועל הרוצח, ונושא הרוצח וזהותו כן עלה בשיחות אלה". מסקנתו זו של בית המשפט המחוזי הנכבד איננה מקובלת עלי. המחלוקת בין הצדדים איננה נוגעת לשאלה האם המנוח אכן נרצח, ואף איננה נוגעת לשאלה האם סוזן יודעת את זהותם של הרוצחים; המחלוקת המרכזית בין הצדדים, שהיא היא "שורש הדברים", הינה האם גרסתה המפלילה של סוזן – לפיה המערער התוודה בפניה על כך שרצח את המנוח – היא גרסת אמת. בנסיבות שכאלה, אתקשה להבין כיצד "אין מדובר בסתירה היורדת לשורש הדברים". למעשה, נדמה כי ההיפך הוא הנכון – לשיטתי, אין הבדל של ממש בין מצב שבו היבא ובסמה היו מעידות שכלל לא שוחחו עם סוזן על זהות הרוצח, לבין העדויות שמסרו בפועל, מהן עולה שסוזן לא ציינה בפניהן את זהותו של הרוצח. עם זאת קיים הבדל דרמטי, בנסיבות העניין, בין הגרסה המפלילה שמסרה סוזן, אשר טענה כי שיתפה בזהות הרוצח שתיים שהן קרובות משפחתה, לבין עדויותיהן של שתי קרובות המשפחה, שהכחישו כי שמעו מסוזן על זהות מבצע הרצח. בניסוח אחר, נראה שעדויותיהן של בסמה ושל היבא סותרות את גרסתה המפלילה של סוזן, ומחלישות אותה באופן ניכר (ראו והשוו: עניין אלעיסווי, בפיסקה 8 לפסק דינו של חברי, השופט נ' הנדל). 32. עדותה של מראם: אשתו של המנוח, מראם, העידה כי יומיים לפני יום הרצח, דהיינו בתאריך 23.09.2010, התקשרה סוזן אל המנוח ואיימה עליו שיחזיר לה את התמונות שברשותו (כאמור, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי עדותה של מראם הינה קבילה, חרף היותה עדות מפי השמועה, וזאת לפי החריג הקבוע בסעיף 10 לפקודת הראיות; למשמעותו של סעיף זה בנסיבות ענייננו אדרש גם בהמשך). בפיסקה 74 להכרעת הדין, התייחס בית המשפט המחוזי הנכבד לחלק זה בעדותה של מראם, וקבע כדלקמן: "מראם שוויש, אשת המנוח, העידה כי שמעה מפי המנוח כי סוזן מאיימת עליו ודורשת תמונות שלה והדבר היה סמוך מאוד לרציחתו (יומיים לפני כן), יש בכך כדי להוות חיזוק נוסף לגרסת סוזן. ציינו לעיל כי השיחות היו בעת שהנאשם [המערער כאן – ח"מ] גילה את דבר הקשר בין סוזן לבין סאמר, ואיומים אלה שבאו מפי סוזן לא נאמרו בחלל ריק ונראה כי היו על דעת הנאשם". מסקנה זו של בית המשפט המחוזי הנכבד נראית בעיני מרחיקת לכת. גם אם נאמץ את גרסתה של סוזן במלואה, הרי שלטענתה אותה שיחת טלפון בינה לבין המנוח, אשר התקיימה בתאריך 23.09.2010 – נעשתה ביוזמת המערער, ושלגביה היא תודרכה לנסות ולקבל מידע באשר למקום המצאו של המנוח. כזכור, סוזן טענה כי המנוח אמר לה שהוא נמצא בבית קפה בכפר חיזמה, וכי המערער נסע לשם וזיהה את המנוח. אך בגרסתה זו של סוזן אין כל רמז לאיום כלשהו כלפי המנוח, וסוזן אף לא טענה בשום שלב שהמערער היה מודע לכך שהמנוח החזיק, לכאורה, בתמונות מביכות שלה. גם המערער הכחיש, לכל אורך הדרך, מעורבות כלשהי באיומים שהושמעו כלפי המנוח, ולא הובאה שום ראיה שהפריכה הכחשות אלה. לכן, קשה מאוד להבין מדוע האיומים עליהם העידה מראם מהווים דווקא "חיזוק נוסף לגרסת סוזן" (וזאת למעט חיזוק לכך שבתאריך 23.09.2010 התקיימה שיחה בין סוזן לבין המנוח – נתון שממילא איננו נמצא במחלוקת, להבדיל ממחלוקת באשר לשאלה מי יזם את השיחה). זאת ועוד – מסקנתו האמורה של בית המשפט המחוזי הנכבד אף איננה מתיישבת עם השכל הישר: אין סיבה להניח שבשיחה שתכליתה "להפיל בפח" את המנוח (כדי שהמערער יוכל לדעת את מקום המצאו) – סוזן תשתמש בלשון מאיימת. במילים אחרות, לטעמי לא זו בלבד שעדותה של מראם איננה מחזקת את גרסתה המפלילה של סוזן, אלא שהיא דווקא מחלישה אותה, שלא לומר כי היא סותרת אותה. למעשה, עדותה של מראם תומכת בתרחיש העובדתי החלופי, שבו אדון בהמשך (ראו פיסקה 47 ואילך). 33. עדותה של סוסו: בעדות זו מצא בית המשפט המחוזי משום חיזוק לגרסתה של סוזן, שכן התרשם כי מדבריה של סוסו עולה שהמערער אכן ידע על הקשר בין סוזן לבין המנוח, וזאת בניגוד לגרסתו העקבית של המערער, לפיה עד למעצרו – לא ידע כלל על הרומן בין סוזן לבין המנוח. אלא שבעדותה של סוסו היא ציינה כי בשיחתה עם המערער היא נקבה בשם: "סמי", ולא בשם: "סאמר", שהוא שמו של המנוח (ודוק: אין כל טענה מצד המשיבה לפיה המנוח היה ידוע בכינוי "סמי"). מכאן, שמעדותה של סוסו לא עולה, ודאי לא באופן ברור, שהמערער למד ממנה על זהותו של המנוח. זאת ועוד: בחקירתה במשטרה מתאריך 27.02.2011 טענה סוזן כי המערער אמר לה שסוסו היא שגילתה לו את מספר הטלפון של המנוח. טענה זו הוכחשה מכל וכל על ידי סוסו בעדותה בבית המשפט (אשר לגביה לא הועלתה טענה – וממילא לא נקבע – כי היא איננה מהימנה), וכמובן גם על ידי המערער. בהקשר לעדותה של סוסו, יש לתת עוד את הדעת לכך שהיא טענה מספר פעמים שסוזן היא "שקרנית", ואף תיארה את סוזן כמי ש-"כל החיים שלי היא נהגה לשקר" (עמ' 167 לפרוטוקול), ולכך שתיאור זה בא מפיה של מי שהיתה במשך שנים ארוכות חברתה הטובה של סוזן. נוכח כל אלה, מוקשית בעיני מסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר ראה בעדותה של סוסו ככזו המחזקת את הגרסה המפלילה של סוזן. לשיטתי, בנסיבות, מתבקשת דווקא מסקנה הפוכה. 34. עדותו של ג'מאל: גם בעדות זו מצא בית המשפט המחוזי הנכבד חיזוק משמעותי לגרסתה המפלילה של סוזן, שכן ממנה עולה – כך לפי מסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד – שהמערער היה מודע לקשר בין סוזן לבין המנוח. האמנם? מעדותו של ג'מאל עולה כי הוא שמע מסוזן על קשר עם "בחור מירושלים", אך הוא לא ידע את שמו. בהתאם, כל שהיה יכול ג'מאל למסור למערער הוא על קיומו הלכאורי של "מאהב ירושלמי" עלום – אך לא היה יכול למסור לו על קשר בין סוזן לבין אדם מסוים, ובודאי שלא ידע לנקוב בשמו של המנוח (ודוק: כפי שיובהר להלן, בית המשפט לא קבע שג'מאל מסר את המידע למערער). זאת ועוד: ג'מאל הכחיש באופן מפורש כי שמע מסוזן את השם "סאמר", וכמובן הכחיש שאיים עליו (כפי שטענה סוזן). לפיכך נראה כי גם בעדותו של ג'מאל אין משום ראיה ברורה לכך שהמערער ידע על הקשר בין סוזן לבין המנוח, שיש בה כדי להפריך באופן משכנע את גרסת המערער בדבר אי-ידיעתו אודות הקשר הנ"ל. מן הראוי לציין, בשולי הדברים, שקשה להניח שיש לג'מאל – אשר נחטף והושפל על ידי המערער בעבר – כל אינטרס לשקר לטובת המערער, כך שאין כל טעם להניח שג'מאל משקר בנוגע לכך שלא ידע למסור למערער פרטים אודות המנוח (אלא בהנחה – שכפי שאבהיר בהמשך איננה מופרכת – שיתכן וג'מאל היה מעורב בדרך כלשהי ברציחתו של המנוח, ולכן בחר לשקר ולטעון כי כלל לא ידע את זהותו). כמו כן, נראה כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד בנוגע לעדותו של ג'מאל, על סמך הנתונים, אשר בית המשפט עצמו מפרט, מעוררות קשיים. בפיסקה 29 להכרעת הדין, מתאר בית המשפט המחוזי הנכבד את הדברים שהעיד ג'מאל כדלקמן: "באחת הפגישות הנוספות [בין ג'מאל לבין המערער – ח"מ] רצה הנאשם [המערער כאן – ח"מ] לשמוע מפיו פרטים על מעשיו המיניים עם סוזן ואז סיפר לו שלא רק הוא ניהל עמה רומן, אלא גם אחד בשם מחמד. ג'מאל אף סיפר לנאשם כי אותו מחמד נהג להרביץ לה, וכי כאשר אותו מאהב התארס עם אחרת, סוזן השתגעה כי אהבה אותו בטירוף. לאחר רענון מאמרתו במשטרה, אישר ג'מאל כי שמע מפי סוזן שהיא אוהבת בחור מירושלים, אך כי היא לא אמרה לו את שמו. בעדותו אמר במפורש כי סוזן סיפרה לו על מאהב נוסף אחד ולא על שניים. ג'מאל הכחיש כי שמע מפי סוזן את השם המפורש סאמר וכי איים על סאמר, אולם אמר כי בתחילת הקשר עם סוזן התקשר אליו מאן דהוא ואיים עליו כי יתרחק מסוזן". בהמשך רציף לתיאור זה, ובהסתמך עליו, קובע בית המשפט המחוזי כדלקמן: "מדברים אלה עולה כי הנאשם היה אובססיבי לשמוע פרטים על מאהבים של סוזן וכי ידע מפיו של ג'מאל על מאהב נוסף, בחור מירושלים, שאותו אהבה בטירוף". מתיאורו של בית המשפט המחוזי את דברים עולה איפוא כי ג'מאל אכן סיפר למערער על מחמד, אך בהחלט לא עולה מהם שג'מאל סיפר למערער על המנוח, ואפילו לא עולה מהם שג'מאל סיפר למערער על "בחור ירושלמי" ספציפי כלשהו. בהקשר זה אוסיף כי, רצף הדברים, כפי שהובא בהכרעת הדין בבית המשפט המחוזי הנכבד, מוליך את הקורא למסקנה – הברורה לכאורה – שאותו "מאן דהוא" שאיים על ג'מאל, הוא המערער. ברם, אין כל ביסוס באשר לזהותו של אותו מאיים אלמוני (גם אם ניתן להניח שמדובר במערער). לפיכך מסקנתי היא כי עדותו של ג'מאל מחזקת את גרסתה המפלילה של סוזן – אם בכלל – רק בשוליה, והיא איננה בבחינת ראיה המצביעה באופן משכנע על מודעותו של המערער לקשר בין סוזן לבין המנוח, ואף קשה להבין מדוע דווקא היא מוכיחה את ה-"אובססיביות" של המערער לדעת פרטים על מאהביה של אשתו. 35. עדותה של שורטי: חיזוק נוסף מצא בית המשפט המחוזי הנכבד בדבריה של שורטי, אשר העידה כי המנוח שוחח איתה יומיים לפני הירצחו, דהיינו בתאריך 23.09.2010, ואמר לה: "שהיו רכבים עוקבים אחריו" (עמ' 292 לפרוטוקול). על פי מסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, הדבר תואם את גרסתה של סוזן, אשר טענה כי באותו יום הכריח אותה המערער להתקשר למנוח כדי לברר את מיקומו, ואז יצא מן הבית לצורך זיהויו. אלא שהשוואה מדוקדקת בין שתי הגרסאות מגלה כי הן אינן עולות בקנה אחד: לפי דבריה של שורטי, אשר אין כל סיבה לפקפק במהימנותם (ואף אחד מהצדדים לא טען אחרת), המנוח סיפר לה ש-"רכבים עוקבים אחריו", ושהדבר נעשה באיזור "המחסום" (מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי הנכבד לא ניתן להבין בודאות באיזה מחסום מדובר – ונראה שהכוונה היא למחסום קלנדיה, או למחסום הסמוך לפסגת זאב (ראו: עמ' 289 לפרוטוקול, בשורה 10)). לעומת זאת, מגרסתה של סוזן עולה כי המערער נסע לבית קפה, שבו, לפי הדברים שאמר המנוח לסוזן באותה שיחת טלפון, הוא שהה באותה עת, ובאותו בית קפה וידא המערער את זהותו של המנוח. כלומר, קשה לומר כי יש זהות בין שתי גרסאות אלה (עם זאת, יש לציין כי אם כוונתה של שורטי היתה למחסום הסמוך לפסגת זאב, הרי שהמרחק בינו לבין כפר חיזמה קטן יחסית). בנוסף לכך, יש להדגיש כי שורטי העידה על רכבים (ברבים) – ולא על רכב (ביחיד), ולכך אדרש אף בהמשך. זאת ועוד: הוכח שבמארבים שאותם הכין המערער למאהביה האחרים של סוזן, ג'מאל ומחמד, הוא הקפיד להרחיק את המונית שבה עבד ממקום האירוע, כדי שלא יזוהה. ואולם במועדים הרלבנטיים לרצח – אין כל ראיה התומכת בכך שהיתה למערער גישה לכל כלי רכב אחר. בית המשפט המחוזי מציין אמנם, בפיסקה 72 להכרעת הדין, כי אחת הראיות אשר מפלילות את המערער היא העובדה שהמונית של המערער לא היתה בזירה בליל הרצח (בשאלה האם אכן מדובר בראיה מפלילה אדון בהמשך). מכאן, שהסברה לפיה המערער הוא שעקב אחרי המנוח, באופן רכוב, היא סברה בעייתית למדי. עולה מכך, שקיים קושי בלתי מבוטל במסקנה לפיה קיימת התאמה בין גרסתה המפלילה של סוזן, לבין עדותה של שורטי, כך שמשתיהן עולה שהמערער עקב אחרי המנוח בתאריך 23.09.2010. ודוק: מאחר שאין כל סיבה לפקפק בעדותה של שורטי, ומאחר שנראה כי דבריו של המנוח לשורטי לפיו ראה רכבים עוקבים אחריו ביום זה הינם קבילים כראיה לאמיתות התוכן, חרף היותם עדות מפי השמועה (לפי החריג הקבוע בסעיף 10 לפקודת הראיות), אכן ניתן להסיק בודאות קרובה שבתאריך 23.09.2010 עקבו אחרי המנוח גורמים כלשהם, באופן רכוב, באיזור מחסום קלנדיה, או באיזור המחסום הסמוך לפסגת זאב. אך קשה לראות בכך חיזוק לגרסתה של סוזן לפיה המערער הוא שעקב אחרי המנוח ביום זה בסביבת בית הקפה שבכפר חיזמה. 36. הארנק: אחת הראיות המרכזיות שאותן מנה בית המשפט המחוזי הנכבד כמאמתות את הודעותיה של סוזן במשטרה, היא יכולתה לציין את תכולת ארנקו של המנוח. כזכור, סוזן טענה כי המערער הראה לה את ארנקו של המנוח, אותו נטל ממנו, לדבריו, ושפך את תכולת הארנק לנגד עיניה. הנתון המשמעותי ביותר היה שסוזן פירטה כי בארנק היו שיקים של סועאד, אשת סאלח, דודו של המנוח, וכן שיקים של מראם, אשתו של המנוח. יש להדגיש, כי אין ענייננו במצב שבו ארנקו של המנוח נמצא, ולאחר בחינת תכולתו התברר כי תיאוריה של סוזן – הינם מדויקים. בפועל – ארנקו של המנוח לא נמצא מעולם. כיצד איפוא למד בית המשפט המחוזי הנכבד על תכולתו של ארנק – שמעולם לא נמצא? הדבר נעשה באמצעות עדויותיהם של עדים אחרים: (א) סאלח, דודו של המנוח, העיד כי אכן נתן למנוח, עובר ליום הרצח, שיקים של אשתו סועאד כדי לשלם עבור סחורה. סאלח אף העיד כי המנוח נשא באופן שגרתי שיקים של סועאד, וכן כי הוא עצמו ראה שבארנק המנוח היו גם שיקים של מראם. בחקירתו הנגדית הוסיף סאלח כי ידע שהמנוח נשא בארנקו גם כרטיסי ויזה של מראם ושל סועאד. (ב) מראם, אשתו של המנוח, העידה כי קנתה למנוח ארנק בצבע חום, וכי מסרה לו שיקים שלה. מראם אף אישרה כי המנוח נהג לשאת את כרטיס האשראי שלה בארנקו, וכן פנקס שיקים שלה. בית המשפט המחוזי הנכבד מצא את הארנק כפרט מוכמן בעל משקל רב, וציין כדלקמן: "תכולת ארנק אינה פרושה לעין כל ובדרך כלל גם אינה פרושה לעין אנשים מקורבים. לפיכך, תכולת הארנק הינה פרט מוכמן וזאת גם אם נניח כי היו יחסים אינטימיים מאוחרים בין סוזן לבין סאמר, שכן גם ביחסים כאלה אין ברגיל ידיעה על סוגי השיקים ותוכן השיקים שמחזיק המאהב" (פיסקה 50 להכרעת הדין). לטעמי, מסקנתו זו של בית המשפט המחוזי הנכבד איננה יכולה לעמוד, וזאת משלושה טעמים מרכזיים: ראשית, קריאה של הכרעת הדין לבדה מעלה את הרושם כי סוזן ידעה לציין כי ראתה בארנקו של המנוח שיקים של מראם ושל סועאד, וכי במקביל התברר כי בימים הסמוכים עובר לרצח אכן נמסרו למנוח שיקים של השתיים. ברם, עיון קפדני בעדויותיהם של סאלח ושל מראם מעלה כי המנוח נהג לשאת עימו, כדבר שבשגרה, פנקסי שיקים של סועאד ושל מראם (ודוק: גם סאלח ידע לאשר כי למנוח "יש שיקים של אישתו יחד איתו בכל הזמן הזה" (עמ' 256 לפרוטוקול)). במילים אחרות, העובדה שביום הירצחו נשא המנוח שיקים של סועאד ושל מראם – היא בבחינת פרט מוכמן בעל עוצמה נמוכה יחסית, אם בכלל. בהחלט סביר להניח, כי כל מי שהיה ביחסים הדוקים מספיק עם המנוח, ידע כי הוא נושא עימו – באופן שגרתי – שיקים של השתיים, באמצעותם נהג לשלם לסוחרים ולגורמים שונים. סברה זו מתחזקת באופן משמעותי נוכח העובדה שגם סעדה אבו סנינה, חברו של המנוח, ציין בחקירתו במשטרה מתאריך 27.10.2010 (ת/75) כי: "לסאמר היו הרבה פנקסי צ'קים וגם צ'קים בודדים שהיו ברכב. שאלתי אותו פעם מה זה הצ'קים האלה והוא אמר לי זה שלי אל תדאג". שנית, מן המובאה שלעיל עולה כי בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, כממצא עובדתי, שלמאהבת "אין ברגיל ידיעה" על תוכן ארנקו של מאהבה, וזאת מבלי שהסתמך על נתון כלשהו התומך בממצא זה. בנסיבות העניין, אינני משוכנע כי מסקנתו זו של בית המשפט המחוזי הנכבד איננה נקייה מקשיים, שכן מדובר בסברה גרידא, אשר איננה יכולה לבסס ממצא עובדתי של ממש, בודאי לא כאשר עסקינן במשפט פלילי, ובפרט כאשר חורצים את גורלו של נאשם ברצח. שלישית, וכאמור לעיל, בית המשפט המחוזי הנכבד לא נסמך על תכולת הארנק בפועל לצורך אימות דבריה של סוזן לגבי תכולה זו, אלא על "הצלבה" בין תיאורה של סוזן לבין תיאוריהם של סאלח ושל מראם. במילים אחרות, בית המשפט המחוזי הנכבד מצא כי ידיעתה של סוזן על תכולת הארנק היא פרט מוכמן, ובאותה נשימה אימת את נכונותו של הפרט המוכמן על בסיס ידיעתם של עדים אחרים. ממסקנה זו עולה התמיהה הבאה: אם עדים אחרים ידעו לתאר את תכולת ארנקו של המנוח, וזאת לנוכח קרבתם אליו, מדוע שלא תדע לעשות זאת גם סוזן עצמה, שהיתה המאהבת של המנוח במשך שבע שנים? מדוע הניח בית המשפט המחוזי הנכבד שידיעותיה של סוזן לגבי תכולת הארנק מתבססות דווקא על כך שהמערער שפך את תכולתו לנגד עיניה, ולא על היכרותה עם המנוח? לשאלות אלה לא נמצא מענה בהכרעת הדין. לפיכך מסקנתי היא שידיעתה של סוזן בדבר תכולת ארנקו של המנוח – אשר מעולם לא נמצא – איננה מהווה פרט מוכמן, ואפילו אם אניח כי תיאורה של סוזן בדבר תכולת הארנק היה מדויק, עדיין אין בכך משום חיזוק של ממש לגרסתה המפלילה. הטעם המרכזי לכך הוא, כאמור, שהמנוח נהג לשאת עימו שיקים של סועאד ושל מראם, ולכן ניתן להניח שהדבר היה ידוע למקורבים אליו (כפי שעולה מפורשות מעדותו של סאלח, דודו של המנוח). 37. איכוני הטלפון הסלולארי של המערער ושל המנוח: על פי איכוני הטלפון שהוגשו לבית המשפט המחוזי הנכבד, הוא קבע כי: "בעת הרלוונטית, 25.9.2010 בין 23:30-23:00 (לערך) היו המנוח והנאשם [המערער כאן – ח"מ] באותו 'תא שטח סלולרי' באזור א-רם". על כך אין מחלוקת בין הצדדים. אלא שגם לפי גרסת המשיבה עצמה: "אין בכוחם של דו"חות האיכון כדי ללמד על מפגש בין המערער לבין המנוח. אולם חשיבותה של ראיה זו בכך, שהיא אינה שוללת את מעורבותו של המערער במעשה הרצח" (פיסקה 66 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה; ההדגשות הוספו – ח"מ). במילים אחרות, גם לשיטתה של המשיבה, כל שניתן להסיק מאיכוני הטלפון ביום הרצח הוא שאין למערער אליבי מוצק, לפיו "במקום אחר הייתי", ולא ניתן ללמוד מהם על מפגש בין המנוח לבין המערער. דא עקא, שהמערער מעולם לא טען לאליבי שכזה: תשובתו של המערער לאישום היתה כי הוא איננו זוכר מה עשה ביום הרצח (ויש להזכיר כי המערער נחקר לראשונה על מעשיו בתאריך 09.02.2011, כלומר רק בחלוף למעלה מארבעה חודשים מיום זה). מכאן, שגם איכוני הטלפונים הסלולאריים של המנוח ושל המערער, אשר הצביעו על המצאותם באותו תא שטח, עובר למועד שבו בוצע הרצח – איננה תומכת בגרסתה המפלילה של סוזן, אלא לכל היותר ניתן לומר שאיכונים אלה אינם שוללים אותה. בית המשפט המחוזי הנכבד מתייחס לאיכוני הטלפון הסלולארי של המערער גם בפיסקה 47, להכרעת הדין שם הוא קובע, בין היתר, כדלקמן: "סוזן אמרה כי ביום 23.9.2010 (יומיים לפני הרצח) הורה לה הנאשם [המערער כאן – ח"מ] להתקשר לסאמר ממכשיר הטלפון שלו לאחר שהחליף את כרטיס ה-sim, ובשל לחצו נענתה. הוכח כי השיחה הראשונה לסאמר הייתה ממכשיר הטלפון של הנאשם עם כרטיס sim אחר (152). לדבריה, מייד לאחר אותה שיחה, הנאשם יצא מהבית. בדיקת פלטי הפלאפון מלמדת כי כ-35 דקות לאחר השיחה הראשונה התקיימה שיחה נוספת מאותו טלפון לסאמר. על-פי דו"ח האיכון, השיחה הראשונה הייתה מאזור דירת המגורים של בני הזוג בבית חנינא ואילו השיחה השנייה הייתה מאזור הקרוב לעיר העתיקה, קרי יש ראיה שהנאשם עזב את הבית כפי שאמרה סוזן" (ההדגשה הוספה – ח"מ). לשיטתי, כל הנתונים אותם מציין בית המשפט המחוזי הנכבד במובאה זו אינם מוכיחים "שהנאשם עזב את הבית כפי שאמרה סוזן". ראיה זו רק מוכיחה שהטלפון הסלולארי של המערער, שמספרו "705", היה בשעה 17:00 באיזור דירת המגורים של בני הזוג שוויקי, ושבשעה 17:35 היה הטלפון באיזור העיר העתיקה. לכאורה, ההבדל הוא סמנטי בלבד, שהרי במקום שבו אוכן הטלפון הסלולארי של פלוני – יש להניח שגם פלוני עצמו שהה בו. ברם, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד עצמו, הוכח שגם סוזן וגם המערער עשו שימוש הן בטלפון הנ"ל והן בכרטיס ה-"סים" הנ"ל. יתרה מזאת: כפי שציינתי בפיסקה 26 שלעיל, המסקנה הסבירה היא שדווקא סוזן היא זו שעשתה שימוש בטלפון סלולארי זה באותם מועדים. לפיכך, אני בדעה כי גם מבחינה זו – אין מדובר בראיה המחזקת את גרסתה המפלילה של סוזן. 38. האזיקון: כזכור, סוזן סיפרה בגרסתה המפלילה כי המערער הראה לה סרטון, אשר צילם באמצעות הטלפון הסלולארי שברשותו, ובו נראה המנוח כשהוא עירום וכפות. בית המשפט המחוזי הנכבד מצא חיזוק לפרט זה בדמות אזיקון, אשר נמצא בתוך שקית, סמוך לגופת המנוח. יש לציין כי אף על פי שהאזיקון אכן נמצא בתוך השקית הנ"ל, הרי שסוזן לא נקבה בפרט המוכמן "עצמו", כלומר לא ציינה שהמנוח נכפת באמצעות אזיקון – אלא רק ציינה שהמנוח נכפת. יש לזכור, כי בית המשפט המחוזי הנכבד עצמו לא ראה בכך שגופת המנוח נמצאה ערומה, או בכך שהיו בה סימני דימום מן האוזניים ומן העיניים – כפרטים מוכמנים, משום שקבע כי: "אנשים לא מעטים הגיעו לאזור וראו את הגופה" (פיסקה 50 להכרעת הדין). בנסיבות אלה, עולה לטעמי תמיהה מסוימת: אם בית המשפט המחוזי הנכבד עצמו קובע כי קהל רב ראה את הגופה, טרם הגעתם של חוקרי המשטרה לזירה, הרי שאותו קהל – אשר ראה את גופת המנוח – בודאי היה יכול להבחין גם בסימני הכפיתה שעליה. מכאן – ועל פי אותו רציונל – נראה כי גם סימני הכפיתה אינם יכולים להחשב כפרט מוכמן. לעומת זאת, האזיקון, אשר היה בתוך שקית ולא היה גלוי לעין, הוא אכן פרט מוכמן – אך אין לו כל איזכור באיזו מאמרותיה של סוזן במשטרה. לפיכך, לטעמי גם האזיקון, אשר נמצא בסמוך לגופת המנוח, איננו תומך – לפחות לא באופן משמעותי – את גרסתה המפלילה של סוזן. 39. דירת המערער בא-רם: בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי גרסתה של סוזן ביחס ל-"עניין הדירה, שכירתה, השבתה לבעל הבית, העובדה שלא גרו בעת הרצח" – התבררה כנכונה, וכי הדבר הוא בבחינת "תימוכין נוספים לגרסתה" של סוזן. לטעמי, משקלם של "תימוכין" אלה הוא אפסי, וזאת משני טעמים מצטברים: ראשית, בין הצדדים לא היתה כל מחלוקת עובדתית בנוגע לפרטים אלה. כבר בתשובתו של המערער לכתב האישום (ראו: עמ' 5 לפרוטוקול), הוא הודה בכל העובדות הנטענות בנוגע לכך. לפיכך נראה כי נתונים אלה כלל לא היו רלבנטיים לצורך בירור אשמתו של המערער. שנית, אין מחלוקת כי סוזן היתה, לכל הפחות, מודעת לקיומה של הדירה, ואף ביקרה בה, והמדינה מצידה לא טענה כל טענה לפיה המערער הסתיר מסוזן את דבר קיומה של הדירה, או כל פרט הכרוך בכך (להיקף היכרותה של סוזן עם הדירה בא-רם אתייחס בהרחבה גם בפיסקה 41(ה) שלהלן). בהתאם נראה כי מידת התימוכין שניתן לשאוב מכך שסוזן ידעה לציין פרטים שונים בנוגע לדירה בא-רם שקולה לכך שכל דבריה של סוזן על נישואיה למערער, גירושיהם, ונישואיהם בשנית – אומתו, וברי כי באלה אין משום חיזוק כלשהו לגרסתה המפלילה. 40. "שיטת פעולה": בית המשפט המחוזי הנכבד מצא ביסוס לגרסתה המפלילה של סוזן בכך שעל פי תיאורה מדובר באירוע דומה מאוד לאירוע חטיפתו של ג'מאל על ידי המערער בשנת 2009 (חטיפה שאין מחלוקת שהתקיימה). בהתאם, בפיסקה 72 להכרעת הדין קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כדלקמן: "דפוסי התנהגותו של הנאשם [המערער כאן – ח"מ], על-פי גרסת סוזן, דומים לאלה שהיו עם ג'מאל. כזכור, בעניין ג'מאל, חשף הנאשם את הקשר, לאחר מכן הכין מארב מחוכם שכלל תפיסה, הכאה, כבילה, הפשטה, צילום של ג'מאל והובלתו למוקטעה. בעניין סאמר אירע דפוס דומה שכלל גילוי, יצירת הזדמנות למפגש בדירה שהיא סוג של דירת מסתור, כבילה, הפשטה, צילום ואלימות שהובילה הפעם למוות". גם נתון זה, לשיטתי, איננו מחזק את גרסתה המפלילה של סוזן, ואפשר שהוא אפילו מחלישה. הטעמים לכך הם שלושה: ראשית, יש להזכיר כי אין מחלוקת שסוזן ידעה היטב את פרטי חטיפתו של ג'מאל, ואף ראתה אותו כפות במו עיניה. לפיכך, לכאורה יתכן כי עובדה זו דווקא תומכת בגרסתו של המערער לפיה הגרסה המפלילה היא בדיונית, ובה התבססה סוזן על ידיעותיה בנוגע לנסיבות חטיפתו של ג'מאל משנת 2009. שנית, לשיטתי יש טעם בגרסת המערער לפיה לצד הדימיון בין אירוע חטיפתו ורציחתו של המנוח, לבין אירוע חטיפתו של ג'מאל – יש להדגיש גם את השוני בין שני האירועים. כלומר, אם מניחים לרעת המערער שמדובר במעין "שיטת פעולה" מצידו ביחס למאהביה של אשתו, יש גם לזכור כי בצד זה שהמערער "הוכיח" שהוא מסוגל לארוב ולחטוף את המאהבים, הרי שלפחות במקרה של ג'מאל הוא לא פגע בו פיזית באופן ממשי, ואין בפי המשיבה טענה כי היתה למערער כוונה להמית את ג'מאל, בין באירוע חטיפתו ובין בכל מועד אחר. חשוב גם לציין, כי המערער עצמו ציין בחקירתו מתאריך 02.03.2011 (ת/14) כי היה שמח לתפוס את המנוח – אם היה יודע עליו ועל מעלליו – אך אם היה מצליח לעשות כן, היה מוסר אותו לידי רשויות החוק. שלישית, אם המערער אכן רצח את המנוח בדרך שאותה תיארה סוזן בגרסתה המפלילה, הדעת נותנת שהיה מנסה להסתיר את המידע בנוגע לחטיפתו של ג'מאל. ברם, כבר בחקירתו הראשונה של המערער מתאריך 09.02.2011 (ת/1) הוא מספר – ביוזמתו, מבלי שהיה מודע לדברים שמסרה סוזן קודם לכן, ולפרטי פרטים – על אירוע החטיפה של ג'מאל. 41. כתם הדם: נראה כי אין מחלוקת שהראיה המשמעותית ביותר, לבד מאמרותיה של סוזן במשטרה, אשר עליה התבססה הרשעתו של המערער – היא ראית כתם דמו של המנוח, אשר נמצאה על קיר בדירת המערער בא-רם (ושוב אדגיש, כי אין מחלוקת שמדובר בדמו של המנוח). לשיטתי ראיה זו יכולה – מבחינת דיני דיות הראיות – לעלות לכדי סיוע, שכן היא ראיה עצמאית, המנותקת מאמרותיה של סוזן, ואשר מסבכת, לכאורה, את המערער באירוע הרצח, נוכח העובדה שאין מחלוקת כי במועדים הרלבנטיים הוא היה המחזיק בדירה. לפיכך, על פניו נראה כי כתם הדם הוא אכן ראיה הקושרת את המערער לרצח, ואשר מחזקת באופן משמעותי את גרסתה המפלילה של סוזן. על כך מחובתי להעיר: (א) טרם שאדרש למשקלה של ראית כתם הדם, מתחייב דיון בטענת המערער לפיה יש לפסול את ראית כתם הדם, שכן זו הושגה באמצעות חיפוש בלתי חוקי. אומר מיד, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד לפיה אין מקום לפסול את הראיה – מקובלת עלי. אכן, במועד שבו נערך החיפוש, קרי בפברואר 2011, כבר לא שכר המערער את הדירה בא-רם, ומכאן שאף לא החזיק בה באותו מועד. מי שהחזיק בדירה היה איפוא עימאד מונא, בעל הדירה, אשר לא מצאתי כל סיבה להניח שהסכמתו לחיפוש – לא היתה הסכמה מדעת. בכך עומד החיפוש במבחן שנקבע ב-רע"פ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל (06.03.2012) (להלן: הלכת בן חיים), ובהתאם אין מקום לפסול את הראיה מכוח ההלכה שנקבעה ב-ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006) (להלן: הלכת יששכרוב). זאת ועוד: יש טעם רב בטענת המשיבה לפיה אחד הרציונלים העיקריים העומד בבסיסה של הלכת בן חיים, בגדרה נפסלו ראיות חפציות מכוח הלכת יששכרוב, הוא השמירה על פרטיותו של האדם שעושים עליו, בחצריו או בכליו – חיפוש. ברם בענייננו, כאשר אין מחלוקת שהמערער לא החזיק עוד בדירה בא-רם, ולא היתה לו כל זכות ביחס אליה – קשה להלום טענה כלשהי מפיו לפיה זכותו לפרטיות נפגעה בשל העובדה שלא נתבקשה הסכמתו לחיפוש בדירה. יחד עם זאת, מוצא אני לנכון להסב את תשומת הלב של הרשות החוקרת, כי ראוי היה לילך כאן "בדרך המלך", בטרם ביצוע החיפוש בדירה, דהיינו: ליזום פנייה לבית המשפט בבקשה למתן צו חיפוש, או לחילופין לתעד באופן מפורט את קבלת הסכמתו של בעל הדירה, מר עימאד מונא. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה שלא היתה פה דחיפות יוצאת דופן בעריכת החיפוש בדירה, והמתנה מסוימת – ובודאי של מספר שעות – לא היתה משנה דבר, בנסיבות העניין. (ב) ומכאן לגופם של דברים: כתם דמו של המנוח, אשר נמצא על אחד הקירות בדירה בא-רם, הוא ראיה נסיבתית. מהי המסקנה אותה ניתן להסיק מראיה נסיבתית זו? המסקנה הכמעט ודאית היא שהמנוח אכן היה בדירה בא-רם במועד כלשהו קודם להירצחו, וכי במהלך שהותו בדירה הוא דימם. לשיטתי, מסקנה מתבקשת נוספת היא כי המנוח נרצח בדירה בא-רם, או, למצער, ספג שם פגיעות קשות, אשר הביאו בסופו של דבר למותו. מכאן אף עולה כי אני תמים דעים עם בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר דחה את הגרסה שהשמיעה סוזן בעדותה בבית המשפט, לפיה מקורו של כתם הדם במכה אשר ספג באפו, לאחר שהיא עצמה הכתה אותו באמצעות מרפקה. יחד עם זאת, העובדה המסתברת לפיה המנוח נרצח בדירה בא-רם, עדיין איננה מביאה למסקנה חד-משמעית לפיה המערער הוא שרצח את המנוח. במה דברים אמורים? על כך להלן. (ג) אחד הקשיים המשמעותיים בהתייחסות לכתם הדם כאל ראיה המפלילה את המערער, נוגע לטיבו של כתם הדם על קיר הדירה בא-רם. מן הראיות שהוגשו לבית המשפט המחוזי הנכבד עולה כי במהלך החיפוש שנערך בדירה, נמצאו על אחד הקירות במטבח ארבעה כתמים (ראו: ת/27, תצלום מס' 6), מהם הופקו דגימות. הסתבר, כי הכתם שסומן במס' 3 בתצלום הנ"ל הוא של דם אדם, ואין מחלוקת כי מדובר בדמו של המנוח. בפיסקה 70 להכרעת הדין, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי: "הימצאות כתם הדם לא היתה ידועה לסוזן, שהרי חלפו 4.5 חודשים מאז הרצח, הדירה נוקתה, סוזן ביקרה בה לאחר הרצח פעם או פעמיים בלבד ולא נשאר בה סימן גלוי לעין" (ההדגשות הוספו – ח"מ). קביעתו המודגשת הראשונה של בית המשפט המחוזי הנכבד איננה שנויה במחלוקת: בין מועד ביצוע הרצח, בספטמבר 2010, לבין המועד שבו נערך החיפוש בדירה – במהלך חודש פברואר 2011 – הדירה נוקתה, בין היתר על ידי המערער וסוזן. נוכח מסקנתי לפיה ניתן להניח, בודאות קרובה, שהמנוח אכן נרצח בדירה בא-רם, ניתן איפוא להגיע למסקנה נוספת, והיא כי מי שרצח את המנוח בדירה, דאג לנקותה ולהעלים ממנה את מרבית שרידי האירוע. חרף נקיון זה, נותר כאמור כתם הדם על קיר המטבח בדירה במשך כארבעה חודשים וחצי, עד שהתגלה על ידי המשטרה. לצד האמור, קביעתו המודגשת השנייה של בית המשפט המחוזי הנכבד לפיה: "לא נשאר [בדירה] סימן גלוי לעין" – איננה מדויקת. כתם הדם, אשר לאחר בדיקות מעבדה הסתבר שהוא דמו של המנוח, היה ניתן לזיהוי בעין בלתי מזוינת, ולמעשה מדובר בכמה כתמים קטנים, שגודל כל אחד מהם כמה מילימטרים עד כסנטימטר וחצי (ראו: ת/27, תצלום מס' 7). עם זאת, חשוב גם להדגיש כי לא מדובר בכתם דם "גדול", דהיינו כתם בצבע אדום שגודלו מספר סנטימטרים, אשר היה מושך את מבטו של כל מי שנכנס לדירה. במילים אחרות, כתם הדם היה ניתן לזיהוי בעין בלתי מזוינת ממרחק של כמה מטרים, אך קשה להניח שהיה צד את עיניו של מי שנכנס כהרגלו לדירה. נתונים עובדתיים אלה, אשר מגובים בראיות אובייקטיביות חד-משמעיות, מעלים קושי בלתי מבוטל, אשר נוסח על ידי בא-כח המערער כדלקמן (פרק ג', פיסקה 5(ו) לנימוקי הערעור): "אילו המערער היה זה שפגע במנוח הוא היה בודאי בוחן היטב את הקירות, מבחין בכתמים שבהם הבחינו השוטרים עצמם בקלות ובעין בלתי מזויינת, ומוחה אותם עד היעלמם מן העין. היתה לו הזדמנות לכך ובודאי שהיה עושה כן אילו היה מעורב באירוע בדירה. סביר מאוד להניח שאף היה מחזיר את הדירה כשהיא מסויידת, כפי שקיבל אותה. הישארות כתם הדם שניתן היה לראותו בעין בלתי מזויינת במשך 4 חודשים שבהם הדירה היה בהחזקת המערער על הקיר מצביעה אף היא באופן נסיבתי על חפותו. לכך לא נתן בית המשפט קמא הנכבד שום משקל, אף לא התייחסות" (ההדגשות במקור – ח"מ). אני מוצא טעם רב בטענתו זו של בא-כח המערער. אכן, אם המערער היה מעורב ברציחתו של המנוח, ובאין חולק על כך שהדירה נוקתה (גם על ידו) – לכאורה הוא לא היה מסתפק בפחות מנקיון שלם ומוחלט, אשר יעלים כל שריד מהרצח. ודוק: הרצח התבצע בספטמבר 2010, ואילו המערער הוסיף והחזיק בדירה עד לחודש ינואר 2011, כך שעמד לרשותו די והותר זמן לעשות כן. בלתי סביר להניח שהמערער, לאחר שרצח את המנוח, היה משאיר בדירה ראיה כל כך משמעותית המפלילה אותו. לכאורה, ניתן גם להעלות תמיהה הפוכה: בהנחה שהמערער איננו מעורב ברצח, כיצד המשיך וביקר בדירה שבה היו כתמים של דם, אשר הוא איננו יודע את פשרם? הרי בלתי סביר שאדם אשר היה מגיע לדירה בה הוא מחזיק, ובה כתמי דם אשר ניתן להבחין בהם בעין בלתי מזוינת, לא היה מזעיק את המשטרה, או לכל הפחות מנקה את הכתמים בעצמו (שהרי אין זה הגיוני שהיה מותיר כתמי דם, שמקורם איננו ידוע לו, על קיר דירה שאותה הוא שוכר). אך המענה לתמיהה לכאורית זו הוא פשוט – אמנם, ניתן היה להבחין בכתמי הדם גם בעין בלתי מזוינת, אך אין מדובר בכתם דם אשר "משך את העין". בניסוח אחר, כתם הדם היה ניתן לגילוי, אך על מנת לגלותו היה צריך לחפש אחריו. נתונים אלה מתיישבים איפוא עם גרסת החפות של המערער, שכן התרחיש הסביר ביותר התומך בהם הוא תרחיש שבו אדם אחר, שאיננו המערער, הוא שהיכה את המנוח, באופן שגרם לו לדמם בדירה בא-רם, ולאחר מכן ניקה את כתמי הדם, אך נקיון זה היה חפוז יחסית, מאחר שאותו אדם – אשר הדירה לא היתה בחזקתו, אלא הוא רק השתמש בה לצורך ביצוע הרצח – ביקש לעזוב את הדירה, זירת העבירה, מהר ככל האפשר. העובדה שהנקיון היה חפוז היא שהובילה לכך שגם לאחריו נותרו בדירה שרידים. שרידים אלה הם כתמי הדם שאותם גילו חוקרי המשטרה בפברואר 2011. עוד בהקשר זה, אציין כי גם העובדה שהמערער לא "נפטר" מהדירה מיד לאחר שרצח בה, לכאורה, את המנוח, אלא המשיך והחזיק בדירה (תוך שחידש את חוזה השכירות מדי חודש בחודשו) – תומכת, באופן נסיבתי, בגרסתו לפיה הוא חף מפשע. הדעת נותנת, כי אם המערער אכן רצח את המנוח בדירה, הוא לא היה ממשיך ומחזיק בה, אלא היה נמנע מלחדש את חוזה השכירות, ומחזיר את הדירה לבעליה, מר עימאד מונא. קשה מאוד להניח שאדם, המבקש להמלט מחשיפתו כמבצע רצח, היה ממשיך להחזיק בדירה אשר שימשה אותו כזירת הרצח. מכאן שקיימת סבירות מסוימת שאדם אחר, שאיננו המערער, הוא שעשה שימוש בדירה ביום הרצח. בשלב זה, נראה איפוא שראית כתם הדם היא ראיה המסבכת לכאורה את המערער בביצוע הרצח, אך לא למעלה מכך. (ד) בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את גרסתו של המערער לפיה הדירה בא-רם היתה פרוצה, באופן יחסי, או שדי היה במפתח אחד כדי להכנס אליה. במקום זאת, בית המשפט המחוזי הנכבד סמך את ידיו על עדותו של עימאד מונא, שהעיד כי כדי להכנס לדירה יש צורך בפתיחתם של שלושה מנעולים, באמצעות שלושה מפתחות שונים. מסקנותיו אלה של בית המשפט המחוזי הנכבד נסמכות איפוא על ממצאי מהימנות, שאותם קבע על פי התרשמותו הבלתי-אמצעית מן העדים שהעידו בפניו, ועל כן אין מקום להתערב בהן. ברם, לצד מסקנה זו, מן הראיות שהוגשו לבית המשפט המחוזי הנכבד עולה – ועל כך אין חולק – שהמערער נהג להחזיק את מפתחות הדירה באופן קבוע במונית (וסוזן עצמה סיפרה בחקירתה במשטרה מתאריך 03.03.2011 שידעה בדיוק היכן הוחזקו המפתחות – במאפרה שבמונית). מכאן, שאם אדם פלוני היה רוצה להשיג עותק של מפתחות אלה, הדבר לא היה מסובך במיוחד. מהדברים שאמר המערער בעדותו, במסגרת חקירתו הנגדית על ידי בא-כח המשיבה (ראו: עמ' 539 לפרוטוקול), ניתן גם להבין שמחוץ לשעות העבודה המונית היתה נגישה יחסית, ודאי לכל בני המשפחה, לרבות סוזן (אם כי יש להעיר שסוזן, בחקירתה הנ"ל, טענה כי המערער מעולם לא נתן את המפתחות למונית לאדם כלשהו). מכאן שמסקנה לפיה היה בידיו של מאן דהוא עותק של מפתחות הדירה בא-רם, ושבעותק זה נעשה שימוש ביום הרצח – איננה, לשיטתי, בבחינת מסקנה בלתי אפשרית. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה מסקנה זו בקובעו כי: "המפתח לדירה נמצא רק בחזקת הנאשם במונית ואין ראיה כי שכפל את המפתח או כי מישהו אחר שכפל את המפתח" (פיסקה 72 להכרעת הדין). ואכן, ראיה שכזו איננה בנמצא. אך העובדה שלא קיימת ראיה ברורה לכך שהמפתח שוכפל, אין פירושה שאכן המפתח לא שוכפל (ודוק: המערער לא העיד כי לא שכפל את המפתח, אלא כי הוא לא זוכר האם עשה כן). גם הקביעה לפיה: "המפתח לדירה נמצא רק בחזקת הנאשם" איננה נקייה מקשיים, כאמור, שכן המפתח לדירה לא הוחזק על ידי המערער באופן שבו אדם מחזיק, בדרך כלל, את המפתחות לדירתו (אותם הוא נושא עימו ברוב הזמן שבו הוא שוהה מחוץ לדירה) – אלא הוחזק במונית הנגישה יחסית, ואף הוכח שהדבר היה ידוע למכריו של המערער, ובודאי שהיה ידוע לסוזן, שהודתה בכך בחקירותיה במשטרה. (ה) בית המשפט המחוזי הנכבד ראה, מטבע הדברים, חשיבות יתרה לכך שסוזן ידעה להצביע על הקיר שבסמוך לו ראתה, על פי טענתה, את המנוח כשהוא מצולם בסרטון שהציג לה המערער, ושבאותו קיר נמצא לבסוף כתם דמו של המנוח. על פני הדברים, התאמה זו אכן אומרת דרשני. ברם, אני סבור כי לאחר בחינה מדוקדקת של הראיות במכלול, התאמה זו – יותר מאשר היא מחשידה את המערער – מחשידה דווקא את סוזן. אסביר את כוונתי מיד בסמוך. (1) כתם הדם כפרט מוכמן: תחילה יש להדגיש, כי ראית כתם הדם היא אכן "פרט מוכמן", והיא אף "פרט מוכמן" ברמה גבוהה מאוד, וזאת משני טעמים: האחד, שכתם הדם נבדק מדעית באמצעות בדיקת DNA, כך שרמת המהימנות של הראיה היא כמעט ודאית; והשני – וכאן העיקר – שעד למסירת הגרסה המפלילה על ידי סוזן, חוקרי המשטרה כלל לא ידעו על קיומה של הראיה. משמעות הדברים הינה איפוא שאכן מדובר בפרט אשר היה יכול להיות ידוע אך ורק למי שהיה מעורב ברציחתו של המנוח. מאחר שפרט מוכמן זה נמסר למשטרה על ידי סוזן, תוך שהיא טוענת כי נמסר לה על ידי המנוח, קיימות איפוא שלוש אפשרויות: האחת, שהמערער היה מעורב ברציחתו של המנוח; השנייה, שסוזן היתה מעורבת בכך; והשלישית, ששניהם גם יחד היו מעורבים ברצח. סבורני, כי נוכח העובדה שאין בפי המשיבה כל טענה בנוגע למעורבות כלשהי של סוזן ברצח המנוח, ושממילא האפשרות כי יש גם למערער וגם לסוזן מעורבות ברצח – כלל לא נבחנה בבית המשפט המחוזי הנכבד, הרי שאין מקום להדרש לאפשרות השלישית (מה גם שהיא נראית מורכבת מאד בנסיבות העניין). נותרו איפוא שתי האפשרויות הראשונות בלבד. כפי שיובהר להלן, מגרסתה המפלילה של סוזן עצמה, עולים סימני שאלה כבדי משקל, המעלים חשש כי דווקא האפשרות השנייה היא הסבירה יותר. (2) ביקוריה של סוזן בדירה: בחקירתה של סוזן מתאריך 14.02.2011 (ת/56), היא נשאלה על ידי חוקר המשטרה האם היתה אי-פעם בדירה בא-רם. סוזן השיבה שם, כי היתה בדירה פעמיים, בערך לפני חודשיים (דהיינו בדצמבר 2010), למטרת נקיון הדירה. סוזן אף השיבה כי לפני הרצח לא ביקרה בדירה מעולם. על גרסתה זו חזרה סוזן גם בחקירתה מתאריך 16.02.2011 (ת/41). בחקירתה במשטרה מתאריך 03.03.2011 שינתה סוזן מעט את גרסתה בעניין, ואמרה לחוקרים כי היתה בדירה בא-רם פעם אחת לפני הרצח (במועד שלא ידעה לנקוב בו), כאשר היו "בעיות עם הביוב", ופעם אחת לאחר הרצח, בעת שהמערער פינה את הדירה (קרי בינואר 2011). כך או כך, לפי גרסתה של סוזן היא היתה בדירה פעמיים בלבד, כאשר הפעם האחרונה היתה לכל המאוחר כחודש לפני חקירתה. (3) החזקת סוזן בדירה: בחקירתה במשטרה מתאריך 08.02.2011, שהיא החקירה שבה מסרה סוזן לראשונה את הגרסה המפלילה, נשאלה סוזן כיצד היא יודעת היכן צולם המנוח בסרטון שאותו הראה לה המערער. להלן חלק מהדיאלוג בין החוקרים לבין סוזן בהקשר זה (ת/48, עמ' 2): "מדיוני [חוקר משטרה – ח"מ]: וראית את הבית הזה? סוזן: ראיתי רצפה. מדיוני: לא, הרהיטים את יודעת איפה זה? סוזן: הבית שלנו. בני [חוקר משטרה – ח"מ]: הביא את סאמר לבית שלכם? סוזן: כן. בני: איזה בית? סוזן: בראם [הכוונה לא-רם – ח"מ]". מן הדיאלוג הנ"ל עולה איפוא כי בחקירה זו, שבגדרה קשרה סוזן לראשונה את בעלה לרצח, היא מתייחסת לדירה בא-רם כאל: "הבית שלנו", ואף משיבה בחיוב לשאלה האם המנוח הובא לבית שלכם. נראה איפוא שסוזן לא התייחסה בדבריה הנ"ל אל הדירה כאילו היתה בהחזקתו הבלעדית של המערער, אלא משתמע מהם שהיא ראתה בה דירה של שניהם גם יחד. לכך מתווספים גם הדברים שסוזן אמרה במהלך חקירת "הובלה והצבעה" מתאריך 14.02.2011 (ת/54). אז הובילה סוזן לראשונה את החוקרים לדירה בא-רם. בחקירה זו התנהל, בין היתר, הדיאלוג הבא: "גרבי [חוקר משטרה – ח"מ]: למי שייך הבית הזה? סוזן: זה הבית שהיינו גרים בו בארם". נראה כי גם בחקירה זו התייחסה סוזן לדירה בא-רם, אשר בה בוצע ככל הנראה הרצח, כאל הבית שלה ושל המערער, באומרה כי מדובר ב-"בבית שהיינו גרים בו". דברים דומים נשמעו מפיה של סוזן גם בחקירתה מתאריך 08.02.2011 (ת/49), כלומר בחקירה שבה מסרה לראשונה את הגרסה המפלילה, שם טענה כי המערער אמר לה שביצע את הרצח "בבית שלנו". קשה איפוא להלום את טענתה של סוזן כי היתה בדירה פעמיים בלבד, וכי הדירה היתה בחזקתו הבלעדית של המערער, וליישב אותה עם התבטאויותיה השונות בגוף ראשון, עליהן חזרה מספר פעמים, ובהן אמרה כי מדובר בדירה "שלנו". על פני הדברים, נראה כי ההתבטאויות הנ"ל מלמדות על קשר משמעותי יחסית של סוזן אל הדירה בא-רם, ובודאי על קשר משמעותי יותר מאשר שני ביקורים למטרות נקיון. כמו כן – אם כי בכך אינני קובע מסמרות – יתכן שמי שמתאר את הדירה כדירה "שלו", למעשה מעיד על עצמו שהוא אף מחזיק או החזיק במפתחות לאותה דירה. (4) השרטוט: במהלך חקירתה מתאריך 09.02.2011 (ת/38), כלומר חמישה ימים לפני המועד שבו נערכה חקירת ההובלה וההצבעה, במסגרתה הגיעו חוקרי המשטרה וסוזן לדירה בא-רם, שרטטה סוזן שרטוט של הדירה הנ"ל (על פי האמור ב-ת/38, עמ' 22, שורות 14-12: "הנ"ל [סוזן – ח"מ] ציירה את הבית תוך כדי הסברים. הרישום נעשה בכתב ידה וההסברים בעברית נרשמו על ידי [על ידי חוקר המשטרה משה מדיוני – ח"מ]". מאחר שלעיתים "תמונה אחת שווה אלף מילים", להלן יוצג העתק של השרטוט הנ"ל: הנה כי כן, מדובר בשרטוט עשיר בפרטים, אשר נערך בקנה מידה מקורב, המציג את מבנה הדירה בא-רם, וכן את סביבתה החיצונית. קשה שלא להתרשם, כי מי שערך שרטוט כה מפורט ומדויק – הוא אדם אשר מכיר את הדירה היטב, ואשר ביקר בה מספר רב של פעמים. במילים אחרות, מן השרטוט הנ"ל עולה כי טענתה של סוזן לפיה ביקרה בדירה פעמיים בלבד (כאשר הפעם האחרונה היתה לפחות כחודש טרם שציירה את השרטוט בפני החוקרים) – היא טענה בעייתית מאוד. זאת ועוד: במהלך חקירת ההובלה והצבעה מתאריך 14.02.2011, נשאלה סוזן מהיכן לקח המערער את השמיכה שבה עטף את המנוח. סוזן השיבה כי המערער לקח את השמיכה "מהחדר שנכנסנו", כלומר מהחדר הסמוך לדלת הכניסה לדירה. קשה מאוד להאמין, שכאשר העיר המערער את סוזן בבוקר שלאחר הרצח, וסיפר לה על רציחת המנוח, טרחה סוזן לשאול את המערער מהיכן לקח את השמיכה שבאמצעותה כיסה את המנוח, טרם שהשליך את גופתו באיזור מחסום קלנדיה (מה גם שהתברר, כאמור, כי בפועל הגופה כוסתה בסדין, ולא בשמיכה). מכאן, שקיימת סבירות בלתי מבוטלת שתשובתה של סוזן לשאלת החוקר מהיכן לקח המערער את השמיכה – לא נסמכה על מה שסיפר לה המערער במהלך התוודותו בפניה, אלא נשענה על היכרותה את הדירה, כלומר על כך שהיא ידעה במדויק היכן אוחסנו השמיכות בדירה. גם היכרות זו איננה מתיישבת עם מידת ההיכרות המצופה ממי שביקרה בדירה, לטענתה, פעמיים בלבד, וגם זאת רק לשם נקיונה. (5) זיהוי מקום ישיבתו של המנוח: בגרסתה המפלילה של סוזן, היא סיפרה, כאמור, כי המערער הראה לה סרטון, שאותו צילם באמצעות הטלפון הסלולארי שלו, ובו נראה המנוח כשהוא עירום, כפות, ויושב על הרצפה, כשמאחוריו שולחן אוכל. יש להדגיש, כי מקור המידע היחיד ביחס לתוכנו של הסרטון – הוא באמרותיה של סוזן, שכן ככל שעולה מן החומר שהוגש לנו, הטלפון הסלולארי שבאמצעותו צולם הסרטון, או הסרטון עצמו – לא נמצאו מעולם (ראו גם בפיסקה 42(ג) שלהלן), ואילו המערער הכחיש כל ידיעה בעניין. מאמרותיה של סוזן במשטרה עולה כי היא צפתה בסרטון פעם אחת בלבד – בשעות הבוקר המוקדמות של תאריך 26.09.2010. לטענתה של סוזן, היא ידעה לזהות את מקום ישיבתו של המנוח, כפי שזה נראה בסרטון, כסמוך לקיר המטבח בדירה בא-רם. זיהוי זה נסמך על אותו שולחן אוכל, אשר סוזן ידעה לקשר אותו לדירה, ואף לציין במדויק את מיקומו. לשיטתי, טענה זו איננה נקייה מקשיים, אם לא למעלה מכך. על פי הגרסה המפלילה הסרטון הנ"ל צולם באמצעות טלפון מיושן, יחסית, של חברת "נוקיה" (ראו: ת/41, במסמך המסומן "ג'לאל עוידה 2", או בכתובת האינטרנט: http://www.cellphones.ca/images/news/Nokia%206133.jpg; מספרו של הדגם הוא 6133 – ח"מ). כלומר, סרטון זה לא צולם באמצעות "סמארטפון", כך שלא יכולה להיות מחלוקת שאם סרטון כזה אכן צולם, איכות הצילום שלו לא היתה משובחת. כמו כן, בסרטון נראה לכאורה המנוח כשהוא יושב על הרצפה, ומאחוריו השולחן. אם נאמץ איפוא את גרסתה המפלילה של סוזן, עלינו להגיע לכלל מסקנה כי סוזן, אשר לפי הגרסה המפלילה ביקרה בדירה פעמיים בלבד, ידעה לזהות במדויק ובודאות את שולחן האוכל שבמטבח, וזאת על סמך סרטון שבו צפתה פעם אחת בלבד, לאחר שהמערער העיר אותה משנתה, ולאחר שבישר לה כי רצח את מאהבה, שאותו "אהבה בטירוף". זאת ועוד: מדובר בסרטון אשר צולם בטלפון סלולארי מיושן יחסית, ובו נראה השולחן רק ברקע הסרטון, אשר התמקד במנוח הכפות על הרצפה. לטעמי, זוהי מסקנה בלתי סבירה. (ה) מהי משמעותם של כל הנתונים הללו? לשיטתי, התבטאויותיה של סוזן לפיה מדובר בדירה "שלנו" (כלומר שלה ושל המערער), והיכרותה המרשימה עם מבנה הדירה ועם תכולתה – אינן יכולות להתיישב עם טענתה כי היתה בדירה רק פעמיים, למטרות נקיון (ואף אפשר כי הן אינן עולות בקנה אחד גם עם טענתה שלא היה עותק של המפתחות לדירה). זוהי איפוא סתירה מהותית נוספת, היורדת לטעמי לשורש הדברים, אשר מחשידה לכאורה את סוזן בכך שהיתה לה זיקה משמעותית יחסית לדירה בא-רם, חרף ניסיונותיה להרחיק את עצמה ככל יכולתה מכל מעורבות בדירה. גם "יכולתה" לכאורה של סוזן לזהות במדויק את רגלי שולחן האוכל רק על סמך הסרטון הסלולארי, שבו צפתה, לכאורה, פעם אחת בלבד, בשעות הבוקר המוקדמות שלאחר יום הרצח – מעלה חשד מטריד, שמא סוזן ידעה להצביע על מיקומו של כתם הדם על סמך ידיעה ממקור אחר, שאיננו אותו סרטון שהראה לה, לטענתה, המערער. (ו) מן המקובץ לעיל בנוגע לכתם הדם עולה כי ראיה זו, אשר לכאורה הינה בבחינת פרט מוכמן רב חשיבות, ואשר בכוחה לסבך באופן ניכר את המערער במעורבות ברצח, היא ראיה שאיננה חד-משמעית. לדעתי, ממכלול הנסיבות והנתונים עולה אפשרות סבירה שאף על פי שכתם מדמו של המנוח אכן נמצא בדירה בא-רם – אין הדבר מצביע באופן חד-משמעי על כך שהמערער מעורב ברציחתו שם. במילים אחרות, יתכן שחרף המצאותו של כתם הדם בדירה בא-רם, אין לשלול את האפשרות שהמנוח נרצח שם על ידי אדם אחר, או מספר אנשים אחרים, שהמערער איננו אחד מהם. בזהירות הראויה אף אציין, כי לטעמי מכלול הנסיבות בנוגע לכתם הדם אפשר שיש בו כדי להחשיד במידת-מה את סוזן, במובן זה שידיעתה על כתם הדם נובעת ממקור אחר, שאיננו הסרטון שאותו הראה לה לכאורה המערער. 42. לצד בחינתן של הראיות המחזקות, לכאורה, את גרסתה המפלילה של סוזן (אשר לשיטתי רובן כלל אינן מחזקות אותה), שאותן מנה בית המשפט המחוזי הנכבד במסגרת הכרעת הדין, ברצוני להתייחס גם לראיות מחזקות פוטנציאליות, אשר היו אמורות להמצא, במידה והמערער אמנם היה מבצע את המיוחס לו (להלן יכונו אלה: הממצאים השליליים). עתה אפרט את הממצאים השליליים, אשר דווקא היעדרם מצביע על כך שהגרסה המפלילה איננה בדוקה ואמינה: (א) רכב המנוח: אין מחלוקת, שהמנוח עזב את בית הקפה שבו שהה ביום הרצח, ברכבו מסוג BMW בצבע לבן. רכב זה נראה נכנס לעסק לשטיפת מכוניות בבעלותו של ג'לאל, חברו של המערער, בשעה 23:28 (ראו: סרט האבטחה ממתקן השטיפה; ת/84), ושם התגלה יום לאחר הרצח. בהתאם, ובשים לב לייתר הראיות, ניתן לקבוע בודאות קרובה כי המנוח נחטף בשעה 23:15 (השעה שבה נקטעה שיחת הטלפון בינו לבין שורטי), ואז הובל רכבו – יתכן שאיתו ויתכן שבלעדיו – אל מתקן השטיפה האמור. לכאורה, אם המערער הוא אכן החוטף והרוצח, הרי שהוא שהוביל את רכב המנוח אל מתקן השטיפה, ואף תלש ממנו את לוחיות הזיהוי. אלא שאין מחלוקת שברכבו של המנוח לא נמצאה שום ראיה הקושרת את המערער לאירוע – לא טביעת אצבע, לא שרידי DNA, ולא ראיה חפצית אחרת. אמנם, ונוכח העובדה שאין למעשה מחלוקת שברצח היו מעורבים כמה אנשים, ניתן לטעון שמי שהוביל את הרכב אל מתקן השטיפה היה אדם אחר, ולכן לא נמצאו בו ראיות הקושרות את המערער למיוחס לו. (ב) רכב המערער: הצדדים אינם חולקים על כך שהמערער החזיק ברשותו מונית, וכי לא הוכח שהיתה לו נגישות לכל רכב אחר. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, כממצא עובדתי, שהמונית של המנוח לא היתה באיזושהי מי מהזירות הרלבנטיות – קרי בזירת החטיפה, זירת הרצח, או זירת השלכת גופת המנוח. בנוסף לכך, בית המשפט המחוזי הנכבד ראה ב-"ממצא שלילי" זה – דהיינו, באי-המצאותה של המונית במקומות האמורים – כממצא התומך באשמתו של המערער. הסברו של בית המשפט המחוזי למסקנתו זו היתה כי זהו דפוס פעולה מוכר של המערער, אשר מקפיד להרחיק את המונית מן המקום שבו הוא מתעתד לפעול: "הנאשם [המערער כאן – ח"מ] סיפר פעמיים כי בעת שהוא מכין מארבים מוניתו שלו מורחקת על-מנת שלא יזהו את נוכחותו. על-פי ת/84 ועדויות נוספות, המונית לא הייתה בזירה בלילה הרצח" (פיסקה 72 להכרעת הדין). דעתי בעניין שונה. אני סבור, כי לא ניתן להסיק מסקנה מפלילה מכך שהמונית של המנוח לא היתה בזירה. מסקנה מפלילה שכזו היתה יכולה להיות מוסקת רק אם היתה אינדיקציה כלשהי לכך שהמערער אכן דאג להרחיק את המונית מהזירה מבעוד מועד – אך אינדיקציה שכזו איננה בנמצא (ודוק: דבריו הנ"ל של המערער התייחסו, כמובן, למארבים שהטמין לג'מאל ולמחמד – ולא למארב שהטמין לכאורה למנוח, שבקיומו כפר מכל וכל). למעשה, נראה כי מדובר ב-"ממצא שלילי", המצביע, אם בכלל, דווקא על חפותו של המערער, שכן אין כל ראיה הקושרת את המונית שברשותו – שהיא הרכב היחיד שאליו היתה לו נגישות – אל האירועים שקדמו לרצח. למצער, מדובר בממצא "נייטרלי", אשר איננו מחזק לא את האשמה ולא את החפות. (ג) הסרטון הסלולארי: על פי גרסתה המפלילה של סוזן, המערער הראה לה סרטון, אותו צילם, לכאורה, באמצעות הטלפון הסלולארי שברשותו. ככל שעולה מן החומר הקיים בתיק, הטלפון הסלולארי שבאמצעותו צולם לכאורה הסרטון הנ"ל – לא נמצא מעולם, וכמובן שגם לא נמצא כל עותק אחר של הסרטון. (ד) כרטיסי ה-"סים" של המנוח וארנקו: בחקירותיה במשטרה סיפרה סוזן כי במסגרת התוודותו של המערער בפניה, לפיה הוא שרצח את המנוח, הוא הראה לה גם כרטיסי "סים" שנטל מהמנוח, וכן את ארנקו. כל אלה לא נמצאו מעולם. (ה) הבגדים והנעליים: בחקירתה מתאריך 22.02.2011 סיפרה סוזן כי כשהמערער שב הביתה בבוקר שלאחר יום הרצח הוא הוריד את הבגדים שאותם לבש ונתן לה אותם. בהמשך אותו יום, הבגדים עברו כביסה, ואז הורה המערער "לזרוק אותם". בהתאם, סוזן טענה כי מסרה את הבגדים לבנותיה, אשר השליכו אותן לפח (טענה אשר לא זכתה לתימוכין כלשהם). סוזן אף טענה כי את הנעליים שאותן נעל המערער ביום הרצח הוא הורה לה שלא לזרוק, וכי היא ניקתה אותן בסמרטוט ושמרה אותן ב-"בוידם" שבדירתם. הן הבגדים והן הנעליים לא נמצאו מעולם. (ו) גרסת המערער: המערער נחקר לראשונה בתאריך 09.02.2010, יום לאחר שסוזן מסרה לראשונה את הגרסה המפלילה. לאחר מכן, ובמשך כחודש, נחקר המערער ארוכות על ידי חוקרי המשטרה, ואף בוצעו כלפיו מספר תרגילי חקירה, לרבות הכנסת מדובב לתאו למשך שבוע, עימות בין המערער לבין סוזן, והאזנה לשיחות של המערער עם בני משפחתו. בכל חקירותיו, ובכל שיחותיו של המערער עם המדובב ועם בני משפחתו, וכן בכל תרגילי החקירה השונים שבוצעו כלפיו (וכמובן גם בעדותו בבית המשפט) – התמיד המערער בגרסתו העקבית והחד-משמעית לפיה מעולם לא שמע את שמו של סאמר טרם שנעצר כחשוד בביצוע הרצח, שאין לו כל קשר לרציחתו של המנוח, ושמעולם לא התוודה בפני סוזן, או בפני כל אדם אחר, כאילו הוא שביצע את הרצח. אין בכל התמלילים המפורטים של חקירות המערער, או של השיחות שקיים בתקופת חקירותיו, כל בדל הודאה, או ראשית הודאה מצידו, אלא רק הכחשה גורפת ועקבית, והתמדה בגרסה עליה חזר מאז מחקירתו הראשונה – ועד היום. מובן, כי היעדר הודאה איננו בבחינת "תמונת ראי" של הודאה, כלומר לא ניתן לטעון שעצם העובדה שחשוד לא "נשבר" והודה במיוחס לו – מעידה על חפותו. יחד עם זאת, ומבלי שהוצגו בפנינו נתונים ברורים על עברו הפלילי של המערער (אם כזה קיים בכלל), נראה כי לא מדובר באדם, אשר מעצרו וחקירתו במשטרה היו מבחינתו כדבר שבשגרה. בנסיבות שכאלה, אני סבור כי יש משקל מסוים, גם אם לא גבוה, לכך שכל ניסיונות המשטרה לחלץ הודאה כלשהי מהמערער – לא גרמו לו לסטות מגרסתו העקבית, בגדרה הכחיש כל מעורבות ברצח. בנוסף לכל האמור לעיל, יש לשוב ולציין כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא קבע בהכרעת דינו כל ממצא מהימנות שלילי ביחס לגרסתו של המערער. במקום זאת, הסתפק בית המשפט המחוזי הנכבד בקביעה לפיה: "פרטים מגרסתו [של המערער] כן תומכים בגרסת סוזן במשטרה" (השיחות שניהל עם סוסו ועם ג'מאל; העניין שגילה במאהביה של סוזן; אירוע החטיפה של ג'מאל משנת 2009; והקפדתו להרחיק את המונית מהזירה שבה הוא אורב למאהביה של סוזן), ובכך שלמערער "לא היו תשובות" לחלק מהראיות שבמכלול (היכן היה בליל הרצח; וכיצד הגיע כתם הדם לדירתו שבא-רם) (ראו: בפיסקה 72 להכרעת הדין). ביחס לקביעתו האחרונה של בית המשפט המחוזי הנכבד, יש להעיר כי הרצח התבצע, כאמור, בתאריך 25.09.2010, בעוד המערער נחקר לראשונה על מעורבותו ברצח בתאריך 09.02.2011, דהיינו בחלוף למעלה מארבעה חודשים. בהנחה שגרסת החפות של המערער היא גרסת אמת, הרי שחלוף הזמן בין שני המועדים אכן – יש בו כדי להקשות באופן ניכר על יכולתו של המערער להוכיח את חפותו (בהנחה שלא היה מעורב ברצח). הטעם המרכזי לכך הוא שאין לצפות מאדם לזכור במדויק, בחלוף ארבעה חודשים, מה עשה בערבו של יום כלשהו, אשר מבחינתו הוא יום שאין בו כל ייחוד. מכאן אף עולה כי חלוף הזמן מנע, הלכה למעשה, מן המערער לטעון טענת אליבי מוצקה, שכן לא היה ביכולתו לזכור היכן בדיוק היה במועדים הרלבנטיים (ואדגיש כי אין בדברים אלה משום טרוניה כלשהי כלפי החוקרים). לפנינו איפוא מצב בלתי שגרתי, שבו הערכאה המבררת קובעת כי גרסת עד, אשר מפלילה את הנאשם, היא גרסה מהימנה, ובד בבד איננה קובעת כי גרסת החפות שהשמיע הנאשם – היא בלתי מהימנה. במילים אחרות, בית המשפט המחוזי הנכבד – אף שהאמין לגרסתה המפלילה של סוזן – לא קבע שהתמוטטה גרסת החפות של המערער, במובן זה שלא נפסק שאין להאמין לגרסה זו (וזאת אף על פי שהמערער נקלע לכאורה לסיטואציה שבה אין לו יכולת של ממש לזכור את פעולותיו במועד הרלבנטי, כלומר שאף בהנחה שהוא חף מפשע – היה לו קשה להגן על עצמו). זאת ועוד: כפי שהוסבר לעיל, וכפי שאף יוסבר להלן, הפרטים מגרסתו של המערער אשר תואמים את גרסתה המפלילה של סוזן – אינם תומכים דווקא בגרסה זו, ואפשר שהם אף פועלים בכיוון הנגדי. כמו כן, קשה להבין כיצד מצופה מהמערער, אשר טוען כי הוא איננו זוכר היכן היה ביום מסוים (אשר לטענתו גילה בדיעבד כי הוא היום שבו נרצח אחד ממאהביה של אשתו, עליו לא שמע עד למעצרו), ואשר טוען כי איננו מעורב באירוע כלשהו שבמהלכו הותז דמו של המערער על קיר הדירה בא-רם – יוכל לספק הסברים ביחס לשני אלה. דברים אלה אומרים דרשני: לא זו בלבד שהערכאה המבררת הנכבדה נמנעה מלקבוע ממצא ביחס למהימנות גרסתו של המערער, ממנו התרשמה באופן בלתי-אמצעי, אלא שכל התמיהות, לכאורה, שנמצאו בגרסת המערער – ניתנות לטעמי להסבר. 43. עתה, לאחר שנסקרה גרסתה המפלילה של סוזן, ולאחר שפירטתי את הראיות החיצוניות התומכות לכאורה בגרסה המפלילה, על הקשיים הכרוכים בהם וכן עמדתי על קיומם של מספר "ממצאים שליליים" ועל משמעותם, הגיעה העת להכריע – האם נוכח מכלול זה ניתן לבסס את הרשעתו של המערער על אמרותיה של סוזן במשטרה, ולקבוע כי הוכח מעבר לספק סביר שהמערער הוא שרצח את המנוח? לכך אפנה מיד בסמוך. 44. כפי שהוסבר לעיל, מעל גרסתה המפלילה של סוזן מרחפת לה "נורת אזהרה", המקשה מאוד – על פני הדברים – ליתן אמון בדבריה. בהתאם, מסקנתי היתה כי על מנת שניתן יהיה להתבסס על הגרסה המפלילה, עלינו לעמוד בשתי דרישות מצטברות: האחת, דרישה למשקל פנימי גבוה, והשנייה, דרישה לקיומן של ראיות חיצוניות משמעותיות. כפי שציינתי בפיסקה 22 שלעיל, אמרותיה של סוזן במשטרה, אשר כולן גם יחד מתלכדות לכדי גרסה המפלילה את המערער ברצח המנוח, הינן בעלות הגיון פנימי, והן עשירות בפרטים, כרונולוגיות, קוהרנטיות וסדורות. יחד עם זאת, וכפי שציינתי בפיסקאות 29-25 שלעיל, יש בגרסה המפלילה מספר אלמנטים, בעלי חשיבות ממשית, אשר עומדים בסתירה ישירה ישירה לראיות אובייקטיביות וחד-משמעיות. חשוב גם להדגיש, כי סתירות אלה, עליהן עמדתי לעיל, לא נלקחו בחשבון על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד. כמו כן, קיימים במכלול מספר "ממצאים שליליים", בעלי עוצמה משתנה, אשר דווקא היעדרם מעלה סימני שאלה בנוגע לאמיתות הגרסה המפלילה. לפיכך, וחרף ההתרשמות הכללית החיובית מאמרותיה של סוזן במשטרה, הגעתי, כאמור, למסקנה כי בסופו של דבר משקלן הפנימי איננו גבוה, עד כדי כך שדומה כי הן אינן יכולות לעמוד בבסיסה של הרשעת המערער, ובהתאם נראה שבכך לא מתקיימת, לטעמי, הדרישה הראשונה האמורה. עם זאת, וכאמור לעיל, לצורך שלמות התמונה יש לבחון את האפשרות כי חרף הבעייתיות האינהרנטית בגרסתה המפלילה של סוזן, וחרף הסתירות עליהן עמדתי – עדיין ניתן להשתית על גרסה זו את הרשעת המערער. לצורך כך, עלינו לדרוש את "השלמת" הגרסה המפלילה על ידי ראיות חיצוניות בעלות משקל רב עוצמה, אשר בכוחן לקשור את המערער באופן ברור לרצח, או לחילופין – לבסס באופן מוצק את גרסתה המפלילה של סוזן. 45. האם – נוכח כל האמור לעיל, ותחת ההנחה כי יש בכוחה של הגרסה המפלילה כדי לעמוד בבסיס הרשעתו של המערער – ניתן לקבוע כי קיימות בענייננו די ראיות תומכות, המבססות את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר? תשובתי לכך היא בשלילה. כפי שפירטתי בהרחבה לעיל, רובן הגדול של הראיות שאותן מצא בית המשפט המחוזי הנכבד כמאמתות וכמחזקות את גרסתה המפלילה של סוזן – אינן כאלה. למעשה, לאחר ניתוח מדוקדק של מכלול הראיות שעליהן נסמך בית המשפט המחוזי הנכבד במסקנתו המרשיעה, נותרה רק ראית כתם הדם, כראיה המסבכת את המערער בביצוע הרצח, וכראיה התומכת את "לב" גרסתה המפלילה של סוזן. אלא שגם ראית כתם הדם, המעידה על כך שהמנוח אכן נרצח בדירה בא-רם, אשר נשכרה באותה עת על ידי המערער – ניתנת לטעמי להסבר המתיישב עם גרסת החפות לה טוען המערער, כפי שפירטתי בפיסקה 41 שלעיל. זאת ועוד: יתכן שעצם קיומה של ראית כתם הדם מקים חשד מסוים המופנה דווקא כלפי סוזן, כך שלכאורה היא ידעה להוליך את החוקרים אל כתם הדם על סמך מידע שהגיע אליה ממקור אחר, שאיננו הסרטון שאותו הראה לה, לכאורה, המערער. 46. מן המקובץ עד כה עולה איפוא כי לשיטתי מכלול הראיות הקיים בתיק – איננו מספיק כדי לבסס את אשמתו של המערער במידת הוודאות הדרושה לצורך הרשעה בפלילים. למעשה, לטעמי יש לקבוע כי אף אחת משתי הדרישות המצטברות המתחייבות (שעליהן עמדתי בפיסקה 21 שלעיל) – לא התקיימו כאן נוכח הבעייתיות הטבועה בגרסתה המפלילה של סוזן, ואפרט: הדרישה הראשונה, בדבר משקל פנימי גבוה לגרסתה המפלילה של סוזן, איננה מתקיימת, וזאת לנוכח הסתירות הרבות שבאמרותיה של סוזן במשטרה, ואי-ההתאמה בין פרטים שונים הקיימים בגרסתה המפלילה לבין יתר הראיות שבמכלול, וכל זאת בנוגע לחלק מן הסוגיות העומדות בבסיס הדברים. הדרישה השנייה, בנוגע לראיות חיצוניות כבדות משקל, אף היא איננה מתקיימת, שכן הראיות, אשר לכאורה תומכות בהרשעתו של המערער בביצוע הרצח, הן בעייתיות וניתן להסבירן בדרכים חלופיות. כמו כן, קיימות ראיות אחרות, אשר עומדות בסתירה לאותן ראיות תומכות, ואף קיימים מספר "ממצאים שליליים", שניתן היה לצפות כי יראו אחרת, אם אכן היה המערער מבצע את שיוחס לו בכתב האישום. מסקנתי היא איפוא כי אין במכלול הראיות הקיים כדי לתמוך באופן מספק את הרשעתו של המערער, ועל כן יש לקבל את ערעורו, ולזכותו מן הספק מעבירת הרצח שבה הורשע בבית המשפט המחוזי הנכבד. יחד עם זאת, ואף על פי שלשיטתי די בדברים שלעיל כדי להביא לקבלת הערעור, אבקש לבחון גם טענה מרכזית נוספת שאותה העלה בא-כח המערער הן בפנינו והן בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, והיא נוגעת לקיומו של תרחיש עובדתי חלופי, לפיו לא המערער הוא שרצח את המנוח – אלא גורמים שונים, אשר יש להם, או לחלקם, קשר אל הרשות הפלסטינית. לכך אפנה עתה. קיומו של תרחיש עובדתי חלופי, אשר קיים ספק סביר כי הוא שהתרחש בפועל 47. בהתייחסו לטענה זו של המערער, בית המשפט המחוזי הנכבד לא ביטל את התרחיש הנ"ל, אך קבע כי המערער לא הצליח ליצור "קונקרטיזציה", כלשונו, ביחס לגורם מסוים אשר ביצע את הרצח. ודוק: בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בפיסקה 74 להכרעת הדין, והדבר איננו שנוי במחלוקת, שהמנוח – כמי שניהל רומנים רבים עם נשים נשואות, וכמי שהיה מורגל היטב בסחיטה וברמייה – היה מסוכסך עם גורמים רבים, שחלקם אף חפצו במותו (כך, לדוגמה, סוזן עצמה סיפרה בחקירתה הראשונה במשטרה כי המנוח סיפר לה כיצד בעלה של אחת ממאהבותיו ירה בו, אך החטיאו). ברם, נראה כי לשיטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, היה על המערער להצביע על אדם קונקרטי, ולבסס ספק סביר כי אותו אדם הוא הוא שביצע את הרצח, ולא המערער. לטעמי, גם מסקנתו זו של בית המשפט איננה חפה מקשיים. אמנם המערער לא ידע להצביע על זהותו של אדם מסוים, אשר לדעתו הוא זה שביצע את הרצח – להבדיל מ-"האשמה" כללית של אנשי הרשות הפלסטינית, כך שאכן נכונה הקביעה כי לא עלה בידו ליצור "קונקרטיזציה" ביחס למכלול יריביו וסכסוכיו של המנוח. יחד עם זאת, וכפי שיובהר להלן, אני בדעה כי כאשר מדובר בהרשעה הנסמכת על ראיות נסיבתיות, די בכך שהנאשם יבסס תרחיש חפות סביר, ואין מקום לדרוש ממנו להצביע על אדם ספציפי כמי שביצע את העבירה. אנמק מסקנתי זו מיד בסמוך. 48. הרשעתו של המערער בבית המשפט המחוזי הנכבד נסמכה על ראיות נסיבתיות, ואין בפנינו כל ראיה ישירה הקושרת את המערער אל הרצח (ודוק: לטעמי גם אמרותיה של סוזן במשטרה הם בבחינת ראיה נסיבתית, וזאת משום שהמחלוקת העיקרית נוגעת בשאלה האם ניתנה הודאה מפי המערער, ולא בשאלה האם ההודאה שניתנה היא בבחינת הודאת אמת). הדין ביחס להרשעה בפלילים, המתבססת על מארג ראיות נסיבתיות, סוכם על ידי כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב-ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (28.05.2007) כדלקמן: "ראיות נסיבתיות, בשונה מראיות ישירות, אינן מוכיחות במישרין את העובדות הטעונות הוכחה, אלא הן מוכיחות עובדות אחרות, מהן ניתן להסיק מסקנה בדבר התקיימות העובדות הטעונות הוכחה (ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, בעמ' 227; ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, בעמ' 587-586). הכרעה שיפוטית בהליך פלילי הנשענת על ראיות נסיבתיות, אמורה לבחון האם ראיות אלה בהשתלבותן מצביעות ברמת הוודאות הנדרשת על אחריותו הפלילית של הנאשם, או האם נותר ספק סביר בדבר אחריותו. העדר ספק סביר ביחס לתשתית ראייתית נסיבתית מפלילה משמעו כי המסקנה ההגיונית היחידה שניתן להסיק מן הראיות היא כי הנאשם אחראי בפלילים, ולא ניתן להסיק מן הראיות הנסיבתיות קיומו של הסבר סביר אפשרי אחר השולל אחריות פלילית. ספק סביר עשוי לעלות מהראיות הנסיבתיות מקום שניתן להסיק מהן מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם, שההסתברות לאפשרות קיומה היא מהותית, ואינה זניחה או דמיונית. לאפשרות כזו צריכה להיות אחיזה סבירה בחומר הראיות, ועליה לעמוד במבחני השכל הישר וניסיון החיים. [...] כבר נפסק כי תהליך הסקת מסקנות מפלילות מראיות נסיבתיות הינו תהליך תלת-שלבי: 'בשלב ראשון נבחנת כל ראייה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב שני, נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה האם היא מערבת, לכאורה, את הנאשם בבצוע העבירה, כאשר הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, בהתבסס על נסיון החיים ועל השכל הישר. המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות, אשר כל אחת בנפרד אמנם אינה מספיקה לצורך הפללה, אך משקלן המצטבר מספיק לצורך כך. בשלב שלישי, מועבר הנטל אל הנאשם להציע הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו. הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתית, העשוי להותיר ספק סביר ביחס להנחה המפלילה את הנאשם, די בו כדי לזכותו. בית המשפט מניח את התיזה המפלילה של התביעה מול האנטי-תיזה של ההגנה, ובוחן האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל מעבר לכל ספק סביר את גרסתו והסברו של הנאשם' (ע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, 754). [...] ולבסוף, ראוי לציין כי אימוץ גרסה מפלילה מעבר לספק סביר על יסוד ראיות נסיבתיות לא בהכרח יענה באופן מלא על כל השאלות, התמיהות והסתירות האפשריות העשויות לעלות מתשתית הראיות, ואשר אין להן בהכרח תשובה מלאה. הגדרת היקפו של המונח "ספק סביר" מעוגנת באיזון הראוי שבין ההגנה על חזקת החפות של האדם לבל יורשע לשווא, לבין אינטרס הכלל בשמירה על בטחון הציבור מפני עבריינים. במתח שבין אינטרסים אלה ניתנת בכורה לאינטרס הראשון (ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, פסקה 46). על רקע כללי יסוד אלה, הוגדר ה'ספק הסביר' כספק המותיר, על פי מבחני שכל ישר, הגיון וניסיון חיים, שאלה אמיתית באשר לאשמת הנאשם. לא כל ספק שהוא, ויהא המרוחק והדמיוני ביותר, עונה למבחן הספק הסביר. כדי שיתהווה ספק סביר, עליו להעלות תהייה אמיתית ביחס לאשמת הנאשם על רקע מכלול הראיות נגדו (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פד"י מז(4) 221, 652 (הנשיא שמגר))". עוד ראו, מן העת האחרונה, ובנסיבות הדומות לענייננו: תפ"ח 55952-01-11 מדינת ישראל נ' קריאף (08.08.2013), בפיסקה 368 (למען שלמות התמונה אציין כי בתאריך 24.09.2013 הגישה המשיבה ערעור על פסק דין זה (ע"פ 6392/13)). 49. מן האמור בפיסקה 46 שלעיל עולה, כי לשיטתי הרשעתו של המערער "נופלת" כבר בשלב השני, כלומר בשלב שבו מצטרפות כלל הראיות הנסיבתיות למכלול אחד, שכן לטעמי כבר בשלב זה אין לקבוע כי מכלול זה מביא למסקנה חד-משמעית המפלילה את המערער ברצח המנוח. לצורך הדיון שלהלן, אצא איפוא מתוך הנחה כי מארג הראיות הנסיבתיות לחובת המערער בכל זאת מבסס את אשמתו מעבר לספק סביר, בהתאם למסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי הנכבד. תחת הנחה זו, יש לגשת איפוא לשלב השלישי, קרי לשאלה האם עלה בידו של המערער להציע הסבר חלופי, תחת התזה המרשיעה שהציעה המדינה. על פי המובאה שלעיל, בשלב השלישי על הנאשם להציע תרחיש עובדתי חלופי, אשר תומך בחפותו, ובלבד שיתעורר לפחות ספק סביר שמא התרחיש החלופי שהעלה הנאשם הוא זה שהתקיים במציאות (להלן יכונה התרחיש שהתקיים בפועל: תרחיש האמת). אדגיש, כי חרף מסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד – לא מצאתי בפסיקתו של בית משפט זה כל דרישה לכך שלצד ביסוס של התרחיש העובדתי החלופי, יהיה הנאשם נדרש גם להצביע על זהותו של מי שביצע בפועל את העבירה, שבה הוא עצמו מואשם. מכאן, שלצורך בחינת התכנותו של התרחיש החלופי שאותו העלה המערער, הוא איננו נדרש לטעמי לציין יריב קונקרטי של המנוח, ולקשור דווקא אותו אל הרצח, אלא הוא נדרש להציע תרחיש הגיוני, בעל אחיזה סבירה בראיות, התומך בחפותו. יחד עם זאת, וחרף מסקנתי זו, אדגיש – והדברים יוסברו בפירוט בהמשך – שלהבנתי יתכן ויש במכלול די ראיות כדי להצביע על אנשים מסוימים כמעורבים אפשריים בביצוע הרצח. 50. לאחר שבחנתי את טענותיו של המערער במישור זה, וכן את מכלול הראיות הנסיבתיות – באופן שניתח אותן בית המשפט המחוזי הנכבד – הגעתי לכלל מסקנה כי אכן קיים ספק סביר המוליך לאפשרות התקיימותו של תרחיש עובדתי חלופי, המתבסס על מכלול הראיות הנסיבתיות, ואשר תומך בחפותו של המערער, כך שלא ניתן לומר שהמסקנה ההגיונית היחידה מן המכלול היא שהמערער הוא שרצח את המנוח. התרחיש החלופי הנ"ל עיקרו בהשערה כי מי שביצע בפועל את הרצח הם מספר אנשים, וסוזן ביניהם, ואשר יתכן שיש להם, או לחלקם, קשר כלשהו עם הרשות הפלסטינית. ודוק: לא מדובר, כמובן, על מעורבות אפשרית מצד הרשות הפלסטינית עצמה ככזו, אלא על מעורבות לכאורית של אנשים, אשר היתה להם זיקה מסוימת לרשות. אקדים ואומר את מה שהוא בבחינת המובן מאליו: אין בפסק דיני זה משום קביעה כלשהי לפיה סוזן, או כל אדם אחר, אכן מעורבים ברצח המנוח. כל שניתן ללמוד מן הדברים שלהלן הוא כי קיים ספק סביר שמא אפשרות זו היא תרחיש אמת (ולא מעבר לכך). 51. תחילה אדרש למעורבותם האפשרית של אנשי הרשות הפלסטינית. הראיה המרכזית התומכת במעורבות זו היא עדותה של שורטי, אשר ניהלה שיחת טלפון עם המנוח ביום הרצח בשעות 23:15-23:05, דהיינו בסמוך לפני הירצחו של המנוח. כאמור, שורטי העידה כי המנוח אמר לה שהוא הולך לישון בביתו, ואז אמר לפתע: "יש בולשת". לאחר מכן, כך לפי עדותה של שורטי, היא שמעה צעקות וריב. בהתייחסו לעדות זו, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כדלקמן: "אין לכך הסבר, אולם אין במילים אלה די כדי לקשור מי מהרשות הפלסטינית לאירוע הרצח כפי שטען הסנגור, ובוודאי שאין בהם כדי להסביר את כתם הדם של המנוח בדירה בחזקת הנאשם [המערער כאן – ח"מ] או את סיפורה המפורט של סוזן" (פיסקה 74 להכרעת הדין). אכן, עדותה של שורטי, כשהיא עומדת לבדה, איננה יכולה לקשור את מי מאנשי הרשות הפלסטינית לאישום (בדבריו של בית המשפט המחוזי הנכבד בנוגע לכתם הדם ולסיפורה של סוזן אעסוק בהמשך). השאלה היא האם בחומר הראיות קיימות אינדיקציות נוספות לקשר שכזה, ובכך אעסוק להלן. 52. מראם, אשר נישאה למנוח כחמישים ימים לפני הירצחו, סיפרה בעדותה כי שמעה מפי בעלה שיומיים לפני הרצח, דהיינו בתאריך 23.09.2010, התקשרה אליו סוזן, דרשה שיחזיר לה "תמונות", ושאם לא יעשה כן "יקרה לו משהו לא טוב" (אציין, כי הן דאוד, אביו של המנוח, והן סאלח, דודו של המנוח, העידו כי מראם סיפרה להם על שיחה זו ועל תוכנה, ועדות זו היא, כמובן, קבילה בנוגע לעצם אמירת הדברים, במובן זה שהיא מחזקת את מהימנות עדותה של מראם). גרסה זו עולה במידה רבה בקנה אחד עם גרסתה הראשונה של סוזן, אותה השמיעה בחקירתה מתאריך 06.02.2011 (ת/36), בגדרה טענה כי באותו יום היא התקשרה למנוח ביוזמתה, וביקשה ממנו שיחזיר לה "תמונות עירום" שלה ופרטי "הלבשה תחתונה" שלה, שהיו ברשותו. אדגיש, כי לפי דבריה של סוזן באותה חקירה, המנוח השיב לה שמראם אשתו שרפה את כל התמונות, והיא קיבלה הסבר זה. בעדותה של מראם לא נמצא לכך כל תימוכין, והיא העידה כי היא איננה יודעת על איזה תמונות מדובר. עוד אציין, כי בהמשך עדותה, מראם העידה כי זמן קצר לפני חתונתה עם המנוח (קרי במהלך חודש אוגוסט 2010), סוזן איימה על המנוח ואמרה לו כי: "יום חתונתך הוא יום קבורתך". 53. דאוד, אביו של המנוח, העיד בבית המשפט כי כאשר המנוח התחתן עם מראם, המנוח עצמו עמד על כך שהחתונה תיערך בשטח מדינת ישראל, וכי באולם יוצבו שומרים. כל זאת כדי שיהיה קשה למי שמעוניין לרצוח אותו "להכנס לאיזור ירושלים מרמאללה" (ההדגשה הוספה – ח"מ). בנוסף, מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי הנכבד (ראו: עמ' 322 ואילך) עולה כי בחקירתו של דאוד במשטרה בתאריך 28.10.2010, הוא סיפר כי המנוח אמר לו, כחודש לפני הרצח, שקצין כלשהו ברשות הפלשתינית מאיים עליו, ושלאותו קצין היה קשר עם סוזן. אותם איומים, כך סיפר המנוח לאביו, הועברו אליו דרך סוזן עצמה. בעדותו בבית המשפט אישר דאוד כי: "מישהו בכיר מהרשות הפלשתינאית לא יודע מה התפקיד שלו. הבן שלי היה אומר לי שמאיים, מאיים עלי דרך סוזן, סוזן היתה מעבירה את המסר הזה" (עמ' 323 לפרוטוקול). דאוד אף אמר בחקירתו במשטרה כי המנוח סיפר לו שיש ברשותו צילומים, אשר יכולים לגרום ל-"פאדיחה" לאנשים ברמאללה, וכן כי אם לא יחזיר את הצילומים "יקרו לו דברים". דאוד לא ידע לספר כי שמע מפי בנו שאכן השיב את התמונות כפי שנדרש, ובעדותו בבית המשפט אמר כי אם היה יודע שהדבר יביא להרצחו, היה דואג שבנו יעשה כן. למען הזהירות אציין, כי הודעותיו של דאוד במשטרה לא הוגשו לעיוננו, כך שהדברים נסמכים רק על פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי הנכבד. 54. טרם שאדרש לשאלת קבילותן של עדויות אלה, שהינן עדויות מפי השמועה בכל הנוגע לאיומים שהושמעו לכאורה כלפי המנוח, אציין כי התמונה העולה מהם היא שבידיו של המנוח היו, ככל הנראה, תמונות עירום של סוזן, אשר היה בכוחן כדי "להביך" אנשים מסוימים ברמאללה. ודוק: קשה לחלוק על כך שבשלב כלשהו היו בידי המנוח תמונות עירום של סוזן, והיא אף סיפרה כי המנוח נהג לצלם אותה בשעה שהם קיימו יחסי מין. השאלה היא האם יש קשר בין תמונות אלה לבין מי מאנשי הרשות הפלשתינית בפרט, או לאנשים מרמאללה בכלל. לשאלה זו אין מענה ברור, אך מעצם השמעתם של האיומים המתוארים לעיל עולה איפוא כי לכאורה יש אפשרות שקשר שכזה אכן התקיים. במילים אחרות – ותחת ההנחה (בשלב זה) שעדויותיהם של מראם ושל דאוד בנוגע לאיומים כלפי המנוח הינן קבילות – מצטיירת תמונת מציאות לפיה סוזן זעמה על כך שהמנוח החליט להתחתן עם מראם, ואיימה עליו, כחודש וחצי לפני יום הרצח, שהדבר יביא למותו. במהלך התקופה שבין החתונה לבין הרצח, קיבל המנוח מספר איומים (האחרון שבהם יומיים לפני יום הרצח, קרי בתאריך 23.09.2010), מצד גורם, או גורמים עלומים ששירתו ברשות הפלסטינית, אשר הועברו לאוזניו דרך סוזן, ובהם הוא נדרש למסור לסוזן תמונות מסוימות. המנוח אוים שאם לא ישיב את התמונות, הוא יפגע. בפועל, המנוח נרצח בתאריך 25.09.2010, ואין ראיה כלשהי לפיה אכן השיב את התמונות הנ"ל. כזכור, גרסתה של סוזן כי מראם שרפה את התמונות – לא קיבלה אישוש בעדותה של האחרונה. כלומר: אם אכן מדובר בעדויות קבילות, הרי שהן תומכות במישרין בתרחיש עובדתי חלופי, אשר בבסיסו איומים חוזרים ונשנים כלפי המנוח כי אם לא ישיב תמונות מסוימות הוא יפגע, והמשכו בכך שהמנוח לא השיב את התמונות – ובסופו של דבר נרצח. 55. עתה עלי להדרש לשאלת קבילותן של העדויות הנ"ל בנוגע לאיומים שהושמעו כלפי המנוח בחודש וחצי שקדמו לרציחתו. ביתר פירוט, השאלה היא האם עדויות אלה נופלות בגדר סעיף כלשהו מסעיפי המשנה של סעיף 10 לפקודת הראיות, הקובע כדלקמן: "עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות-לואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיימה באותה אמרה אחת מאלה: (1) היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהיתה לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו; (2) היא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה; (3) היא נאמרה בשעה שהוא היה גוסס, או האמין שהוא גוסס, בעקבו של מעשה האלימות". אין ספק, כי החלופה הקבועה בסעיף 10(3) לפקודת הראיות – איננה חלה בענייננו. בכל הנוגע לחלופה הקבועה בסעיף 10(2) לפקודת הראיות, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי למעט החלק בעדותה של מראם הנוגע לאיומים שהשמיעה סוזן יומיים לפני הרצח – מדובר בעדויות שהן בלתי קבילות. הטעם לכך הוא ש-"בשל מרחק הזמן, קיים ספק ממשי אם יש קשר ביניהן לרצח ועל כן הן בלתי קבילות". אציין, כי לשיטתי מסקנתו הנ"ל של בית המשפט המחוזי הנכבד בכל הנוגע לתחולתו של סעיף 10(2) לפקודת הראיות, איננה חפה מקשיים, שכן אינני פוסל את האפשרות – ובעניין זה אינני קובע מסמרות – שכאשר מדובר בעדות מפי השמועה הפועלת לטובת הנאשם, וכאשר אין סיבה של ממש לחשוד באמיתותה (כגון שמדובר בעד שהוא קרוב משפחה של הקורבן), יתכן ויש מקום "למתוח" את מסגרת הזמנים המקובלת, ולראות בעדות ככזו העונה על דרישות הסעיף. אפשרות זו אף עולה בקנה אחד עם המגמה המקובלת בשנים האחרונות של מעבר משאלות של קבילות – לשאלות של משקל (ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק שני 677-671 (2009), וההפניות שם). יחד עם זאת, נוכח מסקנתי, שתובא להלן, בנוגע לתחולתו של סעיף 10(1) לפקודת הראיות, אבקש להותיר את הדברים ביחס לסעיף 10(2) – בצריך עיון. באשר לחלופה הקבועה בסעיף 10(1) לפקודת הראיות, קבע תחילה בית המשפט המחוזי הנכבד, תוך שהוא נסמך על ההחלטה ב-רע"פ 8188/09 דבורה נ' מדינת ישראל (25.10.2009), כי ניתן לראות באיומים כ-"מעשה אלימות". עם זאת, בית המשפט המחוזי הנכבד הוסיף וקבע כי: "בהנחה כי שימוש באיומים אכן מהווה 'מעשה אלימות' כהגדרתו בתת הסעיף 10(1), הרי שאמרות שנאמרו במהלכו או בסמוך לשימוש צריכות להתקבל כראיה במשפט. במקרה שלפנינו, יש לבחון האם דברי המנוח לשלושת העדים (דאוד, סאלח ומראם) בדבר האיומים, אמנם נאמרו בסמוך לאחר שקיבל בעצמו את אותם האיומים. על שאלה זו לא ניתן להשיב בוודאות, שכן מחומר הראיות לא ניתן לדעת מה פער הזמנים בין המועד בו קיבל המנוח את האיומים לבין המועד בו סיפר עליהם לעדים. בהיעדר מידע חיוני זה, לא ניתן לקבוע כי התנאי בדבר סמיכות הזמנים הנדרש בתת סעיף 10(1) התקיים, ועל כן לא ניתן לעשות שימוש בתת סעיף זה כדי להכשיר את קבלת האמרות כראיה" (ההדגשה הוספה – ח"מ). מסקנתו זו של בית המשפט המחוזי הנכבד, בכל הנוגע לתחולתו, בנסיבות העניין, של סעיף 10(1) לפקודת הראיות – איננה יכולה לעמוד. להלן אנמק עמדתי בעניין. לשיטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד "לא ניתן להשיב בוודאות" על השאלה האם דברי המנוח בנוגע לאיומים ששמע אכן נאמרו "בסמוך לאחר שקיבל בעצמו את אותם האיומים". משמעות הדברים הינה איפוא כי לא ניתן לקבוע, מעבר לכל ספק, שדברי המנוח אכן נאמרו בסמוך לאחר שקיבל את האיומים. ברם, צידו השני של המטבע הוא שקיימת סבירות – להבדיל מודאות – שדברי המנוח אכן נאמרו בסמיכות לקבלת האיומים. לשיטתי, מעצם טבעו של המשפט הפלילי, המסקנה המתבקשת בנסיבות אלה היא זו הפועלת לטובת המערער, כלומר – שעצם סבירותו של התרחיש האמור מחייב את המסקנה שהדברים אמנם נאמרו בסמיכות זמנים. כלומר, מאחר שמדובר בעדויות מפי השמועה, שהן בעלות פוטנציאל מזכה (וזאת בניגוד למצב השכיח, שבו קיימת אי-ודאות בנוגע לקבילותה של עדות מפי השמועה שהיא בעלת אופי מפליל), הרי שבמידה וקיימת סבירות ביחס לקבילותן של עדויות אלה – הדבר צריך לפעול לטובת הנאשם-המערער, ובהתאם – לקבילות של העדויות. במילים אחרות, לטעמי מסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד היתה נכונה אילו היה מדובר בראיות שנועדו להוכיח אשמה לכאורית, אך היא איננה יכולה להיות נכונה כאשר מדובר בראיות שנועדו להוכיח את חפותו של המערער (בניסוח אחר: עדויותיהם של מראם ושל דאוד ביחס לאיומים שהשמיעה סוזן – אינם יכולים לתמוך, לדוגמה, את האשמתה של סוזן בביצוע עבירת איומים, נוכח אי-הודאות ביחס לקבילותן). לפיכך מסקנתי היא כי עדויותיהם של מראם ושל דאוד, בכל הנוגע לדברים ששמעו מפי המנוח אודות איומים שהשמיעה כלפיו סוזן, ואשר מקורם באנשי הרשות הפלסטינית – הינן עדויות קבילות. לצד האמור, אדגיש כי בכל הנוגע לסאלח – מסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד מקובלת עלי, גם אם לא מטעמיו. אכן, סאלח סיפר בחקירותיו במשטרה כי: "בתקופה האחרונה סוזן היתה מתקשרת הרבה לסאמר ולוחצת עליו. אני לא יודע באיזה עניין היא דיברה איתו. אבל זה בנוגע לשני אנשים מהרשות הפלסטינאית שסאמר צילם אותם עם סוזאן. או [עם] סוהיר" (ראו: עמ' 263 לפרוטוקול). עם זאת, במהלך עדותו בבית המשפט הסתבר כי סאלח שמע דברים אלה מפי מראם, ולא מפי המנוח, כך שמדובר בעדות "כפולה" מפי השמועה, אשר אין כל דרך "להכשירה" (וזו גם הסיבה שלא הסתמכתי על דברים אלה לצורך ביסוס המסקנה שאותה פירטתי בפיסקה 54 שלעיל). 56. ראיה נוספת המצביעה על מעורבותם של גורמים, אשר אינם קשורים למערער, נוגעת לרכב שעקב אחרי המנוח בשעה שזה יצא מבית הקפה בו שהה בערב הרצח. כפי שציינתי בפיסקה 4 שלעיל, אין מחלוקת כי במקום ובמועד זה המתין למנוח רכב מסוג מזדה 6, אשר נסע בעקבותיו. אף אין מחלוקת כי המדינה לא הצליחה לקשור בדרך כלשהי את המערער לרכב זה (לדוגמה, המדינה לא הצליחה להראות כי הוא שייך למי ממקורביו של המערער). בהקשר זה יש גם להזכיר כי על פי סרט האבטחה של המצלמות שהותקנו במתקן השטיפה (ת/84), ביום הרצח בשעה 23:28 נראה רכבו של המנוח נכנס למתקן בד בבד עם רכב נוסף, וכעבור ארבע דקות, בשעה 23:32 – נראה רכב אחד בלבד יוצא מן המקום, בעוד רכבו של המנוח נותר במתקן השטיפה, והתגלה שם רק בשעות הבוקר, כשהוא ללא לוחיות זיהוי. גם הפעם, אין מחלוקת כי המדינה לא הצליחה לקשור את המערער בדרך כלשהי לרכב הנוסף שנראה בסרטון. נוכח נתונים אלה מתחזקת, כמובן, הסברה כי מי שעקב אחרי המנוח עובר לרציחתו היו אנשים אשר אינם קשורים למערער. 57. נתון אחר המקבל כאן משמעות נוספת הוא החלק בעדותה של שורטי, אשר העידה כי המנוח סיפר לה שבתאריך 23.09.2010, דהיינו יומיים לפני הרצח, היו "רכבים", אשר עקבו אחריו "במחסום" (ראו בפיסקה 35 שלעיל). מעבר לכך שציינתי כי בית המשפט המחוזי הנכבד עצמו קבע כי בלתי סביר שהמערער עקב אחרי המנוח באופן רכוב (שכן הדבר היה חושף אותו), יש לתת עתה את הדעת לכך ששורטי נקבה במילה "רכבים" (ברבים) ולא במילה "רכב" (ביחיד). מכאן שעדותה של שורטי תומכת במסקנה כי מדובר במעקב של כמה רכבים, ומסקנה זו תומכת בכך שמעקב זו נוהל על ידי אנשים שאינם קשורים למערער. 58. לצד כל אלה, יש להוסיף נתון נסיבתי נוסף, אשר איננו שנוי כאמור במחלוקת, והוא כי הרצח התבצע על ידי מספר אנשים. מעבר לכך שנתון זה עומד בסתירה לגרסתה המפלילה של סוזן, יש להדגיש כי ממכלול החומר שהוגש בפנינו עולה שאין בידי המשיבה כל בדל ראיה בנוגע לזהותם של שותפיו לכאורה של המערער. עובדה זו מעלה אף היא תמיהה מסוימת: אם המערער עמד במרכזו של קשר לרצח המנוח, קשר אשר כלל תכנון מדוקדק (מעקב בבית הקפה, נסיעה למתקן השטיפה, הגעה לזירת הרצח המיועדת בדירה בא-רם, ניקוי הזירה, והשלכת הגופה באיזור מחסום קלנדיה) – כיצד לא התגלה ולו שמץ ראיה בנוגע לאנשים אשר שיתפו עימו פעולה? במסגרת פעולות החקירה הנרחבות שביצעה המשטרה, נחקרו מספר רב של אנשים, הוצאו צווים לקבלת נתוני תקשורת, בוצעו חיפושים ובדיקות מעבדה, ועוד כהנה וכהנה – אך האדם היחיד אשר שמו נקשר לביצוע הרצח הוא המערער (וגם שמו שלו לא נכרך ברצח, עד למסירת הגרסה המפלילה על ידי סוזן). אמנם, בהחלט יתכן שאף על פי שהמערער קשר קשר עם אחרים לצורך ביצוע הרצח, הרי שעלה בידיו ובידי יתר הקושרים להעלים את כל הראיות על קיומו. יחד עם זאת, עדיין מדובר בנתון המעלה סימן שאלה מסוים, ומחזק את הסברה כי האנשים אשר קשרו קשר לרציחתו של המנוח, ואף הוציאו את הקשר אל הפועל – היו אנשים אחרים, אשר המערער איננו אחד מהם. זאת ועוד: דווקא המורכבות הרבה שמאפיינת את ביצוע הרצח (המעקב, הזירות השונות והמרחקים ביניהן), והעובדה שחרף מורכבות זו העלתה המשטרה חרס בניסיונה להתחקות אחר יתר מבצעי הרצח (ואף לא הצליחה לקשור אליו את המערער, עד שסוזן מסרה את גרסתה המפלילה) – מחזקת את הרושם שמדובר לכאורה בקושרים "מקצועיים". במילים אחרות, קשה להאמין שהמערער, נהג מונית במקצועו, היה מסוגל לרקום תוכנית כל כך מורכבת, ולהוציאה לפועל, מבלי שתתגלה במשך לפחות ארבעה חודשים. גם השוואת רציחתו של המנוח לאירוע חטיפתו של ג'מאל איננה פותרת את הקושי, שכן חטיפתו של ג'מאל מעולם לא הוסתרה על ידי המערער, וכן משום שנסיבות חטיפתו של ג'מאל היו מורכבות הרבה פחות מנסיבות רציחתו של המנוח. 59. הנה כי כן, לפנינו מספר ראיות, אשר חלקן מצביעות על קשר לכאורה בין גורמים עלומים, שלהם זיקה כלשהי לרשות הפלסטינית – לבין ביצוע הרצח, וחלקן נסיבתיות באופיין, ותומכות בכך שחבורת אנשים, שהמערער איננו ביניהם, הם שביצעו את הרצח. מה משמעותן ומה משקלן של ראיות אלה? על פני הדברים, מדובר לשיטתי בתרחיש אשר קיים ספק סביר בהתקיימותו, המצביע איפוא על חפותו של המערער, ועל כך שמי שביצע את הרצח הם מספר קושרים, אשר נראה שלפחות חלק מהם קשור בדרך כלשהי לרשות הפלסטינית. אם נאמץ תרחיש זה, הרי שכל התמיהות בנוגע למספר הרוצחים, לרכבים שעקבו אחרי המנוח, לרכב שצולם כנכנס, לצד רכב המנוח, אל מתקן השטיפה – מקבלות מענה. כמו כן, התרחיש החלופי הנ"ל אף מתיישב עם האיומים שקיבל המנוח, אשר הועברו אליו דרך סוזן, לפיהם גורמים ברשות הפלסטינית מבקשים לפגוע בו, נוכח החזקתו בתמונות שעלולות להביך את הגורמים הללו. עוד יש להדגיש, כי כל הראיות הנ"ל אינן שנויות במחלוקת עובדתית (להבדיל ממחלוקת בנוגע לקבילותן של העדויות בנוגע לאיומים), שכן מקורן: בנתונים אובייקטיביים (סרט מצלמות האבטחה ת/84), בעדים שאין כל עילה לפקפק במהימנותם (מראם, דאוד, שורטי), או בהסכמה בין הצדדים לגבי הנתנים (קיומם של מספר מעורבים ברצח, רכב המזדה 6 שעקב אחרי המנוח עובר להרצחו). במילים אחרות, לגישתי לא זו בלבד שמדובר בתרחיש סביר, אלא שתרחיש זה אף קיבל תמיכה ממשית בראיות הקיימות במכלול, שהינן ראיות שמשקלן הגבוה איננו מוטל בספק. 60. אלא שבכך לא די. כעת עלי להדרש שוב לדברים שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד בפיסקה 74 להכרעת הדין, שם נאמר, ביחס לעדותה של שורטי לפיה המנוח אמר לה לפתע כי "יש בולשת", כדלקמן: "אין לכך הסבר, אולם אין במילים אלה די כדי לקשור מי מהרשות הפלסטינית לאירוע הרצח כפי שטען הסנגור, ובוודאי שאין בהם כדי להסביר את כתם הדם של המנוח בדירה בחזקת הנאשם [המערער כאן – ח"מ] או את סיפורה המפורט של סוזן" (ההדגשה הוספה – ח"מ). השאלה העומדת לפתחנו עתה היא כיצד ניתן ליישב את התרחיש העובדתי החלופי הנ"ל – שהוא לטעמי תרחיש סביר – עם ראית כתם הדם, ועם גרסתה המפלילה של סוזן. בכך אעסוק להלן. 61. כפי שהוסבר בהרחבה בפיסקה 20 שלעיל, גרסתה המפלילה של סוזן איננה דומה כלל וכלל לעדות של עד אובייקטיבי, וישנם טעמים כבדי משקל המעלים חשש, אשר משקלו איננו זניח, כי היה לה לכאורה מעורבות כלשהי ברצח או ידיעה עליו, וכי גרסתה המפלילה לא נועדה אלא להרחיק מעליה את האשמה, ולהחשיד את המערער על לא עוול בכפו. לא אחזור כאן על כל אותם טעמים, אך אציין בתמצית כי מדובר בנתונים הבאים: סוזן היא שנחשדה בתחילה בביצוע הרצח, ורק ביום השלישי למעצרה היא מסרה לראשונה את הגרסה המפלילה; היחסים בין סוזן לבין המערער היו מורכבים, ובודאי שאין מדובר בקשר "רגיל" בין זוג נשוי; סוזן אף הגישה בשנת 2008 תלונה כוזבת למשטרה בדבר תקיפתה על ידי המערער, ואף שיקרה בעניין בפני בית המשפט שדן בתיק; סוזן היתה לכאורה שותפה למעשי סחיטה ורמאות שאותם ביצע המנוח, כך שהיתה מורגלת ב-"הפלה בפח" של אנשים "תמימים"; היה לסוזן מניע לכאורי לפגוע במנוח, נוכח נישואיו למראם, ונוכח העובדה שהחזיק בתמונות מביכות שלה; סוזן תיארה בגרסתה המפלילה אירוע שיש בו קווי דימיון לאירוע חטיפתו של ג'מאל, שאת פרטיו הכירה היטב. למכלול נתונים זה מצטרפות גם מסקנותי בנוגע לסתירות מהותיות שהתגלו בגרסתה המפלילה של סוזן, ואשר נוגעים לפרטים, אשר לכאורה יש בהם כדי לקשור אותה לביצוע הרצח: שיחות הטלפון שניהלה עם המנוח בימים שקדמו לרצח, מידת היכרותה עם הדירה בא-רם, והאיומים שהשמיעה לכאורה כלפי המנוח. הנה כי כן, לפנינו מצב דברים לפיו לא ניתן לשלול את האפשרות כי סוזן ניסתה להרחיק את עצמה מכל הנ"ל, שכן זיקה בינה לבין אותם פרטים היתה עלולה לתמוך בחשדות כנגדה (חשדות אשר הביאו, כאמור, למעצרה ולחקירתה). חרף ניסיונותיה אלה של סוזן, וכפי שהסברתי בהרחבה לעיל, נראה כי יש לקבוע שהיא לא דייקה בכל שלושת המישורים הרלבנטיים, כלומר: סוזן היא שיזמה והיא ששוחחה עם המנוח בטלפון בתאריך 18.09.2010 (ועל כך אין מחלוקת), בתאריך 23.09.2010 (שלוש שיחות), וכן בתאריך 24.09.2010; סוזן הכירה את המבנה ואת תכולת הדירה בא-רם מלפני ומלפנים, ואף התייחסה אליה כאל הדירה "שלנו", קרי שלה ושל המערער; סוזן איימה על המנוח והזהירה אותו כי אם לא ישיב לידיה את התמונות שברשותו – הוא יפגע. כל אלה מביאים, לשיטתי, לביסוסו של חשד, אשר משקלו בלתי מבוטל, כנגד סוזן, לפיו לכאורה היה לה מעורבות כלשהי ברציחתו של המנוח, ושגרסתה המפלילה כנגד המערער איננה גרסת אמת, אלא תכליתה היתה להפליל את המערער בעבירת רצח שהוא לא ביצע, תוך הסרת החשדות מעליה. ויודגש שוב: אין מדובר בקביעה לפיה סוזן אכן מעורבת ברצח המנוח, אלא רק בהערכה של מידת סבירותו של תרחיש עובדתי חלופי, תחת התרחיש המרשיע, המתואר בכתב האישום, שהוגש כנגד המערער. 62. למעשה, תחת ההנחה כי סוזן מעורבת לכאורה בעצמה בביצוע הרצח, וכי ידיעותיה על נסיבות ביצועו מקורן במעורבות זו, ולא בהתוודות המערער, "מסתדרים" לנגד עינינו כל חלקי התצרף הראייתי הנסיבתי לכדי תמונה קוהרנטית, אשר נראה כי יש בכוחה כדי להקים ספק סביר בגרסה המפלילה (ודוק: כל התיאורים שלהלן אינם בבחינת קביעות עובדתיות, אלא הנחות בלבד): (א) לרוצחים היתה גישה לדירה בא-רם באמצעות סוזן, אשר ידעה היכן המערער החזיק במפתחות, ואשר היתה לה נגישות אליהם. בהתאם, ידיעתה של סוזן על מיקומו המדויק של כתם דמו של המנוח נובעת ממעורבותה הלכאורית ברצח. נסיבות אלה אף מתיישבות עם התרחיש הסביר ביותר, לפיו מי שרצח את המנוח בדירה בא-רם אמנם טרח לנקות את כתמי הדם "הגדולים", אך הותיר אחריו – בשל החיפזון – מספר כתמי דם קטנים. (ב) שיחות הטלפון שהתנהלו בין הטלפון של המערער ("705") לבין הטלפון של המנוח, בימים שקדמו ליום הרצח, בוצעו כולן על ידי סוזן וביוזמתה, ולא היתה למערער מעורבות בהן. בדרך זו גם ניתן הסבר הגיוני לכך שבתאריך 23.09.2010 התקיימו שלוש שיחות בין שני הטלפונים הנ"ל, ושבתאריך 24.09.2010 התקיימה שיחה נוספת, שכן אין כל סבירות שהמערער והמנוח הם ששוחחו ביניהם. כל זאת בנוסף לשיחה מתאריך 18.09.2010, אשר לגביה אין מחלוקת שנעשתה על ידי סוזן וביוזמתה. (ג) ידיעותיה של סוזן ביחס לתכולת ארנקו של המנוח, לחבלות ולסימני הכפיתה שעל הגופה (וגם בנוגע לכך שהגופה לא עברה התעללות), ולמקום השלכתה – באו לה נוכח מעורבותה הלכאורית ברצח, בין משום שעמדה על הדברים בחושיה, ובין משום שנמסרו לה בדיעבד על ידי קושר, או מעורב אחר ברצח. (ד) תוכן שיחותיה של סוזן עם בסמה ועם היבא בנוגע לרצח, אכן מעיד כי השלוש שוחחו על זהות הרוצח, וכי סוזן ידעה לכאורה את זהותו – אך לא כי מדובר במערער. הדברים מתיישבים, כמובן, עם עדויותיהן של בסמה ושל היבא. (ה) כל הפרטים, אשר בית המשפט המחוזי הנכבד לא ידע ליתן להם הסבר (כגון: קיומם של מספר רוצחים; אמירתו של המנוח לשורטי כי: "יש בולשת"; רכב המזדה 6 שעקב אחרי המנוח בערב הרצח; הרכב הנוסף, לצד רכבו של המנוח, שצולם במצלמות האבטחה שבמתקן השטיפה) – מקבלים עתה לכאורה הסבר משכנע, שהוא מעורבותם ברצח של אנשים אחרים, אשר המערער איננו ביניהם. (ו) תחת התרחיש הנ"ל – זה אין פלא שהמערער הכחיש מכל וכל מעורבות כלשהי ברצח, או בכך שהכיר את המנוח, הכחשה שעליה חזר באופן עקבי ובמשך חודש ימים שבהם נחקר שוב ושוב ושבמהלכם הופעלו כנגדו תרגילי חקירה שונים. 63. הנה כי כן, לטעמי דווקא תחת ההנחה שהתרחיש העובדתי החלופי – לפיו מי שרצח את המנוח הם אנשים אחרים, במעורבות לכאורית מצידה של סוזן – הוא תרחיש האמת, בגדרו ניתן לשלב את כל הראיות הנסיבתיות שבמכלול זו בזו, ולמצער מדובר בתרחיש שקיים ספק סביר כי הוא הוא תרחיש האמת. על פי תרחיש עובדתי חלופי לכאורי זה, קיימת איפוא אפשרות כי סוזן ואחרים, אשר נראה כי להם, או לחלקם, זיקה כלשהי אל הרשות הפלסטינית, קשרו קשר לרצוח את המנוח. המניע למעשה היה, ככל הנראה, תמונות שהיו בידי המנוח, ושבהן נראו סוזן ומי מאנשי הרשות הפלסטינית ב-"מצבים מביכים" (מניע נוסף מצד סוזן לפגוע במנוח היה רצונה לנקום בו על כך שהתחתן עם מראם, ולא איתה). לצורך הוצאת הקשר אל הפועל, רקמו הקושרים תוכנית מפורטת ומורכבת, אשר כללה: מעקב אחרי המנוח (אשר התנהל לאורך מספר ימים), חטיפתו, הובלתו לדירה בא-רם (אשר לסוזן היתה גישה אליה), והשלכת גופתו באיזור קלנדיה, בסמוך למחסום המפריד בין שטח מדינת ישראל לבין שטחי איו"ש. הקושרים, וסוזן ביניהם, דאגו גם לכך שאם יתגלו, יהיה בכוחם לגרום להפללתו של המערער, ובהתאם להסיר מעצמם את החשד. לצורך "תוכנית ההפללה" הנ"ל נעשו הפעולות הבאות: שימוש בטלפון סלולארי של המערער (הטלפון שמספרו "705") ובכרטיס "סים" שהוכנס לתוכו ("152"), השגת מפתחות הדירה בא-רם (או העתק שלהם), ושימוש בדירה כזירת הרצח. כמו כן, הרצח נעשה במאפיינים דומים לנסיבות חטיפתו של ג'מאל בשנת 2009 (אירוע שפרטיו היו ידועים במלואם הן לסוזן והן לג'מאל עצמו): אירוע שתחילתו במעקב ובחטיפה, ואירוע שבו היה מעורב ג'לאל, חברו של המערער (אשר היה אז שותפו של המערער לחטיפה, וכאן נקשר עניינו במידת-מה אל הרצח, נוכח העובדה שביום הרצח הוסע רכב המנוח אל מתקן השטיפה שבבעלותו). זה גם המקום להזכיר, כי לסוזן היה קשר שכלל גם קיום יחסי מין עם לפחות קצין אחד מהרשות הפלסטינית – ג'מאל. בחקירתה הראשונה של סוזן, וכן בתחילת חקירתה השנייה (טרם שמסרה לראשונה את הגרסה המפלילה), היא ציינה כי ג'מאל איים על המנוח, וכן שג'מאל אמר לה שהמנוח הוא "אדם מלוכלך", ושהיה שמח "לפשוט את עורו". על קיומו של מניע מצידו של ג'מאל להפליל דווקא את המערער – אין איפוא צורך להוסיף. 64. האם תרחיש עובדתי חלופי זה הוא תרחיש האמת? אין לדעת. אך המענה על שאלה זו – כלל איננו נדרש, בנסיבות העניין. השאלה החייבת במענה היא האם ניתן, לנוכח מכלול הראיות הקיים, להגיע לכלל מסקנה, במידת הודאות המספקת להרשעה בפלילים, כי התרחיש העובדתי המרשיע הוא תרחיש האמת. לטעמי, התשובה לכך חייבת להיות שלילית. על מהותו של "ספק סביר" בהרשעה המבוססת על מארג ראיות נסיבתיות, כתב כב' השופט (כתוארו אז) ת' אור את הדברים הבאים: "... במקרה הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות, מן ההכרח שראיות אלה תובלנה למסקנה חד-משמעית בדבר אשמתו של הנאשם. על הראיות ועל כוחן המצטבר להיות כאלה שלא תיתכן היפותזה סבירה אחרת שעל-פיה קיים ספק בדבר אשמתו של הנאשם (ראו ע"פ 543/79, 622, 641 נגר ואח' נ' מדינת ישראל בעמ' 140-141; ע"פ 224/88 איזראלוב נ' מדינת ישראל, בעמ' 668-669). שהרי אם קיימות ראיות בדבר קיום אפשרות סבירה שעל-פיה הנאשם לא עבר את העבירה, אין לומר שהראיות מובילות למסקנה חד-משמעית בדבר אשמתו. אשר לקיומו של ספק סביר, הרי שמקום בו מתעורר ספק לגבי גירסה מרשיעה, אשר הוא ספק ממשי ורציונלי המעוגן בעובדות המקרה, יש מקום לקבוע כי קיים "'ספק סביר' בשאלת אשמתו של הנאשם. ברוח זו ציין הנשיא ברק בע"פ 1003/92 רסלאן נ' מדינת ישראל, כי יכול לקום ספק סביר מקום בו קיימת 'אפשרות סבירה', אשר 'הסתברותה 'סובסטאנטיבית ולא אפסית'' לקיומה של אפשרות חלופית לאפשרות המרשיעה או למערכת נסיבות אחרת מן המערכת המרשיעה (פיסקה 10 לפסק-הדין). מכך עולה, כי אין די באפשרות גרידא לכך שהנאשם הוא חף מפשע. נדרשת אפשרות מציאותית, אשר יש לה בסיס. אין די באפשרות תאורטית, המעוגנת אך בספקולציות או בהשערות, אשר אינן נתמכות בראיות (או בהיעדרן) (ראו, Choate v. State (1984) at p. 1041; Harrison v. State (1978), at p. 927). הנחיה ברוח דומה אושרה בעניין State v. Grant (1987). על-פי אותה הנחיה ניתן לקבוע כי התקיים ספק סביר, מקום בו עולה – מן הראיות שהוצגו או מהיעדרן של ראיות – ספק המעוגן בבסיס ממשי ומוחשי, להבדיל מספק הנשען על דמיון, קפריזה או השערה גרידא". (עניין בן-ארי, בפיסקה 25 לפסק דינו של השופט אור; כן עיינו: ע"פ 3676/11 עלי נ' מדינת ישראל (09.10.2012), בפיסקה 5 לפסק דינו של חברי, השופט נ' הנדל). נוכח כל האמור בחלקה השני של חוות דעתי, כפי שפירטתי לעיל בהרחבה, מסקנתי היא לא ניתן לקבוע בודאות הנדרשת שהתרחיש המתואר בכתב האישום שהוגש כנגד המערער הוא ורק הוא תרחיש האמת. לכל הפחות, יש לקבוע כי קיים ספק סביר – שהוא בבחינת "ספק המעוגן בבסיס ממשי ומוחשי" – שהתרחיש העובדתי החלופי, אשר במרכזו מעורבותם הלכאורית של סוזן, ושל אנשים נוספים, שהמערער איננו אחד מהם – דווקא הוא תרחיש האמת (ויודגש שוב ושוב: אינני קובע שהתרחיש החלופי הנ"ל הוא תרחיש האמת, אלא רק שקיים ספק סביר שכך הדבר). לפיכך, גם מטעם זה דעתי היא כי יש לזכות את המערער מעבירת הרצח שיוחסה לו. 65. לא אוכל להשלים את התייחסותי לתרחיש חלופי זה, מבלי להתייחס לשתי סוגיות, אשר לכאורה עומדות בסתירה אליו: (א) הסקת מסקנות מאי-הדיוקים בגרסתה המפלילה של סוזן: כפי שציין המערער, בגרסתה המפלילה של סוזן קיימים מספר פרטים, אשר אינם עולים בקנה אחד עם יתר הראיות, כגון: הנתון שגופת המנוח נמצאה עטופה בסדין, ולא בשמיכה; המסקנה כי רכב המנוח הוכנס למתקן השטיפה טרם הרצח, ולא אחריו; העובדה שסוזן ציינה שהמנוח נכפת רק בידיו, בעוד התברר כי הוא נכפת גם ברגליו; ועוד (ודוק: אינני דן כאן, כמובן, באי-הדיוקים בנוגע לפרטים, אשר יש בכוחם לסבך את סוזן, כגון בנוגע לשימוש שעשתה בטלפון הסלולארי של המערער, או בכרטיס ה-"סים" שמספרו "152"). לכאורה, אם סוזן היתה מעורבת בביצוע הרצח – כיצד ניתן להסביר את העובדה שנפלו אי-דיוקים אלה בגרסתה? לטעמי, הדבר ניתן להסבר סביר בכך שסוזן לא עמדה בחושיה על כל שלב ושלב בהוצאתו לפועל של הקשר לרצוח את המנוח, ואפשר שהיתה שותפה רק לחלק מהדברים (כך שעל מידע ביחס ליתר השלבים היא נחשפה רק מכלי שני), ולכן היא לא דייקה בכל הפרטים. (ב) גרסתה הראשונית של סוזן, וחזרתה בה מהגרסה המפלילה בעדותה בבית המשפט: בהקשר זה עולה תמיהה לפיה אם אכן ביקשה סוזן להפליל את המערער בביצוע רצח שאותו לא ביצע – מדוע איפוא לא עשתה כן מיד עם מעצרה? ומדוע לא חזרה על הגרסה המפלילה גם בעדותה בבית המשפט? יש להודות, כי המענה לתמיהה זה איננו פשוט. יחד עם זאת, נראה כי יש טעם בדבריו של בא-כח המערער, אשר התייחס לתמיהה הנ"ל במהלך הסיכומים בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, שם טען כדלקמן: "כשהיא [סוזן – ח"מ] מעידה בבית המשפט המצב שונה. חלק מהגורמים הקריטיים שגרמו לעלילה לא קיימים. היא כבר לא בכלא. היא לא פוחדת מהכלא. היא משוחררת. היא לא נאשמת. היא לא לחוצה בגלל זה, וזה היה לחץ כבד במשטרה... פתאום היא משתחררת. בזמן שהיא משוחררת אין פחד של כלא. ואז היא מתחילה בעצם [להבין] את התוצאות של העלילה. בעלה איננו. והיא רואה בעצם שהתוצאות איומות ונוראות" (עמ' 624-623 לפרוטוקול). במילים אחרות, טענתו של הסניגור בהקשר זה היא כי שינוי גרסתה של סוזן, במהלך עדותה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, ניתן להסבר בכך שבשלב זה כבר לא הופעל על סוזן לחץ המעצר והחקירה, ובכך שאז כבר עמדה לנגד עיניה האפשרות המוחשית לפיה היא, בהבל פיה, תשלח את בעלה למאסר עולם בגין רצח שהוא לא ביצע. טענה זו של הסניגור – יתכן ויש בה ממש. ניתן להעלות סברה קרובה אפשרית נוספת בנוגע לכך שסוזן לא מסרה את גרסתה המפלילה כבר בחקירתה הראשונה: יתכן, שבשלב זה סוזן עדיין לא חשה את כובד מורא החוק, ולא סברה כי ברשות המשטרה חשדות מוצקים. רק כעבור מספר ימי מעצר, ולאחר שהבינה כי היא עלולה לעמוד בפני עונש כבד, היא החליטה להפליל את בעלה ברצח. סיכום 66. מן המקובץ לעיל עולה כי מסקנתי היא כי יש מקום לקבל את ערעורו של המערער הן משום שמכלול הראיות בתיק איננו מוכיח את אשמתו מעבר לספק סביר, והן משום שקיים תרחיש עובדתי חלופי לפיו יתכן והמערער הוא חף מפשע ואשר לגביו קיים לפחות ספק סביר כי הוא תרחיש האמת. 67. סוף דבר: אם תשמע דעתי, אציע לחבריי לקבל את הערעור על הכרעת הדין, ולזכות את המערער, מחמת הספק, מעבירת הרצח שבה הורשע על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. לא בלי התלבטות רבה החלטתי לצרף את קולי לחוות דעתו היסודית והמקיפה מאוד של חברי השופט מלצר, שלא הותירה אבן לא הפוכה. עקרון יסוד הוא במשפטנו, כי לא ישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן הוכחה אחריותו לביצועה מעבר לספק סביר (סעיף 34כב(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). כלל זה נועד להתמודד עם החשש הקמאי מהרשעתו של חף מפשע והרצון להבטיח ככל הניתן כי חירותו של אדם לא תישלל, אלא אם הוכחה אשמתו בדרגה הקרובה לודאות, "שהרי החובה להוכיח אשמה פלילית של נאשם מעבר לספק סביר הינה דרישה בעלת אופי חוקתי. היא נגזרת מזכות היסוד של האדם לחופש, ולהגנה על חירותו האישית מפני מעצר ומאסר, ומפני פגיעה בכבודו ובשמו הטוב" (ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (2007) (השופטת פרוקצ'יה), פסקה 43). קולמוסים נשתברו ונהרות דיו נשפכו בנסיונות להגדיר מהו אותו מושג חמקמק הקרוי "ספק סביר": "השאלה מתי תמיהות שנותרו עולות כדי ספק סביר מושפעת ממידת הקשר שלהן לגרעין המהותי עליו נסב האירוע, נשוא האישום. כאשר התמיהות מקרינות על עצם מעורבות הנאשם באירוע העברייני המיוחס לו, משקלן עשוי לעלות כדי ספק סביר באשמה. לעומת זאת, כאשר התמיהות מצויות בשולי האירוע העברייני, ואינן מהותיות לו, הרי גם כאשר הן נותרות ללא מענה, לא בהכרח ישפיע הדבר על רמת הוודאות של הגרסה המפלילה האמינה. הציפייה כי במורכבות החיים ובמורכבות נפש האדם כל פרט בפסיפס הנתונים הקשורים באירוע ובמעורבים בו יהיה שקוף, צלול ובהיר במלואו לעולם אינה מתגשמת. יש, איפוא, לשקלל בזהירות את משקלן של התמיהות הנותרות, ולבחון האם יש בהן כדי להעלות ספק סביר, או שמא הן מצויות בשוליו של האירוע העברייני, ואינן מטילות ספק בגרעין המהותי המפליל המצוי בתשתית הראייתית שניתן בה אמון (ע"פ 7220/05 האני נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם; 2007), (השופטת פרוקצ'יה), פסקה 27). ב. בנשימה אחת הודגש, כי "אין די בהעלאתה של אפשרות חלופית, שאיננה מעוגנת במציאות, על-מנת לערער את מערכת הנסיבות, לפיהן הורשע המערער וליצור בה ספק סביר. לשם יצירת ספק סביר, על המערער להציג מסקנה חלופית סבירה למסכת הראיות, אשר הסתברותה 'סובסטאנטיבית ולא אפסית' (ראו ע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' אמיל רוימי, פ"ד מד(3) 465, 471) ואשר מערערת את מסכת הראיות בצורה כזו, שלא תוכל לעמוד על רגליה מסקנה חד-משמעית בדבר אשמתו של המערער" (ע"פ 5041/04 אמונה נ' מדינת ישראל (2005) (השופט ג'ובראן). ג. לעניין הספק ראו דברים שנזדמן לי לאחרונה לכתוב בדברי הקדמה לספרו של ד"ר יניב ואקי סבירותו של ספק (בדפוס, עומד להופיע). אביא מקצתם: "שאלת הספק הסביר בפסיקה לעולם לא תמה, כמובן כל עוד לא באו ימות המשיח ובאים תיקים פליליים בפני בתי המשפט; אכן, המחוקק קבע (בתיקון 39 מתשנ"ד לחוק העונשין, תשל"ז-1977) את כלל ההכרעה הותיק של "מעבר לספק סביר" בסעיף 34 לחוק, שלפיו, תחת הכותרת "נפקותו של ספק", "(א) לא ישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר". בכך לא נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שקדמו, וזו נקודת המוצא (והדעת נותנת כי דרכים חדשות שיועלו יחייבו גם הבאתן לפתחו של המחוקק). ואולם, קולמוסים שיפוטיים ואקדמיים רבים נשתברו ומשתברים בשאלת הגדרתו ואפיונו של הספק הסביר, ואם לא נמצאה עד הנה נוסחת הקסם, כנראה גם לא תימצא; ימשיכו איפוא בתי המשפט בהתחבטות התמיד, תוך בדיקת כל מקרה לגופו בגדרו השכל הישר – אף שדווקא כמי שמרבה להידרש לציוויי השכל הישר, אודה כי לא תמיד די בו, בודאי בגדרי המשפט הפלילי. ועוד: כשלעצמי סברתי, כי "הספק עשוי לנבוע מהצטברותם של גורמים, שתוצאתם היא כי ידו של השופטת רועדת בבואו לחתום על הרשעה" (ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל (2006), פסקה ד(2) לחוות דעתי). רעדת היד היא שידורו של הקול הפנימי, אותו "אישון"- "איש קטן" שעליו דיבר השופט מישאל חשין בדנ"פ 3391/05 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 377,477. סוף דבר, וכנהוג לומר, "כאשר יש ספק – אין ספק" (ע"פ 7653/11 פלוני נ' מדינת ישראל (2013) (פסקה ט"ו)). וכך גם: "בדיקת הספק היא מאמץ רצוי וראוי. יש בה משום ענוה, ההכרה כי אין אדם, ושופט בכלל כמובן, חסין מטעות. חכמינו שיבחו את הנימוס הלשוני שמאחוריו ביטוי של ספק; על דברי הפסוק "כנגע נראה לי בבית" (ויקרא מ"ד, ל"ה), שעניינו נגעים הבאים על בתים, אומרת המשנה (נגעים י"ב, ה') "אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזור ויאמר נגע נראה לי כבית אלא כנגע נראה לי בבית". הפרשן בעל תוספות יום טוב (ר' יום טוב הלר, אשכנז ופולין, המאה הי"ז), מביא בשם הרא"ם (ר' אליהו מזרחי, תורכיה, המאות הט"ו-הט"ז) שכתב בשם רבותיו "דכיון דבדיבורו לא יוכל לשפוט, הלכך לא יאמר בלשון ברור, על דרך אמרם, 'ולמד לשונך לומר איני יודע'...". ד. חברי השופט מלצר נשען בחוות דעתו על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, ובא למסקנה, בנתון לקביעות אלה, כי לא הוכחה אשמתו של המערער מעבר לספק סביר. הוא עשה כן תוך כניסה לקרביהן של הראיות, אחת לאחת, ואיני רואה מקום לחזור על כך. לא אכחד כי למקרא פסק הדין ועיון ראשוני, וגם משקראתי בעיון את הטענות ושמעתין, נטיתי לסבור כי ראוי לקבל את ניתוחו של בית המשפט קמא לעניין הודעותיה במשטרה של סוזן העדה העיקרית (אשת המערער שהיתה גם גרושתו, ושירכה דרכיה עם אחרים בתקופות שונות); זאת – בצירוף לראיות המסייעות, ובמיוחד כתם דמו של המנוח בדירת המערער. ואולם, משקראתי את ניתוחו של חברי והעמקתי בראיות, לרבות צפיה בהודעות המוקלטות, וכמובן נתתי אל לבי כי ענייננו בהודעות סוזן במשטרה ולא בהתרשמות ישירה של בית המשפט, שעל כן אין לערכאה הדיונית יתרון על ערכאת הערעור, נשתנתה דעתי לעבר הספק. בליבת חוות דעתו המרשיעה של בית המשפט המחוזי ניצבת, כאמור, גירסתה של סוזן, שלפיה גילה המערער באוזניה את דבר הרצח. אולם הודעותיה, שתיאר חברי – ובצדק – כ"עדות שמועה כפולה", מעוררות קשיים כשלעצמן, שמנה בפירוט; בין היתר – בהיותן הודעות שניתנה לאחר שסוזן נעצרה ונחקרה באזהרה, על העולה ממצב זה. אף התימוכין שנמצאו להן, שהם נחוצים לשם הרשעה בשל הקשיים בהודעות לעיצומן, מעוררים שאלות לא פשוטות; לעניין היחס בין ראיות "פנימיות" ל"חיצוניות" באשר לעוצמה הנדרשת, ראו ע"פ 6504/10 פרחאן נ' מדינת ישראל (2.10.13) פסקה ק"ח. כך בין היתר באשר לארנק שמעולם לא נמצא, כך הוא באשר לגירסאות העדות היבא ובסמה, וכך באשר להסתמכות על היעדר הימצאותה של מונית בליל הרצח כראיה מפלילה. בית המשפט קמא קבע, כי גירסת סוזן המפלילה את המערער, היא מהימנה, אולם בד בבד לא קבע כי גירסת המערער, שעליה עמד באופן עקבי, היא בלתי מהימנה. דבר זה כשלעצמו אומר דרשני. אודה כי הוטרדתי מאוד מעניין כתם דמו של המנוח שנמצא בדירה בא-רם ושבתי והפכתי בכך, אך בסופו של יום נתקבל על דעתי ניתוחו של חברי; וכך גם לגבי פרטים מוכמנים. ה. הסכמתי ניתנת לא בלי התלבטות, כאמור, הגם שנותרו שאלות ללא מענה – כך למשל, מדוע חשפה סוזן את מעורבותה במעשי תרמית כבר בתחילה, והאין בכך כדי לתמוך במהימנותה, ולמי כיונה סוסו כאשר התייחסה ל"סמי". אולם כאמור, מתעורר ספק, כפי שהראה חברי בכשרונו, והוא מקשה עלי להכריע לכיוון הרשעה. חברי הציג גם תרחיש השתלשלות חלופי, הנגזר לטעמו מהראיות שהוצגו. תרחיש זה – וכמובן שאין בו כדי לטעת מסמרות או לשרטט כתב אישום כנגד מאן דהוא – אינו מצריך הפלגה למחוזות דמיוניים, אף שאין בידינו לאששו, וגם זאת יש לזכור. ו. כאמור מצטרף אני איפוא לחוות דעתו של חברי. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מצטרף למסקנת חבריי שלפיה דין הערעור להתקבל ויש לזכות את המערער מחמת הספק. כפי שהבהיר חברי השופט ח' מלצר בחוות דעתו המפורטת, עדותה של סוזן – אבן הראשה שעליה נסמכה ההרשעה – היא בבחינת "עדות שמיעה כפולה" המחייבת זהירות מיוחדת לצורך ביסוס הרשעה על פיה. עדות זו – כשהיא נבחנת על רקע מערכת היחסים הסבוכה בין סוזן למערער ועל רקע אישיותה המורכבת של סוזן – הותירה תהיות בעלות משקל לא מבוטל שלא זכו למענה מספק. חברי השופט א' רובינשטיין עומד על כך שהסכמתו לזיכוי מחמת הספק ניתנה לא בלי התלבטות; ואכן, גם להשקפתי מדובר במקרה גבולי, שכן פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו תלוי על בלימה. מכל מקום, נוכח הקשיים שעליהם הצביעו חבריי כמכלול, ראיתי להצטרף לתוצאה שאליה הגיעו. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום ט"ז בחשון התשע"ד (‏20.10.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12036360_K16.doc הג+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il