רבקה מימון נ. בית הדין הארצי לעבודה ירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 3635/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3635/15 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז העותר: רבקה מימון נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה ירושלים 2. המוסד לביטוח לאומי בשם העותר: עו"ד סימונה גולדמן מימון פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו עתירה המכוּונת נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (הנשיא י' פליטמן והשופטות ו' וירט-לבנה ור' רוזנפלד) מיום 21.11.2013 בעב"ל 20299-09-13, שבמסגרתו התקבל ערעורו של המוסד לביטוח לאומי על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה (השופט צ' פרנקל) בב"ל 49515-12-12 מיום 14.7.2013. 1. העותרת הינה נפגעת אירוע איבה מיום 15.5.1974 (להלן: אירוע האיבה). בעקבות אירוע האיבה נקבעה למשיבה נכות יציבה בשיעור של 52%, בעיקר בגין מצב פרקי הקרסול וכף רגל שמאל. במרוצת השנים הגישה העותרת מספר בקשות להחמרת מצב, כשהאחרונה שבהן הוגשה בשנת 2012 לאחר שהעותרת עברה ניתוח להחלפת ברך שמאל. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה כי יש קשר סיבתי בין מצב הברך בעקבות הניתוח לבין אירוע האיבה, ומשכך קבעה לעותרת נכות זמנית בשיעור של 100% עד ליום 31.12.2012. על החלטה זו הגיש המוסד לביטוח לאומי (המשיב 2 בעתירה שלפנינו) ערר לועדה הרפואית לעררים. ביום 24.10.2012 קיבלה הועדה הרפואית לעררים את הערר וקבעה כי אין קשר סיבתי בין מצב ברכה השמאלית של העותרת לבין אירוע האיבה בו נפגעה ביום 15.5.1974. הנימוק העיקרי לקביעה זו היה כי קיימת החלטה קודמת וחלוטה של הועדה הרפואית מיום 29.5.2007, שדנה בבקשה קודמת של העותרת להחמרת מצב, ושבה נקבע כי אין קשר סיבתי בין הכאבים בברך שמאל לאירוע האיבה. לפיכך נקבע כי הועדה הרפואית הייתה מנועה לדון בשאלת הקשר הסיבתי בין ניתוח החלפת ברך שמאל לאירוע האיבה, ומשכך אין בסיס לקביעה שחלה החמרה במצבה הקשור לאירוע האיבה. 2. העותרת הגישה ערעור לבית הדין האזורי לעבודה על החלטת הועדה הרפואית לעררים. בפסק דינו מיום 14.7.2013 קיבל בית הדין האזורי את הערעור וקבע כי אף שהכלל שנקבע בפסיקה הינו ש"אין מהרהרים אחרי קיומו של קשר סיבתי בין נכות לבין פגיעה בעבודה שנקבע באופן סופי על ידי ועדה רפואית קודמת" הרי שבמקרה זה יש הצדקה לחרוג מהכלל. נקבע כי על אף קביעתה של הועדה הרפואית משנת 2007 מן הראוי שעניינה של העותרת יוחזר אל הועדה הרפואית על מנת שתדון בשנית בבקשת העותרת להחמרת מצב. זאת, לנוכח טענת העותרת כי החלטת הועדה משנת 2007 עסקה בעיקר בבעיות הצליעה והכאבים בגב, ולנוכח העובדה שהעותרת כלל לא התלוננה על בעיות בברכיים, ולכן גם לא ערערה על אותה החלטה משנת 2007. לפיכך נקבע כי עניינה של העותרת יוחזר אל הועדה הרפואית על מנת שתתייחס לחוות הדעת של המומחה מטעם העותרת, פרופ' רייס, ותשקול האם יש בחוות דעת זו כדי לשנות את מסקנתה. נקבע כי הועדה תתייחס לעובדה שהעותרת לא התלוננה על בעיות ברכיים לפני הועדה בשנת 2007, וכי העותרת תוזמן להופיע לפני הועדה ותוכל לטעון את טענותיה בעניין זה. 3. המוסד לביטוח לאומי הגיש לבית הדין הארצי לעבודה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה. נטען כי העותרת כלל לא התמודדה עם הטענה שהיה עליה למצות את הליכי הערעור על החלטת הועדה הרפואית משנת 2007 ולא לנסות לערער עליה בדיעבד באמצעות הגשת בקשה להחמרת מצב. העותרת טענה בתגובה כי כבר בטופס התביעה בעקבות אירוע האיבה דיווחה כי נפגעה בקרסול, בברך ובעקב שמאל, וכי כל הועדות שבדקו את העותרת לאורך השנים לא שללו את הקשר שבין מצב הברך לפגיעה, אף שלא הוענקה לה נכות בגין הברך. בנוסף טענה העותרת, באשר להחלטת הועדה משנת 2007, כי הדיון שם נסב כולו על עניין ההחמרה בקרסול. לבסוף טענה העותרת כי היה על הועדה לדון בעניין הברך בהתאם לתקנה 9(א) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התש"ל-1969 (להלן: תקנות הנכים) ללא קשר להחלטות ועדות קודמות בעניינה. 4. בית הדין הארצי החליט ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור. בפסק דינו מיום 21.11.2013 קבע בית הדין הארצי כי כבר בשנת 2004 קבעה הועדה כי היא אינה מקבלת את חוות דעתו של פרופ' רייס באשר להשפעת נכותה המוכרת של העותרת בעקבות אירוע האיבה על הביו-מכניקה של הברך, אותו הסבר למעשה שהוא נותן בחוות דעתו משנת 2012. עוד נקבע כי בשנת 2007 שמעה הועדה את טענות העותרת כי היא סובלת מכאבים בצד השמאלי מכף רגל ועד לגב התחתון, ומשכך ניתן ללמוד כי העותרת לא התלוננה רק על כאבים בקרסול ובגב כפי שטענה. נקבע כי בהחלטת הועדה משנת 2007 נקבע מפורשות שאין קשר סיבתי בין כאבי הגב, הברך ופרק הירך לאירוע האיבה, וכי העותרת לא הגישה ערר על החלטה זו והיא הפכה חלוטה. בית הדין הארצי הדגיש כי עיקרון יסוד בפסיקה בנושא זה הינו "שאין מהרהרים אחרי קיומו של קשר סיבתי בין נכות לבין פגיעה בעבודה שנקבע באופן סופי על ידי ועדה רפואית קודמת, ואין להרהר גם אחרי מידת הקשר הסיבתי שנקבע על ידי ועדה רפואית קודמת". לפיכך נקבע כי לנוכח העובדה ששאלת הקשר הסיבתי בין מצב ברכה השמאלית של העותרת לבין אירוע האיבה נבחנה על ידי הועדה הרפואית הן בשנת 2004 והן בשנת 2007 ואף נדחתה מפורשות על ידה, הרי שאין מקום לסטות מעיקרון זה במקרה דנן. משכך, נקבע כי יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית הדין האזורי, כך שהחלטת הועדה הרפואית מיום 24.10.2012 תושב על כנה. אשר לטענת העותרת בדבר תקנה 9(א) לתקנות הנכים, נקבע כי ייתכן שהיה על הועדה לפעול על פיה, אלמלא הייתה כבולה לקביעת הועדה הקודמת משנת 2007 שבה נשלל הקשר הסיבתי בין הפגיעה בברך השמאלית לבין אירוע האיבה. לבסוף נקבע כי מעיון בהחלטות הועדות הקודמות בעניינה של העותרת עולה שלפחות בחלקם התמקדו הדיונים בפגיעה בקרסול ובקיצור הגפה בלבד, אך אין בחוסר תשומת ליבה של העותרת לקביעת הועדה משנת 2007 כדי להצדיק דיון מחודש בשאלת הקשר הסיבתי בין מצב הברך לבין אירוע האיבה. לנוכח כל האמור לעיל נקבע כי לא נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה שיש בו כדי להצדיק את החזרת עניינה של העותרת אליה, ומשכך דין ערעור המוסד לביטוח לאומי להתקבל. 5. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 14.1.2014 הגישה העותרת, באמצעות באת כוחה שלא ייצגה אותה קודם לכן, בקשה לביטול פסק הדין. בבקשה זו נטען כי העותרת לא הייתה מיוצגת בהליך הערעור, ומשכך לא ניתן לה יומה בבית הדין. בהחלטה מיום 22.1.2014 דחה בית הדין הארצי את הבקשה. צוין כי העותרת הגישה "תגובה מפורטת, ברורה ומנומקת" בערעור, ושבעיקרו של דבר הועלו בה טענות זהות לאלה שפורטו בבקשה לביטול פסק הדין. עוד צוין כי פסק הדין קיבל את הערעור תוך התייחסות מנומקת לטענות העותרת. לפיכך נקבע כי בנסיבות אלה לא ניתן לטעון שמדובר בפסק דין שניתן במעמד צד אחד, אשר לבית הדין יש סמכות לבטלו לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, רק מהטעם שהעותרת לא הייתה מיוצגת על ידי עורך דין בהליך. 6. במסגרת העתירה שלפנינו חוזרת העותרת על טענותיה השונות ביחס להחלטת הועדה הרפואית משנת 2012 ולהחלטת הועדה הרפואית משנת 2007. נטען כי בנסיבות העניין יש הצדקה לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה ולהעמיד מחדש על כנו את פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה שהורה על השבת עניינה של העותרת לועדה הרפואית. נטען כי העותרת ייצגה את עצמה במסגרת הליך הערעור בבית הדין הארצי לעבודה ולא טענה את כל טענותיה. נטען כי בית הדין הארצי הכריע בטענות על יסוד כתבי הטענות הכתובים, בעוד העותרת סברה לתומה כי תזומן לדיון בעל פה לפני בית הדין הארצי בטרם תתקבל הכרעתו. העותרת טוענת, בין היתר, כי קביעת הועדה הרפואית משנת 2007 לעניין הברך ניתנה בחוסר סמכות, שכן היא ניתנה בעניין שלא נטען בבקשה להחמרה, ומשכך דינה בטלות מעיקרה. לחלופין נטען כי אף אם אין דינה של החלטה זו בטלות, הרי שבנסיבות כאלה ראוי לקבוע שלא חלה ההלכה לפיה אין מהרהרים אחרי קביעות קודמות של ועדות רפואיות בדבר הקשר הסיבתי. עוד נטען כי ראוי לקבוע שהמוסד לביטוח לאומי מושתק מלטעון את טענותיו המשפטיות כנגד העותרת, שכן בהליך אחר שהתנהל לפני בית הדין האזורי לעבודה טען טענות משפטיות הפוכות לגמרי. לטענת העותרת, המקרה דנן הינו מקרה שמקיים את מבחני הפסיקה להתערבות בית משפט זה בפסקי דין של בתי הדין לעבודה, כיוון שנפלה בהחלטת הועדה הרפואית ובפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה טעות משפטית מהותית שמחייבת התערבות לשם הצדק. 7. דין העתירה להידחות על הסף, אף מבלי להורות על הגשת תשובת המוסד לביטוח לאומי. הלכה ידועה ומושרשת היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה. רק במקרים חריגים ביותר יראה בית משפט זה לנכון להתערב בפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה, וזאת בהתקיים שני תנאים מצטברים: ראשית, כי נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית; שנית, כי שיקולי צדק מחייבים התערבותו של בית משפט זה בנסיבות העניין. הלכה זו מבוססת על קביעת המחוקק בדבר הסמכות והמקצועיות הייחודית של בתי הדין לעבודה [ראו למשל: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 694-684; בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(6) 810, 815-814]. לא מצאנו כי המקרה שלפנינו הינו מקרה חריג שבו מתקיימים שני התנאים המצטברים האמורים לעיל באופן המצדיק התערבותו הנדירה של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. 8. בית הדין הארצי לעבודה יישם על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן את ההלכה העקרונית המושרשת בפסיקת בתי הדין לעבודה, לפיה אין מאפשרים לנפגע להעלות שוב ושוב לפני הועדות הרפואיות את שאלת קיומו של קשר סיבתי בין נכות לבין תאונה או אירוע איבה, ככל שקיימת קביעה סופית קודמת של ועדה רפואית קודמת בעניין זה. העותרת אינה חולקת על הלכה עקרונית זו, אלא רק על האופן שבו יושמה הלכה זו על נסיבותיה שלה, בשים לב לתוצאות ההפוכות אליהן הגיעו בית הדין הארצי ובית הדין האזורי במקרה זה. אכן, בבואו ליישם את ההלכה הנוהגת על עובדות המקרה דנן הגיע בית הדין הארצי לעבודה לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע בית הדין האזורי לעבודה, אך ברי כי עובדה זו לבדה אינה מובילה אוטומטית למסקנה שמדובר ב"טעות משפטית מהותית" או שנדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק. לכל היותר, ומבלי לקבוע מסמרות, ניתן להסיק מכך כי בפסק דינה של אחת משתי הערכאות נפלה טעות ביישום הדין, וטעות כזו לא תצדיק, ככלל, התערבות של בית משפט זה. ממילא ברור כי אם ההלכה בסוגיה מסוימת הינה ידועה ואינה שנויה במחלוקת, וכל עוד השאלה היחידה המתעוררת בעתירה הינה האופן שבו יישמו בתי הדין לעבודה את ההלכה הזו בנסיבותיו של מקרה קונקרטי והגיעו לתוצאות שונות, אזי ככלל אין מקום שבית משפט זה יקיים דיון נוסף בעניין. די בכך כדי לדחות את העתירה על הסף. 9. בשולי הדברים נציין כי לא מצאנו בשום מקום בכתב העתירה מענה לשאלה מדוע הגישה העותרת רק עתה – בחודש מאי 2015 – עתירה המכוּונת כנגד פסק דין והחלטה של בית הדין הארצי לעבודה שניתנו בחודש נובמבר 2013 ובחודש ינואר 2014, דהיינו לפני כשנה וחצי. לכאורה שיהוי ניכר ובלתי מנומק זה מצדיק כשלעצמו דחייתה של העתירה על הסף. 10. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תשובת המשיבים, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י' בסיון התשע"ה (‏28.5.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15036350_W01.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il