עיזבון המנוח מוחמד דרוויש סמארה חמדאן ז"ל-ואח' נ. רשות מקרקע

23 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3635/21 ע"א 3303/22 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט י' כשר כבוד השופטת ר' רונן המערערים: 1. עיזבון המנוח מוחמד דרוויש סמארה חמדאן ז"ל ואח' 2. יוסף חמדאן נ ג ד המשיבים: 1. רשות מקרקעי ישראל 2. רשות הפיתוח באמצעות מנהל מקרקעי ישראל 3. האפוטרופוס לנכסי נפקדים ערעור על פסק הדין החלקי ופסק הדין המשלים של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' אברהם) מיום 14.4.2021 ומיום 24.2.2022 בת"א 41171-01-16 תאריך הישיבה: י"ד בתמוז התשפ"ג (03.07.2023) בשם המערערים: עו"ד חיים אייזנקוט בשם המשיבים: עו"ד מרווה בז'ה פסק-דין השופט י' כשר: לפנינו ערעורים על פסק דינו החלקי ועל פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' אברהם), מיום 14.4.2021 ומיום 24.3.2022, בהתאמה (להלן, בהתאמה: פסק הדין החלקי ו-פסק הדין המשלים), ב-ת"א 41171-01-16. רקע עובדתי עד ההליך בבית המשפט קמא מסכת האירועים הרלוונטיים לערעור מתפרשת על פני יותר מ-70 שנה, ותמציתה להלן: המערערים הם חלק מיורשיו ויורשי יורשיו של המנוח מוחמד דרוויש סמארה חמדאן ז"ל (להלן: המנוח). המנוח היה הבעלים של מספר חלקות (חלקן בשלמות וחלקן בשיתוף), בשטח כולל של כ-108 דונם, בשטח היישוב כפר כנא אשר בגליל. על החלקות דלעיל נמנתה גם חלקה 49 בגוש 17384, בשטח של כ-27.2 דונם, שהייתה בבעלותו הבלעדית של המנוח (להלן: חלקה 49). המנוח לא התייצב למפקד שהתקיים בשלהי 1948, אולם כן התייצב למפקד שהתקיים ביום 28.4.1949. המנוח פנה, ביום 3.5.1955, בבקשה לשחרר את אדמותיו (במובן סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: חוק נכסי נפקדים או החוק)), אולם לא נענה בחיוב או בשלילה עד לפטירתו בנובמבר 1955. זאת העת לציין כי בין יורשיו של המנוח מצויים כאלו אשר עזבו את שטח המדינה בלא שוב וכונו במהלך ההליכים (וכך יכונו גם להלן): "הנפקדים המוחלטים". נקבע שחלקם של אותם יורשים – הנפקדים המוחלטים – באדמותיו של המנוח, עומד על 8/56, ואילו חלקם של היורשים שהינם תושבי ישראל עומד על 48/56 חלקים. ביום 30.7.1968 ניתנה החלטה של הוועדה המיוחדת המייעצת לאפוטרופוס על נכסי נפקדים, לעניין שחרור נכסי נפקדים, בהתאם לסעיף 29 לחוק נכסי נפקדים (להלן, בהתאמה: הוועדה המיוחדת ו-האנ"ן), במסגרתה המליצה הוועדה המיוחדת על שחרור מקרקעיו של המנוח ממעמד של "נכס נפקד", אולם זאת "בתנאי שיגיעו לידי הסדר עם המינהל על רכוז או חליפין בקשר לחלקי הנפקדים". ההחלטה ביטאה את הרעיון הבא: במצב של שחרור אדמותיו של המנוח, יימצא האנ"ן בעלים של חלקיהם של "הנפקדים המוחלטים" (חלק של 8/56), בכל החלקות, ולרבות בהן יהיה מדובר בחלקים אשר בשל קוטנם יהיו בעלי משמעות כלכלית מועטה. על כן, ההמלצה לשחרר את אדמותיו של המנוח הותנתה בהסכמה על עסקת חליפין לפיה כנגד חלקו של האנ"ן בכל יתר החלקות, יועברו לאנ"ן חלקות היורשים בחלקה 49, כך שזכויות האנ"ן תרוכזנה בחלקה 49 והאנ"ן יהיה הבעלים הבלעדי של חלקה זו. בין מינהל מקרקעי ישראל (בשמו דאז, להלן: המינהל), לבין יורשי המנוח, התנהל משא ומתן, ארוך שנים, בניסיון להגיע להסכמה על אותה עסקת חליפין. כך, לדוגמא, הוצג במסגרת ההליך בפני בית המשפט קמא מסמך של ישיבת המינהל מיום 14.7.1970, תחת הכותרת "ריכוז וחליפין בין רשות-הפיתוח לבין יורשי המנוח דרוויש סמארה חמדאן – כפר כנא", המתייחס ליורשי המנוח כ-"שותפים ב-18 חלקות שונות בכפר כנא", ולפיו "הגענו לסיכום על חליפין עם היורשים הנ"ל". בהמשך המסמך מצוין כי מסתבר שבמסגרת החליפין מקבלת רשות הפיתוח את חלקה 49 במלואה, שחלקה עולה על החלקים הקטנים של רשות הפיתוח בחלקות האחרות, ומכאן שמעבר לחליפין עצמו ישולם ליורשי המנוח סכום כסף מסוים. ביום 29.12.1974 הקנה האנ"ן את חלקה 49 לרשותו, ובאותו היום העביר את הזכויות בחלקה 49 לרשות הפיתוח (השאלה מתי בוצעה העסקה על פיה בוצעה העברה זו, תידון בהמשך). יחד עם זאת, הזכויות בכל יתר החלקות שהיו בבעלות (מלאה או חלקית) של המנוח, למעט חלקם של הנפקדים המוחלטים, נרשמו על שמם של היורשים (חלק של 48/56), ואילו חלקיהם של הנפקדים המוחלטים (חלק של 8/56) נרשמו על שמה של רשות הפיתוח, ואף חלקים אלו הועברו על ידי האנ"ן לרשות הפיתוח. המשא ומתן לעסקת החליפין, שביצועה הוצב כתנאי בהחלטתה של הוועדה המיוחדת משנת 1968, נמשך גם לאחר העברת הזכויות מהאנ"ן לרשות הפיתוח. כך הוצג בפני בית המשפט מכתב מהמינהל ליורשים, מיום 14.8.1985, המתייחס לאותה עסקת חליפין ולכך שהתגלה שחלקיו של המינהל גדולים יותר ולכך יש השפעה על הערכים המוחלפים. קיים גם מסמך מיום 31.10.1995 המתעד את אישור עסקת החליפין במינהל והצורך בביצועה הלכה למעשה. יחד עם זאת, אין חולק כי הצדדים לא הגיעו להסכמה על עסקת החליפין וכזו לא נכרתה מעולם. התוצאה בפועל של השתלשלות האירועים האמורה, היתה והינה, שרשות הפיתוח רשומה הן כבעלים של כל חלקה 49, והן כבעלים של החלקים הקטנים (חלק של 8/56) בחלקות האחרות שהיו בבעלותו של המנוח (הם חלקיהם של הנפקדים המוחלטים). לאמור: על פניו, רשות הפיתוח קיבלה את שאמורה היתה לקבל לפי עסקת החליפין (מרבית הזכויות בחלקה 49), וגם נותרה הבעלים הרשום של חלקיהם של הנפקדים המוחלטים בחלקות האחרות (חלקים שלפי עסקת החליפין שעמדה על הפרק אמורים היו לעבור ליורשי המנוח). בשנת 2000 הגישו יורשי המנוח תביעה, בבית המשפט המחוזי בנצרת, במסגרתה עתרו לקבוע שהמנוח כלל לא היה "נפקד" לעניין חוק נכסי נפקדים (ת"א (נצ') 1016/00). ביום 19.4.2004 ניתן פסק דין (השופט א' אברהם) הדוחה את התביעה. ערעור שהוגש לבית משפט זה על פסק הדין הנ"ל (ע"א 6563/04) נדחה אף הוא בפסק דין מיום 25.9.2008. בשנת 2010 הגישו יורשי המנוח עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 414/10), במסגרתה עתרו להורות על שחרור מקרקעי המנוח. העתירה הוגשה כנגד רשות הפיתוח, מנהל מקרקעי ישראל, האנ"ן והוועדה המיוחדת. היורשים טענו, בין היתר, כי היה על האנ"ן לפעול בהתאם להוראת סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים ולשחרר את חלקותיו של המנוח. ביום 30.8.2010 הוגשה תגובתם המקדמית של המשיבים לעתירה, ובה נטענו הדברים הבאים, ביחס לעתירה לשחרור חלקותיו של המנוח (סעיף 30 לתגובה; ההדגשות במקור – י' כ'): "המשיבים יטענו, כי טענה זו אינה ברורה כלל ועיקר. האפוטרופוס לנכסי נפקדים כבר פעל בהתאם לסמכויות המוקנות לו על פי סעיפים 29-28 לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950, והעותרים כבר קיבלו בעין את חלקם היחסי בעזבון המנוח הנפקד. העותרים אף צירפו לעתירתם את החלטת הוועדה אשר המליצה על שחרור הנכסים. החלטת הוועדה בוצעה בפועל, והעותרים כיום רשומים כבעלי חלקם היחסי בעזבון המנוח בנכסי העזבון. עתה, במסגרת העתירה דנן, מבקשים העותרים כי האפוטרופוס לנכסי נפקדים יפעיל את סמכותו לפי סעיפים אלה. משפעל האפוטרופוס לנכסי נפקדים בהתאם לסעיפים האמורים, יטענו המשיבים כי טענות העותרים בעניין זה אינן ברורות כלל ועיקר, ואינן מתיישבות עם העובדות הבסיסיות בתיק זה." ואם דברים אלו אינם ברורים מספיק (ודומה כי הם ברורים מאוד), הוסיפו המשיבים וטענו, בסעיף הבא לתגובתם המקדמית, את הדברים הבאים (סעיף 31 לתגובה; ההדגשה הוספה – י' כ'): "המשיבים יוסיפו ויטענו כי מאחר שבוצע הליך של שחרור הקבוע בהוראות סעיפים 29-28, לחוק נכסי נפקדים, אין הצדקה עניינית כלשהי לדון עתה – בחלוף 60 שנה ממועד פטירתו של המנוח – במעמדו של המנוח." וכך, שוב, בהמשך (סעיף 33 לתגובה): "נכסי המנוח – למעט החלקים של היורשים הנפקדים – הועברו ליורשי המנוח, לאחר ששוחררו הנכסים בהליך על פי סעיף 28 לחוק." היו אלו היורשים שהפנו את תשומת לבו של בית המשפט שהאמור בתגובת המשיבים, כמצוטט לעיל, אינו מייצג את מצב הדברים לגבי חלקה 49 (אשר, כאמור, נרשמה, כולה, על שמה של רשות הפיתוח). או אז הגישו המשיבים, ביום 4.4.2012, הודעה מעדכנת, אשר בה נטענו הדברים הבאים (סעיף 4 להודעה המעדכנת; ההדגשה הוספה – י' כ'): "בירור שנערך מול האפוטרופוס לנכסי נפקדים העלה, כי החלטת השחרור שנתקבלה על ידי הוועדה המיוחדת עוד בשנת 1968, כללה גם את חלקה 49, אליה התייחסו העותרים בתגובתם. לנוכח טענתם של העותרים כי לא קיבלו תמורה בעד חלקם היחסי בחלקה נציין, כי מינהל מקרקעי ישראל נכון ליתן לעותרים את חלקם היחסי בתמורת החלקה, בהתאם לנהליו בעניין זה." המשיבים הוסיפו וטענו, בהודעה המעדכנת, כי בהקשרה של חלקה 49 עומד ליורשים סעד חלופי – פנייה לבתי המשפט האזרחיים על מנת שתוכרע שאלת התמורה לה זכאים היורשים. בהמשך לאמור ניתן בבית משפט זה, ביום 6.12.2012, במסגרת העתירה האמורה, פסק דין, הקובע כי: "לאחר שמיעת הצדדים לגבי הפורום המתאים לדיון בטענות העותרים, לרבות לגבי החלופה של סעד כספי, החלטנו כי העותרים – רשאים חלף העתירה הנוכחית – להגיש תביעה בעניינם לבית המשפט המוסמך (בית המשפט המחוזי בנצרת, או בית משפט השלום בנצרת, בהתאם לתביעה). בתביעה זו, ככל שתוגש, זכויות וטענות כל הצדדים, לרבות אלו שעלו בעתירה ובתגובה המקדמית מטעם המשיבים – שמורות להם. בשים לב לאמור לעיל – העתירה נמחקת ללא צו להוצאות." ההליך בבית המשפט קמא בינואר 2016 הגישו המערערים את התביעה במסגרתה ניתנו פסקי הדין נשוא הערעורים דנן (ת"א 41171-01-16). בתביעה עתרו המערערים לכך שיועברו לבעלותם שליש מזכויותיו של המנוח בחלקה 49 ופיצוי בגין היתרה, על יסוד נוהל של המינהל לעניין זה; או לחלופין פיצוי ריאלי בגין הזכויות בחלקה 49 (מלוא הזכויות בחלקה, בניכוי חלקם של הנפקדים המוחלטים). המשיבים (הנתבעים בתביעה) טענו בכתב הגנתם, בין היתר, כי החלטת הוועדה המיוחדת משנת 1968 היתה בגדר המלצה בלבד וכן היתה מותנית בהסכמה על עסקת החליפין; כי הצדדים לא הגיעו להסכמה שכזו וכי לכן אותה החלטה "הופרה". המשיבים הוסיפו וטענו כי חלקותיו של המנוח לא שוחררו כלל (ומרביתן, למעט חלקה 49 והחלק היחסי של 8/56 מהחלקות, נרשמו על שם היורשים על פי צו ירושת המנוח); כי האנ"ן הקנה לעצמו את הזכויות בחלקה 49 בתום לב; וכי המערערים (התובעים בתביעה) אינם זכאים להשבה בעין של שליש ולפיצוי באופן הנטען על ידם, שכן טענה לזכות זו מבוססת על נוהל ששונה עוד בשנת 2008. ביום 14.4.2021 ניתן פסק דינו החלקי של בית המשפט קמא, ובו, בין היתר, הקביעות הבאות: בית המשפט קמא דחה את טענת המערערים לפיה המשיבים הודו, בפני בית המשפט הגבוה לצדק, בכך שמקרקעי המנוח שוחררו, והפנה בהקשר זה להודעה המעדכנת שהתייחסה לתשלום פיצוי בלבד (ולא לאמור בתגובה המקדמית שחלקים ממנה צוטטו לעיל). בית המשפט קמא קיבל את עמדת המשיבים לפיה החלטת הוועדה המיוחדת אינה אלא המלצה, כי שחרור לפי סעיפים 28 ו-29 לחוק נכסים נפקדים יכול להיעשות רק על ידי האנ"ן עצמו ובתעודה חתומה; וכי בכל מקרה המלצת הוועדה קבעה תנאי – הסכמה על עסקת חליפין – שלא התקיים. על יסוד האמור, בית המשפט קמא הסיק כי חלקה 49 לא שוחררה. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי לאור הוראת סעיף 28(ג) לחוק נכסי נפקדים, משנמכרה חלקה 49 על ידי האנ"ן לרשות הפיתוח, זכותם של המערערים, בכל מקרה, הינה לתמורה שקיבל האנ"ן בגין החלקה הנ"ל ולא מעבר לכך. בית המשפט קמא דחה את הטענה לפיה התקיימו הנסיבות שחייבו את האנ"ן, על פי סעיף 27(א) לחוק נכסי נפקדים, להמציא אישור שהמנוח לא היה נפקד. זאת הן משום שבית המשפט ראה בטענה זו כהרחבת חזית, והן משום שדבר היותו של המנוח נפקד כבר הוכרע בהליך קודם (תביעת המערערים ב-ת"א (נצ') 1016/00, שפסק הדין בה הפך חלוט עם דחיית הערעור לבית משפט זה בשנת 2008). בית המשפט קמא דחה את התביעה לסעד של השבה בעין של שליש מהזכויות ופיצוי בגין היתרה, בהיותה נסמכת על נוהל מיטיב ששונה בפברואר 2008, וכי גם על פיו תנאיו של אותו נוהל, מי שבחר לנהל הליכים משפטיים אינו זכאי ליהנות ממנו. בית המשפט קמא דחה את עתירתם של המערערים לסעד של פיצוי ריאלי והפנה לסעיף 17(א) לחוק נכסי נפקדים, הקובע כי: "כל עסקה שנעשתה בתום לבב בין האפוטרופוס ובין אדם אחר בכל נכס שהאפוטרופוס חשבו בשעת העסקה לנכס מוקנה לא תיפסל ותעמוד בתקפה גם אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה נכס מוקנה". עוד הפנה בית המשפט קמא לפסיקה הקובעת כי בנסיבותיה של ההוראה דלעיל, זכאי מי שהיה בעל זכות בנכס לתמורה שקיבל האנ"ן בפועל בגין העברת הנכס לאדם האחר, ולא לפיצוי כשוויו של הנכס (וראו גם סעיפים 18 ו-28 לחוק נכסי נפקדים). יחד עם זאת, בית המשפט קמא הפנה לכך שהמשיבים, בסיכומיהם, הסכימו לכך שהמערערים זכאים לחלקם בתמורה שקיבל האנ"ן כנגד העברת חלקה 49: "...נוכח טענת הנתבעים בסיכומיהם (בסע' 38) כי: 'במידה ונעשו עסקאות ביחס לנכס נפקד, שלגביו הניח האנ"נ בתום לב כי הנכס הוא נפקד שהוקנה כדין, האיזון מתבטא בכך שעל האנ"נ יהא להשיב את התמורה שקיבל בפועל לידיו בעד הנכס' כך שהנתבעים למעשה הביעו בטענה זו נכונות לשלם את התמורה האמורה הנ"ל, הרי שמצאתי לנכון לקבל את התביעה ביחס לסעד זה" (פסקה 78 לפסק הדין קמא; ההדגשה במקור – י' כ'). משכך, דחה בית המשפט קמא את התביעה לגבי כל הסעדים שנכללו בה, למעט סעד שעניינו קבלת התמורה שהתקבלה אצל האנ"ן ממכירת הזכויות בחלקה 49 לרשות הפיתוח. לעניין המשך ההליכים הורה בית המשפט קמא, לאנ"ן, להגיש תצהיר ובו תפורט התמורה שהתקבלה ממכירת חלקה 49 לרשות הפיתוח, ולצרף לתצהיר זה כל מסמך המעיד על המכירה ותמורתה. בית המשפט קמא הוסיף וחייב את המערערים בהוצאות בסך של 15,000 ש"ח. בהמשך לפסק הדין החלקי, הוגש ביום 24.5.2021 תצהיר מטעם המשיבים, אליו צורפו המסמכים הבאים: מסמך מיום 15.1.1975, הממוען על המנהל, נושא כותרת "הודעה על העברת בעלות", ולפיו חלקה 49 נמכרה בשלמות כנגד הסך של 326.50 ל"י. הצהרה לצורך מס שבח מקרקעין, שהתקבלה ברשויות מס שבח ביום 20.12.1974, ולפיה חלקה 49 נמכרה, ביום 29.9.1953, מהאנ"ן לרשות הפיתוח, כנגד סך של 326.50 ל"י. מסמך נושא כותרת "חישוב תמורה", בלא תאריך ובלא חתימה, המכפיל את שטח חלקה 49 – 27.203 דונם – בסך של 12 ל"י לדונם, ומתקבלת התוצאה: 326.50 ל"י. בהמשך לאמור ובהתאם להחלטה שניתנה על ידי בית המשפט קמא ביום 27.5.2021, הגישו המשיבים את המסמכים הבאים: תעודת עובד ציבור הכוללת תחשיב, התואם את ההלכה הפסוקה הרלוונטית, לפיו סך של 326.50 ל"י, עומד, נכון ליום 14.4.2021, על סך של 16,615.30 ש"ח. תצהיר, אליו צורף עותק משטר מכר, שנחתם בין 29.12.1974, המעיד לכאורה על העברת חלקה 49 מהאנ"ן לרשות הפיתוח, כנגד הסך של 326.50 ל"י. יצוין כי השטר חתום, הן בשם האנ"ן והן בשם רשות הפיתוח, על ידי אותו אדם – מר משה גת. גרסת המשיבים, הנתמכת לטענתם במסמכים שהוגשו, הייתה כי עסקת המכר נערכה ביום 29.9.1953, אולם מסמכי ההעברה המעידים על כך נערכו ונחתמו ביום 29.12.1974. הסכם משנת 1953, להעברת חלקה 49, לא הוצג על ידי המשיבים. המערערים, מצידם, הגישו תגובה ובגדרה התנגדו לחישוב התמורה של המשיבים, בין היתר על יסוד הטענה כי אין כל מסמך משנת 1953 המתעד את עסקת המכר בזמן אמת. בנוסף, ביום 1.8.2021 הגישו המערערים "בקשה למתן צו להמצאת מסמכים מרשות המיסים ומתן הוראות". בבקשה זו נטען כי המסמכים המבוקשים נדרשים לצורך גיבוש טענה לתמורה חלופית שמגיעה למערערים בגין העברת חלקה 49; וזאת בזיקה לסעיף 19 לחוק נכסי נפקדים הקובע כי האנ"ן, בעת שהינו מוכר נכס לרשות הפיתוח, לא ימכור אותו במחיר הפחות מ-"שוויו הרשמי" של הנכס (המונח "שווי רשמי" מוגדר, לפי חלופות שונות, בסעיף 19(ד) לחוק נכסי נפקדים). בית המשפט קמא דחה את הבקשה, בהחלטה מיום 30.9.2021 מטעמים של הרחבת חזית: "עיון מדוקדק בכתב התביעה מלמד כי בשום מקום בו לא הועלתה טענה לפיה שווי המכר בעסקה שבין הנתבעים 3-2 חורג מן המחוייב לפי סעיף 19 לחנ"ן. לא נטען בתביעה מאומה באשר לתנאי סעיף 19 לחוק נכסי נפקדים [...] לא נמצאה שמץ טענה בכתב התביעה שלפיה, נמכרה חלקה 49 בסכום שהוא 'פחות משוויו הרשמי של הנכס' (כלשון סעיף 19 הנ"ל). טענה זו מועלית לראשונה בתשובת התובעים לתגובת הנתבעים לבקשה. נסיונות התובעים להרחיב עתה את חזית התביעה לעניין זה, מקומו לא יכירנו..." ביום 24.3.2022 ניתן על ידי בית המשפט קמא פסק הדין המשלים, ובו, בין היתר, הקביעות הבאות: בית המשפט קמא הפנה להחלטה שניתנה על ידו, ביום 30.9.2021, שקבעה כי המערערים אינם יכולים להעלות טענה הנסמכת על הוראת סעיף 19 לחוק נכסי נפקדים. זאת, מהטעם שטיעון שכזה מהווה "הרחבת חזית". בית המשפט קמא חזר על החלטתו זו במסגרת פסק הדין המשלים. בית המשפט קמא ראה במסמכים שהוגשו מטעם המשיבים כמספקים להוכחת הטענה לפיה חלקה 49 נמכרה במלואה, בעסקה מיום 29.9.1953, מהאנ"ן לרשות הפיתוח, כנגד סך של 326.50 ל"י. בית המשפט קמא העיר כי המערערים לא פעלו לאיתורו של אותו משה גת החתום על שטר המכר; והוסיף וקבע כי די בשטר המכר, משנת 1974, כדי להעיד על קיומה של העסקה משנת 1953, אף אם לא מוצג ההסכם במסגרתו בוצעה. לעניין זה קבע בית המשפט כי טענותיהם של המערערים לעניין העסקה בין האנ"ן לבין רשות הפיתוח מועלות "בשיהוי של כ-60 שנים (מאז הסכם המכר ועד לפתיחת התיק דנן)", ולכן אין הם יכולים להסתמך על כך שלא נמצא מסמך כלשהו משנת 1953 המתעד את העסקה. משכך, קיבל בית המשפט קמא את עמדת המשיבים לעניין פרטיה של העסקה להעברת הבעלות בחלקה 49 מהאנ"ן לרשות הפיתוח וכן את חישובי השיערוך ופסק כי הסכום המגיע למערערים עומד על סך של 16,615.33 ש"ח בלבד. המשיבים לא הסתפקו בתוצאה שבפסק הדין המשלים והגישו לבית המשפט קמא בקשה לתיקון טעות, המתבססת על כך שזכותם של המערערים היתה רק ל48/56 חלקים מחלקה 49 ומכאן גם רק ל-48/56 חלקים מהסך שנפסק. בית המשפט קיבל את הבקשה וסכום הפסק הופחת בהתאם ל-14,241.7 ש"ח (ראו החלטה מיום 24.5.2022). טענות המערערים בע"א 3635/21 – הערעור על פסק הדין החלקי המערערים טוענים, במסגרת ערעורם על פסק הדין החלקי, בין היתר, כי עמדתם של המשיבים בפני בית המשפט קמא, לפיה אדמותיו של המנוח לא שוחררו מעולם ולא היו אמורות להשתחרר מעולם, מנוגדת וסותרת את עמדתם של המשיבים עד אז, לרבות ובמיוחד בתגובה שהגישו לבג"ץ 414/10. המערערים טוענים כי בתגובת המשיבים בבג"ץ 414/10 יש לראות משום הודאה בזכותם של המערערים לשחרור חלקה 49 וכן כי בנסיבות אלו חל "השתק שיפוטי" המונע מהמשיבים לכפור בזכותם של המערערים לשחרור אדמותיו של המנוח. לעניין עתירתם לסעד של העברה בעין של הזכויות בחלקה 49, טוענים המערערים כי האנ"ן ורשות הפיתוח אינם יכולים להסתמך על הוראת סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים. זאת משום שבהוראה זו כלולה דרישה לתום לב של האנ"ן בעת העברת הנכס לצד שלישי (בענייננו – ההעברה לרשות הפיתוח), דרישה שלטענתם לא מתקיימת, לגבי ההעברה של חלקה 49, לרשות הפיתוח, בשנת 1974, משהעברה זו בוצעה לאחר ההחלטה של הוועדה המיוחדת בשנת 1968 והמו"מ שלאחריה (הן לפני 1974 והן לאחר 1974). המערערים טוענים שהיה על בית המשפט לקבוע כי למעשה אדמותיו של המנוח שוחררו עוד בשנות ה-50 של המאה הקודמת. לחלופין, המערערים טוענים כי הינם זכאים לקבל שליש מהקרקע בעין, ואת היתרה בפיצוי כספי, בהתאם לנוהל המיטיב שהיה בתוקף עד לשנת 2008, וזאת לאור המו"מ הנמשך בין הצדדים. המערערים טוענים שעל המשיבים להעביר על שמם את הזכויות בחלקה 49 (למעט הזכויות של הנפקדים המוחלטים) או ליתן להם פיצוי ריאלי על שווי זכויות אלו. טענות המשיבים בע"א 3635/21 המשיבים טוענים כי לא ניתן לחלוק על כך שהמנוח היה "נפקד" במובן חוק נכסי נפקדים, וכי זכויותיו של המנוח במקרקעין לא שוחררו במועד כלשהו: ראשית, המשיבים טוענים כי החלטת הוועדה המיוחדת בדבר שחרור המקרקעין היתה בגדר המלצה בלבד, ומעבר לכך היתה מותנית בתנאי שלא התקיים. נטען כי שחרור זכויות יכול להיעשות רק בחתימת האנ"ן על תעודה מיוחדת ואין מחלוקת שתעודה כזו לא נחתמה ולא נמסרה מעולם. שנית, המשיבים טוענים שבפסק הדין שניתן בשנת 2004 בת"א (נצ') 1016/00, ולאחר מכן בפסק הדין שניתן בערעור על פסק הדין הנ"ל (ע"א 6563/04), נדחו סופית טענותיהם של היורשים לפיהן המנוח לא היה "נפקד" או שעקב נסיבות נפקדותו קמה חובה לשחרר לו את אדמותיו. שלישית, המשיבים טוענים כי הטענה בדבר זכות לשחרור האדמות נכללה בבג"ץ 414/10 וכי "עתירה זו נמחקה בפסק דין". רביעית, המשיבים טוענים כי לפי החוק, נכסיו של "נפקד" מוקנים לאנ"ן ללא צורך בכל הליך פורמלי וכי הואיל והאנ"ן לא שחרר את אדמותיו של המנוח, דין טענות יורשיו להידחות. המשיבים מוסיפים וטוענים כי לאור הוראת סעיף 28(ג) לחוק נכסי נפקדים, משחלקה 49 נמכרה על ידי האנ"ן לרשות הפיתוח, הרי הנכס המוחזק היא התמורה שהתקבלה אצל האנ"ן במסגרת המכר ולא המקרקעין עצמם – וזו התמורה המגיעה למערערים. המשיבים טוענים שכל פעולות האנ"ן בוצעו בתום לב, והפנו לפסיקה לפיה "תום לב" לעניין זה הינו תום לב סובייקטיבי אשר יישלל רק אם האנ"ן ידע או חשד שהנכס אינו נכס נפקד, וכי אין די לעניין זה ברשלנות. המשיבים טענו כי המערערים אינם זכאים ליהנות מהנוהל המיטיב וזאת הן משום שנוהל זה בוטל בשנת 2008 והוראות המעבר שנקבעו בהקשר זה אינן חלות על המערערים, והן משום שהנוהל עצמו מותנה בהימנעות מניהול הליכים משפטיים ואילו המערערים בחרו לנהל הליכים כאלו. על יסוד כל האמור, המשיבים טוענים כי התוצאה היא שהמערערים זכאים, לכל היותר, לתמורה שקיבל האנ"ן בעת שמכר את חלקה 49, כפי שפסק בית המשפט בפסק הדין החלקי – ועל כן אין מקום להתערב בפסק הדין החלקי. טענות הצדדים בע"א 3303/22 – הערעור על פסק הדין המשלים עיקר טענות המערערים בערעור שהגישו על פסק הדין המשלים, נגעו, למעשה, לפסק הדין החלקי והשלכותיו. טענות אלו, ככל שאמורים הדברים בפסק הדין המשלים, אינן רלוונטיות. באשר לעניין שנדון והוכרע במסגרת פסק הדין המשלים, טוענים המערערים שהעברת הזכויות בשנת 1974 נעשתה שלא בהסכם מכר, תוך הפניה להסכם שנעשה בשנת 1953 בין האנ"ן לבין רשות הפיתוח, אשר לא כלל את חלקה 49. נטען כי העברתה של חלקה 49 מהאנ"ן לרשות הפיתוח היתה צעד חד-צדדי; ולכן, כך נטען, ההעברה הינה בטלה ומבוטלת (יצוין כי טענה זו חורגת אף היא מתחומו של הערעור על פסק הדין המשלים). המערערים טוענים כי בנסיבות אלו הינם זכאים לפיצויים לפי שוויה הריאלי של חלקה 49 (בניכוי חלקם של הנפקדים המוחלטים), ולחלופין לכפל הפיצוי, בהתאם לסעיף 19 לחוק נכסי נפקדים. המערערים טוענים כי החלטת בית המשפט שקבעה שטענותיהם לעניין ה-"שווי הרשמי" על פי סעיף 19 לחוק מהוות "הרחבת חזית", הינה מוטעית. המערערים סיימו בהצביעם עד כמה התוצאה הסופית שיצאה תחת ידו של בית המשפט קמא הינה בלתי הוגנת. המשיבים, בתשובתם, סומכים ידיהם על פסק דינו המשלים של בית המשפט קמא וטוענים כי טענות המערערים על פסק הדין המשלים, ברובן, אינן אלא חזרה על טענותיהם בערעור על פסק הדין החלקי. המשיבים טוענים כי לאחר פסק הדין החלקי, כל שנותר הוא לקבוע את הסכום שהחזיק האנ"ן, עקב מכר חלקה 49 לרשות הפיתוח (בניכוי חלקם של הנפקדים המוחלטים). המשיבים טוענים כי צדק בית המשפט קמא משקיבל את גרסתם העובדתית לגבי סכום התמורה שהתקבל בגין מכירת חלקה 49 על ידי האנ"ן, וכי האנ"ן פעל בתום לב. אשר לסעיף 19 לחוק נכסי נפקדים, המשיבים טוענים כי בדין נדחתה טענה זו בהיותה "הרחבת חזית". דיון והכרעה פסק הדין החלקי אכן, כפי שטענו המשיבים, מעמדו של המנוח כ-"נפקד", לעניין חוק נכסי נפקדים, אינו יכול עוד להיות שנוי במחלוקת: כפי שצוין לעיל, כך נפסק על ידי בית המשפט המחוזי בת"א (נצ') 1016/00 (פסק דין מיום 19.4.2004), וערעור על פסק הדין הנ"ל נדחה בבית משפט זה (ע"א 6563/04; פסק דין מיום 25.9.2008). נראה כי גם המערערים מודעים לכך, והדבר מצא ביטויו בסעיף 21 לכתב הערעור על פסק הדין החלקי. המצב שונה לעניין השבת אדמותיו של המנוח לפי סעיפים 27 ו-28 (ובהתקיים התנאי הקבוע בסעיף 29) לחוק נכסי נפקדים. עניין זה לא הוכרע בפסקי הדין שאוזכרו לעיל, ומקובל על שני הצדדים כי הוא היה נושא העתירה בבג"ץ 414/10. המשיבים מפנים לבג"ץ הנ"ל, מציינים כי העתירה נמחקה בסופו של יום, ורואים בכך משום חיזוק לעמדתם. התיאור הנ"ל הוא חלקי (לשון המעטה), והמסקנה – רחוקה מהמציאות. בהקשר זה, בית המשפט קמא טעה, לדעתי, בהתייחסותו להליך בבג"ץ 414/10 ולהשלכותיו, וזאת משום שהתייחס להודעה מעדכנת מאוחרת שהגישו המשיבים באותה העתירה ולא לתגובתם לעתירה עצמה. לעניין זה אין לי אלא להפנות לציטוטים שהובאו בפסקה 8 לעיל, מתגובתה של המדינה לעתירה בבג"ץ 414/10, שתמציתם: "האפוטרופוס לנכסי נפקדים כבר פעל בהתאם לסמכויות המוקנות לו על פי סעיפים 29-28 לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950, והעותרים כבר קיבלו בעין את חלקם היחסי בעזבון המנוח הנפקד"; ולכן: "...משפעל האפוטרופוס לנכסי נפקדים בהתאם לסעיפים האמורים, יטענו המשיבים כי טענות העותרים בעניין זה אינן ברורות כלל ועיקר, ואינן מתיישבות עם העובדות הבסיסיות בתיק זה"; ומשכך: "מאחר שבוצע הליך של שחרור הקבוע בהוראות סעיפים 29-28, לחוק נכסי נפקדים, אין הצדקה עניינית כלשהי לדון עתה – בחלוף 60 שנה ממועד פטירתו של המנוח – במעמדו של המנוח". דברים ברורים וחד-משמעיים: לא רק שאין כל כפירה מצד המשיבים בזכות לשחרור אדמותיו של המנוח, אלא הצהרה שכך בוצע בפועל ותמיהה מה מצאו להם העותרים לפנות לבית המשפט הגבוה לצדק, כדי לדון בשאלה שהפכה תאורטית, אחרי שקיבלו בפועל את מבוקשם. כפי שכבר הוסבר (במסגרת הסקירה העובדתית – פסקה 8 לעיל), התגובה המאוחרת יותר של המשיבים ניתנה כשהוסבה תשומת ליבם לעובדה שעומדת במרכז ההליך דנן – שלמרות האמור בתגובת המשיבים, חלקה 49 לא שוחררה ליורשים. משכך הוצג למשיבים, הם הגיבו בהודעה מעדכנת, לאמור: "בירור שנערך מול האפוטרופוס לגבי נכסי נפקדים העלה, כי החלטת השחרור שנתקבלה על ידי הוועדה המיוחדת עוד בשנת 1968, כללה גם את חלקה 49, אליה התייחסות העותרים בתגובתם. לנוכח טענתם של העותרים כי לא קיבלו תמורה בעד חלקם היחסי נציין, כי מינהל מקרקעי ישראל נכון ליתן לעותרים את חלקם היחסי בתמורת החלקה, בהתאם לנהליו בעניין זה" (ההדגשה הוספה – י' כ'). בהקשרה הנכון, גם משמעותה של הודעה זו ברורה: ההחלטה היתה לשחרר גם את חלקה 49 ואין שום הבחנה בינה לבין החלקות האחרות. אולם, משהתברר שבפועל המערערים לא קיבלו תמורה בגין אותה חלקה, המינהל מודיע מראש כי הינו מוכן "ליתן לעותרים את חלקם היחסי בתמורת החלקה, בהתאם לנהליו בעניין זה". האמור – שחרור בפועל של כל אדמותיו האחרות של המנוח (למעט חלקם של הנפקדים המוחלטים), וזכות לתבוע פיצוי בגין החלקה שלא שוחררה ומכאן קיומו של סעד חלופי – היה גם הטעם, בהמשך, למחיקתה של העתירה. בנסיבות אלו, לא רק שההליך בבג"ץ 414/10 אינו מסייע לטיעוני המשיבים בדבר היעדר זכות לשחרור אדמותיו של המנוח (למעט חלקם של הנפקדים המוחלטים), אלא ההפך: הוא אינו מאפשר למשיבים לכפור בזכות זו. זאת, מהטעם שמתקיימים בענייננו כל הדרישות לעניין הקמתו של "השתק שיפוטי", אף לפי הגישות המצמצמות בעניין זה (ראו: רע"א 2401/21 ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ, פסקה 35 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (1.3.2022); ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros., פ"ד מח(4) 133, 194 (1994); רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 634-633 (2005); יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 271-270 (2015); עידו באום ואבישג ברוך "ההשתק השיפוטי: עיון ביקורתי בכלל ההצלחה הקודמת ספר אליקים רובינשטיין 1461, 1472-1468 (אהרן ברק ואח' עורכים, 2021)). זאת שכן, כפי שכבר הודגש, פסק דינו של בית המשפט בבג"ץ 414/10, שהורה על מחיקתה של העתירה והפניית המערערים להגשת תביעה אזרחית, התבסס על עמדתם של המשיבים לפיה אדמותיו של המנוח כבר שוחררו, ובאשר לחלקה 49 כי העותרים זכאים לחלקם היחסי בתמורה עבור החלקה. עמדה זו היא שייתרה את הצורך בקיום דיון בשאלה האם היה מקום לשחרר את אדמותיו של המנוח. בית המשפט קמא, בפסק הדין החלקי, והמשיבים בטיעוניהם בפנינו, מפנים לכך שעל פי הוראת סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים, שחרור נכס שהוקנה לאנ"ן, מצריך לא רק את המלצתה של הוועדה המיוחדת (סעיף 29 לחוק), אלא גם תעודה החתומה על ידי האנ"ן, ומסתמכים בהקשר זה על פסק הדין בע"א 6899/12 אלקדמאני נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (11.2.2015). אלא שאין הנדון דומה לראיה: בפסק הדין בעניין אלקדמאני, נדונה אמירה של האנ"ן, במכתב, לפיה "שיחרר" קרקע לפלוני, ומחלוקת האם אכן בכך יש כדי לקבוע שהקרקע שוחררה לפלוני או שהכוונה היתה שהקרקע רק הועברה לניהולו של פלוני (לפי סעיף 3 לחוק). בנסיבות דנן עסקינן בתשובה המוגשת לבית המשפט הגבוה לצדק, אשר בהסתמך עליה ניתן פסק-דין, וכאשר גם כיום אין בפי המשיבים פרשנות או הסבר מניח את הדעת לגבי האמור בתשובתם בבג"ץ 414/10. משמעותה של עמדת המשיבים בבג"ץ 414/10 ומתן פסק הדין על סמך עמדה זו הינה, כאמור, שהמשיבים מנועים מלכפור בטענתם של המערערים כי היו זכאים לשחרור חלקה 49 (למעט חלקם של הנפקדים המוחלטים). המערערים טוענים כי הינם זכאים לקבלת הזכויות בחלקה 49 בעין וזאת למרות העובדה שחלקה 49 הועברה, בשנת 1974 (כפי שעוד יפורט ויובהר בהמשך, קיימת מחלוקת מתי נכרתה עסקת המכר בין האנ"ן לבין רשות הפיתוח לגבי חלקה 49, עמדתי הינה שהעסקה נכרתה בשלהי דצמבר 1974), מהאנ"ן לרשות הפיתוח. במסגרת דחיית טענה זו, הפנה בית המשפט קמא, בפסק הדין החלקי, להוראת סעיף 17(א) לחוק. גם הצדדים, בטיעונים בפנינו, התייחסו להוראה זו ולשאלה האם עומד האנ"ן בדרישת תום הלב הקבועה בה. אלא שעיון בהוראת סעיף 17 הנ"ל, מלמדת, לדעתי, אחרת. סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים עניינו במצב בו מתברר כי הנכס שנחשב על ידי האנ"ן כמופקד, אינו כזה, כאמור בסעיף (הדגשה הוספה – י' כ'): "...בכל נכס שהאפוטרופוס חשבו בשעת העסקה לנכס מוקנה לא תיפסל ותעמוד בתקפה גם אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה נכס מוקנה". ואכן, הוראת סעיף 17 נתפסת כהוראה המשתייכת למשפחת הוראות "תקנת השוק", קרי – למצב בו מועברות זכויות בנכס, על ידי מי שאינו בעל הזכות, לצד שלישי, ונוצר הצורך להכריע בין זכויותיו של בעל הזכויות בנכס לבין זכויותיו של הצד השלישי (וראו, לעניין סעיף 17 לחוק: ע"א 131/53 מירזה נ' בינקובסקי, פ"ד ח 1461 (1954); ע"א 7793/19 מדינת ישראל – רשות הפיתוח נ' עזבון עקל (8.5.2022)). האמנם זהו המצב בנסיבות דנן? כפי שנקבע גם על ידי בית המשפט קמא, הקנייתו של נכס לאנ"ן אינה מצריכה הליך כלשהו אלא קיימת מעצם נפקדותו של בעל הנכס (וראו: ע"א 8753/07 עזבון בהיג' נ' האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים (16.11.2010)). למדנו כבר לעיל כי המנוח היה בגדר "נפקד" ומכאן שמקרקעיו, לרבות חלקה 49, הוקנו לאנ"ן כדין (סעיף 4 לחוק נכסי נפקדים). השאלה היא האם חל שינוי במצב זה, עובר להעברת הזכויות בחלקה 49 מהאנ"ן, לרשות הפיתוח, בשלהי דצמבר 1974? כלומר, האם הנכס פסק להיות "נכס מוקנה" בשלב כלשהו עובר לדצמבר 1974? המערערים מנסים להשיב לשאלה זו בחיוב ולטעון כי מקרקעיו של המנוח שוחררו, כביכול, עוד בשנות החמישים של המאה הקודמת ואף לפני החלטתה של הוועדה המיוחדת משנת 1968. טענות אלו הינן חסרות כל בסיס ונסתרות בברור בעצם קיומו של הדיון בוועדה המיוחדת בשנת 1968, בהחלטה שקיבלה הוועדה המיוחדת, ובקיום המו"מ בין הצדדים לאחר מכן. לשלמות התמונה אציין כי גם אין כל בסיס לטענה לפיה חלקה 49 שוחררה במועד כלשהו בין החלטתה של הוועדה המיוחדת בשנת 1968, לבין העברתה של חלקה 49 לרשות הפיתוח בשלהי דצמבר 1974. קיום המו"מ בין הצדדים לאחר מועד זה אף מלמד כי חלקה 49 לא שוחררה אף שנים רבות לאחר דצמבר 1974. אמור מעתה: בעת שהועברה חלקה 49 מהאנ"ן לרשות הפיתוח, היתה חלקה 49 "נכס מוקנה". מכאן שעל פניו, כדי לדחות את עתירתם של המערערים לסעד של קבלת חלקה 49 בעין, אין אף צורך להיזקק להוראת סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים, על דרישת תום הלב של האנ"ן הקבועה בה. זאת בהינתן שתנאי בסיסי לתחולתו של סעיף 17 לחוק היא שהאנ"ן סבר בשגגה כי הנכס המועבר הוא נכס מוקנה, בעוד אין זה המצב בפועל. בענייננו, כאמור, חלקה 49 הייתה נכס מוקנה בעת ההעברה לרשות הפיתוח, ועל כן אין צורך להדרש כלל לסעיף 17 לחוק. האמור לעיל אין משמעו שעסקת העברתה של חלקה 49 לרשות הפיתוח, בשלהי דצמבר 1974, הינה חפה מקשיים: במועד האמור, חלקה 49 היתה נכס מקרקעין, שהוקנה אמנם לאנ"ן, אולם היה מושא להחלטה של הוועדה המיוחדת, שניתנה כשש וחצי שנים קודם לכן, לעניין שחרור כלל אדמותיו של המנוח. אותה החלטה כללה תנאי בדבר עסקת חליפין שבסופה חלקה 49 אמורה היתה להישאר בידי האנ"ן, אולם זאת כנגד העברת חלקיהם של "הנפקדים המוחלטים", בכל חלקותיו האחרות של המנוח, למערערים. בדצמבר 1974 מו"מ לעסקת חליפין זו התנהל וטרם מוצה. בנסיבות אלו, העברת חלקה 49 מהאנ"ן לרשות הפיתוח אינה מתיישבת, למצער, עם חובות תום הלב המוטלות על האנ"ן לאור המו"מ שהתנהל בהקשרה של חלקה 49. המצב בו, בסופו של יום, בידי רשות הפיתוח מצויה הן חלקה 49, במלואה, והן חלקיהם של "הנפקדים המוחלטים" ביתר החלקות, מחזקת את האמור. ברם, מה המשמעות של מצב בו האנ"ן מעביר זכויות בנכס שהינו אמנם נכס מוקנה, אולם העברת הזכויות מפרה חיוב תום לב מצד האנ"ן כלפי בעל הנכס / יורשיו? לא מצאתי טיעון של המערערים בעניין זה (שאמור היה להיות טיעון חלופי לטיעון לפיו בדצמבר 1974 חלקה 49 לא היתה נכס מוקנה, טיעון שדחיתי לעיל). הקושי שנוצר עקב כך אינו במישור המשפטי בלבד (אם כי ייתכן שדי בכך) אלא גם בתשתית עובדתית, שכן אם מניחים שהתשובה לשאלה זו מצויה במישור דיני עסקאות נוגדות, יש צורך לבחון גם את תום הלב של רשות הפיתוח (להבדיל מתום הלב של האנ"ן, אשר נטען לגביו בגדרי הטענה המבוססת על סעיף 17 לחוק). בהעדר טיעון משפטי ובהעדר תשתית עובדתית, כאמור לעיל, לא ניתן לקבוע כי בהעברת הזכויות בחלקה 49, מהאנ"ן לרשות הפיתוח, נפל פגם המקנה למערערים זכות לסעד. מכל האמור לעיל, המסקנה היא כי העברת חלקה 49 לרשות הפיתוח נעשה בדין, בהיותה נכס מוקנה בעת ההעברה. אשר על כן, בהתאם להוראות 28(ג) לחוק נכסי נפקדים (וכפי שיובהר להלן), המערערים אינם זכאים לסעד בעין בגין העברת חלקה 49. התוצאה היא שדין עתירתם של המערערים לפסוק להם, לעניין חלקה 49, סעד בעין – להידחות. טענה אחרת של המערערים, הן בפני בית המשפט קמא והן בפנינו, היתה כי יש לפסוק להם סעד של השבה בעין של שליש מחלקה 49 ותשלום פיצוי ריאלי בגין ייתרת השני-שליש. לעניין זה מקובלות עליי קביעותיו של בית המשפט קמא: הזכות לפיצוי שכזה מקורה בנוהל מיטיב שבוטל בשנת 2008, והוראות המעבר לעניין נוהל זה אינן מתקיימות בענייננו. מכל מקום, אף לו הנוהל המיטיב היה תקף, המערערים אינם עומדים בתנאים שנקבעו בו: הזכות על פי הנוהל מוקנית למי שהגיע להסדר מוסכם, להבדיל ממי שבחר לנקוט בהליכים משפטיים – ועל כן המערערים אינם עומדים בתנאי זה. באשר לסעד הכספי שלא על פי הנוהל המיטיב, חלה בענייננו הוראת סעיף 28(ג) לחוק נכסי נפקדים, הקובעת כי: "מכר האפוטרופוס נכס מוקנה, נעשה הנכס שנמכר משוחרר ועובר לבעלות הקונה ואילו התמורה שקיבל האפוטרופוס נעשית נכס מוחזק". הוראה זו חלה גם כאשר האנ"ן מעביר נכס אשר מתברר בדיעבד כי לא היה כלל נכס מוקנה, בהתקיים תנאיו של סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים (וראו הוראת סעיף 18 לחוק). מכאן כי זכותו של בעלי הנכס הינה לתמורה שקיבל האנ"ן בעת שמכר את הנכס, ולא לשוויו הריאלי של הנכס בעת מכירתו (וראו גם את ע"א 6783/98 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' עזבון מוסא, פ"ד נו(4) 161, 169 (2002) (להלן: עניין עזבון מוסא)). ביישום לנסיבות ענייננו, המשמעות היא שהמערערים זכאים, לפי סעיף 28(ג) לחוק, לחלקם היחסי בתמורה שקיבל האנ"ן ממכירת הנכס לרשות הפיתוח. התוצאה אליה הגעתי לעיל דומה, במישור האופרטיבי, לתוצאת פסק דינו החלקי של בית המשפט קמא. אלא, בשונה מבית המשפט קמא, לגישתי זכותם של המערערים אינה נובעת ממעין "התנדבות" של המשיבים, בסיכומי הטענות, לשתף את המערערים בתמורה שהתקבלה אצל האנ"ן, אלא ממעמד של זכות, שהמשיבים מושתקים מלכפור בה, כמפורט לעיל. בשלב זה נותר לברר מהי אותה תמורה שהתקבלה אצל האנ"ן בגין העברת חלקה 49 לרשות הפיתוח. בכך עסק פסק הדין המשלים. הערעור על פסק הדין המשלים הגרסה שהביאו המשיבים בפני בית המשפט, לעניין העברת חלקה 49 לרשות הפיתוח, היתה כדלקמן: העברת הזכויות, שטר המכר והצהרה על העסקה לרשויות המס, בוצעו כולן בשלהי דצמבר 1974. ברם, העסקה בוצעה למעשה עוד ביום 29.9.1953 והתמורה שהתקבלה עמדה על סך של 326.50 ל"י בלבד. גרסה זו נסמכה על הכתוב בשטר המכר, במסמך "הודעה על העברת בעלות" ובהצהרה על העסקה לרשויות המס. אין חולק שכל המסמכים הנ"ל הינם משלהי דצמבר 1974 (בהם צוין כי תאריך ביצוע העסקה הוא יום 29.9.1953); ואין ולו מסמך אחד, מהתאריך הנטען של ביצוע העסקה או בסמוך לו, שיש בו כדי לתמוך, באופן כלשהו, בגרסת המשיבים. בית המשפט קמא לא ראה בכך קושי שכן להשקפתו שטר המכר, משלהי דצמבר 1974, נהנה מחזקת תקינות מנהלית באשר לכתוב בו לגבי מה שאירע בשנת 1953. בית המשפט קמא הוסיף והעיר כי הינו זוקף לרעת המערערים את העובדה שלא התאמצו לאתר את מר משה גת, אשר חתם על המסמכים השונים בשלהי 1974, לשם מתן עדות על התשתית העובדתית לעניין מועד ביצוע העסקה. כמו כן בית המשפט קמא ראה במערערים כמי שהשתהו במשך 60 שנה בהעלאתה של השאלה בדבר מועד ביצוע עסקת המכר בין האנ"ן לבין רשות הפיתוח. התוצאה של הנ"ל היתה בקביעה (המסתמכת על הכתוב במסמכים משנת 1974), שזכותם של המערערים הינה לסך המשוערך של 326.5 ל"י ותו-לא. סבורני כי קביעתו האמורה של בית המשפט קמא אינה יכולה לעמוד, וזאת ממספר טעמים: הראשון – התאריך הנקוב במסמכים, שנערכו בדצמבר 1974, עליהם מסתמכים המשיבים – 29.9.1953 – אינו תאריך חסר משמעות. במועד האמור אכן נכרת הסכם בין האנ"ן לבין רשות הפיתוח להעברת נכסי נפקדים. מדובר בנכסים בכמות ניכרת ועל פני הארץ כולה (ולכן, התאריך האמור – 29.9.1953 – כתאריך העברת זכויות מהאנ"ן לרשות הפיתוח, "זכה" להיות מאוזכר במספר פסקי דין שעסקו בנכסי נפקדים). והעיקר – עיון באותו הסכם מיום 29.9.1953 מלמד כי חלקה 49 דנן אינה נמנית עם החלקות שהועברו במסגרתו. מאידך, אין כל ראיה כי באותו יום עצמו, ה-29.9.1953, נכרת משום מה הסכם נוסף ונפרד למכירת נכסי נפקדים לרשות הפיתוח שכלל את חלקה 49 דנן. אין גם כל ראיה לפיה בפני מר משה גת, בעת שחתם על המסמכים בשלהי דצמבר 1974, היה נוסח של הסכם כאמור (ולא שטעה לחשוב שההסכם, המוכר לו מנכסים אחרים, מיום 29.9.1953, כלל גם את החלקה דנן). השני – האופן בו פעל האנ"ן בשנים 1974-1953 אינו מתיישב, בשום אופן, עם טענה לפיה חלקה 49 נמכרה לרשות הפיתוח עוד בשנת 1953. כך ובמיוחד, הדיון בוועדה המיוחדת, לעניין שחרור המקרקעין, כולל חלקה 49, וקבלת ההחלטה בעניין זה מיום 30.7.1968, עומדים בסתירה מוחלטת לגרסה לפיה 15 שנים קודם לכן החלקה נמכרה לרשות הפיתוח (שהרי אם החלקה כבר 15 שנה אינה בידיו של האנ"ן, על מה הדיון וההמלצה שיש לשחררה על ידי האנ"ן?). כך גם המו"מ לעניין עסקת החליפין שנוהל לאחר ה-30.7.1968 ועד לשלהי דצמבר 1974 (ואף לאחר מכן). השלישי – הקביעה לפיה הנטל להתאמץ לאתר את מר משה גת, שחתם על המסמכים משנת 1974 הן בשם האנ"ן והן בשם רשות הפיתוח, היה מוטל דווקא על המערערים, נראית לי מוטעית, במיוחד לאור הנסיבות עליהן עמדתי לעיל. הרביעי – האמירה בדבר השתהות של המערערים במשך 60 שנה, הינה לדעתי מוטעית. סבורני כי המסכת העובדתית, כפי שפורטה בתחילת פסק דין זה, לרבות לעניין פעולותיו של האנ"ן כלפי המערערים, מקשה, מאוד, לקבוע כי היה על המערערים להתמודד עם גרסה לפיה חלקה 49 הועברה לרשות הפיתוח עוד בשנת 1953, במועד מוקדם כלשהו. בוודאי שלא ניתן לקבוע כי היה על המערערים להתמודד עם גרסה שכזו לפני עשרות שנים. התוצאה של האמור הינה שהעסקה למכירת חלקה 49, על ידי האנ"ן, לרשות הפיתוח, הינה משלהי דצמבר 1974 ולא מספטמבר 1953. משכך, גם נתון התמורה שהתייחס לעסקה מספטמבר 1953, אינו רלוונטי עוד. לעניין זה יצוין כי המשיבים הגישו לבית המשפט קמא מסמך שמציג את אופן חישוב התמורה שהתקבלה בגין חלקה 49: על בסיס מפתח של 12 לירות לדונם. אין חולק שנתון זה מתאים, אם בכלל, לעסקה המבוצעת בשנת 1953 ואינו מתאים, בשום אופן, לעסקה המבוצעת בשנת 1974. בהעדר נתון אחר כלשהו לגבי תמורה מוסכמת בין האנ"ן לבין רשות הפיתוח, לעניין מכירתה של חלקה 49 בשלהי דצמבר 1974, יש להשלים את הנתון בהתאם להוראות ההשלמה הקבועות בדין, ובהן: הוראת סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, והוראת סעיף 20(א) לחוק המכר, התשכ"ח-1968, הקובעות, בהתאמה: "קיום בסכום ראוי" (שמשמעו: "סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת ההסכם"), ותשלום "מחיר ראוי". במילים אחרות – יש לבחון מהו הסכום שהיה משלם קונה מרצון למוכר מרצון במועד הרלוונטי עבור החלקה. לעניין זה אבקש להעיר כי הן סעיף 18 והן סעיף 28(ג) לחוק נכסי נפקדים מתייחסים אל תמורה שהתקבלה בפועל אצל האנ"ן. אכן, בנסיבות דנן ספק אם התקבלה כזו, אולם ברי שאין הדבר יכול לבוא, בנסיבות מסוג הנסיבות דנן, על חשבונם של המערערים, שהרי לא ייתכן שהימנעות מצד האנ"ן לעמוד על זכותו לקבלת התמורה תביא למצב בו בעלי הזכויות בנכס שנמכר על ידו יצאו וידיהם על ראשם. על כן, בנסיבות מסוג זה, יש להעמיד את האנ"ן בחזקה לפיה קיבל את התמורה, במלואה, במועד המוקדם ביותר האפשרי, הוא מועד ביצוע העסקה. וביישום לענייננו: הגם שקיימות בתיק ראיות לגבי שווים של המקרקעין בסמוך למועד ביצוע העסקה – שלהי דצמבר 1974 – הרי משלא ניתנה לצדדים הזדמנות להשמיע את טיעוניהם בעניין זה, אין מנוס מהחזרת התיק, להשלמה, לבית המשפט קמא. מסקנתי האמורה מייתרת את הצורך לדון בערעור על החלטתו של בית המשפט קמא שלא לאפשר למערערים לטעון ולהוכיח כי הסכום שננקב במסמכים משנת 1974 – 326.50 ל"י – הינו נמוך מה-"שווי הרשמי", אשר על פי סעיף 19 לחוק נכסי נפקדים אין האנ"ן רשאי למכור נכס מקרקעין בסכום נמוך ממנו. אסתפק בלציין כי ספק בעיניי אם בנסיבות ההליך, לרבות ובעיקר פיצול הדיון כפי שנעשה בהליך דנן, היה מקום להחמיר עם המערערים בעניין זה. קשה, על פניו, לראות איזה אינטרס לגיטימי של המשיבים היה נפגע, בנסיבות דנן, לו היה ניתן למערערים לטעון ולהביא ראיות בעניין ה-"שווי הרשמי" על פי סעיף 19 לחוק (ואף לאפשר להם לתקן את כתב התביעה לצורך כך). בהקשר זה שמורה לדעתי גם חשיבות לכך שהוראותיו של חוק נכסי נפקדים יוצרות מצב בו נתון הרצפה הקבוע בסעיף 19 לחוק נכסי נפקדים, הינו למעשה ההגנה היחידה הניתנת למי שהינו בעל זכות בתמורה שקיבל האנ"ן כאשר מכר נכס מקרקעין לרשות הפיתוח, מפני מצב שהתמורה שנקבעה בהסכם המכר הינה נמוכה לאין שיעור מהערך הריאלי של הקרקע. קבלת טענה ל-"הרחבת חזית" בנסיבות מסוג זה עלולה להביא לתוצאות קשות הנוגדות את חוש הצדק, בלא שיהיה לכך טעם מספיק המעוגן בהסתמכות של הצד שכנגד והגנה על זכויותיו הדיוניות הלגיטימיות. ייתכן (שהרי אין לדעת האם המערערים היו מצליחים להוכיח את טענתם לעניין סעיף 19 לחוק), שכך גם אירע בנסיבות דנן. התוצאה לאור כל האמור, הנני מציע לחבריי כי נקבל את הערעורים, במובן זה שייקבע כדלקמן: חלקה 49 נמכרה על ידי האנ"ן לרשות הפיתוח רק בשלהי דצמבר 1974. המערערים זכאים לחלקם בתמורה שהתקבלה בגין העסקה האמורה (סכום התמורה בניכוי חלקם היחסי של הנפקדים המוחלטים). לעניין זה יחשב המועד בשלהי דצמבר 1974 כמועד בו קיבל האנ"ן את התמורה בגין חלקה 49. הואיל ולא נקבעה, בהסכמה בין האנ"ן לבין רשות הפיתוח, התמורה בגין חלקה 49, ייקבע סכומה בהתאם להוראות הדין, ולרבות האמור בסעיף 35 לעיל. התיק יוחזר לבית המשפט קמא, לשמיעת טיעונים והגשת ראיות, באופן עליו יורה בית המשפט קמא, לצורך יישום האמור לעיל לסעד כספי לטובת המערערים, כולל חישובי שיערוך, חלף הסעד הכספי שנקבע על ידי בית המשפט קמא בפסק הדין המשלים. ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבים בבית המשפט קמא יבוטלו, ואם שולמו בפועל, יושבו בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין. המשיבים יישאו בהוצאות המערערים, בערכאתנו, בסך של 40,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ר' רונן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' כשר. ניתן היום, ‏ה' בשבט התשפ"ד (‏15.1.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 21036350_L20.docx חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1