ערן וייסמן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 360/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 360/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' אלון המערער: ערן וייסמן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 25.12.06 בת"פ 231/03 שניתן על ידי כבוד השופטת נ' מוניץ תאריך הישיבה: כ"ח בסיון תשס"ז (14.6.07) בשם המערער: עו"ד א' אילון בשם המשיבה: עו"ד ש' כהן בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' א' פרויד פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת נ' מוניץ) בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) יחד עם סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); גרימת חבלה לאדם ונזק לרכוש לפי סעיפים 62(2) ו- 38(2)(3) לפקודת התעבורה; נהיגה במצב העלול לסכן עוברי דרך ושולל שליטה ברכב לפי תקנה 26(1) ו- 26(4) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה), ולפי סעיף 68 לפקודת התעבורה; וסטייה מנתיב הנסיעה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה יחד עם סעיף 68 לפקודת התעבורה. המערער נדון לעונש של 10 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים ונקבע שהתנאי יחול על עבירה של גרם מוות ברשלנות; קנס בסך 8,000 ₪; ופסילה מלקבל ומלהחזיק רישיון נהיגה למשך 8 שנים בניכוי התקופה בה היה בפסילה. 2. נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, על כך שנהג סמוך לשעה 04:00 לפנות בוקר ברכב פרטי מסוג סיאט אביזה בכביש 959 מכיוון קבוץ מרום הגולן לכוון צומת ווסט. ליד המערער במושב הקדמי ישב אלכסנדר וינוקוב ובמושב האחורי המנוחה עטרה עטייה ז"ל (להלן: המנוחה) וסיון דנינו. בהגיע המערער אל עקומה שמאלה, איבד שליטה על הרכב, סטה אל השוליים הימניים וחזר לכביש בסטייה חדה שמאלה. הרכב התהפך לתעלת הניקוז מעבר לשוליים השמאליים. כתוצאה מהתאונה נהרגה המנוחה וסיון דנינו נפגעה באופן קשה. המערער וחברו שישב לידו נפגעו באורח קל. המאשימה טענה כי המערער נהג תחת השפעת אלכוהול ובשל כך איבד שליטה על הרכב והתהפך בשולי הדרך. עוד נטען שהתאונה על תוצאותיה הקטלניות נגרמה בשל פזיזותו של המערער שנהג ברכב תוך נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות בכך שנהג בהיותו עייף ונתון להשפעת אלכוהול, ובהיותו שרוי במצב ששלל ממנו את השליטה ברכבו. המערער כפר בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום וטען מנגד כי סונוור על ידי רכב שנסע בכוון הנגדי ובשל כך ירד לשוליים והתהפך. בית המשפט זיכה את המערער מעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, שיוחסה לו כאמור, וכן זוכה מעבירה של נהיגה בפזיזות לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין. בית המשפט העדיף את גירסת המערער על עדויותיהם של עדי התביעה וקיבל כי המערער שתה כוס בירה ועוד "שלוק" של משקה אלכוהולי אחר כדבריו, דחה את חוות דעת המומחה באשר לבדיקת האלכוהול שנערכה למערער אשר קבעה שהוא נהג תחת השפעת משקאות משכרים, וקבע כי המאשימה גם לא הוכיחה שהתאונה נגרמה בשל עייפותו של המערער. בית המשפט קיבל אף את דברי המערער שסונוור על ידי רכב לבן שבא מולו מיד לפני שנכנס לעקומה, וקבע כי "במהלך נסיעתו וזמן קצר לפני כניסת הנאשם לעקומה סונוור על ידי רכב שבא ממולו וחלף. כאשר חלף הסינוור והשפעתו גילה הנאשם כי הינו קרוב מאוד לעקומה, לפיכך ניסה לבלום ולכן ירד לשול הימני של הכביש. כך נסע כ-36 מטר ולאחר מכן חזר לכביש בסטייה חדה שמאלה. כתוצאה ממנה הגיע לשול השמאלי הצר של הכביש איבד שליטה על הרכב והתהפך". זאת קבע בית המשפט בעיקר על סמך דברי הבוחן והממצאים במקום האירוע. 3. למרות שבית המשפט קיבל את גירסתו של המערער בעיקרה, קבע בית המשפט כי בחינת הראיות הביאה אותו למסקנה שהמערער לא הבחין בתמרור האזהרה המורה על קיומה של העקומה לפניו בכביש, נהג במהירות שאיננה המהירות המותרת מהירות שבין 90 ל-100 קמ"ש ובוודאי שאינה מתאימה לתנאי הכביש, בפרט כשהמערער טען שזו היתה הפעם הראשונה בה נהג בכביש זה. לאחר שנסתיימה השפעת הסינוור מצא עצמו בפתחה של עקומה בכביש ועל כן סטה ימינה, ולבסוף איבד שליטה על הרכב. התנהגותו זו של המערער הינה לשיטתו של בית המשפט התנהגות רשלנית אם כי לא רשלנות רבתי כפי שיוחסה לו בכתב באישום. נהיגתו של המערער עובר לתאונה כך על פי פסק הדין מהווה "התרשלות" וסטייה מרמת הזהירות הסבירה ולכן מצא להרשיעו בעבירת גרם מוות ברשלנות. 4. נגד קביעה זו יוצא הסנגור המלומד חוצץ. לטענתו, לא היתה הצדקה להרשעתו של המערער באחריות לתאונה. קביעת בית המשפט כי נסיעתו היתה במהירות מעט מעל המותר אינה מצביעה על רשלנות במיוחד כאשר נסע בכביש שאינו מוכר לו ולא ראה את התמרור המוצב במקום. לו הכיר את הכביש היה מקום לבוא אליו בטרוניה על אשר לא התאים את מהירות נסיעתו למגבלות הכביש, אך משלא הכיר המערער את מגבלותיו של הכביש לא היה מקום לבוא עמו חשבון במיוחד כאשר מהירות נסיעתו היתה במתחם הסבירות. משסונוור, וכך נקבע, סביר להניח שלא הבחין בתמרור ונגרם איבוד השליטה. לחלופין טוען הוא כי בהתחשב ברשלנות אותה קבעה השופטת המתבטאת בחריגה מעטה מהמהירות הראויה אין הצדקה לעונש מאסר כפי שנקבע. בא כוח המאשימה משיב בטיעונו שגם אחרי שמתעלמים מעובדות כתב האישום שבית המשפט קבע כי לא הוכחו, עדיין לא ניתן להתעלם מהודאתו של המערער לפיה נהג במהירות 100-90 קמ"ש וגם לפי הרף התחתון של המהירות, עדיין מהירות נסיעתו לא תאמה את תנאי הדרך ולא את העקול שלפניו. במהירות זו, שהיא מעל המותר, נהג המערער במשך 3.5 – 4 שניות ואז נגרמה התאונה. משסונוור כטענתו היה עליו להאט גם אם אינו מכיר את תנאי הדרך ואז יתכן שהיה מונע התאונה. 5. השאלה בפניה אנו ניצבים היא אפוא האם אכן עולה התנהגותו של המערער כדי רשלנות שגרמה לתאונה ולתוצאותיה הקטלניות או שמא כטענת הסנגור, על פי העובדות כפי שקבע בית המשפט המחוזי, התאונה היתה בלתי נמנעת. 6. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מושתת על ממצאים שבעובדה אותם קבע על בסיס התרשמותו מהעדים והאמון הרב אותו נתן בגירסת המערער. בהקשר זה נחזור ונזכיר מושכלות ראשונים לפיהם בית המשפט שלערעור ממעט להתערב בממצאי עובדה וממצאי מהימנות בשל היתרון שיש ככלל לערכאה הדיונית להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים המופיעים בפניה (ראו ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 634-632 (2004); ע"פ 6124/05 בן נתן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.3.06); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב (לא פורסם 13.9.05)). בית משפט שלערעור ישים עצמו בנעליה של הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים. ואכן, גם אם יתכן והיינו מגיעים לממצאים עובדתיים שונים, ואולי אף מחמירים יותר עם המערער, עדיין אינני סבורה שזה המקרה בו יהיה נכון להתערב ולשנות מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. 7. כאמור, לא ראינו להתערב בקביעות שבעובדה של הערכאה הדיונית, אך גם לאחר שהונחו כל ההנחות לטובת המערער, עדיין נותרת נהיגתו רשלנית, ולפיכך צדק בית המשפט המחוזי בהרשיעו בגרימת מוות ברשלנות. לא יכולה להיות מחלוקת שאכן המערער נהג מעל המותר- בין 90 ל-100 קמ"ש, ועל כך למד בית המשפט מהודעותיו במשטרה. בהודעתו הראשונה (ת/7) סיפר כי נסע במהירות של 90 – 100 קמ"ש בכביש דו סטרי מבלי שידע שהוא מתקרב לסיבוב. בהודעתו השנייה (ת/8) שנגבתה למחרת היום בבית החולים השיב בתשובה לשאלת החוקר כי נכנס לסיבוב במהירות 90 קמ"ש, ביודעו שמותר לנסוע במקום 80 קמ"ש. על פי עדות הבוחן חזי מסורי והדו"ח שהוגש ת/1 הכביש היה נקי תקין ויבש, 100 מ' לפני העקומה נמצא תמרור המתריע על עקומה חדה שמאלה ומתחתיו תמרור האט בצבע צהוב. המערער לא הבחין בתמרורים המזהירים על העקומה, וזאת למרות שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי סנוור רק בכניסתו לעקומה, כך שכאשר חלף על פני התמרורים היה יכול לראות אותם ללא קושי. יצוין כי על פי הודעתו של המערער כבר נהג במקום לפחות פעם אחת קודמת בעבר, אך גם אם נקבל את קביעתו של בית המשפט שזו היתה נסיעתו הראשונה בכביש זה, היה מחייב הדבר נסיעה זהירה יותר ותשומת לב לתמרורים המוצבים בשולי הדרך. משכך צדק בית המשפט בקבעו שנהיגתו של המערער היתה רשלנית, נסיעה במהירות שהתעלמה מתנאי הדרך ומהתמרורים המתריעים על עקומה, ובאופן שיבטיח השליטה ברכב. 8. החובה לנהוג במהירות סבירה בהתחשב בתנאי הדרך מקורה בהוראות תקנה 51 לתקנות התעבורה. 51. מהירות סבירה לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב. תקנה 52(4) לתקנות התעבורה מחייבת אף להאט את הרכב ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו בהיכנסו של נהג לעקומות חדות ובנוסעו בהן. העובדה שהמערער לא ראה את התמרור המעיד על העקומה נעוצה אף היא ברשלנותו והתעלמותו מתנאי הדרך. 9. גם לאחר שהאזנו לטיעונו של בא כוח המערער ושבנו ועיינו בכל החומר שהונח בפנינו ובכלל זה נימוקי הערעור שבכתב, תיק המוצגים, דו"ח הבוחן והודעות המערער, לא מצאנו עילה להתערבותנו במסקנותיה של הערכאה הראשונה באשר לנהיגתו הרשלנית של המערער. לא קיבלנו טיעוני בא כוח המערער שהתאונה היתה בלתי נמנעת והיתה בבחינת סטייה מהמסלול לשבריר שניה שגרמה להתהפכות ולאסון ולא רשלנות המצדיקה הרשעה בגרימת מוות ברשלנות. נהג הנוסע בכביש מחוייב לנהוג על פי כללי הדרך וכפי שתנאי הדרך מחייבים אותו. המערער לא נתן דעתו לתמרורים שבדרך, לא נהג במהירות המותרת, לא התאים מהירותו לתנאי הכביש, לא האט ולא בלם במקום שבו צפויה היתה סכנה. הסנוור יכול לפטור אותו ביציאה מהעקומה כדברי הבוחן או בכניסה לעקומה כקביעת בית המשפט, אך לא בטווח של 100 מ' עד העקומה שאז היה סיפק בידו למנעה. במצב דברים זה אין הוא יכול לטעון שהתאונה היתה בלתי נמנעת. 10. ברקע הדברים יש להזכיר שהמערער יצא מהפאב שם שתה אלכוהול, גם אם על פי קביעת בית המשפט בכמות מותרת שלא היתה בין הגורמים לתאונה, אך ודאי חייבה אותו בנהיגה זהירה ואחראית. לכך יש להוסיף את העובדה שהמערער היה בפעילות רצופה ללא הפסקה במשך 18 שעות עובר לתאונה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. בית המשפט אמנם האמין למערער כי לא הרגיש עייף וכן קבע כי לא הוכח שהתאונה נגרמה בשל עייפותו, אך נראה כי לא ניתן לחלוק על כך שאדם שעובד ומבלה במשך 18 שעות ברציפות מצוי במצב עירנות לקוי ולכן עליו להקפיד הקפדה יתרה על זהירות בנהיגתו ועל נסיעה במהירות סבירה ותואמת את תנאי הדרך, ואף מתחת למהירות זו. לבסוף יש לציין כי בעת התאונה החזיק המערער ברישיון נהיגה במשך שנה אחת בלבד, עובדה המחייבת אותו אף היא בנהיגה בזהירות מרובה. מכאן, דעתנו היא כי המערער לא הצליח להפריך את מסקנתו של בית המשפט קמא לפיה נגרמה התאונה בעטיה של רשלנותו. התוצאה היא איפוא כי הרשעת המערער היתה בלתי נמנעת. 11. באשר לעונש, כאמור הטיל בית המשפט המחוזי על המערער 10 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 8,000 ₪, ופסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך שמונה שנים. בית המשפט סבר כי נהיגתו הרשלנית של המערער, כאשר הוא אינו מקפיד על כללי הנהיגה הזהירה, מחייבת הרתעה על ידי ענישה ממשית שתצפה פני עתיד. בית המשפט אף התחשב בנסיבותיו לקולא של המערער: גילו הצעיר, שירותו הצבאי התורם לחברה, מהלך חייו הנורמטיבי, וחרטתו העמוקה עד לכדי דיכאון של המערער לאחר התאונה. 12. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים לא מצאנו לנכון להתערב באיזון שערך בית המשפט קמא, ולא סברנו כי העונש חורג מהראוי בנסיבות העניין. אין בידינו לקבל את טענת הסנגור כי מאחר שמדובר רק בחריגה מועטה מהמהירות הראויה והסבירה הרי שאין מקום להטיל על המערער עונש מאסר בפועל. הצגה זו של הדברים אינה נכונה. כאמור, המערער כשל הן בנהיגה מעל המותר, הן באי תשומת לב לתמרורים שבשולי הדרך, והן בנהיגה שאינה מותאמת לתנאי הדרך. בנוסף לכך ציינו את העובדה כי המערער הינו נהג חדש וצעיר, אשר שתה מעט לפני הנסיעה והיה בפעילות רצופה ללא הפסקה מזה 18 שעות. נסיבות אלו כולן חייבו נהיגה בזהירות רבה מהרגיל. במצב דברים זה אני סבורה כי עונש מאסר בפועל הינו הולם את נסיבות העבירה, וכי ודאי אין מדובר בעונש מחמיר מדי. כמו כן לא ניתן להתעלם מהתוצאה הקטלנית הרת האסון בה הסתיימה התאונה. כתוצאה מהתאונה נהרגה עטרה ז"ל שנסעה במכונית בה נהג המערער וחברתה סיון נפצעה קשה. תוצאה קשה זו הינה הטעם המרכזי לצורך בהרתעה מפני נהיגה רשלנית ובלתי אחראית של נהגים בכביש. מכתבו של אחיה של המנוחה אשר הוצג בפנינו נותן פנים וממשות לאסון לו גרם המערער בהתנהגותו הרשלנית, ולהשלכות הקשות של תוצאה זו על מעגל אנשים רחב של אוהביה ומכריה של עטרה ז"ל. דובר כבר רבות בצורך של כל גורמי האכיפה והמניעה להירתם למלחמה הקשה בתאונות הדרכים הגובה קורבנות כה רבים. תפקידם של בתי המשפט הינו להרתיע באמצעות ענישה ממשית של הנוהגים ברשלנות בכבישים ומתעלמים מהסכנות הרבות הטמונות בכביש. לפיכך, עם כל ההבנה לנסיבותיו של המערער, אנו סבורים כי אין מנוס מהטלת עונש מאסר בפועל. אשר על כן הערעור נדחה. המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 15.7.07 עד השעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת. ניתן היום, ח' בתמוז תשס"ז (24.6.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07003600_B02.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il