מועצת הכפר זנותא נ. השר הנוסף במשרד הביטחון

10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3631-09-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן העותרים: 1. מועצת הכפר זנותא 2. עיסא אחמד עבד אל כרים אל בטאט 3. רבחי אחמד עבד אל כרים אל בטאט 4. עבד אל חלים עלי סלים בטאט 5. מחמד שפיק אל-טל 6. סלימאן שפיק סלימאן אל-טל 7. רשאד באג'ס סלימאן אל-טל 8. אחמד עמרו אל-טל 9. שחדה סלימאן אל ח'דיראת 10. אמין מלחם מחמד אל ח'דיראת 11. פארס חסן סמאמרה 12. מחמד עיסא אחמד סמאמרה 13. ח'ליל עיסא אחמד סמאמרה 14. נביל ח'אלד עסד סמאמרה 15. עמותת במקום -תכנון וזכויות אדם 16. חקל -ברית להגנת על זכויות אדם נגד המשיבים: 1. השר הנוסף במשרד הביטחון 2. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית 3. ראש המינהל האזרחי בגדה המערבית 4. סגן ראש המנהל האזרחי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד נועה זומר; קמר משרקי-אסעד בשם המשיבים: עו"ד אופיר גבעתי פסק-דין השופט יחיאל כשר: עניינה של העתירה שבפנינו בהחלטת המשיבים, מיום 20.7.2025, בגדרה נדחתה הצעה תכנונית שהגישו העותרים, במטרה להסדיר את התיישבותם בסמוך לאתר הארכיאולוגי "ח'רבת זנוטא" שבדרום הר חברון אשר באזור יהודה ושומרון, ושבמסגרתה ניתנה לעותרים התראה בת 45 ימים טרם מימוש צווי הריסה שהוצאו ביחס לבינוי בלתי חוקי שהקימו העותרים במקום. רקע הדברים וזה רקע הדברים: לטענת העותרים, במקרקעין מושא העתירה דנן קיימת, מזה עשרות שנים, הרבה לפני שהשטח נתפס בתפיסה לוחמתית על-ידי כוחות צה"ל בשנת 1967, התיישבות של פלסטיניים אותה מכנים העותרים בשם "כפר זנותא" (להלן: כפר זנותא). על-פי הנטען בעתירה, עד לשנות ה-80 של המאה הקודמת, גרו תושבי כפר זנותא במערות תת-קרקעיות, שנוספו להן כניסות אבן והרחבות של חדרים מעל פני הקרקע. ברם, בשל התדרדרות מצבן של המערות הנ"ל, החלו תושבי הכפר לבנות במקום מבנים למגורים. בשנת 2007 נמסרו לידי משפחות העותרים צווי הפסקת עבודה ביחס למבנים שנבנו על-ידם, ובהמשך הוצאו ביחס למבנים אלו צווי הריסה. על רקע זה, הגישו בני משפחותיהם של העותרים עתירה לבית משפט זה, בה עתרו כי הריסת המבנים תעוכב וכי תינתן להם האפשרות לקדם תכנית מתאר במסגרתה ניתן יהיה להסדיר את המבנים שנבנו על-ידם (בג"ץ 9715/07). משך תקופה ארוכה, הייתה העתירה הנ"ל תלויה ועומדת בפני בית משפט זה, תוך שבין העותרים לבין נציגי המשיבים הוחלפו דין ודברים במטרה לגבש פתרון מוסכם. בסיכומו של דבר, ביום 27.9.2017, הורה בית משפט זה (השופטים ע' פוגלמן, ד' ברק-ארז ו-מ' מזוז) על מחיקת העתירה, תוך שציין בפסק דינו את הדברים שלהלן: "בהודעת המדינה מיום 18.1.2017, צוין כי ישנה כוונה לקיים דיון במועצת התכנון העליונה שיכול שתהא לו השלכה על אפשרות הסדרת המקבץ נושא העתירה. בעקבות שיח ושיג, ובהמשך לאמור בהודעת המדינה מובהר כי הצווים נושא העתירה לא יאכפו עד להכרעה בדבר האפשרות להסדיר את המקבץ באזור; זאת בכפוף לכך שלא תתקיים בנייה נוספת במתחם. ככל שתתגבש בעתיד כוונה לממש את הצווים, תימסר לעותרים, על ידי בא כוחם, הודעה מוקדמת לפחות 30 ימים מראש. התייחסות זו אינה חלה על הריסה לצרכים צבאיים דחופים, ככל שתידרש" (בג"ץ 9715/07 בטאט נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה (27.9.2017), להלן: עניין בטאט)). אין חולק כי מאז שניתן פסק הדין בעניין בטאט, ועד לשנה האחרונה, לא קודמה תכנית מתאר המאפשרת את הסדרת המבנים שנבנו על-ידי בני משפחותיהם של העותרים. כמו כן, אין חולק כי בחלוף השנים נבנו במקום מבנים נוספים, וכי המשיבים לא מימשו את צווי ההריסה שהוצאו בשנת 2007. בשנת 2023 הגישו תושבי הכפר זנותא עתירות נוספות לבית משפט זה (בג"ץ 8117/23 ו-בג"ץ 8242/23). בעתירות אלו, טענו התושבים כי הם חווים התנכלויות מצד מתפרעים יהודים, אשר פגעו במבני הכפר עד כדי הריסת חלקם עד היסוד, והבריחו מהכפר את תושביו. בתוך כך, בעתירה נתבקש בית המשפט להורות לרשויות אכיפת החוק ליתן מענה אפקטיבי ובזמן אמת לפניות התושבים שעה שנטען על-ידם כי מתפרעים פוגעים או מתכוונים לפגוע ברכושם ובגופם, וכי גורמים מטעם המפקד הצבאי באזור יפעלו לסייע בהשבתם אל הכפר. לאחר שהתקיימו שני דיונים בעתירות אלו, ביום 2.5.2024 ניתן בעתירות צו-על-תנאי אשר הורה למשיבים: "א. לפרט את מכלול האמצעים שבכוונתם לנקוט לצורך אבטחת חזרתם של תושבי הכפר זנותא ותושבי ח'רבת אם דרית' למקומותיהם והבטחת ביטחונם וביטחון רכושם וצאנם, וכך גם לגבי התושבים העותרים בבג"ץ 8242/23. ב. מדוע לא יעמוד לרשות העותרים מוקד מיוחד שאליו יוכלו הם או באי כוחם להתקשר במקרי חירום. ג. מדוע המשטרה (המשיבה 4) כמעט ואינה מגיעה לשטח לאחר הגשת תלונות העותרים על מנת לאסוף ראיות". לאחר שבתצהיר התשובה שהוגש מטעמם עמדו המשיבים על כך שהם מכירים בחובתם להבטיח את שלומם של תושבי האזור, וציינו כי הם נכונים לתאם מועד שבו יוכלו תושבי הכפר זנותא ותושבי ח'רבת אם דרית' לחזור לכפריהם בליווי צבאי, ביום 29.7.2024 ניתן פסק דינו של בית משפט זה (השופטים י' עמית, ד' ברק-ארז והח"מ), במסגרתו התקבלו העתירות בחלקן. כך, נקבע כי ראשו הראשון של הצו-על-תנאי התייתר, וכי בהינתן שראשו השלישי של הצו-על-תנאי היה כללי באופיו, ניתן להסתפק, ביחס אליו, בהצהרתם הכללית של המשיבים כי הם מכירים בחובתם לשמור על שלומם וביטחונם של תושבי האזור. עם זאת, ביחס לראשו השני של הצו-על-תנאי ניתן צו מוחלט, בגדרו נקבע כי על המשיבים להקים מוקד ייעודי אליו יוכלו לפנות תושבי האזור לצורך מסירת תלונות על התנכלויות להם ולרכושם (בג"ץ 8117/23 נואג'עה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (29.7.2024) (להלן: עניין נואג'עה)). לאחר שניתן פסק הדין בעניין נואג'עה, נעשה ניסיון מצד תושבי הכפרים זנותא וח'רבת אם דרית' לשוב לבתיהם. ברם, לאחר שמתפרעים יהודים הבריחו את התושבים מבתיהם פעם נוספת, ופניית התושבים לרשויות האכיפה לא הניבה מענה אפקטיבי, הוגשה לבית משפט זה בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, בה נטען כי המשיבים אינם ממלאים אחר התחייבויותיהם בפני בית המשפט בעניין נואג'עה, לסייע לתושבים לשוב לבתיהם ולשמור על ביטחונם ושלומם. לאחר שביום 6.1.2025 התקיים דיון בבקשה זו, ביום 3.2.2025 ניתנה החלטת בית המשפט (על-ידי ממלא מקום הנשיא י' עמית והשופטים נ' סולברג ו-ד' ברק-ארז), בה נקבע כדלקמן: "בהמשך לפסק הדין מיום 29.7.2024, לנוכח הטענות שהועלו על ידי העותרים במסגרת הבקשה לביזיון בית המשפט, מבלי להכריע בשאלת התאמתן של בקשות שכאלה בהליכים נגד המדינה, אנו מורים כדלהלן: 1. על המשיבים לתאם את חזרתם של העותרים לכפר במהירות האפשרית ולא יאוחר מיום 16.2.2025. 2. על המשטרה והצבא לדאוג באופן מתמשך ובשקידה ראויה להרחקתם של מסיגי גבול משטח הכפר והאדמות הפרטיות. 3. מבלי לנקוט עמדה ביחס למעמד החוקי של הבינוי הארעי במקום, פסק הדין המקורי קבע כי – 'ברי כי מצבים שבהם תושבים טוענים כי הם חשופים להתקפות פיזיות חוזרות ונשנות עליהם ועל רכושם הם חמורים וחייבים לזכות להתייחסות אפקטיבית של גורמי אכיפת החוק' (פסקה 13). וכן כי – 'העותרים הם תושבים מוגנים הזכאים לקבל מענה הולם מצד הרשויות באזור, ודאי ככל שמדובר בטענות להפעלת אלימות חוזרת ונשנית כלפיהם. בהתאם לכך, חובה על גורמי אכיפת החוק באזור לשמור על ביטחונם של העותרים ועל הסדר הציבורי באזור, גם בנסיבות המורכבות של התקופה ובמגבלותיהן' (פסקה 17). על כן, ככל שישנם מבנים שנהרסו – שלא על-ידי הרשויות המוסמכות, ונוכח העדר אכיפה מצידן – לא ייזקפו לחובת העותרים פעולות ארעי שנועדו לשקם מבנים אלה בלבד". לאחר שתושבי הכפרים זנותא וח'רבת אם דרית' שבו לבתיהם, התקיים שיג ושיח בין באות-כוחם של העותרים לבין נציגי המשיבים, שעניינו קידום תכנית להסדרת התיישבותם של העותרים ובני משפחותיהם. במסגרת חילופי הדברים שבין הצדדים, הוגשה מטעם העותרים ובני משפחותיהם הצעה תכנונית עבור כפר זנותא, שתאפשר הכשרת חלק מהבנייה שנעשתה ואת המשך התיישבותם של העותרים ובני משפחותיהם במקום (להלן: ההצעה התכנונית). ביום 12.5.2025 שלחו המשיבים את התייחסותם להצעה התכנונית. בהתייחסותם, ציינו המשיבים כי התכנית שנכללה בהצעה התכנונית חורגת לתוך גבולות האתר הארכיאולוגי "ח'רבת זנוטא", שהינו אתר ארכיאולוגי מוכרז שלא ניתן לאשר בנייה בגדרו ללא אישור קמ"ט ארכיאולוגיה. עוד צוין כי אף בהתעלם מעצם החריגה לתחומו של האתר הארכיאולוגי, התכנית שהוצעה בהצעה התכנונית מקיפה את האתר הארכיאולוגי ומונעת כל גישה אליו. בנוסף, צוין כי קיימים היבטים נוספים המעלים קושי בקבלת ההצעה, ובהם העובדה שהתכנית מתייחסת, בחלקה, לשטח המצוי בתחומו של צו איסור בנייה אב/1/96; כי בהצעה התכנונית לא נכללו פתרונות לסילוק שפכים, אספקת מי שתיה וניקוז; וכי לא צורף להצעה התכנונית תסקיר סביבתי כנדרש. על רקע האמור, צוין כי עמדת גורמי המקצוע היא כי לא קיימת היתכנות תכנונית לאישור התכנית שנכללה בהצעה זו. כבר עתה יצוין כי החתום על ההתייחסות הנ"ל, היה עורך-דין מטעם אגף היועץ המשפטי למערכת הביטחון. ביום 29.5.2025 הגישו העותרים הצעה תכנונית מתוקנת, אשר לדידם נותנת מענה לכלל הקשיים שנזכרו בהתייחסות המשיבים מיום 12.5.2025. ברם, במכתבם מיום 20.7.2025, דחו המשיבים גם את ההצעה המתוקנת, וציינו כי יש לראות במכתבם זה התראה של 45 ימים בטרם ביצוע אכיפה כנגד הבנייה הבלתי חוקית במרחב. גם על מכתב זה, חתם עורך-דין מטעם היועץ המשפטי למערכת הביטחון. כנגד ההחלטה לדחות את הצעתם התכנונית המתוקנת ולאכוף את צווי ההריסה, הוגשה העתירה שבפנינו. לצד עתירתם, הגישו העותרים בקשה למתן צו ארעי וצו ביניים, אשר ימנעו את אכיפת צווי ההריסה עד להכרעה בעתירתם. טענות הצדדים בתמצית, העותרים טוענים כי דחיית ההצעה התכנונית המתוקנת שהוגשה על-ידם עומדת בסתירה להתחייבות המשיבים בעניין בטאט לאפשר קידום תכנית לצורך הסדרת התיישבותם של העותרים ובני משפחותיהם במקום; וכן בסתירה להוראות בית המשפט בעניין נואג'עה, שלא להרוס את המבנים שיוקמו מחדש על-ידי העותרים, לאחר שנהרסו על-ידי המתפרעים היהודים. נוסף לאמור, העותרים טוענים כי ההחלטה לדחות את הצעתם התכנונית המתוקנת חורגת ממתחם הסבירות באופן קיצוני, הן משום שהיא מתעלמת מהאינטרס של העותרים ובני משפחותיהם להמשיך ולהתגורר באותה הקרקע שבה גרה וחיה משפחתם משך שנים ארוכות; הן משום שבמכתבם מיום 20.7.2025, לא התייחסו המשיבים לתיקונים שנערכו בהצעה התכנונית, כאשר לדידם של העותרים יש בתיקונים אלו כדי ליתן מענה לכלל הקשיים עליהם הצביעו המשיבים במכתבם מיום 12.5.2025. עוד טוענים העותרים, כי ההחלטה לאכוף את צווי ההריסה שהוצאו בעניינם של המבנים שקיימים במקום לוקה בשיהוי ניכר. זאת, מפני שצווים אלו הוצאו בשנת 2007, ומאז חלפו שנים רבות שבהן לא בוצעה אכיפתם. כמו כן, העותרים טוענים כי ההחלטה לדחות את הצעתם התכנונית המתוקנת משום שהיא חלה על אתר ארכיאולוגי מוכרז או חוסמת את הגישה אליו פגומה בהפליה פסולה. זאת, משום שלטענת העותרים, יש בידיהם להצביע על מקרים שבהם אושרה בנייה בהתיישבות של יהודים באזור, במקומות שבהם מצויים אתרים ארכיאולוגים העולים בחשיבותם על האתר המצוי בכפר זנותא. לבסוף, נטען כי המניע העומד מאחורי הסירוב להסדיר את מגורי העותרים ובני משפחותיהם במקום, נובע מרצונם של המשיבים להעבירם למקום אחר, המצוי בתחומי שטח "A". לפיכך, כך נטען, החלטת המשיבים עומדת בסתירה לכללי המשפט הבינלאומי, האוסרת העברה כפויה של תושבים מוגנים. בהחלטתי מיום 2.9.2025, הוריתי למשיבים להגיש תשובה לבקשה למתן צו ביניים ותגובה מקדמית לעתירה. כמו כן, הוריתי על מתן צו ארעי אשר לפיו יימנעו המשיבים מביצוע פעולות בלתי הפיכות ביחס לבינוי נושא העתירה, עד למתן החלטה אחרת. ביום 27.10.2025, הגישו המשיבים בקשה לסילוק העתירה על הסף. בבקשה זו נטען, בעיקרו של דבר, כי החלטת המשיבים מושא העתירה היא החלטה של רשות תכנון לפי חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים מס' 79 לשנת 1966 (להלן: חוק התכנון הירדני), וכי הסמכות לדון בעתירות בעניינן של החלטות מסוג זה, נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים. על רקע זה, נטען כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. בהתאם לבקשתם, בהחלטתי מיום 29.10.2025, התרתי לעותרים להגיב לבקשה לסילוק עתירתם על הסף. בתמצית, בתגובה שהוגשה מטעמם ביום 19.11.2025, טענו העותרים כי ההחלטות בגדרן נדחו ההצעות התכנוניות שהוגשו על-ידם, נחתמו על-ידי עורך-דין מטעם משרד הביטחון, ולא על-ידי אחד ממוסדות התכנון באזור. כמו כן, נטען כי מהות ההחלטות אינה דחיה של תכנית או מסמך סטטוטורי אחר המוסדר בחוק התכנון הירדני, אלא דחיית פניה רעיונית עקרונית לקביעת גבולות המגורים מחוץ לשטח האתר הארכיאולוגי, אשר הוגשה לצורך קיום פסקי הדין בעניין בטאט ובעניין נואג'עה. על רקע האמור, נטען כי הסמכות העניינית לדון בעתירה זו, נתונה לבית משפט זה. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה, בבקשה לסילוק על הסף, ובתגובת העותרים לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת קיומו של סעד חלופי. סעיף 5א לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: החוק), קובע כי: "(א) בית משפט לעניינים מינהליים בירושלים ידון, נוסף על סמכותו לפי סעיף 5, גם באלה: (1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הרביעית, הפועלים ביהודה והשומרון (להלן – האזור), בעניין המנוי בתוספת הרביעית, ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה עניינו התקנת תחיקת הביטחון לרבות ביטולה, הכרזה על בטלותה או מתן צו להתקנתה...". בהמשך לכך, פרט 2 לתוספת הרביעית לחוק זה קובע כדקלמן: "תכנון ובנייה – החלטה של רשות לפי חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים, מס' 79 לשנת 1966 (בפרט זה – חוק תכנון ערים), לפי צו בדבר חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים (יהודה והשומרון) (מס' 418), התשל"א-1971 (בפרט צו – צו תכנון ערים), או לפי צו בדבר מתן היתרים לעבודות בשטחים תפוסים לצרכים צבאיים (יהודה והשומרון) (מס' 997), התשמ"ב-1982, ולמעט – (1) החלטה שעניינה עבירות ועונשין, ובכלל זה החלטה לפי סעיף 37ב לחוק תכנון ערים; (2) החלטה שעניינה תכנית תכנון אזורית או תכנית תכנון מתארית כמשמעותן בפרק שלישי לחוק תכנון ערים; (3) החלטה של מפקד כוחות צבא הגנה לישראל באזור, למעט החלטה לפי סעיף 38 לחוק תכנון ערים; (4) החלטה של ראש המינהל האזרחי לפי תקנה 3 לתקנות אישור, הקמה ופטור מהיתר לדרכים זמניות לאתרי בנייה בעלי חשיבות אזורית (הוראת שעה) (יהודה והשומרון), התשע"א-2011; (5) החלטה של מועצת התכנון העליונה לפי סעיף 7(4) לצו תכנון ערים; לעניין זה, 'מועצת התכנון העליונה' – המועצה כהגדרתה בסעיף 2 לחוק תכנון ערים". העולה משילוב ההוראות הנ"ל, הינו כי ככל שההחלטות מושא העתירה דנן התקבלו על-ידי רשות לפי חוק התכנון הירדני, וככל שאין המדובר בהחלטה הנופלת תחת אחד החריגים המנויים בפרט 2 לתוספת הרביעית לחוק, אזי שדין העתירה להידחות, על הסף, מחמת קיומו של סעד חלופי. אשר לזהות הגורם אשר קיבל את ההחלטות מושא העתירה דנן, כפי שציינו העותרים, הן על מכתב המשיבים מיום 12.5.2025 הן על מכתבם מיום 20.7.2025, חתמה עו"ד דורין אלישע מאגף היועץ המשפטי למערכת הביטחון, ולא גורם מטעם רשות מרשויות התכנון באזור. יחד עם זאת, בבקשה לסילוק על הסף ציינו המשיבים כי: "המכתב מיום 20.7.25 בו נמסרה לעותרים ההחלטה מושא העתירה חתום בידי יועצת משפטית מאגף היועץ המשפטי למערכת הביטחון, אולם מכתב זה הביא בפני העותרים את החלטת גורמי רשויות התכנון באזור (ובפרט, של גורמי לשכת התכנון המרכזית במנהל האזרחי) בדבר דחיית בקשתם לקידום התכנית". בשים לב לאמור, סבורני יש לראות בהחלטות מושא העתירה כהחלטות שניתנו על-ידי רשויות התכנון הרלוונטיות, כאשר בעו"ד אלישע יש לראות רק כ-"צינור" דרכו הובאו ההחלטות הנ"ל לידיעתם של העותרים. אשר לקיומם של אחד החריגים המנויים בפרט 2 לתוספת הרביעית לחוק, דומה כי מבין החריגים המנויים לעיל, החריג היחידי שיכול להיות רלוונטי לענייננו, הוא החריג הקבוע בפרט 2(2) שלפיו החלטות בעניין תכנית תכנון אזורית או תכנית תכנון מתארית, כמשמעותן בפרק השלישי לחוק התכנון הירדני, אינן בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. בהתייחסם לתחולתו של חריג זה בענייננו, ציינו המשיבים בבקשה לסילוק על הסף שהוגשה מטעמם כי: "ההצעה התכנונית אשר הוגשה על ידי העותרים אינה מהווה תכנית, אלא הצעה לקידום תכנית על ידי רשויות התכנון באזור לצורך מציאת פתרון תכנוני למגורי העותרים במיקום מסוים, וכך גם החלטת רשויות התכנון שלא לקדם הצעה תכנונית זו לקראת גיבוש תכנית והבאתה בפני הוועדה התכנונית הרלוונטית, אינה מהווה 'החלטה שעניינה' תכנית', ומשכך ממילא לא רלוונטי החריג הקבוע בפרט 2(2) לתוספת הרביעית לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים...". אציין כי ההבחנה שביקשו המשיבים לעשות בין בקשה לאישור תכנית לבין "הצעה לקידום תכנית", כעניין שיש לו השפעה על סמכות בית המשפט לעניינים מנהליים לפי פרט 2(2) לתוספת הרביעית לחוק, הינה מוקשית בעיניי. יחד עם זאת, בנסיבות דנן אין הכרח כי אכריע בדבר, וזאת משום שהעותרים עצמם אינם טוענים כי ההצעה התכנונית שהוגשה על-ידם הינה בקשה לאישור תכנית תכנון מתארית או תכנית תכנון מחוזית, שלגבי החלטות בעניינם לא נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות השיפוט. כמתואר לעיל, בתגובתם לבקשה לסילוק העתירה על הסף טענו העותרים כי ההצעה התכנונית שהוגשה על-ידם הינה הצעה מיוחדת שהינה פועל יוצא של פסקי הדין בעניין בטאט ובעניין נואג'עה. ברם, סבורני כי העותרים לא דקו פורתא בעניין קביעותיו של בית משפט זה בפסקי הדין האמורים. בעניין בטאט, צוין כי: "הצווים נושא העתירה לא יאכפו עד להכרעה בדבר האפשרות להסדיר את המקבץ באזור". ודוק, סבורני כי הכוונה באמירה "להסדיר את המקבץ באזור" אין משמעה הסדרה ייחודית החורגת מדיני התכנון והבנייה הנוהגים באזור, אלא הסדרה בהתאם לדין, קרי – הגשת תכנית אשר ניתן יהיה להוציא מכוחה היתרי בנייה להכשרת הבינוי המצוי בשטח (לאפשרות זו ראו, למשל: סעיף 38(4) לחוק התכנון הירדני). בדומה, גם הוראת בית המשפט זה בהחלטתו מיום 3.2.2025 בעניין נואג'עה, שלפיה "ככל שישנם מבנים שנהרסו – שלא על-ידי הרשויות המוסמכות, ונוכח העדר אכיפה מצידן – לא ייזקפו לחובת העותרים פעולות ארעי שנועדו לשקם מבנים אלה בלבד", לא התכוונה לכונן הסדר תכנון ייחודי שבמסגרתו יוכלו העותרים לפעול להסדרת הבינוי מושא העתירה דנן. מטרתה היחידה של הוראה זו הייתה לאפשר לעותרים להקים מחדש את אשר נהרס על-ידי הפורעים, בבחינת השבת המצב לקדמותו. למעשה, בהחלטה הנ"ל הובהר, "ברחל בתך הקטנה", כי הדברים נאמרים "מבלי לנקוט עמדה ביחס למעמד החוקי של הבינוי הארעי במקום...". העולה מן האמור לעיל הינו כי בניגוד לסברת העותרים, בפסקי הדין בעניין בטאט ובעניין נואג'עה לא הוכר עבור העותרים מסלול תכנון ייחודי וייעודי שבמסגרתו יוכלו הם להסדיר את הבינוי מושא העתירה דנן. כל שניתן להם הוא שהות לפעול, באחד מהנתיבים המעוגנים בחוק, לצורך הסדרת התיישבותם במקום. אשר על כן, ככל שהעותרים מעידים על עצמם כי לא כך פעלו, אלא שהגישו בקשה ייחודית שאינה בגדר בקשה לאישור תכנית תכנון, ברי כי ממילא אין עניינם מצוי בגדר החריג הקבוע בפרט 2(2) לתוספת הרביעית לחוק, שאז היה עלינו לבחון האם מדובר בתכנית תכנון מקומית – שאז הסמכות לדון בהחלטות מושא העתירה הייתה נתונה גם לבית המשפט לעניינים מנהליים; או שמא בתכנית תכנון מתארית או מחוזית, שאז הסמכות לדון בעתירה הייתה נתונה לבית משפט זה (ולמען הסר ספק, יובהר כי אין באמור כדי להעיד, ולו ברמז, כי היה על העותרים להגיש תכנית תכנון מתארית או מחוזית דווקא, או כי האפשרות לעשות כן נתונה להם מכוח חוק התכנון הירדני). הנה כי כן, משבפנינו עתירה כנגד החלטת רשות תכנון לפי חוק התכנון הירדני, ומשלא חל בעניינו אחד החריגים הקבועים בפרט 2 לתוספת הרביעית לחוק, אזי שדין העתירה דנן להידחות, על הסף, מחמת קיומו של סעד חלופי (ראו: בג"ץ 3194-06-25 חרופה נ' המנהל האזרחי ביהודה ושומרון, פסקה 4 (5.11.2025); בג"ץ 41216-08-24 אבו גאבר נ' הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש, פסקאות 8-7 (8.9.2025); בג"ץ 834-05-25 יאמין נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה, פסקאות 9-7 (9.6.2025)). סיכומו של דבר: העתירה נדחית בזאת. על מנת לאפשר לעותרים שהות לצורך הגשת עתירה מתאימה לבית המשפט לעניינים מנהליים, ככל שהם חפצים בכך, הסעד הארעי שניתן בהחלטתי מיום 2.9.2025 מוארך ב-30 ימים ממועד מתן פסק דין זה. בנסיבות העניין דנן, אין צו להוצאות. ניתן היום, ט' טבת תשפ"ו (29 דצמבר 2025). דוד מינץ שופט יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת