בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
3626/99
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט א' מצא
כבוד
השופט א' א' לוי
המערער: עופר
אלימלך
נגד
המשיב: מדינת
ישראל
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי
בנצרת מיום 12.4.99 בת"פ
318/98
שניתן על ידי כבוד הנשיא
י'
אברמוביץ, השופטים ח' גלפז,
נ'
ממן
תאריך הישיבה: כ"ג
טבת תשס"א (18.1.2001)
בשם
המערער: עו"ד אסף בוחבוט
בשם המשיבה: עו"ד אורלי מור אל
בשם
שירות המבחן למבוגרים: גב' זהבה מור
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. בכתב האישום שהוגש לבית משפט קמא נטען, כי
בחודש אפריל 1996 הוביל המערער ילד שהיה אותה עת בן 12 שנים למקלט, שם קבע המערער
את משכנו, וציווה עליו, באיומים, לפשוט את בגדיו. אחר כך פשט גם המערער את בגדיו,
שכב על הקטין, והחל לחכך את איבר מינו בגופו. אך הוא לא הסתפק בכך והורה לקטין,
לשכב על בטנו, ואז ביצע בו מעשה סדום. לפני שהילד הלך לדרכו הזהיר אותו המערער לבל
יספר על אשר התרחש לאיש, ואיים עליו שאם לא יעשה כן, הוא יהרוג אותו. על פי גרסת
המשיבה, כבש הילד עקב כך את תלונתו זמן רב.
בכתב האישום נטען עוד, כי בעקבות מעצרו בתיק
הנוכחי, הורה בית המשפט על שחרורו של המערער בערובה, ואחד התנאים שנקבעו היה שהוא
לא יכנס לעיר טבריה. על פי הנאמר בכתב האישום, הפר המערער את הצו הזה בחודש מאי
1997.
2. עד שהחל המשפט, היה הקטין כבר מעל לגיל 14,
והוא נקרא להעיד בבית המשפט וכך התרשמה ממנו הערכאה הראשונה :
"על
אף שרמתו השכלית נמוכה במקצת ושלמד במסגרת של חינוך מיוחד, יודע להבחין בין אמת
לשקר ומבין משמעותה של עדות בבית המשפט ואת החובה לומר אמת בבית המשפט, על כל
הכרוך בכך, לרבות אחריות פלילית" (הכרעת הדין, עמ' 26 של פרוטוקול הדיון בבית
משפט קמא).
במהלך שמיעתן של הראיות התברר כי בין הקטין
למערער קיימת היכרות מוקדמת, ובפני בית המשפט העיד הקטין שהוא אף חיבב את המערער
עד אשר ארע המקרה הנוכחי. הקטין טען כי לא התלונן מפחדו מהמערער, אך באחד הימים
ניסה המערער להובילו למקלט פעם נוספת, על רקע ויכוח שפרץ בין הקטין לילדה אחרת,
והפעם התנגד לכך הקטין ואף ביקש מאחיו להזעיק אחד הדודים. בהמשך, סיפר הקטין על
האירוע האחרון להוריו, אך נמנע מלספר להם על מפגשו הקודם עם המערער במקלט, והוא
עשה זאת, לראשונה, רק בשנת 1997, היינו, כשנה לאחר המעשה הנטען בכתב האישום. הקטין
גולל את סיפור המעשה בפני בעלה של דודתו (אברהם פרץ), ולאחר שזה האחרון נועץ
במשטרה, הוא הקליט את גרסתו של הקטין, והקלטת הוצגה כראייה בבית המשפט.
3. המערער הכחיש את המעשים שיוחסו לו, וטען כי
הקטין טפל עליו עלילת שווא, ככל הנראה לאחר שסטר לו בעקבות אותו ריב מאוחר שהתגלע
בינו לבין אותה ילדה (אשר לטענתו היא בת אחותו), אך בית המשפט המחוזי לא האמין
למערער והעדיף את עדותו של הקטין, ובלשונו:
"אכן
בעיקרו של דבר מבוססת אשמת הנאשם על עדותו של המתלונן... תוך שימת לב גם לעובדה
שהתלונה נמסרה באיחור רב. עם כל זאת אין כל ספק שדברי המתלונן בפנינו הינם האמת
לאמיתה ומשקפים את העובדות לאשורן, כשמנגד אין כל יסוד להכחשתו הגורפת של הנאשם,
באשר לאירוע עם המתלונן המיוחס לו בכתב האישום.
זאת
ועוד, המתלונן חשף עצמו בפני קרוביו ומכריו, לרבות הסביבה הקרובה, לפרטים
אינטימיים קשים, משפילים ומבישים ומדרך הטבע אנשים נמנעים לספר לאחרים אודותם. אין
ספק שלא מדובר בעלילות שווא, אלא באמת פנימית שהיתה חבויה ואצורה בקרבו, עד שלא
היה מנוס בפניו, כתוצאה מיסורי נפש קשים, אלא להוציא האמת לאור. אין מדובר בסיפור
בדים תלוש מהמציאות, שבא לאויר העולם כטענת הנאשם, כתוצאה מסטירה שסטר למתלונן,
באירוע מאוחר יותר" (עמ' 31 ואילך).
כאמור, מבית המשפט לא נעלמה העובדה כי מדובר
בעדות כבושה, אך סבר כי בפיו של הקטין היה הסבר משכנע לדרך בה נהג, ונראה כי לא
היה חושף את סודו ברבים, לולא אותו אירוע נוסף, מאוחר, שעורר אצל הקטין מחדש את
פחדו להימצא שנית בחברתו של המערער.
בפני בית המשפט העידה גם חוקרת נוער, אשר גבתה
את גרסת הקטין, ואף היא התרשמה שדבריו של הקטין הגיוניים ולא מתוכננים, ונראה
שלאמון שייחס בית המשפט לעדותו של הקטין תרמה גם העובדה, שקרוביו של הקטין הבחינו
בשינוי בדרך התנהגותו, וכך התרשמה גם מורתו של הקטין.
על רקע כל האמור החליט בית המשפט להרשיע את
המערער בעבירות של מעשה סדום ומעשה מגונה בנסיבות מחמירות, וזיכה אותו מהעבירות
הנוספות שיוחסו לו.
בית המשפט גזר למערער 6 שנות מאסר, שנתיים
מאסר על תנאי, וכן חייבו לשלם לקטין באמצעות הוריו פיצוי בסכום של 10,000
ש"ח.
4. במרכזם של נימוקי הערעור עמדה טענת בא כוחו של
המערער, לפיה אסור היה לקבל את הקלטת בה הקליט הדוד את דבריו של הקטין (המוצג
ת4/), משום שזו אינה ראיה כשרה. לטענתו, אין חוקרים ילד אלא על ידי חוקר ילדים ועל
כן לא הייתה רשאית המשטרה להנחות את הדוד לעשות זאת. בא-כוח המערער היה ער לכך שמי
קדם לו בלימוד סנגוריה על הנאשם, לא העלה טענה ברוח זו בפני בית המשפט המחוזי,
והתנגדותו עסקה רק בשאלות של קבילות טכנית, אך עו"ד בוחבוט סבור כי גם במצב
זה אין הכרעת הדין יכולה להתבסס על ראייה פסולה.
בפיו של בא כוח המערער היו טענות נוספות ביחס
לפסק דינה של הערכאה הראשונה, אך בכל אלה לא מצאנו כי הוכחה עילה אשר תצדיק את
התערבותנו. הכרעת הדין עוסקת בשאלות של עובדה שהוכרעו לאור התרשמותו הישירה של בית
המשפט המחוזי מהקטין, מחד, ומהמערער, מאידך. מכאן, שגם אם מתעלמים מהאמור בקלטת,
אין בכך כדי לפגוע בתוצאה אליה הגיעה הערכאה הראשונה, שהרי זה אינו מקרה שבו הובאה
העדות מכלי שני (חוקר ילדים, למשל), אלא באופן ישיר על ידי העדתו של הקטין בבית
המשפט.
אכן, עדותו של הקטין הייתה כבושה במשך כשנה,
אך מצב זה אינו חריג. בנסיבות אלו מצווה בית המשפט לבחון את הסברו של העד לכבישת
עדותו על פי שני מבחנים: מדוע אצר את תלונתו בלבו זמן כה רב, וכן מדוע בחר לפתוח
את סגור ליבו דווקא עתה. מקום שהסברו של העד משכנע את בית המשפט לתת בו אמון, שוב
אין משקל לגורם הזמן שחלף (ע"פ 185/88, יהלום נ' מדינת ישראל, פד"י
מ"ג, חלק ראשון, 541, 550; ע"פ 5612/92, מדינת ישראל נ' בארי, פד"י
מ"ח, חלק ראשון, 302, 365 ואילך).
בדרך זו הלכה הערכאה הראשונה בתיק הנוכחי, ועל
פי השקפתנו הייתה רשאית להגיע לתוצאה המרשיעה, על פי חומר הראיות שהיה בפניה.
לעניין זה יש לחזור ולהדגיש כי המתלונן הינו קטין, שהמקרה אותו חווה הותיר עליו
את רישומו, דא עקא שהוא לא היה יכול לחשוף את סודו מפחדו מהמערער, ומחשש המלווה
קטינים בדרך כלל, שגרסתם לא תזכה לאמונם של מבוגרים.
כך או כך, עדותו של הקטין לא עמדה לבדה, והיא
נתמכה בעדותם של אחרים, וביניהם חוקרת הילדים, ואביו של הקטין אשר העיד :
"הוא נהיה אחר לגמרי, הסתגר בבית לא רצה לאכול... המצב החל להחמיר יותר, הוא
היה פוחד להתקרב אלי. בערך 5 חודשים ראיתי את ההתנהגות שלו השתנתה עד בערך
פסח", עמ' 13). גם מורתו של הקטין, אנט אלפסי, התרשמה בדרך דומה, וכך העידה:
"ילד פתוח... דיבר על כל הנושאים שרק שאלנו וגם כאלה שלא, ופתאום בסוף פברואר
- מרץ 96 הוא התחיל להיות סגור, הפסיק לענות לשאלות ששאלנו, בשלב הזה הרגשתי
שהתלמיד שלי עובר איזה שינוי... אחרי שבועיים מצבו התדרדר הרבה יותר" (עמ'
13). ולבסוף נזכיר את עובדת אשפוזו של הקטין (אשפוז יום), מחודש יוני 97 ועד
אוגוסט 98, כאשר על פי האמור בסיכום המחלה שהוגש לבית המשפט, ניכר היה בקטין שהוא
עושה מאמצים להדחיק את החוויה הרגשית שהייתה מנת חלקו, וגם בכך יש כדי לתמוך בטענה
שהוא לא בדה את המעשה הפלילי מלבו.
כאמור, דעתנו היא שלבית המשפט המחוזי הובאה
מסכת ראיות אשר די בה לבסס הרשעה, גם אם הייתה נפסלת הגשתה של הקלטת ת4/ כראייה
קבילה. לעניין זה נוסיף, כי עיון מעמיק בהכרעת הדין מלמד, שהערכאה הראשונה לא
הסתמכה כלל על אותה קלטת בבואה להכריע בעניינו של המערער, ועל כן גם מנקודת מבט זו
לא סברנו כי נדרשת התערבותנו בהכרעת הדין, וכך אנו סבורים שיש לנהוג גם ביחס
לערעור על העונש. למערער נגזרו 6 שנות מאסר, ולא זו בלבד שחומרת מעשיו מופלגת, אלא
שהתברר כי הוא כבר חטא בתחום זה של עבירות, כאשר ביצע, בשנת 1996, מעשה מגונה נוסף
בגופו של קטין. באותו תיק הסתפק בית המשפט בגזירתו של עונש מאסר על תנאי, קנס
וערבות להימנע מעבירה, אך כפי שעינינו רואות, המערער לא למד את הלקח הנדרש, וחזר
לסורו.
הערעור נדחה.
ניתן היום, כ"ג טבת תשס"א
(18.1.2001).
המשנה לנשיא ש
ו פ ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי
הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99036260.O06