נביל פרעוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3623/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3623/11 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' דנציגר המערער: נביל פרעוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 31.03.2011 בת"פ 5167/06 שניתן על ידי כבוד השופט כ' סעב תאריך הישיבה: י"ז באייר תשע"ב (9.5.12) בשם המערער: עו"ד א' פלדמן בשם המשיבה: עו"ד ש' כהן פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט כ' סעב) בת"פ 5167/06 מיום 20.5.2007, במסגרתו הורשע המערער בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, בהחזקה ונשיאת נשק, וכן בשתי עבירות של איומים, הדחה בחקירה והטרדת עד. בגין עבירות אלה הושתו על המערער 45 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי בן שלושה חודשים לריצוי במצטבר, כך שסך הכל ירצה המערער 48 חודשי מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא כי המערער לא יעבור עבירת אלימות שהיא פשע או עבירת נשק; ששה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא כי המערער לא יעבור אחת מן העבירות של איומים, הדחה בחקירה והטרדת עד ויורשע עליה בדין. כמו כן הושת על המערער קנס בסך של 5,000 ש"ח. העובדות לפי כתב האישום 1. על-פי האישום הראשון, ביום 3.7.2006, בסמוך לשעה 18:30, פרץ ויכוח בין בוטרוס סביר (להלן: בוטרוס) לבין שכנו מרזוק דאוד (להלן: המתלונן), המתגוררים בכפר תרשיחא. בעקבות הויכוח הזעיק בוטרוס את המערער, שהינו קרוב משפחתו, לביתו. המערער נענה, והגיע לכפר בסמוך לשעה 20:00 בלוויית שני אחרים שזהותם איננה ידועה למשיבה (להלן: האחרים), כשהוא מצויד באקדח ובו כדורים, אותו נשא שלא כדין. בהגיעו שאל המערער מיהו מרזוק והיכן הוא נמצא. המתלונן, שהיה אותה עת בגינת ביתו (להלן: הבית) עם מכריו, השיב כי הוא מרזוק. בסמוך לאחר מכן פנה המערער אל המתלונן, ובין השניים התפתח דין ודברים, במהלכו שלף המערער את האקדח וירה מספר יריות לעבר המתלונן, בניסיון לפגוע בו ומתוך כוונה להטיל בו נכות, מום או לגרום לו חבלה חמורה. המתלונן ומכריו נסו אל תוך הבית, שם מצאו מחסה והודות לכך לא נפגעו. בסמוך לאחר מכן יצאו המערער והאחרים מביתו של בוטרוס לעבר ביתו של המתלונן, שם חסה המתלונן עם בני משפחתו ומכריו. או אז ירה המערער מספר יריות לעבר המתלונן וביתו בניסיון לפגוע בו. הקליעים שירה המערער חדרו לבית ואף פגעו בחלונות, בגדר הגינה, בדלת היציאה מהבית לגינה, בכסא שעמד בגינה וכן בקירות הבית. 2. על-פי האישום השני, לאחר המתואר לעיל, במהלך המחצית הראשונה של חודש יולי 2006, ולאחר ה-3.7.2006, פנה המערער במספר הזדמנויות, בעצמו ובאמצעות אחרים, לאשתו של בוטרוס, לוסיה סביר (להלן: לוסיה) תוך איומים והפחדה, בדרישה כי תמסור במשטרה גרסה שקרית בהתאם להנחיותיו, לפיה בין היתר, הופעל עליה לחץ על ידי המשטרה להפלילו. המערער איים על לוסיה בפגיעה בה, בין השאר בציינו כי אם ייכנס לכלא "יש מאחוריו אנשים". במהלך התקופה הנ"ל פנה המערער במספר הזדמנויות ללוסיה, בצוותא עם בוטרוס ובנוכחותו והנחה אותה, תוך איומים והפחדה, למסור גרסה שקרית שנמסרה לה על ידו. המערער חזר על איומיו כלפי לוסיה בעת שהסיעהּ ביום 18.7.2006 לחקירתה בתחנת המשטרה. לאחר חקירתה פנה המערער אל לוסיה תוך איומים והפחדה ודרש ממנה כי תמסור לו את שמסרה במשטרה וכן כי תמסור את הגרסה השקרית שמסר לה הוא, לפיה היא לא ראתה או שמעה דבר וכן כי הופעל עליה לחץ על ידי המשטרה. כך עשה המערער בהזדמנות נוספת כאשר איים על לוסיה בציינו כי עליה למסור בחקירתה ובבית המשפט את הגרסה השקרית שמסר לה. על כן הואשם המערער בגין האישום הראשון בחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); בהחזקה ונשיאת נשק לפי סעיף 144(א) ו-(ב) לחוק. בגין האישום השני הואשם המערער במספר עבירות של הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 245(א) ו-(ב) בנסיבות סעיף 249א(1) ו-(2) בצירוף סעיף 29 לחוק; במספר עבירות של הטרדת עד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 249 בנסיבות סעיף 249א(5) בצירוף סעיף 29 לחוק; באיומים לפי סעיף 192 בצירוף סעיף 29 לחוק; במספר עבירות של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) ו-(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק; ובמספר עבירות של הטרדת עד לפי סעיף 249 בצירוף סעיף 29 לחוק. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי 3. בתשובתו כפר המערער בעובדות כתב האישום. באשר לאישום הראשון טען המערער כי כלל לא נכח בתקרית הירי. באשר לאישום השני טען כי מעולם לא איים על לוסיה וכי לא דיבר עימה אודות ההליכים המתנהלים נגדו. האישום הראשון 4. תחילה הבהיר בית המשפט כי אין מחלוקת שביום 3.7.2006 בסביבות השעה 20:00 בוצע אירוע הירי. זאת נלמד על יסוד דיווח על הירי שנמסר למשטרה מפי אחיו של המתלונן ויסאם דאוד (להלן: ויסאם). המשטרה שהגיעה למקום עצרה שלושה חשודים בני הכפר מזרעה: סעיד אברהים (להלן: אברהים), נסיף עפארה וכאמל חלבון (להלן: החשודים ממזרעה). מעורבות החשודים נחקרה באופן יסודי, ובסופה של הבדיקה הוחלט על שחרורם, זאת בין השאר על יסוד טענת "אליבי" מוצקה, משהוכח כי בשעה 19:55 נראו החשודים בתחנת דלק (זאת על פי מצלמות האבטחה של התחנה), בעוד הירי בוצע בסמוך לשעה 20:00 [על פי ת/26 הדיווח על האירוע התקבל במשטרה בשעה 20:08, י.ד.], כאשר זמן ההגעה בין התחנה לבין הכפר אורכת כ-20 דקות. יוער כבר עתה כי הסרטון אינו נמצא עוד בידי המשטרה, מאחר שהסרטונים של מצלמת האבטחה בתחנת הדלק נמחקים באופן אוטומאטי לאחר שבועיים. על כן, על תוכן הסרטון ניתן ללמוד רק על פי מזכר שערך השוטר בירון עובד, אשר צפה בסרטון ורשם את שראה (ת/11). העדויות 5. באשר לראיות המאשימה, אלה כוללות את עדותה של לוסיה, שהייתה בביתה במהלך האירוע, את עדותו של המתלונן וכן מחקר תקשורת הכולל פלט שיחות טלפון. 6. עדותה של לוסיה: לוסיה, שהינה גיסתו של המערער, העידה כי ביום האירוע התנהל ויכוח בין בעלה בוטרוס לבין המתלונן. בתחילה ביקש ממנה בוטרוס לקרוא לבן דודו אברהים (שכזכור, נעצר לאחר מכן עם החשודים הנוספים ממזרעה, י.ד.), אך משגברו איומי המתלונן החליט בוטרוס להתקשר למערער. בסמוך לכך שמעה לוסיה את המתלונן צועק כי "הוא לא מפחד ממשפחת פרעוני". כן מסרה לוסיה כי בחלוף רבע שעה לערך הגיע המערער עם שניים נוספים, וכי היא ראתה אותו יוצא למרפסת (בגינה), שולף אקדח, מכוון ויורה לכיוון ביתו של המתלונן. בית המשפט ציין כי העדה מדגימה שהירי בוצע בזווית של 45 מעלות. כן מסרה כי לאחר מכן נכנס המערער בחזרה לביתה, המלווים האחרים שלפו את נשקיהם, והשלושה יצאו החוצה. לגרסתה, לאחר מספר שניות שמעה את מטח היריות השני. עוד התייחסה לוסיה בעדותה להודעות שמסרה במשטרה, ובפרט להודעה הראשונה שמסרה (מיום 18.7.2006), כאשר נחקרה כחשודה בניסיון לרצח. בהודעה זו מסרה לוסיה את פרטי האירוע אך לא ציינה כי היא ראתה את המערער יורה. בבית המשפט הסבירה זאת לוסיה בחששה מן המערער וכן בכך שלא נשאלה על כך. במהלך עדותה תיארה לוסיה את מלבושם של המערער והאחרים, שכלל כובע מצחיה ובגדים חורפיים – מעילי "דובון" – זאת למרות שהאירוע התרחש בקיץ, בחודש יולי. 7. עדותו של המתלונן: המתלונן התייצב לעדות בבית המשפט המחוזי רק לאחר שהוצא נגדו צו הבאה. בעדותו גולל המתלונן את אשר אירע, וציין כי שמע את בוטרוס ולוסיה מזכירים את השמות "אברהים" ו"פרעוני". המתלונן תיאר את היורה כאדם שמן וקרח, שלבש חולצה לבנה, והוסיף כי יש ביכולתו לזהות את היורה. כן ציין המתלונן כי היורה כיוון אליו את האקדח בעת הירי (ולא בזווית של 45 מעלות כפי שטענה לוסיה). המתלונן מסר שלא זכור לו האם המערער והאחרים לבשו מעילים. עוד מסר המתלונן בעדותו כי ביום 4.7.2006 נערך בביתו של סאלח מורשד (להלן: סאלח) באעבלין הסכם סולחה בינו לבין בוטרוס. בסולחה נכח, לצד אנשים נוספים, המערער, אך במסדר זיהוי שנערך יום לאחר הסולחה לא זיהה המתלונן את המערער כמי שירה לעברו. באשר לנוכחים בסולחה מסר המערער כי אינו זוכר מי היה שם, ואף לא הצליח לזהות את עו"ד סאבח חאג' (להלן: עו"ד חאג') שישב באולם בית המשפט כמי שהשתתף בסולחה, והוסיף כי הוא סובל מ"בעיית זיכרון". במהלך עדותו התעקש המתלונן כי הוא אינו חושש ממשפחת פרעוני ובכלל זה מהמערער. 8. עדותו של המערער: המערער מסר כי לא שהה בכפר ביום האירוע וכי מעולם לא החזיק אקדח. על פי עדותו, הוא שמע על אירוע הירי לראשונה למחרת התרחשותו, מפי סאלח, שביקש את עזרתו בסולחה, בה השתתף ואף נטל על עצמו להיות "ערב" להתנהגותו של בוטרוס במהלכה ולאחריה. כן מסר המערער כי נהג לשוחח עם בוטרוס בטלפון "מדי פעם", לא כל יום. באשר לעדותה של לוסיה מסר המערער כי לדעתו העידה לוסיה כנגדו מתוך שנאתה אליו, שכן בעבר עמד המערער לצידו של בוטרוס בעת סכסוך זוגי שפרץ ביניהם. המערער הטעים בעדותו כי הוא אינו יודע זאת ממקור ראשון, וכי שמע זאת מאחרים. כן טען המערער כי המשטרה לחצה על לוסיה למסור את גרסתה. 9. עדותם של הנוכחים בסולחה, סאלח ובאסל טנוס (להלן: באסל): השניים אישרו בעדותם את קיומה של הסולחה. סאלח הוסיף כי בעת אירוע הסולחה הציג את המערער לפני המתלונן. הכרעת הדין האישום הראשון 10. בהכרעת דינו קבע בית המשפט המחוזי כי עדותה של לוסיה הינה מהימנה, וכי אין בסתירות הקלות בעדותה כדי לפגום במשקלה, כאשר לוסיה ידעה להסביר היטב את הפערים שנתגלו בגרסתה. כך, לעניין זווית הירי ציין בית המשפט כי ההבדלים בין עדותה של לוסיה לבין עדות המתלונן הינם חסרי משמעות, שהרי זווית הירי נקבעת ממילא על סמך מיקום פגיעת הקליעים בבית. באשר ללבוש היורה והאחרים נקבע כי עדותה של לוסיה בנקודה זו אמנם לא נתמכה בעדויות אחרות, אך גם לא נסתרה. בית המשפט הוסיף וציין כי המשותף בין עדותה של לוסיה לבין עדויות עדים אחרים הוא רב, ועולה משמעותית על השונה. כך, עדותה של לוסיה כי המערער והאחרים חבשו כובע מצחייה חוזקה בעדותו של אליאס שהין (להלן: אליאס). כך גם באשר לחולצה הלבנה שלבש המערער (עליה העיד המתלונן), כאשר בעדותה במשטרה מסרה לוסיה כי נדמה לה שמתחת למעיל לבש המערער חולצה לבנה. 11. באשר לטענת המערער לפיה חוקרי המשטרה הפעילו לחץ על לוסיה, שנחקרה תחת אזהרה כחשודה בניסיון רצח ועל כן ניסתה לסבכו, קבע בית המשפט כי אין לקבלה, שכן כל חקירה מלווה במידה מסוימת של לחץ, מה גם שלוסיה בעצמה העידה שלמרות הלחץ דבריה הם אמת. כמו כן נקבע כי אין זה ברור מדוע אם כך סבר המערער הוא לא זימן לעדות את החוקרים שהיו מעורבים בחקירתה. נוסף על כך, העובדה כי בעדותה הראשונה העידה לוסיה שהמערער הגיע עם האחרים כאשר הוא מצויד באקדח, ורק בעדות מאוחרת יותר ציינה כי הוא היורה, אינה מלמדת על כבישת עדות כפי שטוען המערער שהרי המערער הכחיש כליל את נוכחותו במקום. 12. עוד דחה בית המשפט את טענתו המרכזית של המערער לפיה העובדה כי המתלונן לא הצליח לזהותו במסגרת מסדר הזיהוי שנערך למחרת הסולחה (על רקע הצהרותיו במשטרה כי יש ביכולתו לזהותו), מוכיחה כי הוא אינו היורה. בית המשפט קבע כי אין באי-הזיהוי כדי להקים ספק לטובתו של המערער, משקיימים מספר סימנים מרמזים לכך שהסיבה העיקרית לדבר טמונה בפחד המתלונן מן המערער: העובדה כי נדרש צו הבאה לשם שמיעת עדות המתלונן בבית המשפט; היעדר רצונו של המתלונן להשתתף בעימות עם המערער; והעובדה שעל אף שהמערער הוצג לפני כולם בסולחה, המתלונן לא זיהה אותו. לסיכום קבע בית המשפט כי נוכח נסיבות המקרה, אי זיהוי המערער על ידי המתלונן אינו מעלה ואינו מוריד לצורך הרשעת המערער, בפרט כאשר עדותו של המתלונן דווקא עולה ברובה בקנה אחד עם עדותה של לוסיה. חיזוק לכך מצא בית המשפט בדו"ח המתעד את פלט שיחות הטלפון של המערער לפיו התקיימו שבע שיחות טלפון בין בוטרוס לבין המערער בשעות המתאימות לביצוע הירי. תיעוד השיחות אף מקשה על קבלת טענתו של המערער לפיה נודע לו על אירוע הירי רק למחרת היום. לפיכך קבע בית המשפט כי הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המערער הוא אמנם היורה. 13. גם באשר לאירוע הירי השני קבע בית המשפט כי המערער הינו היורה, זאת נוכח עדותה של לוסיה ועדותו של אליאס, וכן על סמך חוות דעת שקבעה כי הירי בוצע בשני המקרים באותו אקדח. למען הזהירות הוסיף בית המשפט כי גם אם היה זה אחד מהאחרים שירה את מטח היריות השני, המערער היה – לכל הפחות – מבצע בצוותא יחד עימו, ועל כן אחראי גם לירי השני. 14. עוד ציין בית המשפט כי שני הצדדים נמנעו מלזמן עדים שחשיבותם למחלוקת רבה, וקבע כי יש לדחות את טענת המערער לפיה הימנעות מהבאתם פועלת לטובתו, שהרי מקום ששני בעלי הדין נמנעים מלהביא עד שעדותו רלבנטית, מתקזז כוחה הראייתי. 15. באשר לטענת המערער כי לא הוא ביצע את הירי כי אם החשודים ממזרעה שנעצרו בסמוך לאירוע ושוחררו לאחר שנחקרו במשטרה, קבע בית המשפט כי דינה להידחות. לפי בית המשפט, החשודים תועדו במצלמות אבטחה בתחנת הדלק בשעה 19:55, כמה דקות לפני שהחל האירוע, כאשר מיקום תחנת הדלק – 20 דקות נסיעה מהכפר – לא אפשר לחשודים להגיע לזירת הירי עד לשעת הירי. 16. לגבי סעיף האישום של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק קבע בית המשפט כי העבירה מתייחסת לניסיון לביצוע עבירה, וכי על כן העובדה שהקליעים לא פגעו במי מהשוהים בבית איננה משנה. המערער טען כי לא הוכח היסוד הנפשי של כוונה מיוחדת כנדרש בחוק, אך בית המשפט דחה את הטענה בקובעו כי מיקום הפגיעות בבית (בחלונות ובדלתות), כאשר חלק מהקליעים פגעו במקום בו עמד המתלונן בטרם הירי, העובדה שהירי בוצע ממספר מקומות מוצא, וכן המספר הרב של הכדורים, כל אלה מלמדים על כוונה מיוחדת לפגוע במתלונן. האישום השני 17. באשר לאישום זה קבע בית המשפט כי הוא מקבל את עדותה של לוסיה בדבר כך שהמערער איים עליה באומרו כי "יש מאחוריו אנשים". כן קבע בית המשפט כי הנחייתה של לוסיה על ידי המערער כיצד לנהוג במשטרה אכן מהווה הדחה בחקירה והטרדת עד. לצד זאת הבהיר בית המשפט כי הוא מרשיע את המערער ביחס לשני אירועים בלבד, בהם איים והדריך את לוסיה באופן אישי, ולא בגין אירועים שעשה כן לכאורה באמצעות אחרים. בהמשך לכך, בהתייחס לאישום זה, הורשע המערער בשתי עבירות איומים, הדחה בחקירה והטרדת עד. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 18. בגזר דינו ציין בית המשפט המחוזי כי לחובת המערער שתי הרשעות קודמות בגין עבירות של היזק לרכוש במזיד, תקיפת עובד ציבור, תקיפת שוטר, איומים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. כן צויינה העובדה כי כנגד המערער תלוי ועומד מאסר מתונה בן שלושה חודשים. בית המשפט הדגיש כי נסיבות אלה מלמדות על זלזול מצידו של המערער במערכת אכיפת החוק, שאף בא לידי ביטוי מפורש בבריחתו ממעצר בית בו היה נתון (אם כי בית המשפט הדגיש שאין בכך כדי להשפיע על גזר הדין). כשיקולים לקולא ציין בית המשפט את גילו הצעיר של המערער (שהיה בעת ביצוע המעשים בן 32), ואת העובדה שעברו הפלילי איננו מכביד. כן צויינו נסיבותיו האישיות. מכאן הערעור. נימוקי הערעור 19. המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד אביגדור פלדמן – מבסס את ערעורו בהתייחס לאישום הראשון על שני אדנים עיקריים: האחד – שאלת זיהויו של המערער כיורה: בהקשר זה טוען המערער שלוש טענות: ראשית, לטענת המערער, זולת לוסיה אף לא אחד מעדי המשיבה זיהה את המערער בעת אירוע הירי. המערער מדגיש כי המתלונן לא זיהה אותו חרף השתתפותו בסולחה. בהקשר זה מוסיף המערער כי שגה בית המשפט כאשר נעתר לבקשת המשיבה לפצל את עדותו של המתלונן כך שרק תיאור היורה יושמט. זאת, מבלי שהוכרז עד עוין, ובניגוד להנחה כי דווקא הודעתו המוקדמת של המערער הינה מדויקת יותר. כמו כן נטען כי אין בסיס לסברה שהמתלונן חשש מן המערער, זאת בשים לב לנוכחותם המשותפת בסולחה. עוד נטען כי מכשיר הטלפון של המערער לא אוכן אותו יום בכפר. שנית, באשר לעדותה של לוסיה נטען כי זו הייתה מעורבת במריבה עם המתלונן, וכי עדותה מורכבת מבליל גרסאות שונות ומופרכות הסותרות זו את זו, שמטרתן להרחיק את עצמה מהזירה ולהפליל את המערער. כמו כן נטען כי הופעלו על לוסיה אמצעי לחץ בחקירה כדי שתאמר כי המערער הינו היורה. שלישית, באשר לחשודים ממזרעה נטען כי שגה בית המשפט בהתעלמו ממחדלי חקירה בעניינם ובכך שפסל את האפשרות כי הם שירו במתלונן. בהקשר זה ציין המערער כי הסרטון עליו נסמך בית המשפט אינו בנמצא, וכי בכל מקרה ניתן לראות בו רק אחד מהחשודים. לבסוף נטען כי המשטרה ניסתה לטפול את האשמה על המערער. השני – שאלת הרשעתו של המערער בחבלה בכוונה מחמירה: המערער סבור כי לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש בעבירת החבלה בכוונה מחמירה. מהתנהגות המערער עולה כי לא הייתה לו כל כוונה מיוחדת (כנדרש) לפגוע במתלונן. לכל היותר נראה כי כוונת הירי הייתה הפחדה, שהרי קורבנות הירי היו בהישג ידו של היורה. המערער מציין כי עדותה של לוסיה באשר לכמות היריות הינה מבולבלת, כאשר אף לוסיה הודתה כי הירי שבוצע בטרם נכנס המתלונן לביתו, בוצע לכיוון האוויר, בזווית בת 45 מעלות. המערער מטעים כי מביקור בזירה ניתן ללמוד על פי מקום פגיעתם של הקליעים כי המטח הראשון כלל לא כוון לעבר אדם כלשהו. באשר למטח השני נטען כי המשיבה לא הביאה כל ראיה לכך שגם מטח זה בוצע על ידי מי שהשתתף בירי הראשון. 20. באשר לאישום השני טוען המערער כי היה זה חוקר המשטרה שדחק בלוסיה להעיד כי היא מאויימת על ידו, וכי בכל מקרה המערער כלל לא איים עליה אלא הגיב באופן סביר נוכח האשמתו במעשים על לא עוול בכפו. לחלופין נטען כי את המשפט "יש מאחורי אנשים" ראוי היה לפרש אחרת, לא כאיום. 21. באשר לגזר הדין טוען המערער כי בית המשפט לא נהג עם המערער בהגינות, משניכר כי התנהגותו של המערער לאחר הכרעת הדין (בריחתו ממעצר הבית) בהחלט נלקחה בחשבון בעת גזירת עונשו. כן נטען כי היה על בית המשפט להביא בחשבון את הסולחה שנערכה בין "שני היריבים העיקריים", דהיינו: בוטרוס והמתלונן. תגובת המשיבה 22. המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד שאול כהן – סומכת ידיה על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, ומציינת כי זו מבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות. לטענתה, הערעור אינו מעלה כל טענה שבית המשפט לא בחן. המשיבה מדגישה כי ההרשעה מבוססת על עדותה של לוסיה ועל פלט השיחות המלמד שהמערער היה מעורב באירוע. פלט השיחות אף שולל את טענת המערער שלא ידע על אירוע הירי עד למחרת היום, שכן לא ייתכן שבוטרוס לא סיפר למערער על הירי, שעה ששוחחו השניים בטלפון בעת שאירוע הירי היה בשיאו. עוד נטען כי המערער כשל להצביע על מניע כלשהו של לוסיה שיובילהּ להפלילו. באשר לאי זיהוי המתלונן את המערער, נטען כי אין לייחס לכך משקל שהרי ממילא אין בכך כדי לסתור את עדותה של לוסיה. אשר ליסוד הנפשי לעניין עבירת החבלה בכוונה מחמירה, נטען כי משהוכח שהירי כוון אל עבר אזורים בהם שהו המתלונן ומכריו, ברי כי המערער התכוון לחבול במתלונן חבלה חמורה או להטיל בו מום. לבסוף, לעניין העונש נטען כי זה מדוד ושקול וכי אין כל יסוד להתערבות בו. ההליכים לפני בית משפט זה 23. בסמוך לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בדיון לפנינו, הורינו ביום 9.5.2012 לבא כוח המשיבה להודיענו האם נעשה איכון טלפוני לגבי החשודים ממזרעה. כן הורינו למשיבה להודיענו האם נעשה איכון טלפוני ביחס למערער. בתגובתה מאותו יום מסרה המשיבה כי בחיפוש בתיק החקירה נמצאו שני צווים חתומים להמצאת פלטי שיחות טלפון ואיכונם של שני מכשירים ניידים השייכים ככל הנראה לשניים מן החשודים ממזרעה. המשיבה הוסיפה כי להערכתה קיימת אינדיקציה לכך שבידי המשטרה לא עלה בסופו של דבר להפיק איכונים כאמור, אך ציינה כי דבריה נאמרים בזהירות רבה שכן אלו נלמדו מעיון בתיק החקירה בלבד. באשר לאיכון הטלפון הנייד של המערער נמסר כי מעיון בתיק החקירה נלמד כי לא נערך איכון כזה. המשיבה הוסיפה כי היא מוכנה לערוך בירור מדוייק יותר ככל שהדבר יידרש. 24. בהמשך לכך, ביום 4.6.2012 הגיש המערער בקשה להורות על בירור הימצאות איכונים ופלטי שיחות, בטענה כי אכן נדרש בירור ממצה יותר באשר להימצאות האיכונים. הבקשה התקבלה על ידינו. בתגובתה מיום 20.6.2012 הבהירה המשיבה כי משמעות אי-הימצאותם של פלטי האיכונים בתיק החקירה הינה כי פלטים אלו לא הופקו כלל, וכי אין באפשרותה לברר כיום מול צוות החקירה – בחלוף שש שנים מסיומה – האם אכן הופקו האיכונים. לגופו של עניין טענה המשיבה כי המערער מנוע מלטעון טענה כלשהי בדבר אי-הימצאותם של האיכונים, שהרי המערער יכול היה לטעון זאת לפני הערכאה הדיונית ובחר שלא לעשות כן. 25. בעקבות השתלשלות האירועים כפי שתוארה, בהחלטתנו מיום 27.6.2012 אפשרנו למערער להגיש תוספת קצרה לטיעון בכתב באשר להשלכות אי הפקת האיכונים על עניינו. בתוספת זו טען המערער כי אי הפקת האיכונים הינה מחדל חקירתי אחד מיני רבים, כאשר בכל הקשור לבירור מעורבותם של החשודים, לוו פעולות המשטרה במחדלים המקימים כשלעצמם ספק סביר בדבר אשמתו. המערער הטעים כי הצורך באיכונו הטלפוני במועד האירוע הינו משמעותי ביותר נוכח זיהויו על ידי לוסיה בלבד, ונוכח העובדה שבמקום האירוע נכחו מספר אנשים, כאשר עיקר המחלוקת נסבה סביב זהות היורה. בתגובה לכך טענה המשיבה כי אף אם התרחיש המיטבי מבחינתה של ההגנה היה מתרחש, קרי: האיכון היה מצביע על כך שהחשודים ממזרעה נכחו בשעת הירי בכפר, לא היה בכך כדי להביא לזיכויו של המערער. זאת שכן החשודים נחשדו בביצוע המעשים נוכח עדותו של ויסאם בלבד, שמסר כי חשב שהם ביצעו את הירי משום שהם זרים בכפר; כי האליבי של החשודים אומת; כי הודעות החשודים במשטרה הוגשו על ידי הצדדים בהסכמה, וההגנה לא ביקשה לחקור את העדים. מכאן שההגנה לא חלקה על מהימנות תוכן ההודעות, ועל כן הטענה בדבר האיכון מהווה שינוי חזית; חשוב מכך: הרשעתו של המערער ממילא נסמכת בעיקרו של דבר על עדות הראייה של לוסיה, ועל כן אין בהימצאותם של החשודים בכפר כדי לשנות דבר. דיון והכרעה 26. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על נספחיה וכן בתגובת המשיבה, כמו גם בפרוטוקול הדיונים לפני בית המשפט המחוזי ובתיק המוצגים, ולאחר שצפיתי בקלטות השחזור ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את הערעור הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש, וכך אף אציע לחבריי לעשות. הערעור על הכרעת הדין זיהויו של המערער כיורה – ה"יש" הראייתי 27. זיהויו של המערער כמי שירה בנשק באירוע מושא כתב האישום, נסמך בעיקרו של דבר על עדות הראייה של לוסיה. הנסיבות "מסביב", דהיינו: גרסת המערער והתנהגותו, עדותו של המתלונן ופלט השיחות, אך חיזקו את הראיות הישירות מפי עדת הזיהוי. לטענת המערער, עדותה של לוסיה רצופת סתירות ומעוררת קשיים, דבר המקים ספק סביר בדבר אשמתו. למעשה, המערער טוען כי העדה "משקרת" ביחס לזיהויו, זאת להבדיל מ"עדה הטועה טעות כנה" [להבחנה זו ראו: ע"פ 2098/08 פרעוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.12.2011), פסקה 6 לפסק דינו של השופט נ' הנדל. במקביל נודעת הבחנה זו בפסיקה כהבחנה בין מהימנות המזהה לבין אמינות הזיהוי. ראו, למשל: ע"פ 752/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.8.2006) (השופטת ד' ברלינר) (להלן: ע"פ 752/06)]. כידוע, להערכת מהימנותו של עד ראייה ולמידת ביטחונו של העד ביחס למה שראה חשיבות רבה (ראו, למשל: ע"פ 752/06). בפסק דינו התמקד בית המשפט המחוזי בשאלת מהימנותה של לוסיה ומצא כי יש לקבל את גרסתה. על כן, קבלת הערעור בנקודה זו כרוכה בהתערבות בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. הדברים ידועים: על ערכאת הערעור למעט להתערב בקביעות מסוג זה, שהרי בידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מהעדים, ובכלל זה מהתנהגותם ומאופן מסירת דבריהם. להתרשמות ישירה זו יתרון מובן מאליו על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור [ראו למשל: ע"פ 312/67 מרדכי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(2) 63, 71 (1968); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644-643 (2000); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165 (2000)]. למעשה, נראה אפוא כי במרבית המקרים מתמצה תפקידה של ערכאת הערעור בביקורת תקינותם של ההליכים, ובהכרעה בשאלות המשפטיות שעלו במהלך הדיון. 28. ואולם, להלכה בדבר אי התערבות בממצאי עובדה על ידי ערכאת הערעור נקבעו ברבות השנים שלושה חריגים עיקריים: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים. הדבר מובן מאליו, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית כל יתרון על פני ערכאת הערעור [ראו, למשל: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.1.1994)]; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון [ראו, למשל: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)]; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות על ידי הערכאה הדיונית, לדוגמא, כאשר הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה על כך שסתירות שנמצאו בעדות יורדות לשורשו של עניין [ראו, למשל: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)]. ודוקו: לא בנקל יקבע בית המשפט כי מתקיימים החריגים האמורים. אכן, כפי שציין השופט ס' ג'ובראן בפרשה אחרת: "המשוכה שעל פניה חייב נאשם בסיטואציה מעין זו לחלוף בערעורו גבוהה ביותר" [ראו: ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.7.2007) (להלן: עניין אלקאדר)]. 29. והנה, מעיון בהודעת הערעור דומה כי טענותיו של המערער דנן ממוקדות לתחולתו של החריג השלישי, דהיינו: לכך ששגה בית המשפט המחוזי כאשר בחר שלא לייחס משקל מספק לסתירות שנתגלו בעדות המרכזית, עדותה של לוסיה. לשיטתי, אין המקרה שלפנינו נופל בגדרם של החריגים להלכה בדבר אי התערבות בממצאי מהימנות ועובדה. 30. בטרם אנמק דעתי בהתייחס לסתירות שנפלו לכאורה בעדותה של לוסיה, אבקש לדון בטענת המערער בדבר הקושי לקבל את עדותה של לוסיה – כמכלול – נוכח העובדה שהיא עצמה הואשמה בתחילה במעורבות פלילית באירוע מושא כתב האישום, בגין ניסיון לרצח (אישום שבהמשך הוסב לאישום בקשירת קשר לביצוע פשע). אציין מיד: דין הטענה להידחות מכל וכל. העובדה כי בעת שמסרה לוסיה את הודעותיה במשטרה, היא נחקרה תחת אזהרה כחשודה, אינה "מכתימה" אוטומטית את גרסתה. אף אם נאמר כי יש לבחון את עדותה במידת מה של חשדנות [ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 465-464 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) (להלן: קדמי חלק ראשון)], הרי בסופו של עניין ממילא מסתכם הנדון בבחינת העדות בנסיבות המקרה הקונקרטי, תוך התמקדות בשאלת המשקל שיש ליתן לה, על יסוד התרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית ממנה [ראו, למשל: ע"פ 6949/07 עמרם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.7.2009), פסקה 25 לפסק דינה של חברתי השופטת [כתוארה אז] מ' נאור; ע"פ 2957/10 אלאטרש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.5.2012), פסקה 64 לחוות דעתי]. עמד על כך בית משפט זה בעבר, בציינו: "העובדה שהעד הוא בעל עבר פלילי או כי הוא שותף לעבירה או מעורב בדבר עבירה, אינה פוסלת עדותו ואינה שוללת ממנה כשלעצמה כל משקל. כמובן שיש באלו כדי להכתיב זהירות כפולה ומכופלת בעת בחינת העדות, אך אין בכך כדי למנוע הסתמכות על דבריו של העד, אם בית-המשפט מגיע לכלל מסקנה כי אמת בפיו" [ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 437 (1980)]. 31. ואכן, בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי במפורש כי התרשם לטובה מעדותה של לוסיה, לאחר שזו נבחנה במסגרת "כור ההיתוך" של ההליך הפלילי, והגיע למסקנה נחרצת כי אמת בפי העדה. כאן המקום להוסיף ולציין כי טענת המערער לפיה גרסתה של לוסיה נמסרה עקב לחץ שהופעל עליה על ידי חוקריה, שניצלו מצידם את חששה כי תאבד את ילדיה בהינתן החשדות הפליליים שיוחסו לה, נדחתה כליל על ידי בית המשפט המחוזי (להלן: טענת ההפללה). בית המשפט דן בטענת ההפללה וציין כי הסבריה של לוסיה במענה לכך מקובלים עליו לחלוטין. כך מסרה לוסיה בעת עדותה בבית המשפט: "נביל לא עשה לי כלום. אז הם אמרו לי נביל אז אני אגיד נביל? לא יכול להיות שהשוטר אמר לי להגיד נביל ואני אעשה מה שהוא יבקש. גם אם יש ילדים עדיין יש אלוהים. רואה ושומע הכל" [עמ' 37 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי (להלן: הפרוטוקול)]. הוא הדין ביחס לטענתו של המערער בדבר המניע שהיה כביכול ללוסיה להפלילו – העובדה כי הלה צידד בבעלה של לוסיה, בוטרוס, במריבות שנתגלעו בין בני הזוג. לוסיה הכחישה גרסה זו מכל וכל בבית המשפט המחוזי: "ש: ידעת שנביל מחזיק בצד של בוטרוס בסכסוך שלו איתך? ת: זה לא נכון בעבר נביל השלים ביני לבין בוטרוס אני לא הרגשתי שנביל נגדי". 32. גם כאן, בחר בית המשפט המחוזי לקבל את גרסתה של לוסיה ודחה את טענות המערער לעניין הפללתו. סבורני כי כדין קבע כך. בית משפט זה הבהיר לא אחת כי אין די בטענות עלילה בעלמא מבלי לבססן כראוי על המצוי בחומר הראייתי [ראו, למשל: ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 313 (1993)]. על מנת שיתגבש ספק סביר הנדרש לשם זיכוי מעבירה פלילית, על טענת העלילה להיות ממשית ולעמוד במבחן ההיגיון והשכל הישר [ראו, למשל: ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 238-237 (2002) (להלן: עניין נור)]. אין די בטענה כללית ובלתי מנומקת, לפיה בית המשפט הלך שבי אחר "קונספציית פרעוני", דהיינו: כי מרגע שעלה השם "פרעוני", שוחררו כל החשודים שנתפסו והמשטרה החלה להפעיל לחץ על העדים למסור את שמו של המערער. במה נתמכת אותה טענה? לכך אין תשובה בסיכומי הערעור. בהמשך לכך, דומני כי נסיבות המקרה הקונקרטי מצביעות על כך שטענת המערער בדבר הפללתו אף אינה עולה בקנה אחד עם הגיונם של דברים כמו גם עם השכל הישר. ראשית, לוסיה הינה בת משפחתו של המערער (מקשרי נישואין). המערער עצמו העיד כי בתקופה שבסמוך למועד הירי התארחה לוסיה יחד עם בעלה בוטרוס בביתו, בעת מלחמת לבנון השניה. המערער אף מסר כי הסיע אותה לחקירתה במשטרה ביום 18.7.2006 (ראו, למשל: עמ' 63 לפרוטוקול). כיצד מתיישבים הדברים עם גרסתו של המערער לפיה לוסיה ביקשה להפלילו נוכח שנאתה כלפיו? המערער אמנם הסביר שאירח את לוסיה ובעלה כי היה זה זמן מלחמה, והוסיף כי גם "עם האויב [כך במקור, י.ד.] בא אליי בזמן מצוקה הייתי מכניס אותו לביתי ומארח אותו" (ראו: עמ' 62 לפרוטוקול). את העובדה שהסיע את לוסיה לחקירתה ואף נפגש איתה בשנית באותו יום, הסביר המערער בכך שבוטרוס ביקש ממנו לעשות כן. דומני כי הנסיבות שתוארו זה עתה מעמידות את טענת המניע שהציג המערער לעניין הפללתו על ידי לוסיה, באור בעייתי (לכל הפחות). על כך יש להוסיף כי הטענה לפיה תחושותיה של לוסיה כלפי המערער יובילו אותה להפלילו על לא עוול בכפו בעבירות כה חמורות, נשמעת על פניו מרחיקת לכת. באשר ללחץ בו הייתה נתונה לוסיה בחקירתה נוכח היותה חשודה, גם אם ניתן לומר שסביר כי לוסיה תבקש למזער את אחריותה שלה לאירוע נוכח מעורבותה בו (אם כי לבסוף לא הואשמה לוסיה בדבר), קשה לקבל שלוסיה הייתה ממהרת להטיל את האשמה דווקא על המערער. שנית, כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו, תמוהה העובדה שהמערער לא ביקש להעיד את החוקרים שלחצו לכאורה על לוסיה בעת החקירה. תהא הסיבה לכך אשר תהא, ברור הוא כי עתה עובדה זו עומדת לו לרועץ. שלישית, בל נשכח כי האישום השני מושא הערעור דנא, בגינו הורשע המערער בבית המשפט המחוזי, מייחס למערער עבירות של איומים, הדחה בחקירה והטרדת עד, שכוונו כלפי לא אחרת מאשר לוסיה. על פי אישום זה, המערער הטריד את לוסיה, ושידלהּ לומר כי מסרה את אשר מסרה במשטרה מחמת לחץ שהפעילו עליה גורמי החקירה. המערער אף איים על לוסיה כי עליה להיזהר ממנו שכן "יש מאחוריו אנשים". בזיקה לעובדות אישום זה, טענת המערער בדבר לחץ שהפעילו גורמי החקירה על לוסיה במטרה להפלילו, מעוררת תמיהה לא קטנה. ממבט כולל נראה כי את החשש שביטאה לוסיה לחיי ילדיה – חשש אותו ביטאה בכל אחת ואחת מחקירותיה במשטרה – ניתן להסביר היטב נוכח התנהלותו של המערער כמפורט בעובדות האישום השני. לעניין זה יוער כי העובדה שהמערער הוא זה שהסיע את לוסיה לחקירתה הראשונה במשטרה, ואף שוחח עימה, שוב, לאחר החקירה, מתיישבת היטב עם גרסתה של לוסיה בדבר הפעלת לחץ מצד המערער בנושא חקירתה. יתרה מכך, גרסתה זו בוודאי סבירה יותר מגרסת המערער לפיה היותם מסוכסכים בעוצמה כזו הובילה את לוסיה להעליל עליו עלילת שווא. לא זו אף זו, עיון בחומר החקירה מלמד כי אף בוטרוס, בעלה של לוסיה, איים על לוסיה פן תספר במשטרה את אשר ידוע לה באותה פרשה (ראו את הדיון בהליך מעצרו של בוטרוס, בב"ש 4507/06 מיום 28.7.2006, בו הורה בית משפט השלום בעכו (השופטת ג' טנוס) על מעצרו של בוטרוס עד תום ההליכים נגדו). 33. אם לסכם את האמור עד כה, נראה כי הטענה לפיה לוסיה ביקשה להפליל את המערער נוכח לחץ שהופעל עליה מצד המשטרה, היא מוקשית. זאת באם מקבלים כי אותה עת הופעל עליה לחץ דווקא מצידם של המערער ובוטרוס כי לא תגלה את אשר אירע וכי תספר שהמשטרה מפעילה עליה לחץ להפליל את המערער (לעניין ההרשעה באישום השני – ראו להלן). כך הדבר גם ביחס לטענה כי לוסיה ביקשה להפליל את המערער נוכח סכסוך שהיה ביניהם. יוטעם, כי המערער ממילא ציין שהמידע שיש לו בדבר שנאתה של לוסיה כלפיו מקורו בשמועות, וכי "כל עוד לא שמעתי באוזן שלי אולי משקרים" (ראו: עמ' 62 לפרוטוקול). כמו כן, בעדותו לפני בית המשפט התקשה המערער להסביר את טענת ההפללה, והוסיף מניע נוסף להפללתו כביכול. כך העיד: "ש: לוסי מוסרת ב-18.7.06 הודעה. למה שיגיעו דווקא אותך? [כך במקור] למה שיראו תמונה דווקא שלך? ת: חצי חודש המשטרה אספה מידע. אני לא יריתי ולא הייתי שם בכלל. אני חושב שהמשטרה שונאת אותי כי לא שיתפתי איתם פעולה והם רוצים להלביש לי תיק. או בגלל שתרמתי לסולחה" (עמ' 68 לפרוטוקול). על רקע המקובץ, אין בכוונתי להתערב בהתרשמותו של בית המשפט המחוזי בקובעו כי דבריה של לוסיה מהימנים עליו וכי אין בטענת ההפללה מפי המערער כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו. 34. עתה, לסתירות הנטענות בעדותה של לוסיה. ובכן, בהכרעת דינו עמד בית המשפט המחוזי על הקשיים המתעוררים לכאורה מעדותה של לוסיה, ודן בהם אחד לאחד. בית המשפט קבע כי אלו אינם מטילים רבב במהימנות גרסתה של לוסיה. סבורני כי בצדק קבע זאת. 35. ראשית, לעניין זווית הירי; אכן, לוסיה מסרה בהודעותיה במשטרה שהירי כוון כלפי המתלונן, כאשר בשלב מאוחר יותר ציינה כי הירי כוון "כלפי מעלה". העדה אף הדגימה את זווית הירי לפני בית המשפט המחוזי, שקבע כי על פי הצגתה הירי בוצע בזווית בת 45 מעלות לערך. נוסף על כך, עדותה של לוסיה עומדת בניגוד לעדותו של המתלונן, שמסר כי הירי במטח הראשון כוון לעברו (למשל, בעת שחזור האירוע: ת/81). כמו כן, עדותה של לוסיה לעניין זווית הירי, סותרת לכאורה את הממצאים האובייקטיביים, כאשר נמצאו חורי קליעים בקירות הבית הממוקם במישור נמוך מזה שבו ממוקם ביתו של בוטרוס. לכאורה, באם אכן בוצע הירי כלפי מעלה, הכיצד פגעו הקליעים בבית המתלונן? לאחר עיון בעדויות ובראיות, סבורני כי אין מדובר בסתירה היורדת לשורש העניין. באשר לסתירה ה"פנימית" בעדותה של לוסיה, תחילה, יש להניח כי אירוע הירי ארך זמן קצר מאוד. ייתכן שתמונות בודדות בלבד ממנו נצרבו בתודעתה של העדה. כמו כן, אפשר שמנקודת מבטה של לוסיה, גם ירי בזווית של 45 מעלות, כאשר האקדח כוון לביתו של המתלונן, כוון, למעשה, לכיוונו של המתלונן עצמו, שהיה בחצר ביתו בעת הירי. כך מסרה לוסיה בעדותה בעת חקירתה הנגדית בבית המשפט: "ש: הוא ירה לכיוון של מרזוק, על מרזוק? ת: כן, הוא ירה ככה (העדה מדגימה היא מרימה את שתי הידיים כמי שמחזיקה נשק ויורה בזווית של 45 מעלות)" (ראו: עמ' 25 לפרוטוקול). יצויין כי לוסיה עומתה אל מול טענותיו של המערער בהתייחס לסוגיית זווית הירי, במסגרת החקירה הנגדית, וגרסתה נותרה עקבית ואיתנה. לאחר שבא כוח המערער הקרין בבית המשפט את קלטת השחזור (ת/3), בה תיארה לוסיה לשוטרים את אשר ראתה, שאל את לוסיה: "ש: אנחנו רואים שהשוטר מחזיק את האקדח כלפי השמים ולא 45 מעלות? ת: אני לא מבינה. ביהמ"ש מסביר לעדה את השאלה בערבית. ת: אני לא אמרתי ככה (ישר) אמרתי ככה (כלפי מעלה) לא למעלה ישר אבל כלפי מעלה." כמו כן, איני סבור שניתן ללמוד מעדותה על רצון לסבך את המערער. לוסיה מסרה, למשל, כי שמעה מהמערער והאחרים, וכן מבוטרוס, כי "הם לא רוצים להרוג אותו רק להפחיד" (ראו: עמ' 27 לפרוטוקול). גם באשר לסתירה בין עדותה של לוסיה לבין ממצאי הירי ועדותו של המתלונן (הסתירה ה"חיצונית") סבורני כי מדובר בקושי שיש אפשרות סבירה ליישבו. תחילה, ייתכן כי אכן נורו מספר יריות כלפי מעלה כפי שהעידה לוסיה, אלא שלוסיה לא ראתה את ביצוען של כל היריות. יוטעם כי כבר בחקירתה הראשונה לוסיה לא התחייבה על מספר היריות ששמעה, בציינה: "שמעתי יריות יותר מאחת אבל אני לא זוכרת" (חקירתה הראשונה במשטרה, מיום 18.7.2006). כמו כן, לפי כתב האישום, אירוע הירי כלל שני מטחים: את האחד טענה לוסיה שהיא ראתה. באשר לשני היא ציינה כי רק שמעה את היריות (ראו: עמ' 13 לפרוטוקול). טענתה זו לא נסתרה. אם כן, ייתכן שמקור הקליעים שפגעו בקירות הבית הוא במטח השני או ביריות שנורו במהלך המטח הראשון, כאשר עדותה של לוסיה בדבר זווית הירי נכונה רק לגבי חלקן. דומני שאין צורך (או אפשרות) לקבוע מסמרות לעניין זה – ואף בית המשפט המחוזי נמנע מלעשות כן. על כל פנים, איני סבור כי מדובר בסתירה המצדיקה התערבות בממצאיו של בית המשפט המחוזי, שעמד על הקושי שתואר ובחר על יסוד התרשמותו הישירה מן העדה לקבל את גרסתה. 36. שנית, לעניין לבוש התוקפים. תחילה, איני סבור כי גרסתה של לוסיה בדבר לבושם החורפי של התוקפים (מעילי "דובון") נסתרה כלל ועיקר. אמנם נכון הוא שלוסיה היתה היחידה שהעידה על לבוש זה, אולם כפי שציין בית המשפט המחוזי, ממילא הדבר לא עמד בסתירה לעדויות אחרות, בהן אמנם לא נמסר כי התוקפים לבשו לבוש חורפי, אך גם לא נשללה בהן האפשרות כי כך אכן היה. באשר לחבישת הכובעים: כזכור, לוסיה העידה כי התוקפים חבשו כובע מצחיה, בעוד המתלונן העיד שראה כי היורה היה קירח. על נפקותה של סתירה זו אעמוד בהמשך. לעת עתה אציין בקצרה כי לוסיה לא הייתה היחידה שדיווחה שהתוקפים חבשו כובעים. בחקירתו במשטרה מיום 16.8.2006 נשאל אליאס שאהין (להלן: אליאס) האם יש ביכולתו לזהות את שלושת האנשים בהם נתקל מיד לאחר הירי, כשהם עוזבים את האזור. תשובתו: "אני לא בטוח שאני יכול לזהות אותם הם היו עם כובעים שלושתם". כאמור, לנקודה זו אחזור מיד. 37. שלישית, באשר לאי מסירת העובדה כי לוסיה ראתה את המערער יורה. לכאורה, מדובר בקושי ממשי. באם ראתה לוסיה את המערער יורה אל עבר ביתו של המתלונן, מדוע לא הזכירה זאת בחקירותיה הראשונות במשטרה? ברם, לאחר עיון מדוקדק בחומר הראייתי בתיק, נחה דעתי כי אף בקושי זה אין כדי להצדיק התערבות בהתרשמותו הישירה של בית המשפט המחוזי ממהימנותה של לוסיה. בחקירתה הראשונה במשטרה, מיום 18.7.2006 (כשבועיים לאחר יום ביצוע הירי), מסרה לוסיה: "שמעתי שבוטרוס דיבר עם נביל פרעוני... ושמעתי שבוטרוס אומר לנביל שהשכן רוצה להרוג אותו... אחר כך כעבור כחצי שעה הגיעו אלי הביתה נביל פרעוני ועוד שני אנשים שאני לא מכירה... ומרזוק (המתלונן, י.ד.) היה אומר לנביל 'תצא החוצה אם אתה גבר יא מנייק' נביל יצא ונביל אמר למרזוק בוא נדבר בשקט והוא נביל ירד מהבית שלנו עם שני אנשים אולי אחים שלו כי אני לא מכירה אותם ואחרי כמה שניות שמעתי יריות ונביל והשניים שהיו איתו הלכו". אכן, לא אכחד כי חקירתה הראשונה של לוסיה לא הצטיינה בדיוק או בקוהרנטיות יתרה. כך, כאשר נשאלה על ידי החוקר האם ראתה כי לנביל יש אקדח ביד או בתוך המכנסיים, היא השיבה: "לא ראיתי", אך מיד בסמוך הוסיפה: "שניה שכחתי משהו כשהם היו על הדלת הם הוציאו משהו מהמכנסיים כולם אני חושבת אקדחים ראיתי משהו כזה (הראיתי לחשודה את אקדח השירות שלי)...". בשלב זה שאלהּ החוקר במפורש: "מדוע את מספרת חצאי דברים כל הזמן?". לכך השיבה לוסיה: "אני פחדתי ממנו מנביל כי בוטרוס אמר לי שאם אני מדברת אז יקרה לנו משהו לי ולילדים הוא אמר ש'הם אנשים מסוכנים אם הם רוצים בן אדם הוא לא יהיה'". בחלוף מספר שבועות, כאשר מסרה לוסיה לראשונה כי ראתה את המערער יורה, הוסיפה: "אני לא דיברתי את זה בהתחלה כי פחדתי. יעני מפחדת" (תמלול חקירתה במשטרה מיום 31.7.2006 הנושא תאריך 6.9.2006). כאשר נחקרה על כך בחקירה נגדית בבית המשפט, מסרה לוסיה כי לא סיפרה זאת מתוך פחד, בציינה: "לא אמרתי שנביל ירה מהגינה כי פחדתי מהם. אבל אני ידעתי שהוא ירה. ראיתי אותו" (ראו: עמ' 25 לפרוטוקול). כאשר נשאלה שוב מדוע לא ציינה כי ראתה את נביל יורה מהמרפסת ענתה: "אני לא זוכרת ששאל אותי [החוקר, י.ד.]". כאשר עומתה במהלך החקירה עם התשובות שנתנה, השיבה: "אני לא זוכרת אם שאל או לא [החוקר, י.ד.] אבל אני ראיתי שהוא ירה מהמרפסת". 38. עינינו רואות; חקירתה של לוסיה אכן לוותה בקשיים מסוימים. קשה לחלוק על כך שגרסתה לא הייתה שלמה בחקירותיה הראשונות במשטרה. האם יש בכך כדי ללמד כי יש להטיל ספק במהימנותה? התשובה לכך בוודאי תלויה בנסיבותיו של המקרה לגופו, ובפרט בהתרשמותו של בית המשפט מאותות האמת שנגלו במהלך עדותה, או שמא אומר כי הדבר תלוי ב"[ה]כושר השיפוטי, ניסיון החיים והתבונה האנושית" (ראו: סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש]; עניין נור, בעמ' 218). 39. כשלעצמי, איני רואה עילה להתערבות באמון שרכש בית המשפט המחוזי בלוסיה. על פניו, הסבריה של לוסיה לשאלה מדוע לא מסרה את אותו פרט מן הרגע הראשון נשמעים סבירים בנסיבות המקרה. כך, אם מתחשבים באיומים שספגה מצד הסובבים אותה ובחששה לחיי ילדיה. לוסיה אף נימקה את כבישת הפרט בציינה כי בתחנת המשטרה בעכו, בה מסרה לראשונה כי ראתה את המערער מבצע את הירי, הרגישה נוח יותר. דעתו של בית המשפט המחוזי נחה למשמע הסברים אלו. הנה, קיומו של הסבר סביר ומשכנע לטעם שבכבישת העדות (או פרט מסוים בה) מאפשר ליתן לעדות את משקלה הראייתי המלא, ככל עדות אחרת [ראו: עניין אלקאדר; ע"פ 795/85 עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד מב (4) 294, 300 (1988) (להלן: עניין עמר)]. 40. עמדתו זו של בית המשפט המחוזי עולה לדעתי בקנה אחד אף עם הגיונם של דברים. למקרא הודעותיה של לוסיה במשטרה ומתוך עיון בעדותה בבית המשפט, קשה שלא להתרשם מן הקושי בו היתה נתונה. יהיה זה רק סביר להניח כי במובנים רבים הייתה לוסיה נתונה בין הפטיש לסדן. בין נאמנותה לבעלה ולמשפחתה והחשש לחיי ילדיה נוכח האיומים עליה, לבין רצונה לשתף פעולה עם המשטרה ובפרט נוכח היותה מואשמת אף היא בעבירה חמורה של ניסיון לרצח. בנסיבות אלה נראה כי אין זה בלתי סביר שגרסתה תגלה בשלב ראשון טפח בלבד, וסבורני כי צדק בית המשפט בקובעו כי אין בכבישת הפרט לעניין העובדה שראתה את ביצוע הירי, כדי לקעקע את מהימנות גרסתה [ראו והשוו: ע"פ 1676/08 אבו האני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.6.2009), פסקה יב לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין]. כמו כן, טענת המערער בסיכומיו לפיה לוסיה מסרה פרטים נוספים עם התקדמות החקירה "על מנת להרחיק את עצמה מן העניין" נשמעת על פני הדברים תמוהה, שהרי לוסיה הואשמה בכך שהזמינה או שסייעה בהזמנת היורה. לעניין זה שאלת זהותו של היורה אינה מעלה ואינה מורידה. 41. במקביל יש להדגיש, כי חרף התמיהות האמורות ליבת גרסתה של לוסיה נותרה זהה מן הרגע הראשון. במילים אחרות: "יש לזכור גם כי לא מדובר בגירסה חדשה ולא בגירסה השונה מקודמתה. מדובר בתוספת שני פרטים (פרט אחד בענייננו, י.ד.) כחלק מאותה גירסה כאשר אין בתוספת הזו כדי לסתור שום אימרה קודמת..." (ראו: עניין עמר, בעמ' 300). כבר בחקירתה הראשונה מסרה לוסיה את שמו של המערער (אשר הגיע עם שניים נוספים שלא הכירה), וציינה כי הוא הגיע לביתה בהזמנתו של בוטרוס בעלה. כן מסרה לוסיה כי המערער היה מצוייד באקדח, וכי בסמוך ליציאת המערער מחוץ לבית כדי לשוחח עם המתלונן, היא שמעה מטח יריות. בהתחשב בנסיבות שתוארו, סבורני כי ההתפתחות המאפיינת את גרסתה של לוסיה אין די בה כדי לעורר ספק סביר באשמתו של המערער – שלא הצליח לעורר תהיות מספקות ביחס לעדותה בעת שחקר אותה בחקירה נגדית. 42. כך, טענת המערער לפיה הסיבה לכך שלוסיה חשפה כי ראתה את המערער יורה דווקא בתחנת המשטרה בעכו, קשורה ללחץ שהופעל עליה במסגרת אותה חקירה, נדחתה. בעת חקירתה הנגדית עמדה לוסיה בכל תוקף על כך שהמשטרה לא הפעילה עליה כל לחץ לספר כי ראתה את המערער יורה. כך העידה: "ש: תנסי לזכור טוב אולי בעכו אמרו לך שנביל ירה מהמרפסת? ת: לא, לא אמרו לי. ש: באיזה מקום אמרו לך שהם יודעים שנביל ירה מהמרפסת או שאת סיפרת מה שידעת? ת: לא הם אמרו לי לדבר כל מה שקרה. ש: לא השוטר אמר לך שנביל ירה מהמרפסת או שאת ידעת בעצמך? ת: אני לא יודעת אם החוקר זה זכותו לדבר ככה ולהגיד לי שאנחנו יודעים אנחנו ככה אבל אני כל דבר הייתי צריכה לדבר. ש: יכול להיות שהשוטר לא אמר לך שהוא יודע שנביל ירה מהמרפסת? ת: השוטר רוצה להגיד מה שהוא רוצה אני אמרתי מה שהיה. זה לא נכון הוא אמר לי אנחנו יודעים הכל ואת יודעת הכל ואת צריכה לדבר אמת" (ראו: עמ' 29-28 לפרוטוקול). 43. משנתן בית המשפט את אמונו בעדותה של לוסיה, וכאשר טענתו של המערער לא צלחה את מבחן החקירה הנגדית, אין בסתירה זו או אחרת, או בתמיהה שלא הוסרה, כדי לשנות מן התוצאה. בית משפט זה קבע פעם אחר פעם בזו הרוח: "כדי להתערב בקביעות הערכאה הדיונית בעניין הערכת העדויות וקביעת העובדות, אין די בהצבעה על שורה של תמיהות, אפילו מי מהן נותרה בלא הסבר, וגם אם נותרו חללים סתומים בפרשה שהוכחה, שלא ניתן למלאם בתוכן. השאלה היא האם ה'יש' הראייתי מספיק כדי לבסס מסקנה של אחריות הנאשם למעשה הפלילי, האם התמיהות והחללים הם בעלי משקל כזה המקעקע את מידת הביטחון והוודאות במעורבות הנאשם במעשה המיוחס לו" [ראו: ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.1.2007), פסקה 40 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה. כן ראו ע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.4.2007), פסקה ה(3) לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין]. 44. לא אסתפק בזאת. גם באם נניח כי יש לייחס משקל מופחת לעדותה של לוסיה נוכח אותן סתירות או תמיהות (וכאמור, איני סבור כך כלל ועיקר), הרי שגם כך קיימות די ראיות נוספות התומכות בגרסה ומחזקות אותה, באופן שאינו מותיר ספק במידה הנדרשת באשמת המערער. על הספק הנדרש בהקשר זה עמד זה לא מכבר השופט א' רובינשטיין: "ספקות קיימים לעתים קרובות, שכן המציאות האנושית מזמנת מצבים מורכבים לרבות מחבלות הזיכרון האנושי וראייתם השונה של אנשים שונים באותו מצב עצמו; אך ספק סביר המצדיק זיכוי הוא זה "המותיר, על-פי מבחני שכל ישר, היגיון וניסיון חיים, שאלה אמיתית באשר לאשמת הנאשם" (ע"פ 7220/05 האני נימר נ' מדינת ישראל [טרם פורסם] (השופטת פרוקצ'יה), פסקה 26). נדרש, איפוא, כי יתקיים ספק "סביר", ולא ספק כלשהו, כדי להצדיק זיכויו של נאשם שקיימת נגדו גירסה מפלילה [ראו: ע"פ 3513/12 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 31.7.2012), פסקה ח לחוות דעתו (להלן: עניין פלוני)]. על רקע זה, אעבור לסקור את התשתית הראייתית הנלווית לעדותה של לוסיה. 45. עדותו של המתלונן: כבר ציינתי כי המתלונן זומן לבית המשפט בצו הבאה לאחר שלא התייצב לעדותו. נוסף על כך, סירב המתלונן להשתתף בעימות עם המערער. הסיבה לכך לא נקבעה בהכרעת הדין, אך בית המשפט ציין כי נראה סביר שהדבר נעוץ בחששו של המתלונן מפני המערער. סברה זו אינה מופרכת כלל ועיקר. בדו"ח תחקור שנערך ביום 1.8.2006 (וסומן ת/84) נכתב כי כאשר נשאל המתלונן האם הוא מפחד לשתף פעולה עם המשטרה הוא מסר כי "אינו מפחד על עצמו, אבל יש לו בבית הורים והוא מפחד עליהם לכן הוא לא מוכן לזהות או להעיד נגד אנשים אלו בבית המשפט". עוד נכתב בדו"ח: "הוא [המתלונן, י.ד.] סיפר לי [לחוקר, י.ד.] כי בעבר עבד אצל ח"כ עזמי בשארה ובמסגרת עבודתו טיפל או נודע לו על מקרה בו משפחת פרעוני ירתה לעבר אדם... בגלל שהוא העיד נגדם בבית המשפט וזה מדאיג אותו כי הוא מפחד על הוריו". 46. בבית המשפט נדמה היה כי המתלונן ממאן לשתף פעולה, בציינו: "לא רוצה לספר כי שכחתי בדיוק מה קרה. זה היה לפני 5 חודשים ואני לא זוכר." (ראו: עמ' 46 לפרוטוקול). עם זאת, המתלונן אישר כי כל מה שמסר במשטרה הוא אמת (יצויין כי הודעותיו הוגשו בהסכמה על ידי הצדדים). במסגרת חקירתו במשטרה מסר המתלונן פרטים חזותיים על היורה: "שמן עם קרחת חולצה לבנה כבן 35 לערך" (ראו: ת/78). על תיאור זה חזר המתלונן בעקביות פעמים מספר. 47. כאן יוער כי אכן קיימת סתירה ("חיצונית") בין עדותה של לוסיה (שנתמכת כאמור בעדותו של אליאס), שהעידה כי היורה חבש כובע מצחיה, לבין עדותו של המתלונן לפיה היה היורה קירח, שהרי כיצד יכול היה המתלונן לראות שהיורה הוא קירח אם היה לראשו כובע? מהו מקורה של סתירה זו? אפשרות אחת היא, כי מי מהצדדים לא דיבר אמת. אומר מיד: אפשרות זו אינה נראית לי הכרחית בנסיבות ובית המשפט המחוזי אף לא קבע זאת. אפשרות שניה היא, כי המתלונן טעה טעות סובייקטיבית (בבחינת אמינות פרטי הזיהוי). אמנם בית המשפט המחוזי לא דן באפשרות זו, אך במקביל נמנע הוא מלקבוע ממצאים באשר למהימנותו של המתלונן בהתייחס לפרטי הזיהוי שמסר. בית המשפט המחוזי הסתפק בקביעה כללית, ביחס לאי זיהוי המערער על ידי המתלונן, כי ייתכן שהמתלונן סבר, בטעות, שיש ביכולתו לזהותו (ולכך אידרש בהמשך) וכי ייתכן – ואף סביר לאור קיומן של אינדיקציות לכך – כי המתלונן לא זיהה את המערער מתוך פחד. ובכן, אם מתחשבים בזווית הירי שהוכתבה על ידי מיקום הבתים (כפי שהוסבר, ביתו של בוטרוס, ממנו בוצע הירי, ממוקם גבוה יותר מבית המתלונן), בשעת הירי (שעת ערב), בעובדה כי הירי ארך מספר שניות בלבד ובהיעדר היכרות מוקדמת בין המתלונן לבין המערער – היתכנותה של טעות בפרטי הזיהוי מצדו של המתלונן הינה אפשרית. על כך יש להוסיף את הלחץ בו היה נתון המתלונן בעת הירי (ראו בעמ' 47 לפרוטוקול: "באמת לא יודע מה בדיוק היה לי. איך אני הרגשתי, לא זוכר בדיוק, הייתי מבולבל, ירו עלי, על הבית שלי"). לעומתו, לוסיה הכירה את המערער מבעוד מועד, מה גם שהמערער שהה בביתה זמן מה בטרם יצא לחצר לביצוע הירי. נוסף על כך, בשונה מהמערער, לוסיה ראתה את שלושת התוקפים יחד, כך שהסיכוי כי תזהה לא נכון ששלושתם חבשו כובעים הינו נמוך יותר (ראו את הודעתו של המתלונן במשטרה מיום 3.7.2006 (ת/78) בה ציין כי ראה את התוקפים האחרים אך הוסיף: "אני לא יכול לזהות אותם ואני ראיתי רק את זה שירה עליי"). כמו כן, עדותה של לוסיה לעניין הכובעים מחוזקת, נסיבתית, בעדותו של אליאס. בנקודה זו אעיר כי טענת המערער לפיה גם ויסאם מסר תיאור של גבר קירח, אינה במקומה, שהרי ויסאם תיאר במפורש את אחד החשודים ממזרעה, שנעצרו בסופו של יום ומעורבותם באירוע נשללה (ומצילומיהם בתיק החקירה ניתן להתרשם כי אחד מהם אכן עונה על תיאור זה). 48. אשר על כן, איני רואה כל טעם לקבוע כי המתלונן שיקר לעניין הפרטים שמסר על היורה. די לי בהנחה (הסבירה) כי הפרטים שמסרה לוסיה מדוייקים יותר בנסיבות, וכי בית המשפט התרשם שדבריה הם אמת. משכך, איני מוצא כי קיים מקום להידרש בשלב זה לטענת המערער לעניין פלגינן דיבורא באשר לעדותו של המתלונן. 49. עניין מרכזי נוסף שעלה מגרסת המתלונן במשטרה הוא שאלת זיהוי היורה: כאשר נשאל בחקירתו האם יוכל לזהות את היורה ענה המתלונן: "כן אני בטוח". בהמשך, כאשר הוצגו לפניו צילומיו של המערער במסגרת מסדר זיהוי תמונות, לא זיהה את המערער בתור היורה. המערער טוען בתוקף כי אי-זיהויו על ידי המתלונן מקים ספק סביר בדבר אשמתו. בהקשר זה מוסיף המערער כי אין בסיס לסברה שהעלה בית המשפט לפיה חשש המתלונן מן המערער, זאת בשים לב לנוכחותם המשותפת בסולחה. דעתי שונה בתכלית. תחילה, הטענה כי המתלונן כלל לא חשש מן המערער ולראיה – השתתפותם בסולחה – אינה נראית לי כלל ועיקר. המתלונן עצמו העיד בחקירתו הראשונה כי בסמוך לאחר הירי הוא שוחח עם שכנו אליאס. כך מסר המתלונן: "ביקש ממני לעשות סולחה עם בוטרוס אבל אני לא הסכמתי, והוא אמר לי שאני צריך להיזהר מהם" (ההדגשה הוספה, י.ד.). אמנם אין זה ברור למי התכוון המתלונן בציינו "מהם", אולם תוכן הדברים מדגים יפה כי סולחה יכולה להיערך דווקא עקב חשש מצד הניזוק מפני הסלמה, זאת מבלי לגמד את האפקטיביות הרבה שניתן לייחס פעמים רבות למוסד הסולחה בהשכנת שלום בין נצים [להרחבה ראו: רון שפירא "הגיעה העת לסולחה" הפרקליט מח 433 (2006); ע"פ 7126/04 גדיר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.6.2005)]. החשוב הוא כי אין בעצם השתתפותו של המתלונן בסולחה, על כל המשתמע מכך, כדי ללמד על תחושותיו ביחס למערער. 50. באשר לטענה כי אי זיהוי המערער על ידי המתלונן מקים ספק סביר בדבר אשמתו, אין בידי לקבלה. תחילה, גם אם נקבל במלואה את גרסתו של המתלונן, הרי שהעובדה כי המתלונן סבור (ואף משוכנע) שיש ביכולתו לזהות את היורה, אינה מלמדת בהכרח על כך שהוא אכן יכול לעשות כן (ראו את הדיון לעניין זה לעיל). שנית, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, התנהלותו של המתלונן במהלך החקירה ובעת המשפט הייתה תמוהה בלשון המעטה. המתלונן לא זיהה את המערער כמי שנכח בסולחה למרות שהוכח כי זה הוצג לפניו; המתלונן ביקש שלא להעיד נגד המערער, סירב לערוך עימות עם המערער ואף לא התייצב לעדותו בבית המשפט. 51. תשובתו של המתלונן לשאלת בא כוח המערער האם הוא מזהה כי מישהו מהנוכחים באולם השתתפו בסולחה, היתה: "יש לי בעיה בזיכרון. אם אתה רואה אדם פעם אחת בחיים אתה לא תזכור אותו". זאת כאשר המערער העיד בבית המשפט כי פגש את המתלונן ושוחח עימו בסולחה, שנערכה כאמור יום לפני מסדר הזיהוי: "דיברתי עם מרזוק לגבי הבעיה ומה קרה שם, ולפי מה שאני זוכר אמר לי שהיה ענין של אשה של אח שלו, התחיל איתה, היה סיפור כזה" (ראו: עמ' 58). עוד יצויין כי כאשר נשאל המתלונן האם יש לו סיבה להסתיר כי המערער הגיע לסולחה, ענה: "אני לא זוכר". בחקירתו במשטרה מיום 27.8.2011, כאשר נשאל המתלונן האם מישהו בסולחה התחייב להיות ערב להתנהגותו של בוטרוס בעתיד, ענה בפשטות: "לא". בהמשך, בעת חקירתו בבית המשפט, נשאל: "ש: אתה זוכר שמישהו בסולחה אמר שהוא יהיה אחראי על בוטרוס, אם הוא יפריע הוא יעיף אותו מהמקום. ת: היו דברים כאלה. לא זוכר אם זה היה הנאשם". 52. אם לסכם, בגרסתו המאוחרת של המתלונן נתגלו קשיים ופירכות. לעניין זה אבקש להעיר כי העובדה שמסדר הזיהוי נערך למתלונן יום לאחר שנערכה הסולחה, עשויה ללמד כי המשקל שיש לייחס לשאלת אי זיהוי המערער – כמי שהוכחה מעורבותו בסולחה – צריכה להיות פחותה בנסיבות העניין. דומני כי תיתכן הבחנה בין גרסתו של המתלונן בטרם הסולחה לבין גרסתו והתנהלותו לאחריה, אם כי הדבר אינו נדרש לשם ההרשעה כאמור, משציינתי כי אין צורך משפטי לקבוע שקיימת סתירה בין עדותה של לוסיה לבין עדות המתלונן. 53. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, בעיקרו של עניין לב גרסתו של המתלונן דווקא מתיישב ותומך בגרסת לוסיה: המתלונן ציין כי שמע את בוטרוס ולוסיה מזכירים את השמות "אברהים" ו"פרעוני"; המתלונן מסר במשטרה כי היורה הוציא את האקדח מהמכנסיים, ואף ציין (ככל הנראה) את שמו של המערער בחקירתו במשטרה: "ש: האם אתה מכיר את האיש שירה עליך? ת: לא מכיר אותו רק שמעתי שהוא ממשפחת פרעון [כך במקור, הכוונה היא ככל הנראה לפרעוני] ושמו איברהים מכפר אעבלין וזה משפחה שכולם יודעים שהם יורים על אנשים על רקע בחורות כך שמעתי. ש: ממי שמעת שזה איברהים פרעון? ת: אשתו של בוטרוס התבטאה ואמרה לבעלה לדבר עם איברהים שיגיע לחסל חשבון איתי." (חקירתו הראשונה מיום 3.7.2011). משכך, איני סבור כי עדותו של המתלונן מכרסמת בעדותה של לוסיה, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, אף לדידי יש בעדותו של המתלונן כדי לחזק את גרסתה. יצויין כי העובדה שהמתלונן ציין בחקירתו את השם אברהים מתיישבת אף היא עם עדותה של לוסיה, שהעידה כי לפני שבוטרוס שוחח עם המערער, התקשרה היא לאברהים. כזכור, אברהים נעצר בתרשיחא עם שני חשודים נוספים (החשודים ממזרעה) ושוחרר על ידי המשטרה כאשר טענת האליבי שמסר עומתה, ומשלא נמצאו ראיות הקושרות אותו לביצוע הירי. 54. סתירות מחשידות בעדותו של המערער והתנהלותו המפלילה: לעדות הזיהוי של לוסיה ולעדות המתלונן מתווספת הנסיבה כי הכחשתו הגורפת של המערער בדבר היותו מעורב באירוע – התקשתה לעמוד במבחן ההיגיון [ראו, למשל: ע"פ 7365/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.12.2006), פסקה 6 לפסק דינו של השופט א' לוי; ע"פ 1275/95 נסים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 359, 373 (1997); ע"פ 258/83 מדינת ישראל נ' אהרוני, פ"ד מ(1) 617, 622 (1986)]. בית המשפט המחוזי עמד על כך שטענתו של המערער כי ידע על אירוע הירי רק למחרת היום נשמעה תמוהה ביותר, בהתחשב בפלט השיחות המלמד כי בין המערער לבין בוטרוס הוחלפו מספר שיחות טלפון במהלך שיאו של האירוע. לקושי מסוג זה, הקשור בטבורו ללב האישום כנגד המערער, יש לייחס משקל ניכר. כמו כן, השתתפותו של המערער בסולחה קושרת אותו (ולו בעקיפין) לאירוע, אף אם מעמדו במסגרת אותו אירוע נותר בלתי ברור. לעניין זה אוסיף כי באם אכן השתתף המערער בסולחה במסגרת מילוי תפקיד כ"ערב" לבוטרוס, תמוהה העובדה שאחיו של המערער נכח בסולחה אף הוא. מכל מקום, העיקר הוא כי הכחשה גורפת מצד נאשם להשתתפותו באירוע פלילי, בהינתן ראיות הקושרות אותו לזירה, מהווה תוספת ראייתית [ראו לעניין זה: יעקב קדמי על הראיות חלק שני 843-841 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) (להלן: קדמי חלק שני)]. אכן, ראוי כי גם במקרה בו ברור לבית המשפט שהגרסה אותה מסר הנאשם שקרית היא, ייבחן מכלול הראיות נגדו בקפידה, שמא עולה ספק סביר באשמתו [ראו, למשל: ע"פ 9613/04 בן סימון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.9.2006), פסקה ט(7) לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין]. במקרים בהם ניתן להסביר את הראיות על דרך "תרחיש תמים", יש לזכות את הנאשם מחמת הספק. איני סבור כלל ועיקר כי לגדרי אלו נופל המקרה הנוכחי, זאת בזיקה לחומר הראיות שפורט עד כה. על כך יש להוסיף את התנהלותו של המערער, כאשר החליט לשמור על זכות השתיקה במהלך חקירתו במשטרה מיום 24.8.2006 (ת/6), באצטלה כי בחקירתו הקודמת (מיום 21.8.2006) לא נתנו לו לקרוא את העדות שנתן וסילפו את דבריו. ברי כי שתיקה מקום בו נדרש הסבר למעשים המיוחסים לנאשם עשויה לפעול כנגדו מבחינה ראייתית (ראו, למשל: קדמי חלק שני, בעמ' 830-818). 55. מחדלי חקירה ביחס לחשודים ממזרעה ואי הבאת עדים: במסגרת ערעורו טען בא כוח המערער לקיומם של מחדלי חקירה אשר יש בהם לטענתו כדי להוביל לזיכויו של המערער מחמת הספק. כידוע, טענת נאשם בדבר קיומם של מחדלי חקירה מחייבת את בית המשפט לבחון תחילה האם אכן התקיימו מחדלים שכאלו (ראו, למשל: ע"פ 7164/07 אלהוושלה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.2.2008), פסקה 8 לפסק דינה של חברתי השופטת [כתוארה אז] מ' נאור; ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.9.2009), פסקה 29 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל], ואם מדובר במחדלים מהותיים היורדים לשורשו של עניין. תחילה, אסקור את הפגמים הנטענים ואבחן האם קיים בהם ממש. א. כזכור, המערער סבור כי חקירת החשודים ממזרעה היתה נגועה בפגמים רבים. כך למשל מציין המערער את העובדה כי לא בוצעה הפרדה בין החשודים כאשר נעצרו; כי בדיקת הפרופרינט בוצעה תוך התרשלות שכן לא כללה את קו המותן בו נתחבים בדרך כלל כלי נשק; כי האליבי שהוביל לשחרורם של החשודים – הסרטון מתחנת הדלק – מראה רק את אברהים ולא את שני החשודים האחרים. כמו כן מלין המערער על כך שלא נתפס הדיסק הקשיח עליו נשמר הסרטון מתחנת הדלק. באשר למחדלים אלו, באופן כללי מסכים אני עם עמדתו של בית המשפט המחוזי כי טענה זו נטענה בעלמא, וכי אין לה יסוד. אכן, בתחילה עצרה המשטרה את החשודים ממזרעה, בסמוך לשעת הירי. מן העדויות עולה כי החשודים הגיעו לתרשיחא בעקבות השיחה שערכה לוסיה עם אברהים, בהנחייתו של בוטרוס. אולם המשטרה מצאה, לאחר בדיקה מקיפה שנערכה על ידיה, כי אין ראיות הקושרות את החשודים לביצוע המעשה. על כן החליטה המשטרה, לאחר שחקרה את החשודים, לשחררם (ראו לעניין זה את חקירתו של אברהים מיום 3.7.2006 (ת/41)). בחקירתו הבהיר אברהים מלכתחילה כי אכן הגיע לתרשיחא בעקבות השיחה עם לוסיה, במטרה "להרגיע את הרוחות", אך כי כאשר הגיע יחד עם שני החשודים הנוספים לכפר, בוטרוס כבר לא היה בביתו. כלומר, על פי הודעה זו הגיעו החשודים לתרשיחא לאחר אירוע הירי. הודעה זו מתיישבת עם לוח הזמנים כפי שנלמד מדו"ח צפייה שערך רס"מ בירון עובד (ת/11), ממנו עולה כי אברהים נראה עם אדם נוסף בתחנת דלק עד השעה 19:57 (כאשר הדיווח הראשון על האירוע התקבל במשטרה בשעה 20:08). על פי מדידת זמן נסיעה שערכה המשטרה (ת/12), משך הנסיעה מתחנת הדלק לתרשיחא הינו 24 דקות (ללא פקקי תנועה). בהקשר זה, טענת המערער לפיה בסרטון נראה אברהים בלבד, אין בה כדי לשנות במאום. בסרטון נצפה הרכב בו הגיעו השלושה לתרשיחא. כמו כן, לצד אברהים צולם אדם נוסף שנראה ממלא דלק ברכב. יש להדגיש כי החשודים נעצרו יחד, זמן מה לאחר שהסתיים אירוע הירי, בתרשיחא. לבסוף אוסיף, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כי ממילא נעצרו השלושה על יסוד הודעתו של ויסאם, שהצביע על כך שהסיבה לחשדו בהם נעוץ היה בכך ששלושתם נראו לו זרים. בשורה התחתונה: הטענה לפיה המשטרה תשחרר שלושה חשודים אף כאשר יש לה יסוד סביר להניח כי אלו ביצעו את המעשים שיוחסו למערער, והכל כחלק מ"קונספציית פרעוני", נשמעת בלתי סבירה, לא כל שכן בלתי מבוססת. יחד עם זאת, רואה אני להדגיש כי טוב הייתה עושה המשטרה לו הייתה פועלת מבעוד מועד על מנת לקבל לרשותה את הסרטון מתחנת הדלק, שנמחק בינתיים. לנפקותו של הקושי האמור אתייחס להלן. ב. מחדל נוסף לו מייחס המערער משקל נעוץ באי-הפקת איכונים טלפוניים לחשודים ממזרעה וכן למערער עצמו. כזכור, הצדדים סיכמו טיעוניהם לעניין זה בעקבות הדיון שנערך לפנינו. מסיכומים אלו נראה כי עיקר הפגם נעוץ בכך שתיק החקירה אמנם כולל צו לאיכון שני מנויי סלולר, השייכים "ככל הנראה" לשניים מן החשודים ממזרעה (לשון תגובת המשיבה), אך האיכון לא הופק בפועל. אכן, גם באשר לעניין זה סבורני כי יש ממש בטענת המערער, וכי אכן טמון פגם מסוים בפועלה של המשטרה בנושא זה. באם אכן הוצא צו לאיכון שני טלפונים ניידים, מדוע לא בוצע האיכון בפועל? ג. טענה נוספת מפי המערער במישור זה נוגעת לכך שתאריך חקירתה של לוסיה (31.7.2006) – בה ציינה כי ראתה שהמערער הוא שביצע את הירי – איננו נכון. תחילה, מקלטת הוידיאו המתעדת את החקירה עולה כי תאריך ביצועה הינו 19.7.2006. לטענת המערער בהודעת הערעור, בשים לב להשתלשלות החקירה במשטרה, קיים חשד כבד שמא תאריך החקירה זוייף. במה דברים אמורים? המערער מפנה להליך מעצר שהתקיים בעניינו ביום 22.8.2006 בבית משפט השלום בעכו (השופט מ' אלטר). במסגרת הליך זה, ציין השופט שהאריך את מעצרו של המערער כי "אם לא תהיינה התפתחויות משמעותיות, שיהיה בהן כדי לחזק ולבסס את החשד נגד חשוד זה, לא יהיה מקום בהארכת מעצר נוספת" (פרוטוקול הדיון וההחלטה בו הוגשה על ידי ההגנה וסומנה נ/1). לשיטת המערער, ברי כי באם היה השופט הנכבד רואה את הודעתה של לוסיה מיום 31.7.2006 בה מסרה כי ראתה במו עיניה את המערער יורה, לא היה מתבטא באופן זה. מכאן מסיק המערער כי אותה הודעה נגבתה מלוסיה בשלב מאוחר יותר, משלא הייתה ביום 22.8.2006 בתיק החקירה. המערער מוסיף וטוען כי לבקשת בא כוחו הגישה המשיבה לבית המשפט שדן בהליך המעצר נספח המסכם את פעולות החקירה שבוצעו עד כה (להלן: הנספח). בא כוח המערער סבור כי הנספח, בו צויינה אותה חקירה מיום 31.7.2006, מזוייף גם הוא. זאת ביסס המערער, בין היתר, על יסוד העובדה כי הנספח, שהוגש לכאורה ביום 22.8.2012, התייחס לתאריך 23.8.2012. יצויין כי הנספח האמור הגיע לידי ההגנה לאחר מתן הכרעת הדין. המערער ביקש כי יותר לו להגיש את הנספח כראיה חדשה מכוח סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, במסגרת בקשתו לביטול הכרעת הדין. את בקשת הביטול ביסס המערער בראש ובראשונה על מחדל תאריך החקירה. אמנם, אינני יודע מה הוביל את השופט הנכבד לציין את אשר ציין במסגרת אותה החלטה מיום 22.8.2006. ברם, מעיון בפרוטוקול הדיון במעצר, אכן דומה כי יש ממש בטענת המערער. מנימוקיו של בית המשפט קשה להניח כי הודעתה של לוסיה מיום 31.7.2006 הייתה מונחת לפניו. חקירתו של יעקב דרבינובסקי, אחד החוקרים בתיק אשר לקח חלק באותו הליך מעצר, בבית המשפט המחוזי (בהליך העיקרי), לא סייעה בהבהרת הסוגיה. גם בהתעלם מן התמיהה העולה מהמתואר, נדמה לי כי ממילא קיים קושי בכך שנותר ספק, גם אם מזערי, באשר לתאריך גביית עדותה המרשיעה של לוסיה, זאת נוכח אי התאמת תאריך קיום החקירה על פי המשיבה (31.7.2006) לבין התאריך המופיע בקלטת החקירה (19.7.2006). נוכח חזקת התקינות העומדת למדינה, אניח לטובתה כי המדובר בטעות בלתי מכוונת בלבד. לא יהיה זה מיותר להוסיף כי קיימות אינדיקציות למכביר לכך שלוסיה אכן נחקרה ביום 31.7.2006. הסיבות לכך פורטו בהרחבה יתרה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 9.2.2011, בה נדחתה בקשת המערער לביטול הכרעת הדין. אציין מקצתן: במזכר שנערך ביום 30.7.2006 צויין כי לוסיה זומנה לחקירה ביום 31.7.2006; לוסיה אישרה בעדותה בבית המשפט כי נחקרה במועד זה (עמ' 32 לפרוטוקול); לוסיה נחקרה פעמיים באותו יום (ת/67, ת/68), ואף ערכה שחזור לאירוע (שתועד בקלטת ת/3). ממילא סבור אני כי טענתו של המערער בדבר זיוף (כפול – הן של תאריך החקירה והן של הנספח שהוגש לבית המשפט שדן בהליך המעצר) – בשים לב לחומרתה, אינה עומדת ברף הנדרש לשם ביסוסה. כמו כן, נפקותה הראייתית של הטענה מוטלת בספק עת נקבע, על יסוד התרשמותו הישירה של בית המשפט המחוזי, כי יש לקבל את האמור בעדותה של לוסיה, לפיה היא ראתה את המערער מבצע את הירי. את גרסתה זו מסרה לוסיה פעמים רבות לאחר חקירתה ביום 31.7.2006. כאמור, לעניין נפקותם של הפגמים הנטענים ביחס להרשעת המערער אתייחס במאוחד, להלן. ד. פגם נוסף לו טוען המערער עוסק בקבלת המזכר של השוטר נימר (ת/84) על ידי בית המשפט המחוזי, במסגרתו תועדו חילופי דברים בין השוטר נימר לבין המתלונן, אך זאת מבלי שנגבתה מן המתלונן הודעה כמקובל, ומבלי שהמתלונן חתם על הדברים שאמר. כזכור, באותו מזכר תועד המתלונן כמי שאומר שהוא מפחד על משפחתו וכי שמע שמשפחת פרעוני ירתה לעבר אדם שהעיד נגדה בבית המשפט. בית המשפט המחוזי היה ער לקושי זה, בציינו כי שגה השוטר שעה שלא גבה מן המתלונן הודעה והחתימו עליה. לצד זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את גרסת השוטר נימר כפי שעלתה מן המזכר. בית המשפט הטעים כי למערער הייתה הזדמנות לחקור בבית המשפט את המתלונן על האמור בדו"ח. אומר מיד, כי אין בכוונתי להידרש לפגם זה. השאלה האם המתלונן פחד מן המערער אם לאו, נלמדת ממילא מן הנסיבות, בבחינת "הדברים מדברים בעד עצמם", כך שאיני סבור כי התזכיר האמור מעלה או מוריד לעניין הרשעתו של המערער. 56. נסכם; חלק מן המחדלים שתוארו על ידי המערער בערעורו אכן מעוררים תחושה של אי נוחות. ככלל, על המדינה מוטלת חובה כבדת משקל לנהוג על פי הכללים הנדרשים לשם תיעוד אותנטי ומדוייק בעת איסוף חומרי החקירה. על הרשות החוקרת, כרשות שלטונית, להקפיד הקפדה יתרה בכל אחד משלבי החקירה, בשים לב לזכותם של נאשמים להליך הוגן [ראו והשוו: ע"פ 1361/10 מדינת ישראל נ' זגורי (טרם פורסם, 2.6.2011), פסקה טו לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין]. הדברים נכונים ביתר שאת כאשר עסקינן בחומרים הנושאים פוטנציאל מזכה עבור הנאשם. כפי שציין בית משפט זה בע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (2) 466, 472 (1981): "מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של החשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו". ברם, מכאן ועד לטענה כי יש לזכות את המערער מן המיוחס לו מחמת הספק – רחוקה הדרך. הלכה היא כי אין די במחדלים חקירתיים כדי להביא לזיכויו של נאשם אם הראיות שבאו לפני בית המשפט מספיקות לביסוס הרשעתו [ראו למשל: ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 200, 208 (1995)]. איני סבור כי המחדלים שתוארו פגעו כשלעצמם בהגנת המערער באופן שיש בו כדי לקפח את זכויותיו ולהטיל פסול בהרשעתו (ראו והשוו: עניין אלקאדר). סבורני כי די היה בראיות שהובאו לפני בית המשפט המחוזי כדי לבסס את ההרשעה, זאת נוכח עדותה של לוסיה אשר נמצאו לה חיזוקים ראייתיים משמעותיים כפי שפירט בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו. במילים אחרות, גם אם נזקוף לחובתה של המשיבה את המחדלים כאמור, סבורני כי אין בכך די כדי להביא לכרסום בתשתית הראייתית המרשיעה כנגד המערער. בכך העיקר לצורכי ההליך דנא. 57. בטרם חתימת נושא זה, אדרש בקצרה לטענה נוספת שנשמעה מפי המערער, העוסקת בשאלת האחריות לזימון עדים. בא כוח המערער טוען כי המשיבה התרשלה בכך שלא הביאה את התמונה הראייתית בשלמותה לפני בית המשפט, נוכח אי זימונם של עדי מפתח רבים, ובהם בוטרוס סביר, האני דאוד ואחמד אבו חסן (ששהה בבית המתלונן בזמן הירי). באשר לאחריות המוטלת על המדינה לעניין הבאת עדים, בית משפט זה התייחס פעמים רבות לכך שהתביעה אינה בעלת דין רגיל, אלא היא מייצגת בראש וראשונה את האינטרס הציבורי ואת החיפוש אחר האמת: "התביעה מייצגת את הציבור; רמת השיקולים הטקטיים שעליה לשקול שונה - ופחותה - מזו של הסניגוריה הנאבקת על חפות הנאשם. הנאשם מייצג את עצמו בלבד. על התביעה, כנאמן הציבור, מוטל לדעתי ככלל, כגישה ערכית, להביא בפני בית המשפט את מלוא התמונה, את כל העובדות שבידה (כך אף הבעתי דעתי בעבר, בכל הנוגע לפירוט הנדרש בכתב האישום, ראו ע"פ 6392/07 מדינת ישראל נ' יחזקאל (טרם פורסם), פסקה כ"ח; בש"פ 2489/09 בראודה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פסקה ב'), ולא כל שכן כך בראיה מרכזית למדי, ושיקולים טקטיים צריכים להיות משניים. זאת, שהרי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות..." (בבלי, בבא בתרא, קל"א, א), ואם לא יראו עיניו את מלוא התמונה, לא ייקל עליו לשפוט צדק." [ראו: ע"פ 9274/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.12.2009), פסקה כג לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (להלן: ע"פ 9274/08)]. יחד עם זאת, איני סבור שיש באי-זימונם של עדים כמתואר כדי לשנות מן ה"יש" הראייתי כנגד המערער. זאת בפרט כאשר רבות מההודעות המרכזיות בפרשה הוגשו בהסכמה על ידי הצדדים. כמו כן, ההלכה שצוטטה זה עתה אינה באה לפטור את בא כוח המערער מזימון העדים החשובים לו להתייצב ולהעיד. בא כוח הנאשם יודע היטב מיהם העדים החשובים לו. כפי שציין השופט א' רובינשטיין בעניין אחר: "מקום שלצד שכנגד נתונה באופן מובהק האפשרות להציג אותה ראיה שלא הובאה על-ידי התביעה, מרוכך משמעותית הקושי, גם אם לא סרה התמיהה." (ראו: ע"פ 9274/08, פסקה כג לפסק דינו). על כל פנים, איני סבור כי גם אם ייזקף המחדל לחובת המדינה יהא בכך כדי לשנות מן התוצאה לפיה הורשע המערער כדין על יסוד חומר ראייתי מרשיע העומד נגדו. היסוד הנפשי בגרימת חבלה בכוונה מחמירה 58. סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין קובע כדלקמן: "(א) העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור. דינו - מאסר עשרים שנים: ... (2) מנסה שלא כדין לפגוע באדם בקליע, בסכין או בנשק מסוכן או פוגעני אחר;" 59. היסוד העובדתי לפי סעיף 329(א)(2) הוא ניסיון לפגוע באדם באמצעות נשק (בנסיבות שלנו) ואין הוא מחייב שתיגרם בפועל תוצאה של חבלה חמורה. במילים אחרות, די בניסיון לפגוע על מנת שתושלם העבירה [ראו, למשל: ע"פ 10423/07 מדינת ישראל נ' סיטרין (טרם פורסם, 11.6.2008), פסקה 10 לפסק דינה של חברתי השופטת [כתוארה אז] מ' נאור (להלן: עניין סיטרין)]. נוכח ההכרעה לפיה המערער הוא שירה לעברו של המתלונן, הנסמכת בראש ובראשונה על עדותה של לוסיה ועל ממצאי סימני הירי, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי התקיים היסוד העובדתי של העבירה [ראו, למשל: ע"פ 5225/03 חבאס נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 25, 33-32 (2003)]. 60. אשר ליסוד הנפשי, על מנת שיתקיימו יסודותיה של עבירת החבלה בכוונה מחמירה, שהיא עבירת ניסיון התנהגותית, יש להוכיח כי התקיים יסוד נפשי של "כוונה מיוחדת" לפגיעה באדם. לעניין זה אין די ברשלנות, פזיזות או קלות דעתו לאפשרות של פגיעה כאמור [ראו, למשל: ע"פ 4667/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.6.1994)]. כבר נפסק על ידי בית משפט זה כי על הכוונה לגרום חבלה חמורה ניתן ללמוד מחזקת הכוונה לפיה בני אדם המבצעים פעולה "מודעים לרוב לטיב הפיזי של מעשיהם" ובכלל זה לתוצאה הטבעית של פעולותיהם [ראו: עניין סיטרין, פסקה 10 לפסק דינה של חברתי השופטת [כתוארה אז] מ' נאור; ע"פ 6019/09 קילאני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.3.2010)]. הטענה כי אין להכיר בתחולתה של הלכת הצפיות בעבירות ניסיון בכלל ובעבירה לפי סעיף 329(א)(2) בפרט – נדחתה זה לא מכבר על ידי בית משפט זה [ראו: ע"פ 5492/11 אלרחמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.8.2012), פסקאות 29-24 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל, אליה הצטרפו בהסכמה השופטים י' עמית וצ' זילברטל]. עמדה זו מבטאת את הלך רוחו של המחוקק, הרואה שקילות מוסרית בין כוונה לגרום לתוצאה לבין צפיית התרחשות התוצאה ברמת הסתברות הקרובה לוודאי [ראו, למשל: רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554, 572-571 (2005)]. לכאורה, אין כל קושי לסבור כי ירי של מספר קליעים לעברו של המתלונן מעיד על כוונת המערער לכל הפחות להטיל בו מום. אלא שבטיעוניו גורס המערער כי מן המארג הראייתי עולה כי המערער כלל לא ירה לעברו של המתלונן. זאת משום שעל פי עדותה של לוסיה, המערער ירה בזווית בת 45 מעלות, כאשר את מטח היריות השני לוסיה רק שמעה, אך לא ראתה במו עיניה. טענה זו אינה מקובלת עלי. ראשית, לוסיה אמנם העידה כי המערער ירה בזווית בת 45 מעלות, אך כפי שהוסבר, אפשר כי העדה סיפרה את אשר זכרה מראות עיניה. החשוב לעניין זווית הירי הוא הפגיעות בבית – ועל כך אין חולק. שנית, המתלונן עצמו העיד במפורש כי הירי כוון כלפיו. כך בחקירתו הראשונה במשטרה מיום 3.7.2006: "ראיתי שהוא מוציא אקדח מהחלק הקידמי של המכנסיים שלו מכנס ג'ינס והתחיל לירות לכיוון שלי לחצר היכן שאני עמדתי... מיד נכנסתי לתוך הבית שלי ואמא שלי ואמטנס השכן נכנס איתי לתוך הבית ביקשתי מהם לשכב על הרצפה... שוב שמענו יריות וחלק מהם נכנס לתוך הבית דרך חלון מטבח וגרם נזק לחלון ולדלת חצר הבית, וגם יש סימני ירי לכיוון המקלחת של הבית וגם לחלון. הוא אותו אחד שכל הזמן ראיתי אותו יורה גם בפעם הראשונה וגם לאחר שהבחנתי דרך חלון צד שיורה לכיוון הבית". על גרסה זו חזר המתלונן בעת שחזור האירוע (ת/81) ואף בעדותו בבית המשפט המחוזי. כפי שכבר ציינתי, בית המשפט המחוזי לא קבע מסמרות לעניין מהימנותו של המתלונן בתיאורו זה, אם כי ציין שנראה סביר שהמתלונן העדיף שלא לזהות את המערער כמי שירה בו, מחמת חששו מן המערער. בנקודה זו רואה אני להבהיר שממילא נדמה לי, כפי שכבר ציינתי, כי יש ליתן אמון בגרסת המתלונן כפי שנמסרה על ידו בהודעתו המוקדמת ביום הירי. עמדתי זו נתמכת בשניים: האחד, הקשיים בגרסתו כפי שהוצגו, שאף באו לידי ביטוי בהיעדר שיתוף פעולה מצידו, באו לכלל ביטוי רק לאחר שנערכה הסולחה. השני, בניגוד לשאלת זיהויו הקונקרטי של המערער כמי ביצע את הירי, איני רואה סיבה לחשוד בעדותו של המתלונן בדבר עצם העובדה שירו לעברו. כך, גם אם המתלונן ביקש למזער את מידת מעורבותו בכל הקשור להליך שהתנהל כנגד המערער, אין הדבר משליך על עדותו לעניין עצם ביצוע הירי. 61. על פי הצילומים מזירת האירוע (ת/75), ניכר כי קליעים רבים נמצאו בסמוך לדלתות ולחלונות של הבית, בו שהה המתלונן יחד עם אחרים. כמו כן, שרידי ירי נמצאו בכיסאות שניצבו במקום שבו עמד המתלונן בטרם החל הירי לעברו. יובהר, כי כל ניסיון להבחין בין הפגיעות שהינן תולדת המטח הראשון לבין פגיעות המטח השני נראה לי בלתי ישים בנסיבות העניין (ומסיבה זו אף בית המשפט המחוזי בחר שלא לקבוע ממצאים לעניין זה). בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי ממילא דומה שקיימות די ראיות נסיבתיות לכך שהמערער ביצע – בין אם בעצמו, בין אם בצוותא עם האחרים – גם את מטח היריות השני, ועל כן ממילא ברור כי הוא אחראי לפגיעות בבית המלמדות כאמור על כוונתו. משנקבע כי הירי במטח הראשון בוצע על ידי המערער, ומשהוכח באמצעות עדותה של לוסי כי בסמוך לכך יצא המערער החוצה, ואז נשמע צרור ירי נוסף, כאשר על פי דו"חות מעבדה שנערכו על ידי המכון לזיהוי פלילי הוכח כי כל היריות בוצעו מאותו נשק (ת/34; ת/36) – ספק אם יוכל להישמע המערער בטענה כי לא היה שותף למטח השני. אלא שכאמור, הדברים מובאים בבחינת למעלה מן הצורך, שהרי לא מצאתי שיש הכרח לקבוע כי אכן קיימת סתירה בין עדותה של לוסיה לבין עדותו של המתלונן לעניין זווית הירי, ולא מצאתי שיש מקום לפקפק באמיתות גרסתו של המתלונן כפי שנמסרה במשטרה ביום הירי. האישום השני 62. אין בכוונתי להתערב בממצאי בית המשפט המחוזי גם לעניין האישום השני. לעניין זה נסמך בית המשפט על גרסתה של לוסיה, ובזיקה לעדותה זו אף זיכה בית המשפט את המערער מן העבירות שיוחסו לו בהתייחס לאיומים ולהטרדת לוסיה באמצעות אחרים. על המהימנות שייחס בית המשפט ללוסיה כבר עמדתי לעיל ודומני כי ניתן להסתפק בכך. טענת המערער לפיה הביטוי "יש מאחוריי אנשים" ניתן לפירוש אחר, לאו דווקא כאיום, מוטב לה כי לא הייתה נשמעת [ראו והשוו: ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373, 379-378 (1989); רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 96, 110-105 (2006); ע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 408, 416-415 (1998); ע"פ 5498/10 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.4.2011), פסקה כד לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין]. הערעור על גזר הדין 63. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בעונש שאותו גזרה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם שגתה הערכאה הדיונית טעות ממשית או שהעונש שנגזר על ידיה חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת בנסיבות קרובות [ראו, למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.2.1998); ע"פ 5764/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.12.2007); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009)]. לאחר שעיינתי בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, איני סבור כי המקרה הנדון בא בגדרם של המקרים המצדיקים התערבות כאמור. בית המשפט המחוזי, לאחר ששקל את כל השיקולים לקולא ולחומרא, כפי שפורט בגזר הדין, ואיזן ביניהם, הגיע לכלל מסקנה כי העונש שאותו גזר על המערער הינו העונש הראוי בגין העבירות שבביצוען הורשע. אף אני סבור כי העונש שנגזר על המערער הינו עונש ראוי בנסיבות, ואינו חורג מרף הענישה בגין עבירות דומות, בפרט נוכח חומרת העבירות בהן הורשע ולאור העובדה כי עונש המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד כנגדו הופעל, בחלקו, באופן מצטבר [ראו והשוו, למשל: ע"פ 6900/06 דהאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.11.2007); ע"פ 7085/07 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 5.5.2008), פסקה 46 לפסק דיני]. 64. איני רואה מקום להידרש לטענת המערער לפיה היה על בית המשפט המחוזי להביא בחשבון את הסולחה שנערכה בין "שני היריבים העיקריים", דהיינו: בוטרוס והמתלונן. גם אם היה לוקח זאת בית המשפט בחשבון, ספק אם היה בכך כדי לשנות מן העונש שהושת על המערער בהתחשב בחומרת העבירות בהן הורשע. הוא הדין ביחס לטענת המערער לפיה התחשב בית המשפט המחוזי בפועל בעובדה כי המערער הפר את תנאי השחרור בהם היה נתון כנסיבה לחומרא. המערער לא הצביע ולו ברמז על אינדיקציה המלמדת שבית המשפט שקל זאת. ההפך הוא הנכון: בית המשפט ציין במפורש כי לא העניק לנסיבה זו כל משקל. 65. סיכומו של דבר: אמליץ לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט המשנָה לנשיא מ' נאור: אני מסכימה. המשנה לנשיא השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, י"ב בכסלו תשע"ג (26.11.2012). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11036230_W10.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il