הנד זאהדה אלקדמאני נ. פאטמה ברכאת אבו אלפילאת

5 1 בבית המשפט העליון רע"א 3627/22 לפני: כבוד השופט ד' מינץ המבקשת: הנד זאהדה אלקדמאני נ ג ד המשיבים: 1. פאטמה ברכאת אבו אלפילאת 2. סאמר ברקאת אבו אלפילאת 3. רמזי אבו אלחאג' בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ת' בר-אשר) בת"א 20659-02-22 מיום 28.3.2022 בשם המבקשת: עו"ד מחאג'נה טארק בשם משיבים 2-1: עו"ד רמי וכילה בשם משיב 3: עו"ד אליהו גבאי פסק-דין לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ת' בר-אשר) בת"א 20659-02-22 מיום 28.3.2022, בה הורה על מחיקתה על הסף של בקשת המבקשת למתן סעדים זמניים ועל העברת הדיון בתביעתה לבית משפט השלום מחמת היעדר סמכות עניינית. המחלוקת בין הצדדים נסובה על זכויות במקרקעין הרשומות בפנקס השטרות על שם אחִיה של המבקשת (להלן: סאמי), וראשיתה בשנת 2013 עת מכר סאמי את זכויותיו למשיבה 1 (להלן: המשיבה). עסקה זו הולידה הליכים משפטיים רבים וסבוכים, ובהם תביעה שהגישה המשיבה נגד סאמי ושתי אחיותיו, ביניהן המבקשת, בה עתרה למתן סעדים שתכליתם גזל זכויותיה במקרקעין; וכן תביעה שהוגשה בין היתר נגד סאמי על סך של 469,259 ש"ח. תביעה זו הסתיימה בפסק דין בהיעדר הגנה שבעקבותיו נקטה המשיבה בהליך הוצאה לפועל למימוש זכייתה (להלן: תיק ההוצאה לפועל). ריבוי ההליכים והמחלוקות הוביל להסכם פשרה בין המשיבה לבין המבקשת שנערך ביום 17.5.2016, על פיו המבקשת תשלם למשיבה סך של 475,415 ש"ח כנגד המחאת זכויותיה הכספיות בתיק ההוצאה לפועל; וכן תשלם לה סכום נוסף של 420,000 דולר ארה"ב עבור ביטול העסקה בינה לבין סאמי בנוגע לזכויות במקרקעין (להלן: הסכם הפשרה). בעקבות הסכם הפשרה וכאמור בו נחתם הסכם להמחאת כלל זכויותיה של המשיבה בתיק ההוצאה לפועל לטובת המבקשת (להלן: הסכם המחאת הזכויות). ביום 25.8.2020 הגיש משיב 3 (להלן: המשיב) לבית משפט השלום תביעה נגד המבקשת והמשיבה, בה טען כי לאחר עריכת הסכם הפשרה הוסכם בינו לבין המבקשת כי הוא ירכוש את הזכויות במקרקעין ואת הזכויות בתיק ההוצאה לפועל (להלן: תביעת המשיב). עם הגשת התביעה הוגשה גם בקשה למתן סעדים זמניים למניעת נקיטת הליכים בתיק ההוצאה לפועל ולמניעת דיספוזיציה בזכויות במקרקעין, אולם לאחר דיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 26.8.2020 הבקשה נמחקה בהסכמה, בין היתר מטעמי שיהוי בהגשתה. באשר לתביעה העיקרית, בכתב ההגנה מטעמה טענה המשיבה כי יש להורות על דחיית התביעה נגדה, שכן זכויותיה במקרקעין הועברו לידי משיב 2. לצד זאת, הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. קרוב לשנתיים לאחר מכן, בדיון שהתקיים באותו הליך ביום 10.1.2022, הוסכם בין הצדדים כי בית משפט השלום הוא בעל הסמכות העניינית לדון בתביעה. בטרם הוכרעה התביעה האמורה, ביום 9.2.2022 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי את התביעה מושא הבקשה שלפנַי, בה ביקשה בעיקרה להורות על אכיפת הסכם הפשרה והסכם המחאת הזכויות (להלן: תביעת המבקשת). כחודש לאחר מכן הגישה המבקשת גם בקשה למתן סעדים זמניים שתכליתם גם כן מניעת נקיטת הליכים בתיק ההוצאה לפועל ומניעת דיספוזיציה בזכויות במקרקעין. המשיבה ומשיב 2 (שעל פי הנטען כאמור רכש את הזכויות במקרקעין מהמשיבה) התנגדו לבקשה, ובד בבד הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית. בתגובה לבקשה טענה המבקשת כי שני הסעדים העיקריים שתבעה מצויים בסמכותו של בית המשפט המחוזי, שכן הסכם הפשרה עוסק במכר מקרקעין, והסכם המחאת הזכויות עוסק בזכויות בתיק ההוצאה לפועל ששווין הנוכחי עומד על כ-5 מיליון ש"ח. ביום 24.2.2022, עוד טרם ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בסוגיית הסעדים הזמניים ובסוגיית הסמכות העניינית, פנה המשיב לבית משפט השלום בבקשה להורות על העברת הדיון בתביעתו לבית המשפט המחוזי על מנת שתידון עם תביעת המבקשת. בית משפט השלום דחה בקשה זו בקבעו כי מבלי להידרש לזיקה בין שני ההליכים והאופן המתאים לבירורם, בשים לב לכך שאין חולק כי הסמכות העניינית לדון בהליך נתונה לו, לא הובהר מכוח איזו הוראת דין ניתן להעבירו לבית המשפט המחוזי. זמן קצר לאחר מכן, ביום 13.3.2022 הורה בית משפט השלום על מחיקת התביעה מחמת אי הפקדת ערובה על ידי המשיב. ביום 28.3.2022 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי מושא הבקשה שלפנַי. באשר לסמכות העניינית נקבע כי אין מחלוקת שלתביעת המשיב ולתביעת המבקשת ישנו אינטרס משותף וזהה; ששתי התביעות זהות בעיקרן, נסמכות על אותה מסכת עובדתית והסעדים הנתבעים בהן זהים כמעט לחלוטין; ושהצדדים הסכימו במפורש שהסמכות לדון בתביעת המשיב נתונה לבית משפט השלום. עוד נקבע בניגוד לטענת המבקשת כי שווי תיק ההוצאה לפועל עומד על סך של כ-475 אלף ש"ח ולא על סך של כ-5 מיליון ש"ח. מכל מקום, בשים לב להחלטות בית משפט השלום ולהסכמות הצדדים, הסמכות העניינית לדון בסעדים המבוקשים נתונה לבית משפט השלום ועל כן יש להורות על העברת הדיון אליו. באשר לבקשה לסעדים זמניים, נקבע כי דינה להידחות מאותם טעמים שהובילו להסכמת הצדדים למחיקת הבקשה לסעדים זמניים במסגרת תביעת המשיב. בין היתר צוין כי אם בחודש אוגוסט 2020 הוסכם כי בקשה למתן אותם סעדים זמניים הוגשה בשיהוי, על אחת כמה וכמה שבקשה דומה שהוגשה כשנה וחצי לאחר מכן הוגשה בשיהוי. לכך הוסיף בית המשפט כי תנאי למתן סעד זמני הוא ניקיון כפיו של המבקש, ובענייננו לא נמצא בבקשת המבקשת לסעד זמני כל אזכור בעניין מהות ההליך שנדון בבית משפט השלום ואף לא נאמר דבר על אודות מחיקת הבקשה לסעדים זמניים שהתבקשו במסגרתו. נתונים שהסתרתם מצביעה על חוסר ניקיון כפיים. מכאן הבקשה שלפנַי, בה חזרה המבקשת על טענתה כי שני הסעדים שנתבקשו הם בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, יחד ולחוד. המבקשת הדגישה כי סמכות עניינית היא קוגנטית ומשכך אין בהסכמות הצדדים כדי להעניק לבית משפט השלום סמכות, מקום בו הדין קובע אחרת. אשר לבקשה לסעדים זמניים, נטען כי לא נפל שיהוי בהגשתה וכי שגה בית המשפט עת הסתמך על קביעת בית משפט השלום מבלי לדון בבקשה לגופה. עוד שגה בית המשפט משייחס לה חוסר תום לב ומשהטיל עליה הוצאות משפט בסכום של 15 אלף ש"ח. בתשובתם טענו המשיבה ומשיב 2 כי דין הבקשה להידחות. הצדדים להליך הנוכחי זהים לצדדים בתביעת המשיב וקיימת זהוּת גם בטענות, בעילות ובסעדים המבוקשים בשני ההליכים, כאשר המבקשת כבר נתנה את הסכמתה כי תביעת המשיב נתונה לסמכותו של בית משפט השלום. המבקשת גם הגישה את תביעתה כתביעה למתן סעד הצהרתי ובכך הסכימה כי לא ניתן להעריך את שווי תביעתה. כמו כן, עיון בכתב התביעה מלמד כי שווי התביעה כמו גם הסעדים המבוקשים בה הם בסמכותו של בית משפט השלום. בהקשר זה צוין כי המבקשת לא טענה ששווי הזכויות בתיק ההוצאה לפועל עומד על סך של כ-5 מיליון ש"ח; וכי אין חולק שמדובר בזכויות שאינן רשומות בפנקס הזכויות אלא בפנקס השטרות, ומכאן שלכל היותר עסקינן בזכויות חוזיות ולא קנייניות. מבלי לפגוע באמור הסכימו השניים להשבת הדיון לבית המשפט המחוזי, בכפוף לתיקון כתב התביעה מתביעה "לסעד הצהרתי" לתביעה "לסכום קצוב" ולתשלום אגרה בהתאם. אשר לבקשה לסעדים זמניים, נטען כי המבקשת השתהתה בהגשתה; כי דבק בהתנהלותה חוסר תום לב קיצוני ואי-ניקיון כפיים מובהק; וכי הסתירה עובדות מהותיות מבית המשפט והטעתה אותו. מכל מקום, נטען כי סיכויי תביעתה אפסיים. המשיב מצדו הצטרף לטענות המבקשת בכל הנוגע לסמכות העניינית. הוא צירף לתשובתו החלטה של רשם ההוצאה לפועל מיום 15.7.2018 על פיה גובה החוב בתיק ההוצאה לפועל עומד על סך של כ-4 מיליון ש"ח, והוסיף כי בשים לב לכך שהסעד המבוקש הוא המחאת זכויות אלו, הסמכות לדון בו נתונה לבית המשפט המחוזי. הוא הדין גם לגבי הסעדים הנוגעים לזכויות במקרקעין, שכן מדובר בסוגיה של בעלות במקרקעין או הכרעה בזכויות סותרות. מכל מקום, כאשר הוגשה תביעתו לבית משפט השלום, בה היו סעדים דומים לאלו שנתבעו על ידי המבקשת, המשיבה הגישה בקשה לסילוקה על הסף הואיל והסמכות לדון בהם נתונה לבית המשפט המחוזי, כך שמדובר בטענות סותרות שאין להתירן. בכל הנוגע לסעדים הזמניים טען המשיב כי אלה אינם מופנים כלפיו ולכן אין לו צורך להידרש אליהם. דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובתשובות לה החלטתי לעשות שימוש בסמכותי מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להל: התקנות) ולדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. אקדים אחרית לראשית ואומר כבר עתה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי, כמפורט להלן. תחילה אציין כי לא מצאתי שנפל כל פגם המצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לבקשה למתן סעדים זמנים. לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בהחלטות מסוג זה והתערבות ערכאת הערעור בהן שמורה למקרים חריגים בלבד (וראו: רע"א 1145/22 ח'זנה נ' ח'זנה, פסקה 5 (9.3.2022); רע"א 6957/21 שלומי נכסים ויזום פרוייקטים (2015) בע"מ נ' נמרודי נגריית אור יהודה, פסקה 6 (21.10.2021)). מקרה זה אינו נמנה עם מקרים חריגים אלו. כפי שנקבע לא אחת, על המבקש סעד זמני לבוא לבית המשפט בידיים נקיות ולפרוש לפניו את כל העובדות העשויות להיות רלוונטיות לבקשתו (רע"א 2023/22 גמול יהוד בע"מ נ' עו"ד שלמה בן חיים, פסקה 10 (19.5.2022); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 714 (מהדורה 13, 2020)). המבקשת לא עמדה בחובה זו. היא לא ציינה בבקשתה כי הוגשה לבית משפט השלום תביעה על ידי המשיב שעסקה באותה מסכת עובדתית ושהתבקשו בה סעדים דומים לאלה שהתבקשו בתביעתה. היא אף לא ציינה כי באותה תביעה הוגשה גם בקשה לסעדים זמניים הדומים במהותם לסעדים שהתבקשו על ידה, וכי בקשה זו נמחקה בהסכמה בשל השיהוי הניכר שדבק בה. עובדות אלה בעלות חשיבות רבה להכרעה בבקשה למתן סעד זמני, ובצדק ייחס בית המשפט למבקשת חוסר ניקיון כפיים בגין השמטתן. על כך יש להוסיף כי בהתחשב בכך שטענותיה של המבקשת לזכאותה לסעדים מבוססות על אירועים שהתרחשו מספר שנים עובר להגשת תביעתה (ובכלל זה החתימה על הסכם הפשרה בשנת 2016 ורכישת הזכויות בתיק ההוצאה לפועל כטענתה בשנת 2018), בקשתה נגועה בשיהוי עמוק. שיהוי שכזה בהגשת בקשה לסעד זמני עשוי להצדיק כשלעצמו את דחייתה (ראו למשל: רע"א 6361/15 בן-צבי נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 8 (5.11.2015)), ובהצטרף לחוסר ניקיון הכפיים של המבקשת כאמור, החלטת בית המשפט המחוזי אינה מגלה כל עילה להתערבות. ברם, שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לסמכות העניינית לדון בתביעה. החלטתו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה נשענה בעיקרה על הסכמת הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים בתביעת המשיב לפני בית משפט השלום. ואולם, הלכה פסוקה היא כי אין בכוחם של הצדדים להתנות על סמכותו העניינית של בית המשפט וכי אין בהסכמתם כדי לרפא היעדר סמכות עניינית (וראו למשל: ע"א 119/87 מרהג' נ' רמדאן, פ"ד מד(4) 377, 381 (1990); דנג"ץ 4128/00 מנכ"ל משרד ראש-הממשלה נ' הופמן, פ"ד נז(3) 289, 331 (2003); רע"א 4991/03 ג'מיל נ' לוי, פ"ד נז(5) 556, 558 (2003); רע"א 4258/17 מגן נ' ענבי, פסקה 8 (29.6.2017)). משכך, אף בהניח שהסעדים שהתבקשו בתביעת המשיב זהים לסעדים המבוקשים על ידי המבקשת, אין בהסכמת הצדדים האמורה כדי להצדיק כשלעצמה את העברת הדיון לבית משפט השלום. על מנת להכריע בשאלת הסמכות העניינית יש אפוא לתת את הדעת לסעדים המבוקשים בתביעת המבקשת ולבחנם בהתאם לכללי הסמכות הקבועים בדין (סעיפים 40 ו-51 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). בתוך כך יש להביא בחשבון בין היתר את שווי הזכויות בתיק ההוצאה לפועל, את טיב הזכויות השנויות במחלוקת ואת העובדה שהזכויות במקרקעין שבמוקד המחלוקת רשומות בפנקס השטרות. משלא ניתנה לכך הדעת במסגרת החלטתו של בית המשפט המחוזי, אין מנוס מלהשיב אליו את הדיון על מנת שישלים את מלאכתו בסוגיה זו. אשר על כן הערעור מתקבל בחלקו במובן זה שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי כאמור בפסקה 13 לעיל. נוכח התוצאה אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"א באב התשפ"ב (‏18.8.2022). ש ו פ ט _________________________ 22036270_N03.docx רח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1