חאתם פאיז מגארי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 3620/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3620/08 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר העותר: חאתם פאיז מגארי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד מיכל מיכלין-פרידלנדר פסק-דין השופטת א' חיות: עתירה זו מופנית נגד פסק הדין שניתן בעניינו של העותר על-ידי בית המשפט הצבאי לערעורים באיו"ש ובאזח"ע (ע' איו"ש 1104/04) ובו נדחה ערעור שהגיש על הרשעתו, בין היתר, בגרימת מוות בכוונה. 1. ביום 12.10.2000 נרצחו באכזריות בתחנת המשטרה ברמאללה שני חיילי צה"ל, רס"ל יוסף אברהמי ז"ל ורב"ט ודים נורז'ץ ז"ל, לאחר שתעו בדרכם לבסיס באזור בית אל. פרשה זו ידועה כ"פרשת הלינץ' ברמאללה". לאחר חקירת הפרשה הוגשו למעלה מעשרה כתבי אישום נגד המעורבים בה, ובמסגרת זו הוגש בשנת 2001 כתב אישום נגד העותר, ששימש אותה עת כשוטר בתחנת המשטרה הפלסטינית ברמאללה. תחילה סברה התביעה כי העותר אשם באי מניעת הרצח באשר לא פעל באופן סביר למנוע את גרימת מותם של החיילים, אך לאחר תחילת המשפט תוקן כתב האישום עקב הצטברות ראיות נוספות והעותר הואשם בגרימת מותו בכוונה של רס"ל יוסף אברהמי ז"ל. כתב האישום המתוקן כלל גם עבירה של החזקת אקדח ואימונים צבאיים ללא היתר וכן עבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה, ונטען כי בחודש נובמבר 2000 ירה העותר לעבר חיילי צה"ל בצומת איו"ש. 2. במהלך הדיון בבית המשפט הצבאי לא הייתה מחלוקת כי העותר נכח בתחנת המשטרה בעת שהחיילים הובאו אליה, ולפיכך הדיון התמקד בשאלת מעורבותו ברצח. התביעה טענה כי העותר נכח בחדר בו הוכו החיילים בקומה השנייה של תחנת המשטרה ונטל חלק בהכאתם, ואילו העותר טען כי לא היה שותף למעשים אלא עמד כל העת בכניסה לתחנה ועסק בניסיונות להדוף את ההמון לבל ייכנס לתחנה, עד שקיבל פקודה להתפנות כיוון שצה"ל עמד להפציץ את המקום. בפסק דינו מיום 29.2.2004 הרשיע בית המשפט הצבאי ביהודה (המשנה לנשיא סא"ל נתנאל בנישו, רס"ן אורי אגוז וסרן שלמה כץ) את העותר בגרימת מותו בכוונה של רס"ל יוסף אברהמי ז"ל בהתבסס על אמרתו של העד חסין א-לוח במשטרה, אותה העדיף על פני עדותו של העד בבית המשפט שלקתה, כך נקבע, בפגמים רבים ומהותיים, וכן בהתבסס על ראיות המחזקות אימרה זו. בית המשפט דחה את גרסת העותר כבלתי מהימנה וקבע, בין היתר, כי לאחר שהשתתף בניסיונות כושלים למנוע כניסת אזרחים לתחנה, עלה העותר לחדר בו הוחזקו החיילים והשתתף שם עם אחרים בהכאת רס"ל אברהמי ז"ל. כמו כן קבע בית המשפט כי העותר חזה את התוצאה הקטלנית ואף חפץ בה, ובכך הוכח היסוד הנפשי הנדרש. בית המשפט הוסיף ובחן את דיני השותפות החלים באזור וקבע בהקשר זה כי "משבחר הנאשם להצטרף לתקיפת החיילים, חבר ליתר הפורעים, והיה שותף מלא להכאתו של רס"ל אברהמי ז"ל, אין ולא יכול להיות ספק כי חב הוא באחריות למותו של הקורבן ומשכך דין הוא כי יורשע בעבירה המיוחסת לו בפרט אישום זה". בית המשפט הוסיף והטעים כי אין מקום לבחון את אחריותו של העותר ביחס למותו של החייל השני, רב"ט ודים נורז'ץ ז"ל, שכן הנושא לא הועלה בכתב האישום וחומר החקירה אינו מאפשר הכרעה בשאלה זו. בנוסף להרשעה בגרימת מוות בכוונה הרשיע בית המשפט את העותר בהחזקת אקדח ובאימונים צבאיים ללא היתר. בית המשפט זיכה את העותר מן האישום הרביעי שיוחס לו, ניסיון לגרימת מותם של חיילי צה"ל בצומת איו"ש, ותחת זאת הרשיעו בירי בנשק חם על אדם, קבוצה או מקום שבני אדם עשויים להימצא בו. משהורשע העותר בדינו נגזר עליו ביום 11.3.2004 מאסר עולם. 3. העותר ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין וטען כי הוא לא הופלל על ידי עדים נוספים שנכחו במקום זולת העד א-לוח; כי א-לוח הפליל אותו באמרה שנמסרה בשפה העברית כאשר באמרתו בכתב ידו ובזכ"דים שנרשמו במהלך חקירתו אין תימוכין לגרסה זו; כי אף באימרה המפלילה לא מסר העד שראה את העותר מכה את החייל וכי גובה האימרה אינו שולט בשפה הערבית. כמו כן טען העותר כי בעקבות קבלת חומר הראיות הנוסף מן הראוי היה להורות על השלמת החקירה ולגבות בשנית את עדותו וכי מכל מקום התביעה לא הציגה חיזוק לאמרתו של א-לוח כנדרש. בנוסף לכך טען העותר כי אף לגישתו של בית המשפט הצבאי לא הוכח שהוא התכוון לגרום למות החייל וכן כי לא הוכח שבעת ההכאה היה החייל בחיים. 4. בפסק דינו מיום 23.5.2005 דחה בית המשפט הצבאי לערעורים (הנשיא אל"מ שאול גורדון, אל"מ לינדה שפיר וסא"ל איתן הברמן) את הערעור, בקובעו כי ניתוח הראיות על רקע האמון שניתן בעדותו של א-לוח מובילים לכלל מסקנה שהעותר "אכן נטל חלק בהכאת רס"ל אברהמי ז"ל, הגם שלא ניתן לקבוע מה היה טיבה של הכאה זו". בית המשפט הדגיש בהקשר זה כי בפתח אמרתו של א-לוח אמר הלה בצורה ברורה ומפורשת "השוטרים שהיו עומדים ומרביצים לחייל היו..." ומנה בין היתר את שמו של העותר. כמו כן קבע בית המשפט כי נמצאה תוספת ראייתית "למכביר" לאמרותיו של העד א-לוח והוסיף ודחה את טענת העותר לפיה החייל לא היה בחיים בעת ההכאה. בית המשפט מתח אומנם ביקורת על גביית אמרתו של העד א-לוח בשפה שאינה שפת האם שלו, אך קבע כי העד אכן ציין את שמו של העותר כמי שהיכה את החייל והדבר אף עולה בקנה אחד עם הדברים אשר נרשמו על-ידי אחד מחוקרי השב"כ בזיכרון דברים מטעמו. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת העותר לפיה מן הראוי היה לבצע השלמת חקירה לאחר תיקון כתב האישום, בקובעו כי אף אם היה מקום להציג את גרסת א-לוח בפני העותר ולבקש את תגובתו לדברים, הגנתו של העותר לא נפגעה עקב כך שהדבר לא בוצע ולא נגרם לו עיוות דין. אשר לשאלת היסוד הנפשי קבע בית המשפט, מבלי להכריע בשאלה העקרונית הנוגעת ליסוד הנפשי הנדרש בעבירה של גרימת מוות בכוונה שהייתה תלויה ועומדת בפניו אותה עת בתיק אחר, כי הוכח שהעותר "לא רק שצפה את התוצאה הקטלנית, אלא אף חפץ בה". בית המשפט ציין כי משהעותר כפר בעצם נוכחותו בחדר ובהכאת החייל אין הוא יכול להישמע בטענה הסתמית כי לא הוכחה כוונתו, ומשבית משפט קמא מצא שהעותר היה אחד מבני החבורה שהיכתה את החייל הרי שדין כוונתו של העותר כדין כוונתם של חבריו, דהיינו העותר צפה את התוצאה הקטלנית וחפץ בה. בית המשפט הוסיף וציין כי בנסיבות העניין אין חשיבות לשאלה איזו מן המכות היא שגרמה למוות ודי בהצטרפותו של העותר לחבורה המכה כדי להביאו בין אלה הנושאים באחריות לתוצאה. בית המשפט הצבאי לערעורים לא מצא מקום להתערב בהרשעת העותר ביתר פרטי האישום והוא הדין בעניין העונש. 5. מכאן העתירה שלפנינו, בה טוען העותר (שאיננו מיוצג) כי אין בעדויות המרכזיות בתיק כדי להפלילו במעורבות בעבירה של גרימת מוות בכוונה, שכן העדים העידו רק על הימצאותו בזירת האירוע כאחד מני מאות רבות של אנשים והדבר אינו יכול לשמש בסיס להרשעתו בעבירה זו. כמו כן טוען העותר כי זכותו כנאשם נפגעה בשל העובדה שמדובר בפרשה שזכתה להדים יוצאי דופן בציבוריות הישראלית ובשל הסביבה המשולהבת והמוסתת שהשפיעה רבות על ניהול המשפט ועל הכרעת הדין. לבסוף טוען העותר כי בפסקי הדין לא ניתן ביטוי הולם לנסיבותיו המיוחדות של התיק וכי העונש שנגזר עליו הוא שרירותי ובלתי מידתי. 6. המשיבה מצידה טוענת כי דין העתירה להידחות על הסף נוכח ההלכה הפסוקה לפיה בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית המשפט הצבאי לערעורים. לטענתה, לאחר שבחן את נימוקי הערכאה הדיונית וחומר הראיות שעל בסיסו הורשע העותר סבר בית המשפט הצבאי לערעורים כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט הצבאי ובנסיבות אלה אין כל הצדקה לחרוג מן ההלכה הפסוקה בעניין זה. בנוסף טוענת המשיבה כי העתירה לוקה בשיהוי שכן היא הוגשה כשלוש שנים לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים. עוד טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות גם לגופה, שכן הכרעת דינו של בית המשפט הצבאי כוללת ניתוח סדור, מנומק, מפורט ויסודי של חומר הראיות בתיק, ומידת הזהירות שנקט בית המשפט בכך שנמנע מלבחון את מעורבותו של העותר במותו של רב"ט נורז'ץ ז"ל יש בה כדי לשמוט את הבסיס תחת טענותיו של העותר כי הכרעת הדין הושפעה מסביבה משולהבת ומוסתת וכי לא ניתן ביטוי לנסיבותיו המיוחדות של התיק. לבסוף טוענת המשיבה כי פסק דינו של בית המשפט הצבאי לערעורים מפורט ויסודי אף הוא, בהדגישה כי בית המשפט התייחס לשלל הטענות שהעלה העותר בפניו ודחה אותן אחת לאחת באופן מנומק. בנסיבות אלה אין לטענתה מקום להתערבותנו בפסק הדין. 7. דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא מלפנינו כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק איננו ערכאת ערעור על פסקי הדין של בית המשפט הצבאי לערעורים והתערבותו בפסקי דין של הערכאות הצבאיות מצומצמת לסוגיות שבהן נוהג בית משפט זה להתערב בפסיקה של בתי דין שאינם במדרג הערעורי הרגיל. כך הוא למשל כאשר מתגלים פגמים ממשיים של חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק וכן במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק (ראו: בג"ץ 7984/06 חאמד נ' בית המשפט הצבאי לערעורים מחנה עופר, פיסקה ה(1) (טרם פורסם, 28.1.2007); בג"ץ 1969/07 עוויאס נ' בית המשפט הצבאי בשומרון, פיסקה 5 (טרם פורסם, 13.3.2007); בג"ץ 10416/05 אלחרוב נ' בית המשפט הצבאי ביהודה, פיסקה 6 (טרם פורסם, 24.5.2007); בג"ץ 2615/07 אבו עכר נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (טרם פורסם, 11.3.2008)). המקרה שבפנינו אינו בא בגדר המקרים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בפסקי הדין של בתי המשפט הצבאיים. פסק דינו של בית המשפט הצבאי אכן מבוסס על בחינה סדורה ומנומקת של חומר הראיות שהוצג בפניו והוא כולל ניתוח מפורט של הסוגיות המשפטיות הצריכות לעניין. בית המשפט הצבאי לערעורים בחן את פסק הדין ואת הטענות שהעלה העותר בפניו במסגרת הערעור ודחה אותן תוך ניתוח יסודי וענייני של הטענות הצריכות לעניין. בנסיבות אלה ובשים לב לעילות ההתערבות המצומצמות בפסיקת בתי המשפט הצבאיים כאמור, אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט הצבאי לערעורים בעניינו של העותר. אשר על כן, העתירה נדחית. אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ח חשון, תשס"ט (26.11.2008). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08036200_V04.doc מא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il