הנסון (ישראל) בע"מ נ. אל סייד ספאלדין

פסק-דין בתיק רע"א 3608/17 בבית המשפט העליון רע"א 3608/17 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט מ' מזוז המבקשת: הנסון (ישראל) בע"מ נ ג ד המשיב: אל סייד ספאלדין בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט העמית ג' גינת) בע"א 54124-10-15 מיום 8.3.2017 בשם המבקשת: עו"ד יניר הראל; עו"ד אלון יפת בשם המשיב: עו"ד יעקב גנים פסק-דין השופט ע' פוגלמן: בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט העמית ג' גינת) שבגדרו התקבל ערעורו של המשיב על פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ה' פלד) אשר דחה את תביעת המשיב לפיצויים משמצא כי זה לא עמד בנטל להוכחת שיעור נזקו. תמצית העובדות וההליכים הקודמים 1. המשיב רכש מהמבקשת בטון מסוג ב-30 אשר שימש ליציקת תקרת בית פרטי שבבעלותו (להלן: התקרה). מבדיקת מעבדה של חברה המבצעת בדיקות תקן לבטון כתנאי למתן טופס אכלוס על ידי הרשויות עלה כי חוזק הבטון בגיל 7 ימים ובגיל 28 ימים אינו עומד בדרישות לבטון מהסוג האמור. בעקבות זאת הגיש המשיב תביעה נגד המבקשת שבמסגרתה עתר למתן צו עשה שיורה למבקשת לבצע את הריסת התקרה ויציקתה מחדש. בהמשך, תיקן המשיב את כתב התביעה על ידי הוספת סעד כספי בגובה הנזקים שנגרמו לו לטענתו עקב אספקת הבטון הלקוי – בסך 247,963 ש"ח. סכום זה כלל שני רכיבים – האחד, אומדן עלות ביצוע הריסה ובנייה מחודשת של התקרה בסך 217,963 ש"ח בהסתמך על חוות דעת מומחה מטעם המשיב; השני, נזקים נטענים שנגרמו כתוצאה מהעיכוב בהשלמת בניית הבית בסך 30,000 ש"ח. זאת, תוך שהמשיב הבהיר כי הרס את התקרה וביצע את יציקתה מחדש בעצמו. הצדדים הגישו חוות דעת מטעמם בסוגית עמידת הבטון שסופק בדרישות התקן והשלכות העניין לגבי פעולות עתידיות, ככל שידרשו. בהחלטתו מיום 17.7.2011 מינה בית משפט השלום מומחה מטעם בית המשפט שיחווה דעתו בסוגיה האמורה. בחוות דעתו העריך המומחה מטעם בית המשפט כי לא קיימת וודאות שחוזק הבטון בגיל 90 ימים יהיה גבוה מזה שנתקבל בבדיקות המעבדה. משכך, עמד על מספר דרכי פעולה אפשריות בהן ניתן היה לנקוט על מנת להתמודד עם המצב האמור, וביניהן הריסת התקרה ויציקתה מחדש, כפי שביצע המשיב בפועל לטענתו. ביום 1.5.2012 קיבל בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ה' פלד) את תביעת המשיב וחייב את המבקשת לשלם למשיב סך של 247,963 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית (להלן: פסק הדין הראשון). גובה הפיצוי נקבע בהתבסס על חוות דעת המומחה מטעם המשיב שלגביה נקבע כי היא מהווה ראיה מספקת לאומדן נזקיו, אותה לא עלה בידי המבקשת לסתור. 2. המבקשת ערערה על פסק דין זה וביום 8.4.2013 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט הבכיר (כתוארו אז) ג' גינת) את הערעור בחלקו (להלן: פסק הדין בערעור הראשון). נקבע כי אין מקום להתערב בקביעות הערכאה הדיונית בדבר איכות הבטון שסיפקה המבקשת למשיב שכן אלו מעוגנות בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט – אותו נמנעה המבקשת מלחקור. בצד זאת, נקבע כי משהמשיב טען שביצע את הריסת התקרה ויציקתה מחדש בעצמו, לא היה מקום לקבוע את שיעור נזקו בהתאם לאומדן המומחה מטעמו, כי אם היה על המשיב להוכיח בפועל את עלות ביצוע הפעולה האמורה תוך המצאת תיעוד נדרש. משכך, בוטל החיוב שנקבע בפסק הדין הראשון ונקבע כי סוגית שיעור הנזק תוחזר לבית משפט השלום אשר ידון ויכריע בה מחדש בהתאם להערות בית המשפט המחוזי ועל יסוד כתבי הטענות שהוגשו בבית משפט השלום, לאחר שמיעת עמדת הצדדים בעניין. 3. ביום 7.9.2015, לאחר שהוגשו ראיות הצדדים בסוגית הנזק והתקיימו מספר דיוני הוכחות, קבע בית משפט השלום כי המשיב לא הציג תיעוד להוכחת טענתו שלפיה אכן הרס ויצק את התקרה מחדש וכי לא עלה בידו להוכיח את הנזק שנגרם לו בפועל בעקבות אספקת הבטון הלקוי (להלן: פסק הדין השני). בהקשר לכך, צוין, בין היתר, כי המשיב הציג גרסאות סותרות ביחס לזהות מבצע העבודות הנטענות, כמו גם ביחס לספק חומרי הבטון שנועד ליציקת התקרה מחדש. בהתחשב באמור, כמו גם בכך שלא הוצגו חשבוניות מתאימות התומכות בטענות המשיב, לא שוכנע בית המשפט כי המשיב אכן פעל לתיקון הנזקים שנגרמו לו בעקבות מעשי המבקשת. נקבע ש"ברי כי לתובע [המשיב – ע' פ'] נגרם נזק. אולם משנקבע בפסק הדין בערעור כי לא ניתן להסתפק באמדן, ולאחר שהתובע לא עמד בנטל כפי שנקבע בפסק הדין בערעור – לא נותר לי אלא לדחות את התביעה". 4. לשלמות התמונה, יצוין כי ביני לביני הגישו הצדדים בקשות רשות לערער על החלטות ביניים שניתנו במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט השלום לאחר שסוגית שיעור הנזק הוחזרה לפתחו. אפרט להלן חלק מהחלטות בית המשפט המחוזי שניתנו בבקשות השונות (כב' השופטת ע' צ'רניאק), הרלונטיות לבקשה שלפניי. בפסק הדין מיום 15.1.2014 דן בית המשפט בבקשת רשות לערער על החלטת ביניים שבגדרה נדחתה עתירת המבקשת לגילוי ועיון במסמכים (להלן: פסק הדין מיום 15.1.2014). הוחלט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער ולקבל את הערעור. נקבע כי "בנסיבות דנן, בהן בהתאם לפסק הדין בערעור הוחזר הדיון לערכאה קמא והמשיב הורשה להוכיח מחדש את נזקו באמצעות ראיות שלא הוגשו קודם לכן, יש מקום לגילוי המסמכים המבוקש אשר נוגעים לשיעור הנזק [...] בפרט נוכח החסד שנעשה עם המשיב לפיו ניתנה לו האפשרות לתקן את מה שהחסיר בעבר". בפסק הדין מיום 1.12.2014 דן בית המשפט המחוזי בבקשת רשות לערער על החלטת ביניים בה נדחתה בקשת המשיב להגיש שאלות הבהרה למומחה מטעם בית המשפט באשר ל"גובה עלות התיקונים לפי ערך מינימלי סביר" מאחר שזו אינה מתיישבת עם פסק הדין בערעור הראשון לעניין האופן שבו נדרש המשיב להוכיח את שיעור נזקו הנטען (להלן: פסק הדין מיום 1.12.2014). הוחלט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער ולקבל את הערעור, תוך שנקבע כי פסק הדין בערעור הראשון התיר למשיב "להוכיח את ניזקו ומבלי להגבילו לכאורה בדרך בה יוכיח נזק זה", ועל כן היה על בית משפט השלום לנמק את החלטתו. לפיכך, הוחזר הדיון בבקשה להגשת שאלות הבהרה למומחה מטעם בית המשפט לבית משפט השלום על מנת שיתן בה "החלטה מנומקת כדבעי". בהחלטת בית משפט השלום מיום 4.12.2014 נדחתה בשנית בקשת המשיב האמורה תוך שנקבע כי פסק הדין בערעור הראשון אפשר למשיב להוכיח את הנזק שנגרם לו בפועל על ידי המצאת תיעוד מתאים, ולא על דרך של אומדן. על החלטה זו לא הוגשה בקשת רשות ערעור נוספת. בהחלטה מיום 9.1.2015 דן בית המשפט המחוזי בבקשת רשות לערער על החלטת ביניים שבגדרה נדחתה בקשת המבקשת לסלק את תובענת המשיב על הסף אשר נסמכה על החלטתי ברע"א 5853/14 הנסון (ישראל) בע"מ נ' ספאלדין (20.10.2014) כמו גם על התנהלות המשיב (להלן: החלטה מיום 9.1.2015). נקבע, בין היתר, כי "לא מדובר בתובענה בחיתוליה אלא בתובענה שכבר נדונה, ואחריות המבקשת לנזקי המשיב כבר נקבעה והיא שרירה וקיימת". 5. המשיב ערער על פסק הדין השני. ביום 22.12.2016, לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים, קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן: "אחרי ששקלתי את טענות הצדדים, אני סבור כי קיימת אפשרות שאגיע למסקנה כי שגיתי בפסק-הדין שנתתי בערעור הקודם [...]. כדי לאפשר לבאי-כוח הצדדים להשלים טענותיהם בקשר למסקנות המתבקשות מהאפשרות שהזכרתי, אני קובע דיון קצר בע"פ [...]". ביום 8.3.2017, לאחר שהתקיים דיון כאמור, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור וביטל את פסק הדין השני (להלן: פסק הדין בערעור השני). נקבע כי המבקשת תחויב בפיצוי נזקי המשיב בסך 180,000 ש"ח, בהסתמך על הערכתו של מומחה מטעם המבקשת בחקירתו הנגדית במסגרת דיון שהתנהל בבית משפט השלום לאחר שהתיק הוחזר לפתחו. בית המשפט המחוזי הבהיר כי הקביעה שלפיה נגרם למשיב נזק בעקבות אספקת הבטון הלקוי על ידי המבקשת הינה קביעה חלוטה שאושרה בפסק הדין בערעור הראשון, ועל כן המשיב זכאי לפיצוי, אף אם "לא עלה בידיו להוכיח את נזקו". בהקשר זה נקבע כי פסק הדין בערעור הראשון אפשר למשיב להוכיח את שיעור נזקו מבלי להגבילו בדרך ההוכחה. בצד זאת, צוין כי "בדיעבד אפשר שניתן היה לנסח בבהירות רבה יותר את ההוראות שניתנו בפסק-דיני הראשון בערעור הנ"ל. עם זאת, ההבהרה הדרושה ניתנה בהחלטות הנ"ל של השופטת צ'רניאק [פסק הדין מיום 1.12.2014 וההחלטה מיום 9.1.2015 – ע' פ']". טענות הצדדים 6. לטענת המבקשת נפל פגם חמור בפסק הדין בערעור השני בדמות ביטולו של פסק דין חלוט שניתן בערעור הראשון ושינוי הקבוע בו כ-4 שנים לאחר שניתן. נטען כי פעולה מעין זו אינה נתונה לסמכות בית המשפט ולחלופין לא מתקיימות הנסיבות החריגות שיש בהן כדי לאפשרה. לשיטת המבקשת, סוגיה זו מעלה שאלה משפטית רחבה החורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך ומצדיקה מתן רשות לערער, בין היתר, נוכח חשיבות עקרון סופיות הדיון. עוד טוענת המבקשת כי פסיקת בית המשפט המחוזי הביאה לקיפוח הגנתה אשר עולה כדי עיוות דין, שכן לא סברה כי עליה להתמודד עם שאלת גובה הנזק בדרך של אומדן ולו הייתה יודעת זאת – הייתה מנהלת הגנתה בהתאם. המבקשת מוסיפה וטוענת כי פסק הדין השני אינו מקים זכות ערעור על שאלות שנדונו והוכרעו בפסק הדין בערעור הראשון שלגביו לא הגיש המשיב בקשת רשות לערער. עוד טוענת המבקשת כי ההסתמכות בפסק דין בערעור השני על פסק הדין מיום 1.12.2014 וההחלטה מיום 9.1.2015 שניתנו על ידי כב' השופטת ע' צ'רניאק אינה יכולה לעמוד, מאחר והאמור בהחלטתה מיום 15.1.2014, תומך דווקא בטענתה של המבקשת. לגופו של עניין טוענת המבקשת כי המשיב לא הציג תיעוד להוכחת הנזק שנגרם לו בפועל למרות שציין כי החומר האמור נמצא בחזקתו ולכן אין לפסוק לו פיצוי לפי אומדן, אותו יש לפסוק רק במקרה בו אין ביכולתו של בעל דין להוכיח את נזקו. 7. המשיב טוען מצדו כי לא קמה עילה להתערב בפסק הדין בערעור השני, לא כל שכן ב"גלגול שלישי". לטענתו, פסק הדין בערעור השני מגשים את כוונתו של פסק הדין בערעור הראשון ואף תואם את הקביעה החלוטה בדבר הנזק שנגרם למשיב כתוצאה מאספקת הבטון הלקוי ואת פסק הדין מיום 1.12.2014 בדבר אופן הוכחת שיעור הנזק. עוד טוען המשיב כי פסק הדין בערעור הראשון ברור דיו וכי פסק הדין מיום 1.12.2014 וההחלטה מיום 9.1.2015 אך הבהירו את שנפסק בו, ומשכך יש לראות בהם כמקשה אחת; וכי שיעור הנזק אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. בנוסף, טוען המשיב כי הוכיח את נזקו באמצעים שעמדו לרשותו בנסיבות העניין, לרבות התצהיר המשלים מטעמו ונספחיו; וכי פסק הדין בערעור השני עולה בקנה אחד עם פסיקת בית משפט זה בעניין קביעת פיצויים לפי אומדן. דיון והכרעה 8. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" ניתנת במשורה ורק במקרים המעוררים סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים להליך או מקום בו מתעורר חשש ממשי לעיוות דין (רע"א 1739/14 אסיק תשתיות בע"מ נ' ח.פ.ת החברה לפיתוח ותשתיות בע"מ, פסקה 12 (30.3.2014); רע"א 5165/09 נכסי רמלה 3 בע"מ נ' אשבת חברה לבניית מבני תעשייה בע"מ, פסקה ח (13.9.2009); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 216 (מהדורה שניה, 2008)). לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, סבורני כי זו באה בקהלם של מקרים אלה, כפי שיפורט להלן. לפיכך, אציע לחבריי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה. לגופו של עניין אציע לקבל את הערעור כך שיבוטל פסק הדין בערעור השני שהורה על חיוב המבקשת בפיצויים בגין נזקו של המשיב. 9. בענייננו, כאמור, בפסק הדין הראשון של בית משפט השלום נפסקו למשיב פיצויים על דרך האומדנה, בהתבסס על הערכת המומחה מטעם המשיב. ערעור שהגישה המבקשת על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי התקבל בכל הנוגע לסוגית הנזק תוך שנקבע כי התיק יוחזר לבית משפט השלום על מנת שידון ויכריע מחדש בסוגיה זו בשים לב לאמור בסעיפים 8-7 שבפסק הדין בערעור הראשון. בשל חשיבות הדברים, יובאו סעיפים אלה כלשונם: 7. "אני סבור, שלא די היה באומדן שהובא על ידי המשיב בבית משפט השלום, כדי לבסס את תביעתו בגין הנזק שנגרם. עֶּמדת המשיב הייתה, שבעקבות הליקוי בבֶּטוֹן שסוּפּק, נאלץ להרוס תִקרה קיימת, ולבנות תִקרה חלופית בבֶּטוֹן העומד בדרישות בהקשר זה (ב-30). לשון אחֵר: עֶּמדת המשיב, בעקבות הגשת כתב התביעה המתוקן, היא שבפועל תוקן על ידיו הפּגם בדרך של הריסת התִקרה הקיימת, שנבנתה בעקבות שימוש בבֶּטוֹן הלקוי שסוּפּק על ידי המערערת, וּבניית תִקרה חדשה בבֶּטוֹן העומד בתקן המתאים וּבדרישות הבנייה במקרה הקונקרטי. אם אלה אמנם פני הדברים, אינני מבין מדוע לא הובאו ראיות מתאימות, הן לגבי רכישת בֶּטוֹן חלופי והן לגבי ההוצאות שהיו כרוכות בעבודות ההריסה וּבבניית התִקרה החלופית, מצד מי שביצעו העבודות בפועל. לא קיבלתי הסבר במהלך שמיעת הערעור היום, מדוע לא עלה בידי המשיב להציג בפני בית משפט השלום תיעוד כתוב, כמו למשל קבלות, חשבוניות מס או מסמכים נלווים המתעדים את פעילותו בנושא הנדון. המשיב נחקר בהקשר זה בבית משפט השלום, אישר את תיקון התִקרה, אך לא סיפּק נתונים של ממש באשר להוצאותיו בנושא זה [...]. הגם שנדרש, לא הראה כל מסמכים. אינני מבין מדוע לא הובהר נושא זה בשלב גילוי המסמכים. 8. בא כוחו המלומד של המשיב הסביר, כי די בהבאת חוות דעת המומחה מטעם המשיב בהקשר הנדון כדי להצדיק את פסיקת בית משפט השלום. דעתי שׁוֹנה. כאשר טענת בעל הדין היא, שבפועל בוצעו על ידיו העבודות שנדרשו לתיקון הפגמים להם טען, הרי ראוי, שבמסגרת הוֹכחת הנזק, יובא התיעוד המבסס טענות אלה. תיעוד זה לא הובא על ידי התובע, הנושא בנטל השיכנוע, לבית משפט השלום". על פסק דין זה שלפיו אין מקום להוכחת שיעור הנזק שנגרם למשיב על דרך האומדנה נוכח טענתו כי ביצע בפועל את התיקונים הדרושים בתקרה, לא הגיש המשיב בקשת רשות לערער ופסק הדין הפך חלוט. 10. הנה כי כן, המסקנה העולה אפוא מהפירוט העובדתי שהובא היא כי בפסק הדין מושא דיוננו נדרש בית המשפט המחוזי מחדש לסוגית אופן הוכחת שיעור הנזק תוך ששינה את שנקבע בפסק הדין בערעור הראשון – הוא פסק דין חלוט – ופסק למשיב פיצויים על בסיס אומדן, מבלי שזה הוכיח את שיעור נזקו באמצעות המצאת תיעוד מתאים בהתאם להוראות פסק הדין בערעור הראשון. זאת, כאשר עובר למתן פסק הדין בערעור השני ציין בית המשפט המחוזי "ברחל בתך הקטנה" כי הוא עשוי להגיע למסקנה ששגה בפסק הדין בערעור הראשון. ודוקו: בית המשפט המחוזי אמנם קבע בפסק הדין בערעור השני כי במסגרת פסק הדין בערעור הראשון ניתנה למשיב האפשרות להוכיח את נזקו מבלי להגבילו בדרך ההוכחה. ברם, קביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם נוסח פסק הדין בערעור הראשון, כמצוטט לעיל, כמו גם עם מהלכו של בית המשפט המחוזי אשר השיב את סוגית הנזק לפתחו של בית משפט השלום על מנת שיכריע בה על בסיס האמור בסעיפים 8-7 לפסק הדין בערעור הראשון. 11. דרך הילוך מעין זו – שינוי פסק דין חלוט כ-4 שנים לאחר שניתן – אין בידי לקבל ודומה כי יש בה כדי לגרום לעיוות דין חמור לצדדים ולפגיעה בעקרון סופיות הדיון. על הבעייתיות הגלומה במהלכים כגון דא עמדה השופטת א' פרוקצ'יה בעניין אחר: "עיקרון הוא כי בית-המשפט מסיים את מלאכתו וממצה את סמכותו עם מתן הכרעתו במחלוקת. לאחר מתן פסק-הדין שוב אין בידו להידרש פעם נוספת לנושא ההתדיינות, להוסיף על החלטתו, לגרוע ממנה או לתקנה אלא במסגרת המותרת לו בחוק והיא בגדרי תיקון טעות, כמשמעותה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, או במסגרת הבהרה הניתנת על-ידי בית-המשפט לפסק-הדין לצורך ביצועו על-פי בקשתו של ראש ההוצאה לפועל, מכוח סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 [...] עקרון 'גמר המלאכה' ’Functus Officio’ נועד להבטיח כי יהא סוף לדיונים ולמחלוקות בין צדדים כדי להגשים ערך של ודאות, ביטחון משפטי ומניעת הטרדת בעלי-דין לאחר סיום משפטם. הוא נועד גם להבטיח את תקינות פעולתה של מערכת השיפוט ולמנוע את עיסוקה בעניינים חוזרים במחלוקת שכבר הוכרעה, בעוד מחלוקות רבות שטרם הוכרעו ממתינות בשער [...] על רקע מגמות אלה מובנת המסגרת הצרה והדווקנית שהותרה בחוק לפתיחת הכרעה שיפוטית שנסתיימה ומתן החלטה מאוחרת במסגרתה. ברי כי אין במסגרת זו כדי להסמיך את בית-המשפט להוסיף עניינים מהותיים הקשורים להכרעה השיפוטית, לגרוע עניינים כאלה או לתקנם לאחר סיומה" (ע"א 9085/00‏ שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ, פ''ד נז(5) 462, 475 (2003), והאסמכתאות הנזכרות שם). 12. עינינו הרואות, קביעתו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין בערעור השני באשר לאופן הוכחת שיעור נזקו של המשיב אינה באה בגדר אף אחד מן המנגנונים המוכרים לשינוי או תיקון של פסק דין חלוט. בהקשר זה יצוין כי המקרה שלפניי אף אינו בא בגדר המקרים החריגים שבחריגים שבהם נתונה לערכאת הערעור הסמכות לסטות מהחלטות שקיבלה בערעור קודם שנוהל במסגרת אותו הליך עצמו, בכדי לתקן טעות אשר עלולה לגרום למי מהצדדים אי צדק של ממש, והמשיב אף לא טען לעניין זה (השוו ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68 (1997)). מכל מקום, איני מוצא ממש בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה פסק הדין מיום 1.12.2014 וההחלטה מיום 9.1.2015 הבהירו את פסק הדין בערעור הראשון – הן מן הטעם שספק אם קיימת סמכות לשינוי מהותי של פסק דין בדרך זו הן לגופם של דברים. יצוין, בנוסף, כי גם קביעת שיעור הפיצויים שנפסקו לחובת המבקשת בבית המשפט המחוזי על דרך האומדנה מעוררת קושי, נוכח ההסתמכות על תשובה אגבית של המומחה מטעם המבקשת, אשר לא נגעה לאמור בחוות הדעת שהוגשה מטעמו. 13. לכלל האמור יש להוסיף, כחיזוק למסקנתי, כי דומה שעל פניו פסיקה על בסיס אומדן במקרה שלפנינו, על אף שהמשיב לא עמד בנטל להוכיח את שיעור הנזק שנגרם לו בפועל, מהווה סטייה מן ההלכה הפסוקה בסוגיה זו. יוזכר, המשיב הגיש בתחילה תביעה למתן צו עשה אשר יחייב את המבקשת להרוס וליצוק את התקרה מחדש, ואילו בהמשך טען שביצע את הפעולה האמורה בעצמו ועתר לפסיקת פיצוי בגין הוצאותיו. משכך, הנזק שנגרם למשיב עקב אספקת הבטון הלקוי הוא "נזק מיוחד" אשר לכאורה ניתן להוכחה בצורה מדויקת ומלאה באמצעות ראיות ונתונים המצויים באמתחתו של המשיב. בהקשר לכך נקבע בפסיקת בית משפט זה כדלקמן: "הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו, את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו. נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט [...] תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתמטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה (reasonable certainty), כלומר, באותה מידת ודאות, המתבקשת מנסיבות העניין [...] על-כן, באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר" (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809-808 (1981) [ההדגשה הוספה – ע' פ']; ראו גם ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 206 (2005)). בענייננו, לא שוכנעתי כי עמד בפני המשיב קושי מיוחד להביא ראיות על מנת להוכיח את שיעור נזקו, ומכל מקום אין עסקינן ב"נסיבות שבהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה" (ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23, 34 (1993); השוו ע"א 427/82 "השתיל" נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ, פ"ד מ(4) 309 (1986)). חרף זאת, הן בית משפט השלום הן בית המשפט המחוזי קבעו כי לא עלה בידי המשיב להמציא תיעוד להוכחת נזקו – משלא הגיש "כל חשבונית, קבלה או תעודת משלוח" (פסק הדין השני, פסקה 50), ומשכך ברי כי לא עמד בנטל ההוכחה כנדרש. לא זו אף זו, בית משפט השלום אף הטיל ספק בטענת המשיב שלפיה אכן הרס את התקרה וביצע יציקתה מחדש. במצב דברים מעין זה, על אף תחושת אי הנוחות שבהותרת המשיב בידיים ריקות, דומה כי אין מקום לפסיקת פיצויים על דרך האומדנה. 14. נוכח כלל האמור, מצאתי כי יש להורות על ביטול פסק הדין בערעור השני שהורה על חיוב המבקשת בפיצויים לפי אומדן בגין נזקו של המשיב. הערעור מתקבל אפוא. המשיב יישא בהוצאות המבקשת בסך 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ט באלול התשע"ז (‏10.9.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17036080_M03.doc גב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il