טל דינר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 363/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 363/05 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: טל דינר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין וגזר דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 7.12.04, בת.פ. 40007/03, שניתנו על-ידי כבוד השופט ג' קרא. תאריך הישיבה: כ"ג בניסן התשס"ה (2.5.05) בשם המערער: עו"ד אבי אודיז; עו"ד שחר גרייף בשם המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: פתח דבר בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ג' קרא) הרשיע את המערער בת.פ 40007/03 בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 + סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), וגזר עליו שלושים חודשי מאסר, מתוכם חמישה עשר חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים. בנוסף, המערער יפצה את המתלונן בסך 10,000 ש"ח. כתב האישום כנגד המערער הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. על-פי הנטען בכתב האישום, המערער אשר שירת כשוטר במשטרת ישראל, ביחידה לליווי זרים שבמנהלת ההגירה, ביקר בלווית שוטרים נוספים בדירה בתל-אביב בה שהו אזרחים סיניים, וביניהם המתלונן. בין המערער לבין המתלונן התפתח עימות בדירה, במהלכו דקר המערער את המתלונן בביטנו באמצעות סכין שהיתה באמתחתו וגרם לו לחתך עמוק. כתוצאה מן הדקירה דימם המתלונן ונגרם לו קרע בעורק ראשי בבטן. המתלונן הובהל לבית-החולים במצב קשה, שם הוא נזקק לניתוח דחוף, במהלכו גם נכרת כיס המרה שלו. בתגובתו לכתב האישום, טען המערער, כפי העולה מהכרעת הדין של בית-המשפט המחוזי, כי בעת שביקר בדירת המתלונן יחד עם שוטרים נוספים מהיחידה, וזאת במסגרת תפקידם כשוטרים במחלקת ההגירה, תקף אותו המתלונן בגופו ועם פלס מתכת, ומתוך הגנה עצמית ואילוץ, דקר המערער את המתלונן בביטנו באמצעות סכין, שנפלה מחגורתו של המערער במהלך המאבק עם המתלונן. המערער כפר בעובדה, כי נגרם למתלונן חתך בעומק 15 ס"מ. לטענתו, חומרת הנזק נובעת מהתנהגותו של המתלונן, שנמלט מהדירה, למרות פציעתו, אף שהוזמן עבורו אמבולנס על-ידי השוטרים, ונמצא רק כעבור שלוש שעות במרחק רב מן הדירה, לאחר שאיבד דם רב. פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, וזאת לאחר שסקר בהרחבה ובאריכות את הראיות והמוצגים שהוגשו בתיק דנן. בית-המשפט המחוזי קבע, כי על-פי גרסת המערער עולה, כי סיפור המעשה התחיל בכך שהמתלונן ביקש לתקוף אותו, לאור סירובו של המערער להחזיר לו את הדרכון, שכן פנה אליו בצורה מאיימת כשהוא מצויד בפלס מתכת, אז המערער נסוג לאחור, מעד ונפל. משנפל, השתחררה הסכין אותה החזיק תדיר בחגורתו, והוא תפס אותה בידו. המתלונן המשיך להתקדם לעברו בצורה מאיימת. המערער ניסה להדוף עם רגלו את המתלונן ולמנוע ממנו מלהתקרב לעברו, ומשראה כי אינו מצליח בכך והמתלונן ממשיך לנסות להתקרב אליו כשהוא מניף לעברו את הפלס, דקר אותו המערער בעזרת הסכין שאחז בידו, עזב את הסכין כשזו תקועה בבטנו של המתלונן. בשלב זה, ולקריאת עזרה מצדו, הצטרפו שני חבריו של המערער, ויחדיו השתלטו על המתלונן. התרשמותו של בית-המשפט המחוזי מן המערער, הן מתוך קריאת אמרותיו השונות, והן ממהלך עדותו בבית-המשפט היתה שלילית ביותר. עוד נקבע, כי למערער מושגים מעוותים לגמרי באשר לאמירת אמת ושקר. התרשמות זו התבססה על העובדה, כי המערער שיקר בהודעותיו המרובות במשטרה, כאשר רק בשלבים מתקדמים יחסית של החקירה המשטרתית, מצא המערער לנכון להודות בביצוע הדקירה, תוך "עטיפת" הודייתו במעטפת של "הגנה עצמית" וכורח הנסיבות שנקלע אליו עקב התנהגותו הפרועה והבלתי צפויה של המתלונן. המערער הסביר לבית-המשפט, כי שיקר בהודעותיו במשטרה על שום המצב הנפשי הקשה שהיה נתון בו. בית-המשפט המחוזי דחה טענה זו וקבע, כי היא איננה מקובלת עליו, שכן המערער לא שיקר בלחץ החקירה, ולא בלחץ התרחשות האירוע, אם כי שקריו היו מחושבים משסבר, כי דרכם יוכל לחמוק מהאשמה שהוטחה בו. עוד נקבע, כי המערער ידע, כי לא היו עדים להתרחשות אירוע הדקירה, שכן איש מן השוטרים האחרים בצוות עמו לא ראה כיצד התרחש אירוע הדקירה, ואז החליט המערער "לבנות" את גרסת אירוע הדקירה, כך שהוא לא יפליל את עצמו. מסקנתו של בית-המשפט המחוזי היתה, כי משהלך והסתבך המערער בשקריו, ומשהבין תוך כדי חקירותיו ועימותיו עם חבריו לצוות, כי שקריו אינם יכולים לעמוד לאורך זמן, בחר להודות בביצוע הדקירה, תוך שהוא מבקש להסבירה על רקע של הגנה עצמית. בית-המשפט המחוזי עוד הוסיף וקבע, כי אין להסכים עם טענת בא-כוח המערער כי שקריו של מרשו מצומצמים ומתרכזים בעובדה עקרונית אחת, שהינה זהותו של מי שדקר את המתלונן. בית-המשפט המחוזי קבע, כי טענה זו לא יכולה לעזור למערער וזאת חרף העובדה שמדובר בשקר מהותי שמצוי בחזית המריבה. עוד נקבע, כי אין המדובר בשקר כמותי גרידא, אלא בשקר איכותי ביותר, כאשר בנושא הדקירה עצמה מסר המערער מספר גרסאות באשר לאופן התרחשות הדקירה, כאשר המערער היה "יצירתי מאוד" בהמצאת שקרים שכל מטרתם היתה להרחיק את עצמו מאירוע הדקירה. לגישת בית-המשפט המחוזי "איכותיות" השקר מאפילה אפוא על "כמותו". בית-המשפט המחוזי קבע, כי גרסתו של המערער ככל שזו עלתה במהלך עדותו בבית-המשפט, באשר לאופן התרחשות הדקירה, הינה גרסה כבושה, ומכל מקום, היא גרסה השונה אף מגרסתו שנמסרה במהלך הודייתו, זאת מבלי להידרש עדיין לגרסאותיו הקדומות בפני חברי צוות החקירה. בנוסף נקבע, כי בעדותו של המערער בבית-המשפט הוא תיאר את האירוע בכך שהוא מעד, נפל לרצפה, חש מאוים ובסכנת חיים, נטל את הסכין מן הרצפה ותוך כדי ישיבתו על הרצפה, ולאחר שכשל בהדיפת המתלונן ברגלו, הוא דקר אותו באמצעות הסכין. בית-המשפט בחן את כל אמרותיו, הודעותיו ועדותו של המערער וקבע, כי המערער שיקר ללא עכבה, ושקריו ליוו אותו גם במהלך עדותו בבית-המשפט, וכי לא רצונו החופשי של המערער הוא שגרם לו להוציא את גרסתו החדשה, אלא התפתחות חקירתית אובייקטיבית שאינה תלויה בו. על-כן צריך לבחון את הגרסה החדשה במשנה זהירות. באשר לסכין שנשא עליו, קבע בית-המשפט המחוזי, כי אף אחד מהסבריו השונים של המערער אינו מתקבל על דעתו. הן משטען, כי הסכין שימשה לו לצורכי הגנה עצמית והן כשטען, כי משמשת אותו לדייג. בהכרעת הדין נקבע, כי ריבוי הסבריו של המערער בא לכסות על האבסורד שהתקיים בהתנהגותו של המערער, שוטר ואיש חוק, שהחזיק ונשא על גופו סכין ללא כל סיבה מוצדקת, כאחרון העבריינים. באשר לשטיפת הסכין לאחר האירוע, התרשם בית-המשפט, כי מעשה זה מצביע יותר מכל על תחושת אשמה שהמערער חש בסמוך לאירוע, וכי היא באה בהמשך ישיר כהשלמה לשקריו של המערער, באשר לזהות הדוקר ולאופן שבו התבצעה הדקירה. אשר למתלונן, התרשמותו של בית-המשפט המחוזי מעדותו של המתלונן היתה חיובית, למעט שקריו בשתי נקודות: האחת, האם הזדהה המערער וחבריו בפני המתלונן וחבריו כאנשי המשטרה? על-כך השיב בית-המשפט בחיוב, בעוד המתלונן דחה זאת מכל וכל. השניה, האם דרש המערער את הדרכון באיומי סכין וסירב להחזירו באיומי סכין? על כך השיב בית-המשפט בשלילה, בעוד שהמתלונן עמד על זאת שאכן כך אירע הדבר. אף-על-פי-כן, עמד בית-המשפט על התרשמותו החיובית מן המתלונן וקבע, כי אין בשקרים אלו כדי לפגום במהימנות גרסתו הכוללת, אשר לאופן שבו התרחש אירוע הדקירה ולזהותו של האיש שדקר אותו. לאחר בחינת כל הראיות הגיע בית-המשפט המחוזי למסקנה עובדתית, כי אירוע הדקירה התרחש בעת בדיקת דרכונו של המתלונן על-ידי המערער, אשר החזיק בדרכון וסירב להחזירו. המתלונן לא השלים עם סירובו של המערער להחזרת הדרכון, וביקש מהמערער, כי יחזיר לו אותו. "שפת גופו" של המתלונן היתה מאיימת. המערער חש מאוים, והוציא את סכינו אל מול פניו של המתלונן. בעת האירוע, כך קבע בית-המשפט המחוזי, נכחו בחדר רק המערער והמתלונן, וכל אחד מהם מספר את גרסתו לאשר אירע מהשלב הזה. לפי גרסת המערער, המתלונן החל לאיים עליו באמצעות פלס מים תוך שהוא דורש את החזרת הדרכון לידיו, בעוד המתלונן טוען, כי המערער דרש וקיבל ממנו את הדרכון באמצעות איומי סכין, וסירב להחזירו באיומי סכין, ובשלב מסוים דחף המערער את המתלונן ותוך כדי דחיפות הוא דקר אותו באמצעות הסכין שהיה בידו. מבין שתי הגרסאות, באשר לאופן שבו התרחש אירוע הדקירה, גרסת המתלונן היתה מקובלת על בית-המשפט. לדברי המתלונן, הנפת הפלס כלפי המערער היתה רק בשלב מאוחר יותר של האירוע, ולאחר שהמערער דקר אותו באמצעות הסכין. רק אז הניף את הפלס כלפי המערער בתנועה מאיימת וביקש לפגוע בו, אך לא לפני כן. מסקנתו של בית-המשפט היתה, כי המערער עצמו, במהלך תיאורו את אירוע הדקירה שסיפר עליו לראשונה בהודעתו במח"ש, התקשה להסביר לחוקר כיצד התרחש אירוע הדקירה ובאיזה סכנה היה נתון כאשר הוא הגן על עצמו ונאלץ לעשות שימוש באותה סכין. תיאוריו של המערער בהודעתו בה החליט לספר את כל האמת, הינם נטולי פרטים, כאשר הוא מתחמק מכל תשובה שיש בה כדי להסביר את המניע שהביאו לכדי דקירתו של המתלונן, כאשר המערער מסתפק בתיאורים כלליים של סיטואציה מלחיצה. בית-המשפט המחוזי דחה את גרסת המערער, כי מעשה הדקירה היה במסגרת הגנה עצמית. בהכרעת הדין נקבע, כי משלא עבר המערער את הסף המינמלי הנדרש להתנהגות שיכולה להסביר את דקירתו של המתלונן במסגרת של הגנה עצמית, לא היה מקום לדון בסוגיה זו על היבטיה המשפטיים. שתי נסיבות עמדו לרועץ נגד קבלת גרסתו של המערער, לפיה הוא היה נתון במצב של סכנת חיים עקב מעשיו של המתלונן. האחת, נעוצה בהיעדר כל סימן אלימות על גופו של המערער, להבדיל מחבריו האחרים שהיו במגע גופני עם המתלונן, שעל גופם כן נמצאו סימני אלימות, בעוד המערער, שלדבריו הלך מכות עם המתלונן, אין על גופו זכר לבדל מעשה אלימות שנעשה כלפיו. השניה, נעוצה בתיאור אירוע התקיפה, על-פי גרסת המערער, שבמהלכו, המתלונן תקף את המערער, במכות ושניהם נלחמו אחד בשני, כאשר המתלונן משתמש בפלס הברזל שאחז בידו במהלך אותה תקיפה, בעוד שאסף, שהיה ראשון המגיעים לחדר שבו נכחו המערער והמתלונן לבדם, לא הבחין במתלונן כאשר הוא תוקף את המערער, ולא ראה אותו מחזיק בתנועת הנפה מאיימת את פלס המים כמבקש להכות בו את המערער. דיון המערער שטח את ערעורו על פני עשרות עמודים, וכיסה למעשה כל נקודה וכל פיסה ראייתית אשר בא זכרה בהכרעת הדין של בית-המשפט המחוזי, לרבות העדויות והמוצגים שהוגשו בתיק דנן. המערער ניסה ללא לאות לשכנענו הן בהודעת הערעור הארוכה והן בדיון בפנינו בעל-פה, כי זיכויו מהאשמות שהורשע בהן בבית-המשפט המחוזי הוא הפסק הצודק והמתבקש במקרה זה. לאחר עיון מדוקדק בהכרעת הדין, בהודעת הערעור ובכל הראיות שהוגשו בתיק, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. בערעור שבפנינו חוזר המערער על כל פרשת ההגנה שנטענה בבית-המשפט המחוזי. עיקר הערעור דנן נסוב סביב הקביעות העובדתיות של בית-המשפט המחוזי, ומשכך הם פני הערעור, ידנו קצרה מלהושיט למערער סעד של זיכוי מאשמה. הלכה היא, כי בית-המשפט בשבתו כערכאת ערעור אינו נוהג להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית ששמעה את העדים והתרשמה מהן באופן בלתי אמצעי ובחנה אותן, למעט במקרים חריגים (ראו ע"פ 3824/04 פתוי טקלה פוקלו נ' מדינת ישראל, (לא פורסם); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 774 (להלן: פס"ד שוורץ)). אין זה מספיק להצביע על שורה של תמיהות, אפילו הן רבות, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שלא יכול היה השופט להתרשם כפי שהתרשם (ראו ע"פ 5317/03 אברהם זריאן נ' מדינת ישראל, (לא פורסם)). יש שערכאת הערעור תתערב בממצאי מהימנות וזאת במקום שבו נעשתה טעות הנובעת מהתעלמות מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל, כגון סתירות בעדויות, תמיהות הנותרות ללא מענה ונתונים בעלי משקל (פס"ד שוורץ, עמ' 774). אך אין זה הדין במקרה שלפנינו, ולהלן אנמק. המערער הצביע על שלל של תמיהות וסתירות נקודתיות בעדויות ובראיות. משקלן של סתירות ותמיהות אלו הוא המבחן הקובע אם יש בכוחן של תמיהות וסתירות אלו להביא לזיכויו של המערער. בית-המשפט המחוזי ענה על עיקר הסתירות והתמיהות, וקבע את אשר קבע כמבואר לעיל, ולא ראיתי לנכון להתערב בקביעות אלו, מאחר ומשקל התמיהות שהעלה המערער אינו מצדיק הפיכת הכרעת הדין על פניה. שקריו של המערער לאורך כל החקירה ועד לעדותו בבית-המשפט, כפי שזה התבטא בהכרעת הדין ומעיון במוצגים ובפרוטוקול הדיון, עומד לרועץ כנגד חפותו, ומפחית עד מאוד ממשקלן של התמיהות שהצביע עליהן בעצמו, עד שלא נותר בידנו אלא לדחות את הערעור. אין בידי לקבל את טענת המערער, כי לא מסר מלכתחילה את מלוא האמת לענין היותו הדוקר מן הטעם, כי לאחר האירוע היה נסער, לחוץ ומבולבל, כתוצאה מהנסיבות הבלתי שגרתיות והתוצאה הבלתי שגרתית של האירוע, והן בכך שחשש שלא יזכה לאמון וליחס הוגן ממחלקת חקירת שוטרים אשר יבקשו להפלילו בכל מחיר. ער אני לטענת המערער, כי ותק של חודשים ספורים במשטרה, עשוי להסביר את הלחץ והבלבול אליו נקלע. אך על-אף זאת אין בכוחו של הסבר זה להצדיק את שלל הגרסאות שסיפק באשר לעובדות האירוע, וכוונתי היא בעיקר לגרסאות שסיפר מיד לאחר שבחר להודות בעובדות האירוע. המערער מצביע בערעורו על סתירות ותמיהות, ומנסה להצליב בין העדויות והראיות והקביעות של בית-המשפט המחוזי. להלן התייחסות לטענות אלה: המערער חולק על מסקנת בית-המשפט באשר לאירוע הדקירה. כאמור, לטענת המערער, אירוע הדקירה בא לאחר שהוא ניסה להדוף את המתלונן בעזרת רגלו, המתלונן נסוג צעד לאחור, ומייד שב בנסיון לתקפו בעזרת הפלס. המערער אשר שכב על הרצפה הרים את הסכין, אשר בזמן ששכב על הרצפה ידו נגעה בה, וכשהמתלונן ניסה להנחית את הפלס, המערער, אשר היה נתון בסכנה ממשית לחייו, או לפחות לגופו, פתח את הסכין בידו השמאלית, ודקר את המתלונן מתוך הגנה עצמית. כפי שציינתי לעיל, בית-המשפט המחוזי, סיכם את אופן התרחשות אירוע הדקירה כדלקמן (ראו עמ' 28 להכרעת הדין): "בעת בדיקת דרכונו של המתלונן על ידי הנאשם, החזיק הנאשם בדרכונו של המתלונן, וסירב להחזירו. המתלונן לא השלים עם סירובו של הנאשם להחזרת הדרכון, וביקש מהנאשם כי יחזיר לו אותו. "שפת גופו" של המתלונן היתה מאיימת. הנאשם חש מאוים, והוציא את סכינו אל מול פניו של המתלונן." בית-המשפט המחוזי הגיע למסקנה זו, לאחר שבחר בגרסת המתלונן כאמינה. לפי העולה מהכרעת-הדין, על אשר התרחש בחדר שבו נכחו רק המערער והמתלונן בסיטואציה הזו, לא היו עדים. ובין גרסת המתלונן וגרסת המערער, בחר בית-המשפט המחוזי בגרסת המתלונן בתור גרסה אמינה יותר. לטענת המערער, מסקנה זו, שגויה בבסיסה. לטענתו, העד אבנר רוט, נכח בחדר וראה את אשר התרחש, ולכל הפחות ראה את אירוע הדקירה המתואר לעיל, על אף שהודה כי לא ראה את הדקירה עצמה. לשיטת המערער, עד התביעה אבנר רוט, תיאר בעדותו את השתלשלות האירועים, כפי שראה אותם מרגע כניסת השוטרים לדירה ועד לתקיפת המתלונן את המערער, באותו אופן בו תיאר זאת המערער. אבנר העיד בעדותו הראשית (ראו עמ' 87 לפרוטוקול): "ת. בשלב הזה הייתי בחדר המטבח, ממש קרוב לדופן, בעצם לקראת הדופן של הדלת של החדרון. ש. והיכן היה טל? ת. טל היה עם הסיני, היה בתוך החדרון הזה. ראיתי את הסיני מחפש, מפשפש לו בכליו ומתחיל לחפש, בסופו של דבר הוא מצא את הדרכון. הוא נתן את הדרכון לטל, טל עשה בדיקה, ראה שהסיני לא חוקי, ש. על סמך מה אתה אומר את זה? ת. על סמך ששאלתי אותו, הוא אמר לי הוא לא חוקי, הוא לא נראה חוקי. הסיני רצה את הדרכון בחזרה. ש. איך, תתאר לנו מה היה שם. ת. הוא בקול רועש, רועם כזה, כמו שאיזה אחד שהולך להתאבד, באמת, אחוז תזזית, ממש כזה באטרף, באמוק בשפה פשוטה והיה לו גם תיק נייד קטן כזה שהוא החזיק אתו, בדיעבד ראיתי אחרי זה, זה היה התיק הכלים שלו. טל לא החזיר לו את הדרכון, ש. איך הוא ביקש את הדרכון חזרה, הסיני? ת. הוא עשה את זה בתנועות ידיים של כאילו, תביא, תביא וטל אמר לו, לא, אני לא מביא לך את הדרכון, לא מביא. אז הוא התחיל להשתולל, הוציא פתאום איזה פלס ברזל, דחף את טל, מה שאני זוכר, הוא דחף את טל, טל נפל על הרצפה, הוא ניסה ממש להרביץ לו, אני בשלב הזה נכנסתי וניסיתי, כל הזמן התמקדתי במוט ברזל הזה, בפלס הזה, כי קצת יצא לי לעבוד בבניין ואני יודע מה זה פלס ברזל, זה לא דבר סימפטי, החלה התגוששות, ש. בין מי למי? ת. בין טל לסיני ואני כל הזמן מנסה לנטרל את הסיני מהפלס, לא כל התייחסתי למגע ביניהם כמו הפלס, התרכזתי בפלס. טל התרומם מהרצפה ובשלב מסוים הוא שלף את הנשק ואמר לו, לא זוכר מה הוא אמר לו אבל הוא אמר לו משהו כמו, תפסיק, לא יודע, לא זוכר את זה בדיוק, אבל אני יודע שהוא שלף את הנשק ואמר לו להירגע, פחות או יותר. בשלב זה אני יצאתי מהחדר ועמדתי במפתן, אבל כל הזמן אני בעין, אני רואה את המגע ביניהם, ש. ואתה בדלת. ת. כן. בשלב זה נסוגתי לאחור וטל קרא לאסף, בוא, בוא, אסף זינק קדימה, נכנס פנימה לחדר ובא במגע מלא עם הסיני, החדר מאוד קטן, מאוד צפוף, איך שהדביקו אותו למגע, נכנסתי לתמונה שוב," מקובלת עליי טענת המערער, כי עדות זו סותרת למעשה את מסקנת בית-המשפט, שכן, העד אבנר רוט, ראה את כל אשר אירע מהרגע שבו ביקש המערער את הדרכון ועד לרגע שבו השתלטו על המתלונן. אומנם תהיות נוספות עולות אם נקבל את גרסת העד לבדה: אם אכן העד הנ"ל ראה את כל אשר אירע מההתחלה, הכיצד לא ראה את אירוע הדקירה עצמו? על-כך השיב המערער, כי העד העיד על כך שבשלב מסוים הוא ראה את המערער נותן אגרוף חזק לבטנו של המתלונן. לשיטת המערער, אגרוף זה הוא למעשה הדקירה עצמה. המערער מחזק סברה זו מתשובת העד. משנשאל העד אם הוא חושב כי יתכן שאותו אגרוף הוא למעשה הדקירה, הוא ענה "הכל יכול להיות, אני לא יודע", ואף חזר על תשובתו, כי הדבר אפשרי גם פעם נוספת. המערער מנסה להוכיח ללא הצלחה כי העד ראה את מעשה הדקירה בצורת אגרוף שנותן המערער למתלונן, ובכך להוכיח כי מעשה הדקירה בוצע תוך כדי המאבק ומתוך הגנה עצמית. אין בידי לקבל סברה זו. העד אישר, כי אכן ראה את האגרוף שנתן המערער לבטנו של המתלונן, אך משנשאל העד באיזה שלב זה היה, הוא העיד כי איננו זוכר (ראו עמ' 104 לפרוטוקול ש' 3): "העד: ראיתי את טל נותן אגרוף, זה הכל. תשאל אותי עוד אלף פעם, אני אגיד לך, לא ראיתי את הסכין. עו"ד אודיז: באיזה שלב זה היה, זה בשלב הראשוני של המאבק. נכון? העד: אני לא זוכר באיזה שלב זה היה. " ובהמשך החקירה הנגדית (עמ' 105-106), נשאל העד: "ש. יכול להיות שהאגרוף לבטן היה לפני השלב שהוא שלף את האקדח? ת. לא. ש. למה לא? ת. כי אחרי זה היה מאבק פיזי. ש. כלומר טל, עם האקדח ניהל אתו את אותו מאבק פיזי אח"כ? ת. לא זוכר איזה שלב טל, היה שלב, ש. אז בוא תגיד את האמת, תגיד שאתה לא זוכר. ת. אתה רוצה שאני אענה, תן לי לסיים. היה שלב שטל כנראה החזיר, אני לא זוכר במדויק, אבל סביר להניח שטל החזיר את הנשק למקום והוא התגושש עם הסיני וזה שלב שהייתי בתמונה ואז אחרי זה טל נשאר לרגע לבד עם הסיני, הוא קרא תוך כדי לאסף, אני הלכתי לאחור לרגע, אסף נכנס ואני אחרי זה עוד פעם נכנסתי לזירה למגע מלא." (הדגשה שלי - ס.ג') חשוב לציין, כי השלב של שליפת האקדח היה השלב האחרון שסיים את ההיתקלות שבין המערער לבין המתלונן, ובשלב זה נכנסו יתר חבריו של המערער והשתלטו על המתלונן, בעוד המערער נושא את אקדחו. נשאלת השאלה עתה, איכה יתכן, כי האגרוף שנתן המערער היה אחרי השלב של שליפת האקדח, שזה כאמור השלב האחרון? העד עצמו דוחה כל אפשרות שמא האגרוף היה לפני שליפת האקדח, דהיינו דוחה את האפשרות שהאגרוף היה במהלך המאבק. משכך הם פני הדברים, עולה תמיהה אחת גדולה כנגד האפשרות, כי האגרוף שנתן המערער למתלונן היה למעשה הדקירה עצמה. העד לא הצליח להצביע על השלב בו ניתן האגרוף, העד אף מסרבל את עצמו בין השלבים, עד שהוא בוחר לעצמו סברה או הנחה, כי יתכן שהמערער החזיר את נשקו למקום והמשיך להתגושש עם הסיני. קטע זה מתוך העדות הינו מלא ספקות ואיננו בהיר, ומשכך הם פני הדברים, לא ניתן לראות בו כתימוכין לסברה שהעלה המערער ובה הוא מקשר את האגרוף לדקירה. משנמצאה הסברה הזו ללא תימוכין, אין בידי אלא לדחות אותה. המערער עצמו כפי שזה עולה מטענותיו בהודעת הערעור טוען כי, הסבריו של העד כפי שפורטו לעיל, אינם מבוססים, אלא מדובר בהמצאה רגעית של העד ובפרי דמיונו בלבד. המערער טוען, כי יש לדחות את "השערותיו" של העד, לפיהן אולי הוא החזיר את אקדחו למקום בשלב כלשהו, והמשיך להיאבק במתלונן ונתן לו מכת אגרוף לבטנו, ואחר כך הוציא שוב את אקדחו. לשיטת המערער, השערות אלו אינן עומדות במבחן הסבירות, ההיגיון והשכל הישר. לא ברור לי, הכיצד המערער, המטיל דופי באמינות דבריו והשערותיו של העד, ככל שהם לא מתיישבים עם פרשת ההגנה שלו מחד גיסא, נאחז באמרות אחרות שיצאו מפיו כדי לבסס את השערותיו שלו? המערער מנסה לפרק לגורמים קטע קצר מאוד מתוך עדות העד, ו"לצוד" מתוך קטע זה את מה שמתיישב עם קו הגנתו, ולהטיל דופי במה שעלול לפגוע בו. קו הגנה זה אינו מקובל עלי. משדחיתי את טענת ההגנה, ככל שהיא מתייחסת לעניין זה, לא נותר בידי אלא לקבל את קביעת בית-המשפט המחוזי, לפיה העד אבנר רוט התייחס לשלב שאחרי דקירת המתלונן, דהיינו, הוא היה עד לאירוע שהיה בין המערער למתלונן אחרי שהמתלונן נדקר. המערער כאמור, דוחה קביעה זו. שני טעמים נוספים הביאוני להסכים עם קביעה זו. האחד, המערער עצמו ציין לאורך כל הדרך, החל מהרגע בו הודה במעשה, כי אף אחד מחבריו לא היה עד לאירוע הדקירה. ראו עמ' 4 ל-ת/11 שהינו תמליל השיחה בה מודה המערער לראשונה, כי הוא דקר את המתלונן: "טל : [..] תוך כדי המכות אני החזקתי את הסכין הוא לא החזיק את הסכין מעולם ואסף ואבנר לא היו בגלל זה הם אמרו לך שהם לא ראו והם באמת לא ראו והוא לא היה, כשהם נכנסו הסכין הייתה למטה [..]" (ההדגשה שלי-ס.ג') ובהמשך בעמוד 5: "החוקר: איפה אבנר היה? באותו שלב? טל: אני לא חושב שהיה בחדר, יכול להיות שהיה מאחורי ולא ראיתי אותו. לא הוא לא היה מאחורי סליחה הוא היה במרכז החדר האמצעי בחוץ." (ההדגשה שלי – ס.ג') ראו גם את ת/7 (ההודעה הראשונה בה מודה המערער כי דקר את המתלונן): "[..] באמת נפלתי אחורה, נפל לי המירס ונפלה לי הסכין, המשכתי להיאבק עימו, נאבקתי אתו קצת ובשלב זה לא ראיתי את אבנר ואסף בחדר. מתוך לחץ וחשש לחיי הרמתי את הסכין שהייתה על הרצפה לידינו והמשכתי להיאבק אתו." (ההדגשה שלי-ס.ג') ראו גם את ת/9 בעמ' 1, שהינו תמליל החקירה המשותפת שנערכה למערער ולעד אבנר רוט (שיחה זו נערכה לפני שהמערער הודה במעשה): "החוקר: יש סתירה בין מה שאתה אומר למה שהוא אומר. אבנר: הבנתי שיש סתירה החוקר: מה אתה אומר? אבנר: מה שאמרתי. טל: מה הסתירה? החוקר: מה הסתירה? תסביר לו. אבנר: הוא טוען שאני הגעתי בשלב מאוחר יותר באירוע. החוקר: ומה אתה אומר? אבנר: אני אומר שאני הייתי אחרי תחילת האירוע. הוא היה אתו בחדר ואני הייתי צמוד לדלת. וכשהאירוע התחיל להתגלגל, בתקיפה שהסיני תקף אותו, אז הצטרפתי וניסיתי..." (ההדגשה שלי-ס.ג') לאור האמור לעיל, המסקנה המתגבשת היא, כי העד היה נוכח לאחר אירוע הדקירה, והמסקנה המתבקשת מהצלבת ההודעות שלעיל היא, כי הדקירה היתה בתחילת האירוע וכי העד לא ראה את הדקירה בכלל, והוא היה עד לאירוע שאחרי הדקירה. הטעם השני טמון בהתנהגות המתלונן כפי שתיאר אותה העד אבנר רוט. חלק נרחב מעדותו של העד הנ"ל צוטט לעיל. ראו עמ' 87 לפרוטוקול: "הוא בקול רועש, רועם כזה, כמו שאיזה אחד שהולך להתאבד, באמת, אחוז תזזית, ממש כזה באטרף, באמוק בשפה פשוטה והיה לו גם תיק נייד קטן כזה שהוא החזיק אתו, בדיעבד ראיתי אחרי זה, זה היה תיק הכלים שלו. טל לא החזיר לו את הדרכון." ראו גם ת/9 (תמליל השיחה בין העד, המערער וחוקריו), עמ' 2: "החוקר: בשלב הזה רק הסיני מאיים עליו עם ה.. העד: הסיני מאיים עליו רשמי לדפוק לו את זה בראש. החוקר: ואז מה קורה? העד: בצעקות בטירוף באמוק כמו איזה מחבל מתאבד. " ובעדותו בבית-המשפט העד אבנר רוט ציין (ראו עמ' 105 לפרוטוקול): "בשלב לאחר מכן, שבשלב הזה אני נכנס לחדר ומנסה לתפוס את הפלס לסיני, טל קם והסיני היה לו הרבה כוח, כמה שהוא קטנצ'יק, היה לו הרבה כוח בגלל כל האדרנלין שנכנס ולא צריך לספר, בן אדם שהוא בסכנה. באותו שלב טל שלף את הנשק, זה השלב שאני זוכר שהוא שלף את הנשק." תיאור זה של אדם מתפרע, שגופו מפריש את כל האדרנלין שיש לו, אדם שאוגר את כל כוח גופו וכל עז נשמתו, והדוהר עם פלס ביד לכיוון המערער, בקול צועק, רועם, באטרף באמוק, תיאור זה איננו מתאים לאדם שרוצה לקבל את דרכונו בחזרה. אני משוכנע, כי זוהי תגובתו והתנהגותו של מי שספג מכה אלימה ביותר, מכה שהיא לא פחות מדקירת סכין בבטן, בעומק של 15 ס"מ בחלל גופו. חיזוק למסקנתי זו אני מוצא בדברי המערער עצמו, אשר תיאר את התנהגות המתלונן מייד אחרי הדקירה. המערער תיאר באופן דומה לחלוטין, ואף השתמש באותם מילים שהשתמש בהם העד רוט לתיאור התנהגות המתלונן. ראו עמ' 128 לפרוטוקול: "הנאשם: בשלב הדקירה, כשאני ממש דוקר אותו, הוא קצת הלך אחורה, הבן אדם בכל זאת קיבל דקירה, אבל הוא לא הפסיק אפילו לרגע, הוא בן אדם שנכנס לאיזה שהוא טירוף, משהו בעמוק, גם כשהוא קיבל את הסכין הוא עדיין המשיך לתקוף, ועדיין היה בצורה כזאת עם הפלס[..]" (ההדגשה שלי – ס.ג') תיאור זה מחזק עוד יותר את מסקנת בית-המשפט המחוזי, כי אירוע הדקירה היה ללא נוכחות עדים וכי המערער דקר את המתלונן מיד בתחילת האירוע, ומשנכנס העד רוט לתמונה, הוא היה עד להתנהגות המתלונן שצוינה לעיל, היינו מאותו רגע שבו המתלונן מיד אחרי הדקירה, כשרצה להלום במערער, ועד לרגע בו השתלטו המערער ויתר חבריו על המתלונן. משקבעתי לעיל, כי הדקירה היתה ממש בהתחלה, וכי העד לא נכח בעת הדקירה, אלא בדיוק לאחר הדקירה, שכן הוא היה עד להתנהגות המתלונן אחרי הדקירה, אזי נשמט כל הבסיס לסברתו של המערער, כי האגרוף שנתן המערער למתלונן הינו למעשה אירוע הדקירה. לאור האמור לעיל, נחה דעתי, כי בצדק הגיע השופט המלומד למסקנה עליה חולק המערער, באשר לנסיבות בהן התרחש אירוע הדקירה. האם בהגנה עצמית עסקינן? בטרם אענה על שאלה זו אציין, כי הקביעה לעיל לפיה הדקירה היתה ממש בתחילת האירוע ולפני המאבק, מייתרת את הצורך מלדון בטענת המערער, כי הדקירה בוצעה מתוך הגנה עצמית. שכן, אם הדקירה בוצעה בהתחלה ולפני שהמתלונן תקף את המערער, אזי המערער לא היה נתון במצב של סכנה לא לחייו ולא לגופו, ועל כן, ניתן לדחות את הטענה הזו על הסף כבר עתה, אך למרות זאת בחרתי להתייחס לטענה זו, כפי שיפורט להלן. בין שתי הגרסאות באשר למניע לדקירה, בחר בית-המשפט בגרסת המשיבה, וקבע כי הדקירה לא בוצעה מתוך הגנה עצמית, אלא מתוך כוונה לגרום למתלונן נזק. בית-המשפט הגיע למסקנה זו לאחר שדחה את גרסת המערער כבלתי מהימנה, לאור התרשמותו השלילית מן המערער, וקיבל את גרסת המתלונן כמהימנה, לאור התרשמותו החיובית, למעט שתי נקודות בהן שיקר המתלונן (כמבואר לעיל), ועליהן ניסה להיתלות המערער בטענתו, כי יש לדחות את גרסת המתלונן כולה ולפסול אותה כבלתי מהימנה לאור שקרים אלו. אשר לעדות הכבושה של המערער, כאמור, בית-המשפט המחוזי קבע, כי גרסת המערער ככל שזו עלתה במהלך עדותו בבית-המשפט, באשר לאופן התרחשות האירוע, הינה גרסה כבושה, ומכל מקום, היא גרסה השונה מהגרסה אותה מסר במהלך הודייתו. לגישת בית-המשפט המחוזי, המערער הודה בפני חוקריו, כי דקר את המתלונן בטעות ובלהט המאבק, ואילו בעדותו בפני בית-המשפט, הוא ציין, כי ביצע את המעשה מתוך הגנה עצמית. בהכרעת הדין (עמ' 23) קובע השופט המלומד: "כאמור, בהודייתו ת/11, מתאר הנאשם את דקירת המתלונן כאירוע שהתרחש, "תוך כדי להט המאבק", לא מתוך הגנה עצמית, מתוך טעות ולא מתוך "כוונה להגן על עצמו." לטענת המערער, טעה בית-המשפט בקביעתו זו, שכן הוא טען החל מהרגע הראשון בו הוא הודה בביצוע הדקירה, כי הוא עשה זאת מתוך הגנה עצמית. על-כן, לשיטתו, אין מדובר בעדות כבושה. מסכים אני עם המערער, כי יצאה שגגה מלפניו של בית-המשפט המחוזי, והכוונה הינה לאמרות שייחס בית-המשפט למערער, אמרות שאכן לא נאמרו על-ידו. אכן, מעיון בת/11 עולה, כי האמרה "תוך כדי להט המאבק", נאמרה על ידי החוקר בשאלה שהפנה למערער, והיא לא נאמרה על-ידי המערער. בנוסף המשפט "מתוך טעות", לא נאמר על-ידי המערער מתוך הסבר, אלא נאמר על-ידו כחלק משאלה רטורית שהפנה לחוקר שלו: "לא מתוך טעות בן אדם מוציא סכין, אתה מסכים איתי?". על-כן, מסקנה זו של בית-המשפט המחוזי מקורה בשגגה, אך אין בכוחה של שגגה זו כדי להשפיע מאומה על יתר הקביעות בהכרעת הדין. בניגוד לקביעתו של בית-המשפט המחוזי, אכן המערער, ציין כבר בהודייתו הראשונה (ראו ת/11 עמ' 5), כי: "באמת חששתי לחיים שלי הוא באמת יכל לעשות משהו שלא היה עולה על הדעת היה לו ביד פלס." ובהמשך (בעמ' 6): "ואז הוא החל לתקוף, באמת נפלתי אחורה, נפלה לי הסכין המשכתי להיאבק עמו, נאבקתי אתו קצת ובשלב זה לא ראיתי את אבנר ואסף בחדר, תוך לחץ הרמתי את הסכין, תוך לחץ וחשש לחיי." החל מהרגע הראשון לאחר שבחר המערער להודות בביצוע הדקירה, טען הוא, כי ביצע את המעשה מתוך לחץ וחשש לחייו, אף אם לא נאמר הדבר בצורה ברורה וחד משמעית, אך לכל הפחות נאמר. על-כן, אינני מקבל את קביעת בית-המשפט, כי המערער כבש את עדותו בבית-המשפט, שכן, המערער לא כבש את עדותו, מאחר וטען עוד בחקירתו במשטרה, כי ביצע את הדקירה מתוך הגנה עצמית. יוצא אפוא, כי המערער, מהרגע שבו הודה בביצוע הדקירה טען, כי ביצעה מתוך הגנה עצמית ולא מתוך טעות או מתוך כוונה זדונית. נשאלת השאלה עתה, האם אכן יש מקום לקבל את טענת ההגנה העצמית? התשובה לשאלה זו הינה שלילית. על-אף שהמערער טען, כי ביצע את המעשה מתוך הגנה עצמית, עדיין, יש פער גדול וסתירה בין מה שסיפר לחוקריו לבין מה שהעיד בבית-המשפט. נסיבות ההגנה העצמית, כפי שתיאר אותן המערער בהודייתו הראשונה, שונים מאלה אשר העיד עליהן בבית-המשפט. במה דברים אמורים? בעדותו בבית-המשפט, מסר המערער את גרסתו לאירוע הדקירה. גרסה, שכאמור, נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי, לפיה האירוע התחיל כאשר המתלונן הרים פלס, ובצורה מאיימת הוא ביקש מן המערער את דרכונו בחזרה, המערער נבהל קצת והלך אחורנית, תוך כדי כך הוא מעד ונפל, וגם המירס והסכין שהיתה מונחת על חגורתו נפלו. כאשר נפל, המתלונן הלך אחורנית וכשהוא בא אליו עוד פעם, המערער ניסה להדוף אותו עם הרגל כשהוא חצי שכוב, המתלונן הלך אחורה, ושהוא בא אליו עוד פעם, הוא בא בצורה יותר תקיפה, בכוונה להלום בראשו עם הפלס, המערער גישש עם היד, נגע בסכין, פתח אותה ביד שמאל כשהוא חצי שכוב, ודקר את המתלונן בבטנו כשזה בא לקראתו (ראו עמ' 126-127 לפרוטוקול). בגרסה זו מתאר המערער מצב בו הוא היה בסכנה, כך שדקירתו את המתלונן היה כאקט של הגנה עצמית. גרסה זו שנמסרה בבית-המשפט שונה מהגרסה אותה מסר המערער כשהודה במעשה (הכוונה לתמליל השיחה, ת/11). בהודייתו הראשונה, תיאר המערער את נסיבות האירוע באופן אחר. ראו עמ' 4 ואילך ב-ת/11 (ההדגשות שלי-ס.ג'): "טל: לא נכנסתי עם הסכין. אגב הסכין באמת נפלה לי וגם הפלאפון אבל אני הרמתי את הסכין לא הוא הרים את הסכין. גם הקטע של השטיפה עשיתי בתום לב כי לא ידעתי ועובדה שבאתי ואמרתי. תוך כדי המכות אני החזקתי את הסכין הוא לא החזיק את הסכין מעולם ואסף ואבנר לא היו בגלל זה הם אמרו לך שהם לא ראו והם באמת לא ראו והוא לא היה כשהם נכנסו הסכין הייתה למטה אבל האמת אני לא ראיתי את הדם וגם הם לא ראו עד שלא השתלטנו עליו באמת ואז ראינו." ובהמשך בעמ' 5: "טל: רבנו ואני החזקתי את הסכין ובאמת לא היה בצד ההוא וחוץ מהקטע שהוא הרים את הסכין אז אני הרמתי את הסכין. " ובהמשך בעמ' 6: "טל: ואז הוא החל לתקוף, באמת נפלתי אחורה נפלה לי הסכין המשכתי להיאבק עמו, נאבקתי אתו קצת ובשלב זה לא ראיתי את אבנר ואסף בחדר תוך לחץ הרמתי את הסכין, תוך לחץ וחשש לחיי. החוקר: שהייתה מונחת איפה? ברצפה טל: לא זוכר לידנו והמשכתי להיאבק אתו, במהלך ההאבקות. תשמע באמת לא באתי ודקרתי אותו ככה, באמת לא יודע איך להסביר את זה. [...] טל: לפי מה שאני זוכר ביד שמאל ואני ימני. כשהסכין נפלה על הרצפה היא קצת נפתחה וכשהרמתי אותה אז פתחתי אותה." בהודייתו, תיאר המערער דקירה שהתבצעה תוך כדי המאבק, המערער שב וציין יותר מפעם אחת, כי הוא "הרים" את הסכין מהרצפה ודקר את המתלונן, משהשתמש במונח "הרמה", משמע הוא היה בעמידה ולא בשכיבה. יותר מזה, המערער מתאר מהלך דקירה תוך כדי המאבק ולא כשהוא שכוב על הרצפה, אחרת היה מציין זאת, נסיבה כזו לא נשכחת. תשומת לב גדולה יש להפנות לעדות העד אבנר רוט בהקשר זה, שעל פיה ניתן לקבוע אם הדקירה בוצעה תוך כדי עמידה או כשהמערער חצי שכוב על הרצפה. ראו עמ' 2 ל-ת/9 (תמליל החקירה המשותפת של המערער, העד והחוקרים): "העד (הכוונה לאבנר רוט-ס.ג'): אני התחלתי לנסות להוציא ממנו את הכלי תקיפה. נקודה לא הצלחתי. הצלחתי לבלום עם האמה, קיבלתי בומבה באמה. לא חשוב. לא בומבה רצינית. עם הפלס. ואז טל התרומם מהרצפה. ויש שם וילון כזה, וילון נגד יתושים. החוקר: למה טל היה על הרצפה. טל: כי הוא דחף אותי העד: סיפרתי לך הוא דחף אותו. החוקר: ונפלת על הרצפה? העד: הוא מעד על הרצפה. טל התרומם ובא לעזור לי. וזה עניין של שניות, הוא התחיל להתכרבל בוילון הזה. ואז טל צעק לי סכין יש סכין.. [..] החוקר: כשהאקדח איפה? טל: אני תופס את האקדח. החוקר: הספקת לקום מהרצפה? טל: בשלב זה כבר קמתי החוקר: והם עוד על הרצפה? העד: אני לא הייתי על הרצפה. טל: הוא לא היה על הרצפה. החוקר: אז לא הבנתי. טל: לא נכון אני לא ציינתי שהם היו על הרצפה. החוקר: אתה אומר שהוא נכנס, הוא דחף אותך ושניכם הסתבכתם בוילון. טל: יפה החוקר: הוא קופץ לעזור לכם? טל: כן אבל בשלב יותר מאוחר. החוקר: כולם קמו על הרגליים? טל: אני והוא, מי זה כולם? החוקר: והוא? טל: הוא לא היה על הרצפה. אתה היית על הרצפה? אני לא ראיתי." (ההדגשה שלי-ס.ג') ואילו בחקירתו הנגדית, המערער ציין במפורש (עמ' 141 לפרוטוקול): "באותו רגע שאני הייתי שכוב על הרצפה, חצי שוכב, ברגע שהוא בא אלי עם הפלס, באותו שבריר שניה, זה הכל עניין של שניה היה שם, ברגע שאני בעצם נעצתי בו את הסכין, הרי הפלס היה מאחורי כבר, היה בצורה כזאת וכאשר הכנסתי לו את הסכין." לכאורה, ההבדלים בתיאור הנסיבות לא משמעותיים ביחס למכלול הסיפור, אך ביחס לסייג שהעלה המערער בעצמו, הבדלים אלו הופכים למשמעותיים, בעלי משקל רב ומכריעים בשאלה שבפנינו. ציטוטים אלו מוכיחים, כי המערער המשיך בדרכו השקרית כל הדרך אל דוכן העדים. לדידי, המערער כבש את עדותו, ברגע שהוא ציין נסיבות ותנוחות חדשות שלא ציין בהודעה בה הוא הודה, כי דקר את המתלונן. בפני חוקריו המערער טוען שהוא נפל וקם, ואילו בעדותו הוא מתאר מצב בו היה חצי שכוב על הרצפה לאחר שנפל. יתרה מזאת, בחקירה המשותפת, העד אבנר רוט, מציין, כי המערער הצליח לקום מהרצפה. העד מציין זאת במפורש, נוכח העובדה שראה את המערער כאשר קם לאחר שנפל, והוא חוזר על זה עוד ועוד. העד מציין במפורש, כי המערער נפל על הרצפה, הצליח לקום ובא לעזור לו להשתלט על המתלונן. המערער כבש את עדותו, ברגע שציין בבית-המשפט, כי דקר את המתלונן עוד כשהיה שכוב על הרצפה. אם אכן היה המצב כך, העד היה רואה את הדקירה. אומנם, משלא כך הם פני הדברים, המערער מעיד על עצמו כשקרן. בחקירה המשותפת, המערער מדגיש כי הוא נפל, והצליח לקום. העד רוט היה נוכח בזמן שהמערער התרומם, והוא לא ראה את הדקירה. אילו באמת דקר את המתלונן בזמן שהיה שכוב, העד היה רואה זאת. בעדותו בבית-המשפט, המערער משנה את גרסתו ומציין, כי הדקירה בוצעה באופן שתיאר לעיל, כשהוא על הרצפה חצי שכוב. לדידי המערער תיאר את תנוחתו זו משני טעמים: האחד, זווית הדקירה כפי שהתברר היתה 90 מעלות (ראו עמ' 4 לחוות דעת המומחה, ת/19. עובדה אשר יכולה לסייע להאמין לגרסתו זו, לפיה דקר את המתלונן כשהוא שכוב על הרצפה, והמתלונן מעליו. השני, דקירה בנסיבות אותן תיאר המערער לא מותירות כל ספק, כי הוא היה נתון בסכנה של ממש אשר הצדיקה את המעשה שביצע. גרסה זו, המתארת את תנוחת המערער בעת הדקירה, נשמעת מציאותית וצודקת, וכל אדם בעל שכל ישר והיגיון בריא היה נוטה להאמין למערער במקרה כזה. מה לעשות, והמערער עצמו מכשיל את עצמו, וכאשר מעמידים גרסתו זו שנמסרה בפני-בית-המשפט אל מול הגרסה שמסר בפני חוקריו, הדעת נוטה לקבל את הגרסה הראשונית, בטרם כבש את עדותו. ומדוע? דקירה בזווית של 90 מעלות היא זווית שמתקבלת בשני מצבים: או שהמתלונן נדקר כשהוא מעל המערער שהיה שכוב, ואז הדקירה היתה בכיוון של למעלה ויוצרת זווית 90, או המצב השני, כאשר המערער דוקר את המתלונן כשהוא עומד ישר מולו, וגם אז זווית הדקירה המתקבלת גם היא 90 מעלות. מבין שני המצבים, אני נוטה לקבל את המצב השני. מצב דקירה זה תואם את גרסת המתלונן, שנמצאה אמינה ומהימנה בעיני בית-המשפט המחוזי, לפיה תיאר המתלונן, דקירה תוך כדי דחיפות לצד, בזמן שהוא והמערער עומדים אחד מול השני. לאור האמור לעיל שוכנעתי, כי לא התקיימו היסודות העובדתיים של סייג ההגנה העצמית. משכך הם פני בדברים, גם אני אינני רואה מקום לדון בהיבטיו המשפטיים של הסייג הנ"ל, אשר ספק, אם המערער היה מצליח להוכיח אותם, אף בהנחה שכן היה משכנעני בהיבטים העובדתיים של סייג זה. המערער הוסיף וטען, כי המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, ולא הוכיחה מעבר לספק סביר, כי סייג ההגנה העצמית לא עומד למערער, ומשנותר ספק, הרי שהסייג חל ועל בית-המשפט היה לזכות את המערער. לגישת המערער, על התביעה להוכיח שסייג ההגנה העצמית אינו חל, כשם שעליה להוכיח את קיומם של האלמנטים של העבירה, וזאת מעבר לספק סביר. דהיינו אם לא הוכח מעבר לכל ספק סביר שהסייג אינו חל, ספק כזה פועל לטובת המערער, והתוצאה היא שבית-המשפט יצא מתוך הנחה שהסייג חל. פרשנות זו היא טעות ביסודה, ואין לקבלה. ההלכה הפסוקה קובעת במפורש, כי על הנאשם בפלילים הטוען לתחולת הסייג, ובמקרה דנן, סייג ההגנה העצמית, להוכיח כי הסייג חל. די לו לטוען טענת סייג, לעורר ספק סביר על-מנת שהסייג יחול. אין זה מחובתה של התביעה להוכיח מעבר לכל ספק סביר, כי הסייג לא חל, כשם שהיא מוכיחה את יתר יסודות העבירה הפלילית. משנוצר ספק סביר באשר לתחולת הסייג, אזי חל הסייג, ובמקרה זה תעמוד לנאשם חזקת-החפות, והוא יצא זכאי בדינו (ראו ע"פ 4675/97 רוזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 337, 370). התביעה אינה נדרשת להוכיח כי הסייג אינו חל, אלא במידה והנאשם הצליח ליצור ספק לגבי תחולת הסייג. משנוצר הספק, אזי חייבת התביעה להוכיח מעבר לספק סביר, ולהסיר את אותו ספק שעורר הנאשם, על-מנת שיהיה ניתן להסיר את הסייג ולהמשיך בהליך הוכחת יתר יסודות העבירה, ובאם הוכחו, יורשע הנאשם. הכלל הוא, כי את רכיבי העבירה, התביעה חייבת להוכיח מעבר לספק סביר, ואילו הסייגים, אין היא חייבת מלכתחילה להוכיח, כי לא נתקיימו, אלא אם העלה אותם הנאשם והצליח ליצור ספק סביר באשר לתחולתם. על-כן, יש לדחות את טענת המערער כי התביעה לא הוכיחה מעבר לספק סביר, כי סייג ההגנה העצמית לא עומד למערער, ומשנותר ספק, אז יחול הסייג. המערער טען, כי הצליח לעורר ספק סביר באשר לתחולת הסייג, ועתה נטל ההוכחה עובר לשכמי התביעה להוכיח מעבר לספק סביר, כי הסייג אינו חל, ומשלא עמדה בנטל זה, יש לזכות אותו מכל אשמה. לשיטתי, המערער לא הצליח כלל וכלל לעורר ספק סביר באשר לתחולת הסייג. על-כן, איני רואה עין בעין עם המערער את טענתו, כי המשיבה צריכה להוכיח מעבר לספק סביר את אי-תחולת הסייג, שכן, הסייג לא חל מלכתחילה. בית-המשפט המחוזי קבע בהכרעת הדין (עמ' 31), כי משלא עבר המערער את הסף המינמלי הנדרש להתנהגות שיכולה להסביר את דקירתו של המתלונן במסגרת הגנה עצמית, לא ראה מקום להידרש לדון בסוגיה זו על היבטיה המשפטיים. היינו, לגישת בית-המשפט המחוזי, המערער לא הצליח לעורר ספק סביר, מהבחינה העובדתית, באשר לתחולת הסייג, ומשכך הדבר, הסייג אינו חל ואין בית-המשפט נדרש לדון בסוגיה זו. לדידי, צדק בית-המשפט המחוזי בקביעה זו, ולהלן אנמק. לגישת המערער, אין די בקביעה, לפיה המערער לא פעל מתוך הגנה עצמית, מבלי שבית-המשפט יקבע מה הניע את המערער לפעול כפי שפעל. לטענתו, חוסר יכולתו של בית-המשפט, הן בהכרעת הדין והן בגזר הדין, לקבוע מה היה המניע שהביא את המערער לדקור את המתלונן, עולה כדי ספק סביר. אינני מסכים עם גישה זו. כלל הוא, כי אין על התביעה להוכיח את המניע למעשה העבירה (ראו ע"פ 2468/00 אשרף בן מסעד אלבויראת נ' מדינת ישראל, (לא פורסם)). עוד בעניין זה ראו ע"פ 563/79 האדי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 608, 615: "העדרו של מניע נראה לעין עשוי להשפיע על שיקוליו של בית המשפט במקרים שבהם הראיות המצביעות על הנאשם כעל מבצע העבירה הן נסיבתיות בלבד, כי אז העדר של מניע עשוי לעורר ספק באשמתו. במלים אחרות - אי-קיומו של מניע עשוי להשפיע, בנסיבות מסוימות, על שיקוליו של בית המשפט ולכן אין כל פסול בכך שבית המשפט מברר בכל מקרה אם נמצא מניע למעשהו של הנאשם שבפניו". כאמור לעיל, העדר מניע עשוי להשפיע באותם מקרים בהם הראיות המצביעות על הנאשם כמבצע העבירה, הן ראיות נסיבתיות בלבד. אין זה המצב הראייתי במקרה שבפנינו, והראיות אינן נסיבתיות. בנוסף נקבע, כי העדר מניע עשוי להשפיע, אך לא בהכרח אמור להשפיע על שיקול דעת בית-המשפט. למותר לציין, כי הספק נשוא הלכה זו, הינו הספק שיתעורר בהוכחת רכיבי העבירה לגופה, בעוד ענייננו בסייג שעל המערער ליצור ספק סביר בסייג זה ולא בעבירה עצמה. עוד לטענת המערער, נוצר מצב עובדתי מלא תמיהות ותהיות, שכן לא הוכח כל מניע או סיבה לדקירה, לא ידוע על שום מה ולמה שלף המערער סכין, התביעה לא הביאה כל ראיה שהמערער סובל מבעיה נפשית, כשהמתלונן, גם בתרחיש אותו קבע בית-המשפט המחוזי, הוא שוהה בלתי חוקי הדורש דרכונו באיומים משוטר. עוד הוא מוסיף וטוען, כי יתר הראיות בתיק, כולל עדותו של אבנר, שלל גרסאות המתלונן, מחייבת מכוח השכל הישר וההיגיון המשפטי הבריא, להצביע על ספק סביר שמתעורר לשאלה: "מה היה?" לשיטת המערער, במצב הראייתי הזה, לא ניתן לקבוע בוודאות הנחרצת של בית-המשפט המחוזי, את התרחיש העובדתי שנקבע כתרחיש אפשרי יחיד שאין בילתו. אין בידי לקבל טענה זו. המערער מערבב למרבה הצער, בין הספק הסביר שעליו לעורר באשר לחפותו מן האשמה לבין הספק הסביר שעליו לעורר באשר לתחולת הסייג של הגנה עצמית. מנסה הוא, ואינו מרפה, לאגור ביחד חללים ותהיות, בתקווה לעורר ספק סביר, אך ללא הצלחה. החללים והתהיות אותם מעלה המערער, כל אחד מהם כשלעצמו, אין בכוחו להביא למסקנת זיכוי ובטח שלא לעורר ספק סביר, ואף אם נצבור אותם יחדיו - גם כשלא ניתן לעשות כך, מאחר וכל תהיה וכל חלל הינו בפינה אחרת ונפרדת במערך העובדתי הזה - אינם מעוררים ספק סביר שיש בכוחו להביא לזיכויו של המערער. המערער אשר הודה מהרגע הראשון, כי הסכין היא שלו, נמנע מלהודות בעובדות האירוע לאורך כל החקירות עד שבסופו של דבר הוא בחר לספר את הגרסה אותה עיצב להגנה הטובה ביותר שלו. לא ברור מדוע המערער היה צריך לשקר לאורך כל החקירות, אם היה לו טיעון כה חזק בדבר עשיית המעשה מתוך הגנה עצמית. אם המערער אכן ביצע מעשהו זה מתוך הגנה עצמית, הוא היה טוען זאת החל מהרגע הראשון, שכן טענת ההגנה העצמית היתה אולי משחררת אותו מכל אשמה. ער אני לטענת המערער כי ותק של חודשים ספורים במשטרה, עשוי להסביר את הלחץ והבלבול אליו נקלע. אך על-אף זאת, אין בכוחו של הסבר זה להצדיק את שלל הגרסאות שסיפק באשר לנסיבות האירוע, וכוונתי היא לגרסאות שסיפר מיד לאחר שבחר להודות, כי הוא זה שדקר את המתלונן. טענת ההגנה העצמית הינה בעלת מעמד משפטי חזק, שהמערער בהיותו שוטר, מודע לטיבה ולעוצמתה, אך בכל זאת בחר שלא להשתמש בה, כבש אותה בליבו כל הזמן הזה וטען אותה באיחור רב. כשבפיו של חשוד בפלילים טענות המוכיחות את חפותו, כגון טענת ההגנה העצמית, ההיגיון והשכל הישר מחייבים שטענה זו תועלה על-ידי החשוד בהזדמנות הראשונה (ראו בהקשר דומה ע"פ 5922/98 סוסן נ' מדינת ישראל, (לא פורסם)). משנטענה טענה זו באיחור כה רב, רק לאחר שהודה המערער במעשה, משקלה של טענה זו הופך להיות מועט. לסיכום, צדק בית-המשפט המחוזי בדחותו את גרסת המערער כבלתי מהימנה, לאור ריבוי הגרסאות ותיאור נסיבות אחרות לחלוטין בכל גרסה וגרסה. גרסתו של המערער בבית-המשפט שונה מגרסתו שנמסרה במהלך הודייתו בפני חוקריו, וזאת מבלי להידרש לגרסאותיו הקודמות. עדותו הכבושה של המערער העלתה חשש, אשר התממש, כי הכבישה נועדה להתאים את הגרסה הכבושה לטענת הסייג של הגנה עצמית שהעלה, ובכך מקובלת עליי מסקנתו של בית-המשפט המחוזי בעניין זה בקובעו, כי אמירת שקרים, במהלך חקירה משטרתית שלאחריה באה גרסה כבושה של נאשם, כאשר הנאשם מבקש שיאמינו לגרסתו הכבושה, זו שבינתיים הספיק לערכה ולהתאימה למכלול הראיות שנחשפו בפניו, שלה הקדים שקרים בוטים, מחייבת את בית המשפט לנקוט במשנה זהירות בבדיקת גרסתו הכבושה של הנאשם. אמירת שקרים פוגעת במידה רבה במידת האמון שצריך בית-המשפט ליתן לעדותו של נאשם, שאז עולים שקרים אלו לכדי חיזוק ואף סיוע לראיות התביעה. כך נהג בית-המשפט המחוזי, ובדין ובצדק דחה את טענת ההגנה העצמית של המערער. סוף דבר, המערער לא צלח בניסיונו לעורר ספק סביר לעניין תחולת סייג ההגנה העצמית, ומאחר והטענה לא הוכחה עובדתית ונמצאה שקרית, אין כל צורך לדון בהיבטיה המשפטיים של טענה זו וספק רב אם הוא היה עומד בנטל היבטים אלו. לאור האמור לעיל, דעתי היא, כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. אשר לגזר-הדין, דעתי היא, כי גם דין חלק זה של הערעור להידחות. העונש שהושת על המערער הולם את חומרת המעשה שביצע. מדובר בשוטר בתפקיד, הנושא סכין על גופו ועושה בה שימוש וגורם לנזק גופני רציני לאדם תמים במהלך מעצר משטרתי רגיל. האינטרס הציבורי ושיקולי ההרתעה הינם אלמנטים חיוניים מאוד בתיקים מהסוג הזה. העונש אינו חמור כלל ועיקר נוכח הנסיבות כולן הן של האירוע והן של התנהלות התיק והתנהגותו של שוטר המופקד על שלום הציבור ואכיפת החוק, אשר עובר על החוק ומסכן את הציבור. משקלן הסגולי של נסיבותיו האישיות של המערער, המיוחדות והקשות כאחד, מתגמד לעומת מעשיו החמורים של המערער. סוף דבר, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור, על שני חלקיו. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט, כאמור בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ו בחשון תשס"ו (28.11.05). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05003630_H03.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il