מוהנאד אבו גאמע נ. מדינת ישראל

3 בבית המשפט העליון עפה"ג 36220-02-25 לפני: כבוד השופט חאלד כבוב המערער: מוהנאד אבו גאמע נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בעפ"ת 42684-12-24 מיום 01.01.2025 שניתנה על-ידי כבוד השופט העמית א' סטולר בשם המערער: עו"ד עודה אבו ג'אמע בשם המשיבה: עו"ד חוה קליימן פסק-דין השופט חאלד כבוב: ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופט העמית א' סטולר) בעפ"ת 42684-12-24 מיום 01.01.2025, בגדרה נקבע כי אין מקום להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה מחוז מרכז (כבוד השופט א' בועז) בתת"ע 7189-03-23 מיום 05.06.2023 שניתן בהיעדר המערער, ואשר בקשה לביטולו נדחתה בהחלטה מיום 04.01.2024. רקע והשתלשלות ההליכים נגד המערער נרשמה הודעת קנס בגין עבירה של נהיגה במהירות העולה על המותר, לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. המערער ביקש להישפט. במועד הדיון שהתקיים ביום 13.04.2023, ביקש המערער דחייה על מנת להיוועץ בעורך-דין. בית המשפט נעתר לבקשה וקבע דיון הקראה ביום 05.06.2023. דא עקא, שהמערער לא התייצב למועד הדיון שנקבע. גם בא-כוחו לא התייצב. בהתאם להוראת סעיף 240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ), בית המשפט הרשיע את המערער בהיעדרו וגזר עליו קנס בסך 750 ש"ח. ביום 27.06.2023 הגיש המערער באמצעות בא-כוחו דאז, עו"ד יאסר אבו ג'אמע (להלן: בא-כוחו הראשון), בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרו (להלן: בקשת הביטול הראשונה). המערער טען כי במועד הדיון הוא היה מרותק למיטת חוליו ולכן לא יכול היה להתייצב לדיון; וכי הוא לא ביצע את העבירה המיוחסת לו. המערער הוסיף כי משהבריא וקיבל לידיו את פסק הדין, פנה לבא-כוחו על מנת שיגיש בקשה לביטולו. בית המשפט קבע את התיק לדיון 05.09.2023 והורה על עיכוב ביצוע פסק הדין. ביום הדיון שנקבע, הגיש המערער בקשה לדחיית הדיון בטענה לפיה הוא לא חש בטוב. לבקשה צורף 'אישור מחלה' בו נכתב כי הוא אינו בתוקף עבור מוסדות משפטיים. אף-על-פי-כן, בית המשפט נעתר לבקשה והורה על דחיית הדיון ליום 20.09.2023. ואולם, שוב, הוגשה בקשה מטעם המערער לדחיית הדיון ביום הדיון שנקבע; הפעם, אישור המחלה היה על שם בא-כוחו הראשון. בית המשפט נעתר לבקשת הדחייה גם בפעם הזו, בציינו כי אישור המחלה שצורף אינו מהווה אסמכתא מתאימה, וכי זו הפעם האחרונה שבה יידחה הדיון באופן זה. חרף האמור, המערער ובא-כוחו הראשון לא התייצבו גם לדיון הבא, שנקבע ליום 04.01.2024. במקום זאת, בבוקר הדיון הוגשה בקשה לדחייתו, בצירוף 'אישור מחלה' מקופת החולים. בית המשפט דחה את הבקשה לדחיית הדיון, בקבעו כי לא הוגש אישור מתאים למוסדות משפטיים. בהתאם, בית המשפט הורה על דחיית הבקשה לביטול פסק דין. כעבור למעלה מ-11 חודשים, ביום 11.12.2024, הגיש המערער בקשה נוספת לביטול פסק הדין (להלן: בקשת הביטול השנייה). בבקשה זו, שהוגשה על-ידי בא-כוח אחר, עו"ד עודה אבו ג'אמע (להלן: בא-כוחו השני), ציין המערער כי אישור המחלה שצורף על-ידי בא-כוחו הראשון מתאים למוסדות משפטיים, וכי לא היה מקום לדחות את בקשתו לדחיית הדיון. לגופם של דברים נטען, כי המערער "קיבל את פסק הדין לפני ימים אחדים וידע על ההחלטה בהיעדר לפני כמה ימים", וכי ייגרם לו עיוות דין אם פסק הדין לא יבוטל. בקשה זו נדחתה בו ביום. נקבע, כי מאחר שבהחלטות קודמות הובהר כי על המערער להתייצב לדיון והוא לא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו. למעלה מהצורך צוין, כי בקשת הביטול השנייה הוגשה בשיהוי, לאחר שפסק הדין הפך לחלוט. המערער לא אמר נואש, וביום 16.12.2024 הגיש הודעת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה, בציינו, שוב, כי הוא "קיבל את פסק הדין לפני ימים אחדים וידע על ההחלטה בהיעדר לפני כמה ימים". כלומר, הודעת הערעור התבססה על ההנחה שלפיה בשים לב למועד המצאת פסק הדין למערער, הערעור על פסק הדין הוגש במועד. בהחלטתו מיום 17.12.2024, ציין בית המשפט המחוזי כדלהלן: "המדובר בפסק דין [וליתר דיוק, בהחלטה שלא לבטל את פסק הדין – ח' כ'] מיום 4/1/24. חלפו מאז יותר מעשרה חודשים. לא הוגשה בקשה להארכת מועד. על המערער לקבל את תגובת המאשימה ולצרפה לבקשתו". ואולם, המערער לא הגיש בקשה להארכת מועד, וממילא לא צירף אליה את תגובת המאשימה. במקום זאת, ביום 31.12.2024 הוגשה לבית המשפט "תגובת המשיבה לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור", במסגרתה התבקש לדחות את הערעור על הסף בשל האיחור בהגשתו. בתוך כך, המשיבה עמדה על השתלשלות ההליכים בתיק דלמטה, במסגרתה המערער לא התייצב לדיון חרף העובדה שהוא זומן כדין; ואף נמנע מלהגיע למספר ישיבות שנקבעו לצורך קיום דיון בבקשת הביטול הראשונה, מבלי שהובאו אסמכתאות מתאימות לטענות שהעלה בבקשותיו לדחיית הדיונים. לבסוף, המשיבה עמדה על כך שהמערער המתין קרוב לשנה נוספת מאז דחיית בקשת הביטול הראשונה ועד להגשת ערעור. על כן, משלא ניתן טעם ממשי המניח את הדעת לכך שהערעור הוגש באיחור כה רב, המשיבה עתרה לדחיית הערעור על הסף. בהחלטתו מיום 01.01.2025, היא ההחלטה מושא הערעור שלפניי, קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת המשיבה, והורה כדלהלן: "יש ממש בדברי המשיבה. נוכח השתלשלות העניינים כפי שמתוארת בתגובת המדינה אין מקום להיעתר לבקשה להארכת המועד. הערעור נדחה אפוא". מכאן הערעור שלפניי, שהוגש בתחילה כבקשת רשות לערער. בעיקרו של דבר, המערער הלין על כך שערעורו לבית המשפט המחוזי לא נדון לגופו. המערער טען, כי בא-כוחו הראשון לא הודיע לו על קיום הדיון בבקשת הביטול הראשונה או על ההחלטה שניתנה בבקשה זו, ונודע לו על כך "במקריות לפני כמה ימים". לפיכך, נטען כי הערעור לבית המשפט המחוזי הוגש במועד. המערער הוסיף כי הוא עומד על חפותו. לשיטתו, "יש לו הגנה יותר מטובה כנגד המיוחס לו בכתב האישום וכי הסיכויים לזיכוי הינם יותר מטובים". לפיכך, המערער שב וטען כי הותרת פסק הדין על כנו תגרום לו לעיוות דין. לשלמות התמונה יצוין, כי בהחלטת רשמת בית משפט זה, מיום 06.05.2025, נקבע כי ההליך יסווג כערעור בזכות. זאת, בשים לב לעמדת המשיבה, לפיה מדובר בערעור על החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, ובהיעדר התנגדות מטעם המערער. כמו כן, בהמשך להחלטתי מיום 29.05.2025, המערער הודיע כי "בית המשפט מתבקש בזאת לראות בערעור כערעור על החלטה שניתנה לפי סעיף 201 [לחסד"פ]", קרי – החלטה שלא להאריך את המועד להגשת ערעור; ובהמשך להחלטתי מיום 29.06.2025, המערער הודיע כי הוא מסכים שההכרעה בתיק תינתן על יסוד הכתובים. בתשובתה, המשיבה התנגדה לערעור. לאחר ששבה ותיארה את השתלשלות ההליכים בתיק, ציינה המשיבה כי המערער לא סיפק טעם מבורר לאי-הגעתו לדיון שנערך בעניינו ביום 05.06.2023, חרף העובדה שהוא זומן לדיון זה, בנוכחותו, במסגרת דיון קודם שנערך בעניינו ביום 13.04.2023. בנסיבות אלה, המשיבה סבורה כי לא נפל פגם בכך שניתן פסק דין בהיעדרו. כן נטען, כי בא-כוח המערער ידע על מועד הדיון שנקבע בבקשת הביטול הראשונה, ואף צפה בהחלטה שבגדרה נדחתה הבקשה – באמצעות מערכת 'נט המשפט' – בו ביום שבו ניתנה. משכך, נטען כי לא ניתן לקבל את טענת המערער שלפיה הוא לא היה מודע לקיומו של הדיון או להחלטה שניתנה במסגרתו. בהקשר זה הוסיפה המשיבה, כי המערער לא נתן הסבר המניח את הדעת בדבר הגשת הערעור למעלה מ-11 חודשים מאז שנדחתה בקשת הביטול הראשונה. הטענה שלפיה המערער למד על קיומו של הדיון בבקשת הביטול הראשונה ועל ההחלטה באופן מקרי, חודשים רבים לאחר מכן, נטענה בעלמא, ואין לקבלה. דיון והכרעה לאחר עיון, באתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. אפתח בפרוצדורה. על פני הדברים, עסקינן בערעור על החלטה שבגדרה נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. כך קבעה רשמת בית משפט זה, בשים לב לעמדת המשיבה ביחס לסיווג ההליך, וכך הבהיר המערער בהודעתו מיום 29.05.2025. אלא מאי? בקשה להארכת מועד מעולם לא הוגשה לבית המשפט המחוזי. אדרבה, במסגרת ערעורו לבית המשפט המחוזי המערער הדגיש כי הוא קיבל לידיו את פסק הדין ימים אחדים לפני הגשת הערעור, ועל כן, לשיטתו, הערעור הוגש במועד. בדומה, גם בית המשפט המחוזי היה ער לכך שלא הוגשה בקשה להארכת מועד, והדבר אף צוין מפורשות בהחלטתו מיום 17.12.2024. אמנם, בהמשך, הוגשה לבית המשפט המחוזי "תגובת המשיבה לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור". ברם, כאמור, מדובר בתגובה לבקשה להארכת מועד שמעולם לא התבקשה. בהתאם, נשאלת השאלה, כיצד יכול היה בית המשפט להורות על דחיית בקשה שלא הוגשה אליו? ודוק: ככל שנמצא כי ערעור הוגש באיחור, אין חולק כי בית המשפט רשאי להורות על מחיקתו. ואולם, על פני הדברים, בית המשפט אינו רשאי לדחות בקשה שאינה קיימת להארכת מועד להגשת ערעור. זאת, הן מבחינה פרוצדורלית – שכן בית המשפט אינו רשאי לדון בבקשה שלא הוגשה לו; הן מבחינה מהותית – שכן אין הצדקה לחסום את מגיש הערעור, אקס-אנטה, מהעלאת טענותיו ביחס לשאלת הארכת המועד. שהרי, מבחינה עקרונית, לא מן הנמנע כי לאחר שהערעור יימחק בשל האיחור בהגשתו, המערער יגיש בקשה להארכת מועד שתפרט טעמים טובים שבגינם ראוי לאפשר לו הארכת מועד להגשת ערעור. סוגיה פרוצדורלית נוספת עניינה במועד להגשת ערעור על פסק דין שבקשה לביטולו נדחתה. סוגיה דומה נדונה ברע"פ 6016/06 קובן נ' מדינת ישראל, פסקאות 9-8 (17.07.2007) (להלן: עניין קובן), ביחס לנקיטה בהליך ערעורי על החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין בערעור שניתן בהיעדרו של המערער. נקבע, כי ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין מתמזגת עם פסק הדין גופו, ועל כן, המועד להגשת ערעור על פסק הדין נמנה מיום ההכרעה בבקשת הביטול (והשוו להסדרים שנקבעו בסוגיה דומה במשפט האזרחי: למשל, ברע"א 38461-04-25 איטח נ' נהיר, פסקאות 14-9 (03.08.2025)). בדומה, גם בענייננו, מניין הימים להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה החל להימנות מההחלטה בבקשת הביטול הראשונה. ובחזרה לענייננו. המערער טען בערעורו כי הוא הגיש את הערעור במועד. זאת, מהטעם שלשיטתו, ההחלטה בבקשת הביטול הראשונה הומצאה לו, במקרה, ימים ספורים קודם להגשת הערעור. בהינתן האמור, על פני הדברים, לא היה צורך לבקש את תגובת המאשימה לבקשה להארכת מועד שלא הוגשה, ולא היה מקום שהמשיבה תגיב לבקשה שלא הוגשה. במקום זאת, נכון היה לבחון האם מדובר בערעור שהוגש במועד ודינו להתברר לגופו, כטענת המערער; או שמא הערעור הוגש באיחור ודינו להידחות על הסף, כטענת המשיבה. העובדה שלא נעשה כן, אלא ניתנה החלטה שבה נקבע כי "אין מקום להיעתר לבקשה להארכת המועד", הובילה בהמשך למעין 'שיח חרשים'. כך, המערער הגיש את הערעור דנן כבקשת רשות ערעור, במסגרתה טען כי היה על בית המשפט המחוזי לדון בערעורו לגופו, שכן לשיטתו, הערעור הוגש במועד. ברם, לנוכח תגובת המשיבה בהליך דלמטה ולהחלטת בית המשפט המחוזי, נראה היה כי מדובר בערעור על החלטה הדוחה בקשה להאריך את המועד להגשת ערעור – בקשה שכאמור מעולם לא הוגשה. מכל מקום, משעה שרשמת בית משפט זה קבעה כי ההליך דנן יתברר כערעור בזכות על החלטה שלא להאריך את המועד להגשת ערעור, ומשהבהיר המערער כי מתכונת דיון זו מקובלת עליו – אכריע בשאלה שהונחה לפתחי. תחילה, למען לא תימצא התמונה חסרה, אסיר מהדרך את הטענה שהערעור הוגש במועד. טענה זו תלויה על בלימה. סעיף 237 לחסד"פ מפרט את הדרכים שבהן ניתן להמציא מסמכים בהליכים פליליים. אחת החלופות מפורטת בסעיף קטן (ב). לפי חלופה זו, "מסירת המסמך לידי סניגור הנאשם, [...], כמוה כהמצאה לנאשם, זולת אם הודיע הסניגור לבית המשפט, תוך חמישה ימים, כי אין ביכלתו להביא את המסמך לידיעת הנאשם". בענייננו, אין חולק כי בא-כוחו הראשון של המערער צפה בהחלטה שבה נדחתה בקשת הביטול הראשונה בו ביום שבו היא ניתנה, קרי – ביום 04.01.2024. הלה אף לא הודיע לבית המשפט כי אין ביכולתו להביא את המסמך לידיעת המערער. ממילא, ההחלטה על דחיית בקשת הביטול הראשונה הומצאה למערער ביום 04.01.2024, והערעור שהגיש קרוב לשנה לאחר מכן, הוגש באיחור ניכר. למעלה מהצורך יצוין, כי המערער לא טען לכשל שנפל בייצוגו, וממילא הוא לא צירף את תגובת בא-כוחו הראשון לטענה שלפיה הלה לא הודיע לו על פסק הדין שניתן בהיעדרו. זאת ועוד, כאמור, המערער טען כי נודע לו "במקריות לפני כמה ימים" על אודות מתן פסק הדין, אך הוא לא פירט כיצד הדבר נודע לו, באיזה יום, ומדוע לא טרח לברר מה עלה בגורל בקשת הביטול הראשונה במשך קרוב לשנה מאז שהבקשה הוגשה מטעמו. ממילא, לא ניתן לקבל את הטענה לפיה פסק הדין הומצא למערער ימים ספורים טרם הגשת הערעור. ומכאן לשאלה האחרונה שעל הפרק, האם היה מקום להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה? תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. זאת, מהטעם הפשוט שהמערער כלל לא טרח לנסות ולהסביר מדוע ערעורו הוגש קרוב לשנה לאחר ההחלטה בבקשת הביטול הראשונה. הוא הסתפק בהנחה לפיה הערעור הוגש במועד. משנדחתה טענה זו, ומשלא היה בפי המערער הסבר אחר לאיחור הניכר בהגשת הערעור – בדין נקבע כי אין מקום להאריך את המועד להגשתו. אוסיף ואציין, כי מלבד טענתו הסתמית של המערער בדבר סיכויי הגנה טובים, המערער כלל לא פירט את קו הגנתו הצפוי. בנסיבות אלה, אף לא שוכנעתי כי קיים חשש לעיוות דין שייגרם כתוצאה מהותרת פסק הדין על כנו. בשולי הדברים הערעור דנן נדון כערעור בזכות מכוחה של ההלכה שנפסקה ברע"פ 8274/99 חילף נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (1) 433 (2000) (להלן: הלכת חילף). באותו עניין נקבע, כי הכרעה הדוחה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור שמה קץ להתדיינות באופן סופי, ולפיכך יש לסווגה כ'פסק דין' ולאפשר לערער עליו בזכות. במרוצת השנים, נמתחה ביקורת על הלכת חילף (ראו למשל: עניין קובן, פסקה 8; עפ"ג 18937-08-24 סלאח עבאדי נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה גליל מרכזי עכו, פסקאות 17-7 (16.06.2025) (להלן: עניין סלאח). ברם, חרף הביקורת האמורה, הלכת חילף על מכונה עומדת. לאחרונה, חל שינוי מסוים ב'סטאטוס קוו' האמור, כאשר השופט א' שטיין קבע בעניין סלאח, לאחר ששמע את טענות הצדדים בדן יחיד כנהוג, כי הכרעה בערעור לפי הלכת חילף יכולה להיעשות על בסיס הכתובים (שם, פסקה 17). לדבריו, מדובר בערעור שהוא "יציר הפסיקה", ולכן יש לפתח אותו "באופן שיבטיח שימוש יעיל ומושכל בזמן שיפוטי". לגופו של עניין, השופט שטיין הגיע למסקנה כי מדובר "בהליך שהוא במהותו דיון ב'גלגול שלישי'", ועל כן, ראוי כי מתכונת הדיון בו תהא דומה לזו שבה נדונה בקשת רשות ערעור 'בגלגול שלישי'. בסמוך לאחר פרסום פסק הדין בעניין סלאח נמתחה עליו ביקורת אקדמית (ראו: אוראל אסולין "האנומליה נשארת, הזכויות נפגעות: הערת פסיקה על פסק דין סלאח" פורום עיוני משפט (תגוביות משפט) מט (30.07.2025) (להלן: אסולין)). אשר לקביעה כי מדובר בערעור 'יציר הפסיקה', נטען כי "הלכה חוזרת ונשנית בפסיקת בית המשפט העליון היא כי 'בהעדר הוראה בחוק החרות, זכות הערעור איננה יכולה להיווצר מכוח דברו של בית המשפט בלבד'" (שם, עמוד 8). הוטעם, כי הפסיקה הדגישה שהלכת חילף לא יצרה זכות ערעור, אלא ביצעה "מאמץ פרשני" להכיר בזכות ערעור מכוח החוק (ראו למשל: בש"פ 4804/17 ברמלי נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (09.08.2017)). בהתאם, לטענת אסולין, אין מקום לשלול מהמערער את זכותו לדיון בעל-פה – זכות המעוגנת בסעיף 208 לחסד"פ – תוך סטייה מהפרקטיקה הנהוגה בבית משפט זה מאז ניתנה הלכת חילף. בענייננו, כאמור, המערער הסכים כי ההכרעה בתיק תתקבל על יסוד הכתובים, ועל כן אין צורך להכריע בסוגיה זו. ואולם, לדידי, ראויות הביקורות מזה ומזה, הן באשר להלכת חילף הן באשר לאופן יישומה, להרהור וליבון נוסף במקרה המתאים. סוף דבר הערעור נדחה. ניתן היום, י"ב אב תשפ"ה (06 אוגוסט 2025). חאלד כבוב שופט