יוסף אריה מימן ז"ל נ. בית הדין הארצי לעבודה

13 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3606/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ר' רונן העותרים: 1. יוסף אריה מימן ז"ל 2. מרחב (מ.נ.פ.) בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. פורמלי בית הדין הארצי לעבודה 2. נמרוד נוביק 3. EMED Pipleine B.V 4. דקל קידוחים 5. דלק ניהול קידוחים (1993) בע"מ 6. Noble Energy Mediterranean Ltd עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר 1: עו"ד נחום פינברג בשם העותרת 2: עו"ד שרון בן-חיים בשם המשיב 2: עו"ד אמנון שבלת; עו"ד נתי אגמון בשם המשיבות 6-3: עו"ד יונתן קהת; עו"ד דרור פיזנטי פסק-דין השופטת ר' רונן: לפנינו עתירה המכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הארצי מיום 25.4.2023 (ע"ע 55300-04-21) במסגרתו נדחה ערעור שהגישו העותרים על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב מיום 18.4.2021 (סע"ש 75316-12-19), ולפיו התובענה שהוגשה על-ידי המשיב 2 (להלן: נוביק) כנגד העותרים והמשיבים 6-3 (להלן: קבוצת דלק-נובל) תידון בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הרקע הרלוונטי לעתירה החל משנת 1990 כיהן נוביק כסגן נשיא בחברת מרחב (מ.נ.פ.) בע"מ (היא העותרת 2, להלן: מרחב), חברה פרטית אשר בעליה היה מר מימן ז"ל (הוא העותר 1, באמצעות מנהל העזבון, להלן: מימן). בשנת 2011 הגיש נוביק תביעה כנגד מימן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 19489-09-11, להלן: ההליך הראשון) בה טען להפרת התחייבות לתשלום תגמול על תרומתו לפרויקט EMG – פרויקט הקמת צינור גז תת ימי המחבר בין מערכת ההולכה המצרית למערכת ההולכה הישראלית. כן יצוין כי לצורך הקמת הפרויקט הוקמה חברת East Mediterranean Gas Company (להלן: חברת EMG) וניתן לה זיכיון מממשלת מצרים לייצוא גז לישראל. במסגרת ההליך הראשון טען מימן כי הסמכות הייחודית לדון בתובענה נתונה לבית הדין לעבודה; ובהחלטה מיום 13.3.2012 הורה בית המשפט על העברת התביעה לבית הדין האזורי לעבודה. לאחר שהועבר ההליך, החלו הצדדים בהליך גישור במסגרתו גובשה טיוטת הסדר גישור אשר תוקפו הותנה במספר תנאים מתלים (להלן: מסמך הגישור). במסגרת מסמך הגישור – אשר שאלת תוקפו מצויה במחלוקת בין הצדדים – הוקנו לנוביק זכויות ב-4.25% מהתקבולים העתידיים להם יהיו זכאים מרחב ומימן בגין אחזקותיהם בחברת EMG מכוח הליכי בוררות בינלאומיים שהתקיימו עם ממשלת מצריים (להלן: התקבול המזכה). עוד נקבע במסמך הגישור כי מרחב ומימן יהיו רשאים להמחות את זכויותיו של נוביק בתקבול המזכה לצד שלישי בכפוף לכך שהצד השלישי ימחה לנוביק, או יתן את הסכמתו בכתב לכך שזכויותיו של נוביק בתקבול המזכה ישמרו לו (סעיפים 3(ד)(1) ו-3(ד)(2) למסמך הגישור). בחודש אוקטובר 2015 הגיש נוביק בקשה בהליך הראשון לדחיית התביעה לאור מסמך הגישור. מימן כפר בקיומו של הסכם גישור תקף ומחייב בין הצדדים אך הסכים לבקשה לדחות את התביעה. בהחלטה מיום 8.12.2015 (כב' השופט י' לובוצקי) קיבל בית המשפט את הסכמת הצדדים לדחיית התביעה. בשנת 2018 מימן מכר את מלוא אחזקותיו ב-EMG לקבוצת דלק-נובל. בהמשך, חויבה ממשלת מצרים במסגרת הליכי הבוררות הבינלאומית לפצות את חברת EMG בסך של למעלה ממיליארד וחצי דולר אשר יינתנו בשווה כסף באופן שישראל תייצא גז טבעי למצרים תוך שימוש בצינור הגז של חברת EMG. אין מחלוקת כי לנוביק לא שולמו תשלומים כלשהם מכוח מסמך הגישור ובפרט מכוח הליכי הבוררות הבינלאומיים. ביום 31.12.2019 הגיש נוביק תביעה לבית הדין האזורי כנגד העותרים וקבוצת דלק-נובל – היא התביעה נושא ההליך דנן. בכתב התביעה ציין נוביק כי התביעה מוגשת לבית הדין לעבודה לאור עמדתו של מימן בהליך הראשון לפיה הסמכות העניינית נתונה לבית הדין לעבודה, ולמרות שהוא עצמו סבור כי הסמכות נתונה לערכאות האזרחיות. נוביק עתר לסעד הצהרתי לפיו מסמך הגישור תקף וסכומים שקבוצת דלק-נובל תקבל בעתיד יהיו חלק מהתקבול המזכה; לחלופין, ביקש נוביק שייקבע כי התמורה שקיבלו מרחב ומימן בגין המניות היא התקבול המזכה; לחילופי חילופין, ביקש נוביק שייפסק לזכותו סעד מכוח דיני הנזיקין, החוזים או עשיית עושר ולא במשפט בגין אי תשלום התקבול. לאחר שהתעוררה שאלת סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתובענה, ניתנה ביום 18.4.2021 החלטת בין הדין האזורי המורה על העברת העתירה לבית המשפט המחוזי. בית הדין האזורי בחן את התקיימותם של המבחנים לקביעת הסמכות העניינית. נקבע כי בין נוביק למרחב מתקיימים יחסי עובד-מעביד, אולם יחסים אלא אינם מתקיימים בין נוביק למימן. עוד נקבע כי ספק רב אם מתקיים מבחן העילה, שכן עילת התביעה היא עילה חוזית לאכיפת הסכם (הוא מסמך הגישור). משכך נקבע כי ההליך יועבר לבית המשפט המחוזי. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי גם אין אפשרות מעשית לפצל בין הערכאות, שכן הסעד העיקרי מכוון כנגד דלק ואינו בגדר סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה; בעוד שהסעד כנגד מימן ומרחב הוא סעד חלופי. לאור כל האמור נקבע כי הסמכות לדון בתביעה היא לבית המשפט המחוזי ובהתאם לכך הורה בית הדין האזורי על העברת העתירה. על החלטה זו הגישו העותרים ערעור לבית הדין הארצי. פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה ביום 25.4.2023 ניתן פסק דין על-ידי בית הדין הארצי אשר דחה את הערעור בדעת רוב (כב' השופטת ס' דוידוב-מוטולה, אליה הצטרפו נציגי הציבור) וקבע כי הסמכות העניינית לדון בתביעה שהוגשה על-ידי נוביק כנגד העותרים, נתונה לבית המשפט המחוזי. בית הדין הארצי קבע כי המבחנים להקניית הסמכות לבית הדין לעבודה אינם מתקיימים במקרה דנן. כך, בעוד שמבחן זהות הצדדים, הבוחן האם מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, מתקיים רק לגבי מרחב; ספק אם מבחן העילה, לפיו על עילת התביעה לנבוע מיחסי עבודה, מתקיים ביחס לשני העותרים. זאת מאחר שעל פני הדברים, עילת התביעה כפי שהיא נוסחה בכתב התביעה, מתייחסת למחויבות מסחרית-עסקית שמרחב נטלה על עצמה זמן רב לאחר סיום יחסי העבודה בינה לבין נוביק; אינה נוגעת לרכיב פיצויי הפיטורים שבמסמך הגישור; ומסמך הגישור אינו נחזה כקשור ליחסי העבודה כשלעצמם או להסכם שנועד לסלק מחלוקות של יחסי עבודה. בהקשר זה עמדה דעת הרוב על כך שבהליך הראשון לא הוכרעה שאלת קיומם של יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים; וכן שבהתאם לניסוח בכתב התביעה, הסעד המבוקש כנגד מימן ומרחב הוא סעד חלופי לסעד העיקרי שהתבקש כנגד קבוצת דלק-נובל - שלגביה אין מחלוקת כי הסמכות לדון בתובענה מסורה לבית המשפט המחוזי. לעמדת הרוב, מאחר ששאלת יסודו של מסמך הגישור אינה נדרשת לצורך הכרעה במחלוקות המתעוררות בהליך, ניתן להכריע במחלוקת זו כבר עתה. בנוסף, נקבע כי מאחר שכתב התביעה מבוסס לא רק על טענות חוזיות אלא גם על עילות של עשיית עושר ועילות מכוח דיני הנזיקין – היא אינה מצויה בסמכות בית הדין לעבודה. בית הדין הארצי הוסיף וקבע כי הדברים מקבלים משנה תוקף בהתחשב בכך שהתוצאה אליה הגיע בית הדין האזורי רצויה יותר מבחינה מעשית לצורך ייעול הדיון בתביעה שהוגשה לפני כשלוש שנים וחצי וטרם החלה להתברר, ומניעת סרבול מיותר. יצוין כי עמדת המיעוט הייתה כי את התובענה כנגד העותרים יש לברר בבית הדין האזורי לעבודה. כב' השופטת ח' אופק גנדלר, אליה הצטרף כב' סגן הנשיאה א' איטח, קבעה כי מבחן הצד מתקיים ביחס למרחב, בעוד שביחס למימן קיים ספק באשר לקיומו של המבחן. משקיימת מחלוקת בדבר קיומם של יחסי עבודה, הסמכות העניינית להכריע בטיב היחסים היא של בית הדין, ובכפוף לכך תוכרע גם שאלת הסמכות העניינית להמשיך ולדון בתובענה. באשר לעילת התביעה, עמדת המיעוט הייתה כי על פני הדברים מסמך הגישור כולל תנאים שהם במובהק מתחום יחסי העבודה ובהם פיצויי פיטורין, והוא מסדיר לכאורה את זכויותיו של נוביק בגין תקופת עבודתו במרחב וסיומה. בשלב זה בו טרם התבררו הנסיבות, לא ניתן לקבוע שמסמך הגישור, ולמצער סוגיית התקבול המזכה העומדת במרכז התביעה הנוכחית, אינה מבוססת על יחסי העבודה. משכך, בית הדין לעבודה יוכל בהמשך לבחון האם יסודו של מסמך הגישור ביחסי עבודה ואז להעביר את התביעה לבית המשפט המחוזי. בנוסף, עמדת המיעוט עמדה על כך כי הגם שפיצול הדיון אינו יעיל, אין מנוס מלעשות כן לאור כללי הסמכות. על רקע האמור הוגשה העתירה דנן. טענות הצדדים במסגרת העתירה ביקשו העותרים כי יבוטל פסק הדין של בית הדין האזורי; כי ייקבע שהתביעה כנגד העותרים מצויה בגד סמכותו של בית הדין לעבודה; וכי נורה על פיצול הדיון כך שהתביעה כנגדם תידון בבית הדין האזורי, בעוד שהתביעה כנגד המשיבים 6-3 תידון בבית המשפט המחוזי. העותרים טוענים כי המקרה דנן מצדיק את התערבותו של בית משפט זה בהחלטות בתי הדין לעבודה. זאת מאחר שבפסק הדין של בית הדין הארצי נפלו מספר טעויות מהותיות הנוגעות לגדר סמכותם של בתי הדין לעבודה ואשר הצדק דורש את תיקונן. טעויות נטענות אלה אינן נוגעות לתחום משפט העבודה, ולכן לבית הדין לעבודה אין מומחיות מיוחדת בהן. כמו כן, מדובר בטעויות מהותיות היורדות לבסיס סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה ואשר יש להן השפעה מעבר למקרה הפרטני. יתרה מכך, פסק הדין התקבל בדעת רוב של כב' השופטת ס' דוידוב-מוטולה אליה הצטרפו שני נציגי הציבור בהרכב, וכנגד עמדתם של כב' סגן הנשיאה א' איטח והשופטת ח' אופק גנדלר. נטען כי ייחודם של נציגי הציבור בבית הדין הוא בהבנת חיי המעשה, אך הם אינם גורמים מקצועיים בשפיטה ותרומתם בתחום זה מוטלת בספק. לטענת העותרים, עמדת הרוב יישמה באופן שגוי את מבחן הסמכות התלת שלבי. באשר למבחן זהות הצדדים, טענו העותרים כי עוד בהליך הראשון נקבע שהתביעה כנגד מימן צריכה להידון בבית הדין לעבודה, תוך שנקבע כי השאלות בדבר זהות המעביד וקיומם של יחסי עובד-מעסיק בין נוביק למימן – יוכרעו בבית הדין לעבודה. מעבר לכך, בין נוביק למימן לא הייתה מעולם מערכת יחסים כלשהי מלבד זו הנגזרת מהעסקת נוביק על-ידי העותרים. עוד הם טענו כי גם מבחן העילה מתקיים. לטענתם, מסמך הגישור הוא העומד בבסיס התביעה ויסודו ביחסי העבודה שכן הוא גובש בהליך גישור שהתקיים על רקע ההליך הראשון שהתנהל בבית הדין האזורי. מסמך הגישור נועד לפתור מחלוקות בענייני עבודה ולהסדיר את סיום יחסי העבודה. ההסכם מתייחס לנושאים המצויים בלב יחסי העבודה בין נוביק לבין העותרים, ובכלל זה תשלום פיצויי פיטורין; שחרור כספים מקופת התגמולים של נוביק; תשלום לנוביק עבור שירותי ייעוץ ועוד. באשר למבחן העילה שהוחרגה טענו העותרים כי אין ליתן פרשנות מרחיבה למבחן זה שלפיה די באזכור עילה נזיקית בכתב התביעה כדי שתצא התביעה כולה מגדר סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. פרשנות שכזו תרוקן מתוכן את סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בית משפט זה לפיו מקום בו יש מספר עילות - התוצאה צריכה להיות פיצול הדיון ולא העברת הדיון כולו. העותרים הוסיפו וטענו כי עמדת הרוב בבית הדין האזורי ייחסה מקום מרכזי לשיקולי יעילות לפיהם פיצול הדיון יביא לעיכוב ההליך ולסרבולו. זאת בעוד שפיצול ההליך הוא אפשרי ואף מתחייב בדין. בהתאם לסעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 ולהלכה שנקבעה ביחס אליו, חלוקת הסמכויות בין בתי הדין לעבודה לבתי המשפט האזרחיים היא ייחודית, והיא גוברת על האינטרס הציבורי שבמניעת פיצול הליכים. הם הוסיפו כי אין להבחנה בין סעד עיקרי לסעד חלופי השלכה על שאלות הסמכות; ומכל מקום, הסעד ההצהרתי להכרה בתוקפו המחייב של מסמך הגישור התבקש הן כנגד העותרים והן כנגד קבוצת דלק-נובל, ויסודה העיקרי של התביעה הוא בדיני עבודה. נוביק טען מנגד כי העתירה אינה מגלה עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי. לגישתו, אין המדובר במקרה חריג המצדיק את התערבותו של בית משפט זה בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, וטענות העותרים הן ערעוריות באופיין. כך, טען נוביק, עניינה של ההחלטה נושא העתירה בשאלה פרוצדוראלית של הסמכות העניינית, והיא אינה משפיעה על זכויותיהם המהותיות של הצדדים. קביעה לפיה התובענה תתברר בבית המשפט המחוזי לא תסב אי צדק משווע המצדיק התערבות. מעבר לכך, התוצאה של בירור ההליך בבית המשפט המחוזי היא אף עדיפה לאור מהותו של הסכסוך, ובוודאי שהיא עדיפה על פני פיצול ההליך בפני שתי ערכאות שונות. כמו כן, לטענתו, אין כל חשיבות ציבורית-כללית בבירור העתירה שכן, מדובר בהליך הנוגע לנסיבות פרטניות ייחודיות וחריגות. ההחלטה אינה מעלה כל שאלה חשובה ומרכזית בדיני העבודה, ואין לה השלכות מרחיקות לכת. בנוסף, אין טעות משפטית מהותית בהחלטת בית הדין הארצי המצדיקה התערבות בהחלטה. נוביק הוסיף וטען כי גם לגופם של דברים, פסק דינו של בית הדין הארצי הוא נכון וראוי. בהקשר זה הוא טען כי מקורה של עילת התביעה אינו בהסכם עבודה כי אם בהסכם פשרה שנעשה לאחר תום מערכת יחסי עובד מעביד בין הצדדים, אשר הביא לסיומו של הליך משפטי קודם ביניהם, ואשר כולל התחייבות עסקית חדשה שאינה קשורה ביחסי העבודה. בהתאם לפסיקה, עילת התביעה המקורית נבלעת בהסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין, והסמכות השיפוטית נבחנת לפי הסכסוך המובא לפני בית המשפט ולא לפי הרקע שקדם לו. הפרת הסכם הפשרה יוצרת עילה חדשה שלאורה יש לבחון את הסמכות העניינית, במובחן מהרקע שהביא לכריתת ההסכם. בהתאם לכך, לשיטתו, הסמכות העניינית אינה נתונה לערכאה אשר דנה בסכסוך המקורי, כי אם לערכאה המוסמכת לדון בעילה הנובעת מהפרה של הסכם פשרה, קרי; בית המשפט המחוזי. הוא הוסיף וציין בין היתר כי ההליך הראשון נפתח מלכתחילה על-ידיו בבית המשפט המחוזי כנגד מימן באופן אישי ולא כנגד מרחב שהיא המעסיקה של נוביק. ההליך אומנם הועבר לבית הדין לעבודה, אך זאת מבלי שבית המשפט הכריע וקבע מסמרות במהות היחסים בין מימן לבין נוביק; כי מרחב לא הייתה צד להליך הראשון אך נטלה על עצמה חובות במסגרת הסכם הפשרה; כי הצדדים להסכם הפשרה אף אינם זהים לצדדים בהליך דנן; כי העילות הנטענות בתובענה לאכיפתו של הסכם הפשרה הן חוזיות ואינן מבוססות על משפט העבודה. לחילופין טען נוביק כי לא ניתן לפצל את הדיון בתביעה בין הערכאות השונות, וגם משכך יש לדחות את העתירה. תוצאה שבה התביעה נגד קבוצת דלק-נובל – שהיא בעלת הדין העיקרית (כמי שאליה הומחו החובות של מימן מכוח הסכם הפשרה), תתנהל בבית המשט המחוזי, בעוד שהתביעה ביחס למימן – ממנו נתבע הסעד החלופי – תתברר בבית הדין האזורי לעבודה, היא תוצאה שאינה הגיונית או מעשית. זאת, בפרט לאור כך שבכוונת הנתבעים להגיש הודעות צד שלישי, ולאור כך שפיצול ההליך יחייב ממילא את צירוף קבוצת דלק-נובל כצד דרוש לניהול התובענה בבית הדין האזורי. בהתאם להלכה שנקבעה בעניין ע"ע 12159-01-19 בלאו נ' שדה (8.6.2021), משעובדות כתב התביעה כוללות התייחסות מפורשת להמחאת החיובים היוצרת יריבות משפטית ישירה בין נוביק לבין קבוצת דלק-נובל, הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי. בניגוד לטענות העותרים, התביעה אינה כוללת מספר עילות שחלקן מופנות כנגד העותרים וחלקן כנגד קבוצת דלק-נובל, אלא עילה אחת – אכיפת מסמך הגישור וקבלת התמורה בגינו, כאשר הסעד הוא סעד אחד הנתבע מקבוצת דלק-נובל ורק לחלופין ממימן. אין זה סביר לברר בבית הדין האזורי לעבודה רק את הסעד החלופי; וכן אין זה סביר ששתי ערכאות שונות יבררו את אותן הסוגיות – שאלת תוקפו של מסמך הגישור, סוגיה אשר לקבוצת דלק-נובל כלל אין ידיעה ביחס אליה; ושאלת הסעדים הכספיים שיש לפסוק. קבוצת דלק-נובל עמדה על כך כי העתירה אינה תוקפת את קביעת פסק הדין באשר לסמכות העניינית בתביעה כנגדן. יחד עם זאת היא ציינה כי יש לשיטתה לקבל את העתירה מטעמיה ולקבוע כי תביעת נוביק נגד העותרים מצויה בסמכותו העניינית של בית הדין האזורי לעבודה כפי שנקבע בפסק הדין על-ידי רוב השופטים (ללא נציגי הציבור). העותרים הגישו תשובה לתגובה המקדמית מטעם נוביק בה הם חזרו וטענו כי בפסק הדין נפלו טעויות מהותיות המצדיקות את התערבותו של בית משפט זה. הם טענו כי העובדה שמדובר בשאלה פרוצדוראלית של סמכות אין משמעה כי לא מדובר בטעות מהותית. הטעות היא מהותית אם היא בסוגיה כללית ונפוצה. בהקשר זה נטען שאין לקבל את עמדתו של נוביק לפיה נסיבות המקרה הן ייחודיות ולכן אין להכרעה נפקות מעבר לעניינם של הצדדים. פסק הדין מעורר מספר שאלות בעלות חשיבות ציבורית ובהן: היחס בין שיקולי יעילות הדיון לבין חלוקת הסמכויות שקבע המחוקק; השאלה האם הסמכות העניינית לדון בהסכם פשרה שנחתם בין עובד לבין מעביד נקבעת לפי תוכנו של ההסכם או יסודו של ההסכם; וככל שלפי תוכנו – האם היא נקבעת בהתאם לסעיף הספציפי שבמחלוקת או ההסכם בכללותו; האם די באזכור עילה נזיקית כדי לשלול את סמכותו של בית הדין לעבודה; והאם פרק הזמן שחלף בין תום יחסי העבודה למועד חתימת הסכם הפשרה הוא רלוונטי. עוד הוסיפו העותרים וטענו כי בניגוד לקביעה של עמדת הרוב, הסעד העיקרי אינו כנגד קבוצת דלק-נובל. לטענתם, לצורך הכרעה בשאלת חבותה של קבוצת דלק-נובל, יש לערוך בירורים רבים בהם אין לקבוצת דלק-נובל נגיעה, והיא אינה יכולה לתרום לפתרון המחלוקות הללו. העותרים אינם צריכים "להיגרר" אחר קבוצת דלק-נובל לבית המשפט האזרחי, כאשר חבותם הנטענת (והמוכחשת על-ידיהם) כלפי נוביק יכולה לנבוע רק מיחסי עבודה ביניהם. לטענת העותרים, גם הצדק מחייב את ביטול פסק הדין. זאת שכן פרשנות הסכם נעשית בהקשרו המתאים. קביעה לפיה מדובר בהתחייבות בין שותפים עסקיים ופרשנות ההסכם בהתאם לכך, חלף פרשנות ההתחייבות כלפי נוביק כשכיר במרחב – תגרום לעותרים נזק רב. למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 19.7.2023 הודיעו הצדדים כי מתנהלים ביניהם מגעים שעשויים לייתר את התביעה ובשל כך גם את העתירה דנן. אך בהמשך הודיעו העותרים כי המגעים בין הצדדים לא נשאו פרי וביקשו שתינתן הכרעה בעתירה ובבקשה לצו ביניים. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובתשובות לה, הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות, בהיעדר עילה להתערבותנו בפסק דינו של בית הדין הארצי. כידוע, הלכה היא שבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין לעבודה. התערבות שיפוטית בהכרעותיהם של בתי הדין לעבודה שמורה למקרים חריגים, בהם מתקיימים שני תנאים מצטברים: בהחלטה נפלה טעות משפטית מהותית הנוגעת לסוגיה בעלת חשיבות כללית והשלכות רוחב; ושיקולי צדק מחייבים את תיקונה (ראו מהעת האחרונה: בג"ץ 1431/23 קביליו נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 7 (20.2.2023); בג"ץ 4584/23 מזוז נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פסקה 7 (13.7.2023)). ודוק: כאשר עניינה של העתירה הוא בשאלת סמכותו של בית הדין לעבודה, עשוי בית משפט זה להידרש לה, ככל שהיא בעלת חשיבות ציבורית כללית (ראו והשוו: בג"ץ 1214/97 חלמיש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(2) 647, סעיף 27 (3.5.1999). יחד עם זאת, גם בעתירות מסוג זה שאלת התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק נבחנת בהתאם לשני המבחנים המצטברים (ראו למשל: בג"ץ 3716/13 אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה (3.7.2014); בג"ץ 1898/06 משרד הפנים נ' בית הדין הארצי לעבודה י-ם – הנהלת בתי המשפט (24.3.2008) אשר דחו עתירות הנוגעות לשאלת סמכות בית הדין לעבודה תוך שיושמו מבחני ההתערבות האמורים). בחינת המקרה דנן לאור אמות המידה המחמירות שנקבעו בפסיקה מעלה כי לא נפלה טעות משפטית מהותית, בעלת השלכות רוחב; ואף לא ניתן לומר כי נגרם לעותרים אי צדק משמעותי המצדיק התערבות. כעולה מהאמור לעיל, המחלוקת העומדת בבסיס העתירה היא בשאלה למי נתונה הסמכות לדון בתובענה שהגיש נוביק כנגד העותרים. סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה מגדיר את תחום הסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה. סעיף 24(א)(1) שהוא הרלוונטי לענייננו קובע מבחן משולש להקניית הסמכות הייחודית לבית הדין לעבודה – מבחן זהות הצדיים שלפיו על הצדדים לתובענה להיות עובד ומעביד; מבחן עילת התביעה שלפיו על עילת התביעה לנבוע מיחסי העבודה; ומבחן שלישי בעל יסוד שלילי, לפיו העילה אינה עוולה מפקודת הנזיקין. לטענת העותרים, בפסק הדין נפלו טעויות מהותיות באופן בו ייושמו שלושת המבחנים הללו, תוך שניתן משקל רב מידי בקביעת הסמכות לשיקולי יעילות של מניעת פיצול הדיון. העותרים מנסים לשוות לעתירה אופי עקרוני. ואולם, המדובר בעיקרו של דבר בעתירה המופנית כנגד הכרעות בעלות אופי קונקרטי ביחס לטיב מערכת היחסים בין מימן לבין נוביק והמועד שראוי להכריע בה; וכן, ביחס לשאלה האם יסודו של מסמך הגישור העומד בבסיס המחלוקת שבין הצדדים הוא ביחסי עבודה אם לאו. בית הדין הארצי בחן את טענות הצדדים, יישם את המבחן המשולש לקביעת הסמכות העניינית בהתאם לדין, ובסופו של דבר הגיע לכלל מסקנה לפיה מאחר שהמחלוקות בסוגיות אלה הן רלוונטיות רק לסמכות העניינית ניתן להכריע בהן כבר עתה; כי "מבחן הצד" ו"מבחן העילה" אינם מתקיימים במקרה דנן; וכי לכן הסמכות העניינית לדון בתובענה כנגד העותרים נתונה לבית הדין האזרחי. כפי שיובהר להלן, אינני סבורה שבקביעות אלה נפלה טעות משפטית מהותית, הנוגעת לסוגיות ציבוריות כלליות אשר יש לה השלכות רוחב. מבחן הצד – בפסק הדין נקבע כי לא הובאה אינדיקציה המצדיקה לראות במימן מעביד במשותף של נוביק. מסקנה כזו מנוגדת לדרך בה הצהירו על עצמם הצדדים בזמן אמת. בנוסף, על פני הדברים מימן מעולם לא היה מעבידו של נוביק ונוביק מעולם לא טען שיש להכיר בו כמעבידו. יצוין כי גם עמדת המיעוט הייתה שקיים ספק ביחס להתקיימות מבחן הצד בנוגע למימן, אלא שלשיטתה ניתן להכריע בשאלה זו בהמשך הדיון בתובענה. מכל מקום, קביעות אלה של בית הדין הארצי הן קביעות קונקרטיות שבעובדה. אין בהן טעות משפטית, ודאי לא כזו המצדיקה התערבות בית משפט זה בפסק דין של בית הדין הארצי לעבודה. באשר למבחן עילת התביעה – ראשית יצוין כי לא מצאתי פגם בכך שעמדת הרוב הכריעה במבחן עילת התביעה כבר בשלב זה ועוד טרם בירור התובענה לגופה. זאת מאחר שבהתאם לפסיקה, המקור הראשון לקביעה האם הסכסוך בין הצדדים נסב על זכויות וחובות הנובעת מיחסי העבודה או מהחקיקה בתחום העבודה, הוא כתב התביעה; ובמקרים מסוימים גם העובדות בכתב ההגנה (רע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ, פסקה 40 (14.10.2015) (להלן: עניין רוחם)). לגופם של דברים, הן עמדת הרוב והן עמדת המיעוט הסכימו כי לצורך הכרעה בשאלה זו יש לבחון את מסמך הגישור עצמו. הן דעת הרוב והן דעת המיעוט בחנו לצורך כך את הוראות מסמך הגישור על המחלוקות אותן הוא מסדיר, ואת הנסיבות שהביאו לגיבושו. אכן, המסקנה אליה הגיעה עמדת הרוב לפיה מקורו של הסכסוך אינו ביחסי עבודה – אינה מובנת מאליה. ראשית, אף אם התחייבות חוזית מסוימת נראית על פניה כמסחרית-עסקית, אין זה מן הנמנע כי היא ניתנה כחלק מהתנאים לסיום מערכת יחסי העבודה או המחלוקות שהתגלעו בין הצדדים ביחס להתחייבויות שניתנו על-ידי המעביד לעובד. המדובר בשאלה של פרשנות ההסכם והוראותיו בהתאם לכללי הפרשנות הרגילים, קרי תוך התבססות על לשון ההסכם ונסיבות העניין. בענייננו, מסמך הגישור, העומד ביסוד עילת התביעה, הוא מסמך שגובש במסגרת הליך שהתנהל בבית הדין לעבודה ואשר הוביל בסופו של דבר למחיקת ההליך, חרף המחלוקת ביחס לתוקפו. מכאן שעל פני הדברים הוא נועד להסדיר מחלוקת הנוגעת ליחסי עבודה. יתרה מכך, אף אם כפי שטען נוביק, ההליך הראשון התנהל בבית הדין האזורי מבלי שהוכרעה השאלה האם מקור הסכסוך הוא ביחסי עבודה, הרי שגם בחינת מסמך הגישור לגופו מלמדת כי המדובר במסמך המסדיר סוגיות הנוגעות באופן מובהק ליחסי העבודה. אין זה מן הנמנע כי גם ההתחייבות כלפי נוביק למתן התקבול המזכה ניתנה כחלק מהסכמה כוללת ביחס לאופן בו הסתיימה העסקתו במרחב. ואולם, חרף האמור, אין די בקביעה כי ניתן היה להגיע גם למסקנה אחרת מזו שהגיע אליה בית הדין הארצי כדי להביא להתערבות בית משפט זה בהכרעותיו, ורק אם ההחלטה מוטעית בעליל היא תצדיק התערבות של בית משפט זה (ראו למשל: בג"ץ 1898/06 משרד הפנים נ' בית הדין הארצי לעבודה י-ם – הנהלת בתי המשפט, פסקה 22 (24.3.2008)). בענייננו, עמדת הרוב, אשר אימצה את התוצאה אליה הגיע גם בית הדין האזורי, בחנה את מסמך הגישור ואת ההליכים הקודמים בין הצדדים, ונימקה את עמדתה כדבעי. ככל שנפלה טעות כלשהי בפסק הדין בערעור, אין מדובר בטעות מסוג הטעויות המצדיק את התערבותנו. משאין מקום להתערב בקביעת בית הדין הארצי לפיה לא מתקיימים מבחן הצד ומבחן עילת התביעה, הרי שאין להתערב גם במסקנה לפיה אין לבית הדין לעבודה סמכות בתובענה שבנדון. משכך, יש לדחות את העתירה. יחד עם זאת, למען שלמות התמונה אוסיף ואתייחס לטענות העותרים ביחס למבחן השלישי ולמשקל שניתן בפסק הדין לשיקולי היעילות. מבחן העילה שהוחרגה – בית הדין הארצי הוסיף וקבע כי אין הצדקה להתערב בהחלטת בית הדין האזורי גם מאחר ש"כתב התביעה כלפי כל הנתבעים מבוסס לא רק על טענות חוזיות אלא גם על עשיית עושר ונזיקין". אכן, בהתאם לסעיף 24(א), כאשר מקורה של עילת התביעה הוא בדיני הנזיקין, הסמכות לדון בה תהיה נתונה לבית המשפט האזרחי. יחד עם זאת, נקבע בפסיקה כי כדי למנוע ניצול לרעה של חריג זה, יש לעמוד על כך שבית המשפט האזרחי ידון אך ורק בעילות הנזיקיות, ולא בעילות שהסמכות לדון בהן נתונה לבין הדין לעבודה (עניין רוחם, פסקה 67). לכן, אילו היו מתקיימים שני מבחני הסמכות האחרים (קרי; מבחן הצד ומבחן העילה), היה על בית הדין להורות על פיצול הדיון בהתאם לעילות הנתבעות ולהעביר לבית המשפט המחוזי רק את העילות הנזיקיות. אולם מאחר שבית הדין הארצי קבע כי המבחנים האחרים אינם מתקיימים, אין מקום להתערב בקביעותיו ביחס למבחן העילה שהוחרגה. ביחס לשאלת פיצול הדיון – חלוקת התפקידים בין בתי הדין לעבודה לבין בתי המשפט האזרחיים מובילה לא פעם לפיצול הדיון בין צדדים בין שתי ערכאות. מצב דברים זה מעורר קשיים. פיצול הדיון בתובענה בין מספר ערכאות שיפוטיות אינה יעילה – הן לצדדים והן למערכת המשפט, והוא אף טומן בחובו סכנה של הכרעות סותרות. יחד עם זאת נקבע זה מכבר בפסיקה כי אין די בשיקולי יעילות כדי למנוע את פיצול הדיון בין ערכאות כאשר פיצול כזה מתחייב בשל כללי הסמכות הייחודית. לכן, כאשר כתב התביעה כולל עניינים שחלקם בסמכות בית הדין לעבודה וחלקם לא, אין מנוס מלפצל את הדיון בתובענה בין שתי ערכאות (עניין רוחם, פסקה 37; ע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, 527-516 (2004)). כן יצוין במאמר מוסגר כי ישנם גם פתרונות לקשיים הטמונים בפיצול הדיון. בכלל זה – ניתן לעכב את הדיון באחד ההליכים לאור קיומו של הליך תלוי ועומד המעורר שאלות דומות (עניין רוחם, פסקאות 69-68). בענייננו, העותרים טענו כי דעת הרוב של בית הדין האזורי מושתתת בעיקרה על הרצון להימנע מפיצול ההליך. לטענתם, החלטה זו היא שגויה, מאחר שפיצול כאמור מתחייב מכללי הסמכות. אינני סבורה כי יש לקבל טענה זו. אכן, ההלכה ביחס למקרים בהם יש להורות על פיצול ההליך היא ברורה, אולם פסק הדין של בית הדין הארצי אינו משנה מהכללים שנקבעו ביחס אליה. מקריאת פסק הדין של בית הדין האזורי עולה כי ההחלטה לפיה הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי ניתנה בהתאם לכללי הסמכות ולא בשל החשש מפיצול הדיון. כאמור, בית הדין הארצי הורה על העברת התובענה כולה לבית המשפט המחוזי לאחר שהגיע למסקנה כי ביחס למימן לא מתקיים מבחן הצד; וביחס למימן ומרחב לא מתקיים מבחן העילה. השיקול של יעילות הדיון בדרך של ניהול התובענה כולה בפני ערכאה אחת, לא היה הטעם שעמד בבסיס התוצאה אליה הגיע בית הדין הארצי. אכן, בשולי הדברים נקבע בפסק הדין כי "הדברים מקבלים משנה תוקף בהתחשב בכך שהתוצאה אליה הגיע בית הדין רצויה יותר מבחינה מעשית לצורך ייעול הדיון..." אך גם בכך אין משום טעות משפטית. זאת מאחר שאף שחלוקת הסמכויות שקבע המחוקק גוברת על האינטרס שבמניעת פיצול ההליכים, כפי שטענו העותרים, נקבע בפסיקה כי פרשנות העולה בקנה אחד עם לשון החוק ותכליתו באופן המונע את פיצול הדיון – תהיה בדרך כלל עדיפה (ראו למשל: (רע"א 363/08 פרפרה נ' קופת חולים מאוחדת, פסקה 10 (23.11.2009)). לכן, שיקול של ניהול התובענה בפני ערכאה אחת יכול לתת משנה תוקף לפרשנות שנבחרה על-ידי בית המשפט, ככל שהיא אכן עולה בקנה אחד עם לשון החוק ותכליתו. לאור כל האמור, העתירה נדחית. העותרים יישאו בהוצאות של נוביק בסך של 5,000 ₪. ניתן היום, ‏כ"ז בתשרי התשפ"ד (‏12.10.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 23036060_P06.docx מש מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1