בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
3599/94
בפני: כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט צ' א' טל
כבוד
השופט י' טירקל
המערערים: 1.
שמעון יופיטר
2.
עודד יופיטר
נ
ג ד
המשיב: בנק
לאומי לישראל בע"מ
ערעור
על החלטתו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 11.5.94 בת.א. 1940/90
שניתן
על ידי כבוד השופטת ה' שטיין
תאריך
הישיבה: ז' בתמוז תשנ"ז (24.6.96)
בשם
המערערים: עו"ד שאול הזנפלד
עו"ד
פנחס מרנסקי
בשם
המשיב: עו"ד א' ארצי
פסק
- דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן
1. המערערים הגישו תביעה נגד הבנק המשיב, בגין
נזקים שנגרמו להם לטענתם כתוצאה מכך שהבנק לא מילא הוראת מכירה שניתנה על ידם
למכירת מניותיהם הבנקאיות. לפי הטענה בכתב התביעה, ניתנה ההוראה ב4.10.83-
והתמוטטות המניות שהסבה להם את הנזקים, ארעה ביום 6.10.83. התביעה הוגשה ב3.10.90-,
על פניה לא נראה כי התיישנה. הבנק הגיש בקשה לסלק את התביעה על הסף וטען - בין
השאר - טענת התיישנות, על סמך מכתבים ששלחו המערערים לבנק, מהם עולה - לטענתם - כי
ההוראה למכירת המניות ניתנה במועד שלגביו חלה תקופת ההתיישנות ולא במועד הנקוב
בתביעה.
בית המשפט לא התיר למערערים לחזור בהם
מהודאותיהם שבמכתבים ולאחר שמיין את עילות התביעה, קבע שהעילות החוזיות התיישנו
בעוד שהעילות הנזקיות לא התיישנו. הערעור מופנה כנגד אותם חלקים של ההחלטה
המתייחסים לקביעות כי חלה התיישנות על מקצת מעילות התביעה.
2. הקביעות של בית משפט קמא כלפיהן מופנה הערעור
הן כדלקמן:
"א.
סירובו של כבוד בית המשפט קמא להתיר למערערים לחזור בהם מהודאותיהם, לרבות קביעות
של כבוד בית המשפט קמא ומסקנותיו בעניין זה.
ב.
דחיית טענתם של המערערים, כי דין טענת ההתיישנות להידחות, באשר לא נטענה בהזדמנות
הראשונה, ובהעדר תום-לב.
ג.
התעלמותו, בכל הכבוד, של כבוד בית המשפט קמא, מן הטענה כי הפרת ההוראה למכירת
המניות, היא הפרה נמשכת, אשר נעשתה עד ליום 6.10.94.
ד.
בהתעלמותו, בכל הכבוד, של כבוד בית המשפט קמא, מטענות המערערים לענין חלותו של
סעיף 7 לחוק ההתיישנות, גם על "העילות החוזיות".
ה.
קביעתו של בית המשפט קמא, כי "חובת היועץ" מתייחסת לעילה החוזית דווקא,
והתעלמותו, בכל הכבוד, מטענות המערערים כי המדובר ב"ייעוץ רשלני", קרי:
כחלק מעוולת הרשלנות (אשר לגביה נקבע, כי לא התיישנה).
ו.
קביעותיו של בית המשפט קמא לעניין החובה לפרט את הוראות החיקוקים לגביהן נטען כי
הופרו על-ידי המשיב (תק' 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-), תוך
התעלמות מן העובדה כי המדובר בכתב תביעה שהוגש טרם תיקון התקנות בענין זה"
ז.
דרך מיונו של כבוד בית המשפט קמא את עילות התביעה.
ח.
קביעתו של בית המשפט קמא, כי "הנזק העקיף" אותו תבעו המערערים, מתייחס
אך ורק לטענה, כי הפר המשיב את חובתו לקיים את הוראות המכירה".
להלן תבדקנה טענות אלה, לא בהכרח לפי סדרן.
ההזדמנות הראשונה לטעון את טענת ההתיישנות
3. על פי הטענה, החמיץ הבנק את ההזדמנות הראשונה
לטעון את טענת ההתיישנות באשר לא העלה אותה בהליך של בקשה לדחיית אגרה שהגישו
המערערים ושנדחתה על הסף בהעדר תצהיר. בנושא זה מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא
על הנמקתה. על מנת לקבוע מה היא ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת התיישנות, יש לבדוק
את מהות ההליך הראשון שהתקיים, אשר במהלכו לא הועלתה הטענה. (ע"א 630/90 שרה
רוז'נסקי נ. ארגון מובילי לוד (העולה בעמ' ואח' פ"ד מ"ה(5) עמ' 365,
370). לאחרונה, נזדמן לי לדון בטיבו של הליך זה ובמעמדו של הנתבע בו בבר"ע
1944/96 אברהם שפירא ואח' נ. יוסי כהן עמ' ואח' תקדין עליון כרך 96(2)
תשנ"ו/תשנ"ז 1996. מאותה החלטה עולה, כי עקרונית, הצדדים להליך של בקשה
לפטור מאגרה הם התובע והמדינה (ע"א 551/57 פקיד השומה נ. להד פ"ד
כ"ט(2) 505, 507-506. בש"א 195/88, 198 מדינת ישראל נ. קרן הופר עמותה;
קרן הופר נ. מדינת ישראל פ"ד מ"ב(3) 32 בעמ' 41-40). עם זאת אין להתעלם
מכך שלנתבע אינטרס מסויים בהליך זה והוא, כי לא ייתבע וכי סכום התביעה נגדו לא
ינופח (המר' 502/59 בנין ובצוע ואח' נגד דוד קסטיאל ואח' פ"ד י"ד(1) עמ'
675). אינטרס זה הוא צר ומוגבל, שכן, אין תכליתה של האגרה להוות מחסום בפני הגשת
תביעות מוגזמות גם אם בפועל יכולה היא לעתים לשמש מחסום כזה. (ראו בש"א
329/90 אברך נגד גרוגר פ"ד מ"ד(2) 383, 386). בית המשפט רשאי לפי תק' 13
לתקנות בתי המשפט (אגרות) התשמ"ח1987- להזמין את בעלי הדין וכל אדם אחר שיראה
לנכון להזמינו ולחקור אותם, אולם רשאי הוא לצוות על פטור מתשלום האגרה גם ללא
הופעתם. הופיע הנתבע לדיון, יישמע דברו, אולם אין בכך כדי להפכו לצד הכרחי או
נחוץ. די באופיו ובמהותו של ההליך כמבואר לעיל, כדי לקבוע כי אין לראות בו הזדמנות
ראשונה להעלאת טענת התיישנות. זאת ועוד, כדי ללבן טענה זו, יש צורך בברור עובדתי
שאין בית המשפט נכנס אליו בשלב זה. כל שניתן לבדיקתו הוא מצבו הכלכלי של המבקש
שבהתאם לו יפטור הוא את המבקש מהאגרה כולה או חלקה אם נראה לו שהתביעה מגלה עילה.
נושא ההתיישנות איננו חלק מן העילה. יתרה מכך, בזימון הבנק לדיון, לא נמסר לו כתב
התביעה, שגם אילו היה בידו, לא נראה על פניו שניתן להעלות טענת התיישנות כלפיו,
שכן, צויין בו תאריך מתן הוראת המכירה ב4.10.83- והתביעה הוגשה ב3.10.90-. הטענה
לפיה טענת ההתיישנות נטענה בחוסר תום לב, בדין נדחתה. זוהי טענת הגנה לגיטימית
ובנסיבות הענין אין בהעלאתה, משום חסר תם לב.
4. המערערים ביקשו להתיר להם לחזור בהם
מהודאותיהם לעניין מועד מתן הוראת המכירה לבנק. "הודאות" אלה מצויות
בשני מכתבים ששלחו המערערים לבנק: האחד מ10.6.84- והשני מ24.7.84-; באחד מהם כתוב
כי ההוראה ניתנה 5 ימים לפני "המהפך" ובשני כתוב כי ניתנה 5-6 ימים
לפניו.
בית המשפט דחה את הבקשה. בעשותו כן נזקק הוא
לראיות בנושא זה בראותו בהן ראיות פשוטות שיש בהן כדי לחרוץ על אתר את גורל
התביעה. ומה הן אותן ראיות? שני המכתבים הנ"ל. בית המשפט סבר כי המערערים
נתפסים על הודאתם שבמכתבים הנ"ל ואין לאפשר להם לחזור בהם ממנה.
5. ספק רב בעיני אם יש לראות באמור במכתבים
הנ"ל שנכתבו 8 ו9- חדשים לאחר מתן ההוראה, הודאה לגבי מועד מסוים שנתן
לקבעו בוודאות. כנגד קביעה כזו עומדים נמוקים כבדי משקל. מסתבר מתוך החקירה הנגדית
של אחד המערערים כי לאמיתו של דבר אין הוא זוכר את התאריך המדוייק שבו ניתנה
ההוראה ובית המשפט זקף זאת לחובתו בקבעו כי זוהי אינדיקציה שהאיש אינו דובר אמת.
נראה לי שההיפך הוא הנכון; האמת היא שהוא אכן לא זכר ולא יכול היה לנקוב בתאריך
מדוייק אלא רק על ידי שחזור שנעשה בצורה בלתי מדוייקת במכתבים. (התברר למשל כי 6
ימים לפני ההתמוטטות, היה יום שבת). ברור שכיום מנסים המערערים להתנער מאותו מספר
ימים בהם נקבו במכתבים, שהוא בעוכריהם, אולם אין בכך כדי לעשות את אותו מספר ימים
למועד מדוייק שניתן לקבעו כמועד מתן ההוראה. המערערים נקבו בתביעתם במועד 4.10.83
והביאו לדוגמא הוראות אחרים שנתנו לטענתם לבנקים אחרים באותו יום בו נתנו את
ההוראה לבנק ואלה מכרו את המניות ב4.10- וב5.10-. גם כאן מצא בית המשפט אי דיוקים,
אולם מה משמעות אי דיוקים אלה? שהרי גם תאריכים אלה הם פרי שחזור לענין מועד מתן
ההוראות שאינו ידוע להבדיל ממועד בצוען שהוא ידוע. אינני סבורה שאי הדיוקים פועלים
לרעת המערערים שבאמת ובתמים לא יכלו לנקוב בודאות במועד מתן ההוראה אלא רק על דרך
השחזור. נטל הוכחת טענת ההתיישנות על הטוען לה, הבנק. אין הבנק יכול להרים נטל זה
על ידי השערות ונחושים ובעיני, החומר שבאמצעותו מבקש הבנק להוכיח כי ההוראה נתנה
לפני ה3.10.-, אינו מספיק למטרה זו. די בכך בלבד, גם ללא חזרה מן ההודאות כדי
לדחות את טענת ההתיישנות. אלא שלא אסתפק בכך ובהמשך אתייחס לנמוקים אחרים להצדקת
דחיית הטענה.
6. תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ מהיום שבו נולדה
התביעה שהוא היום בו מתגבשות העובדות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על-ידי
החייב. אם לא נקבע מועד לקיום החיוב, יהיה המועד לקיומו, זמן סביר לאחר
יצירתו. כשעילת התביעה היא הפרת חוזה, מתגבשת עילה זו לכל המוקדם ביום ההפרה ולא
ביום יצירת החיוב.
בענייננו, גם אם נתנה הוראה לפני ה3.10- לא
ברור כלל שהיה על מקבל ההוראה לבצעה מיד. לפי החומר שהיה בפני בית המשפט,
בצעו בנקים אחרים - להם נתנו ההוראות כשנתנה ההוראה לבנק - את ההוראה, ב4.10.-
ו5.10- ועדיין ראו בכך המערערים בצוע ראוי תוך זמן סביר ולא ראו בכך הפרת ההוראה.
לפיכך, ניתן לומר כי אי בצוע המכירה עד 5.10, טרם הבשיל הפרה של ההוראה למכור. גם
מטעם זה לא התיישנה העילת החוזית.
7. גם אם נצא מהנחה כי היה על הבנק לבצע את הוראת
המכירה מיד עם התקבל ההוראה שנתנה (אולי) לפני ה3.10-, עדיין לא מתחייב מכך שעילת
התביעה החוזית התיישנה ומדוע? סעיף 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח1958- קובע:
"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה". מה היא עילת
תביעה ומתי היא נולדת? התשובה לכך אינה פשוטה ואינה חד משמעית. אומר על כך המלומד
זוסמן בספרו:
"אם
מכלול עובדות מסויימות יהווה עילת תביעה או לא תלוי בכך, אם הדין המהותי מכיר בהן
בתור שכאלו, היינו, אם קובע החוק כי התוצאה מקיום אותן העובדות תקים לתובע הזכות
לקבל את מבוקשו". י. זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית ע' 133.
ובע"א 109/49 חברה להנדסה ולתעשיות
בע"מ נ' מזרח שירות לביטוח פ"ד ה(2)1585 נאמר:
"אם
התובע בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על
ידו..."
על הקושי שבקביעת מהותה ומועד הולדתה של עילת
תביעה אומר המלומד
Franks
“When
did the Cause of Action Accrue?
This is commonly the most difficult matter and is of
crucial importance since in almost all cases the limitation period will
commence to run from this moment. Before asnswering the question however it is
necessary to consider what is meant by a cause of action. In the best known
definition it consists of every fact which it would be necessary for the
plaintiff to prove, if traversed, in order to support his right to
judgement. When these facts have occured and provided that there are in
existence a competent plaintiff and a competent defendant, a cause of action is
said to accrue to the plaintiff because he can then prosecute an action
effectively. What the material facts are in any particular case depends of
course on the general law applicable to it.” ...
M. Franks “Limitation of Actions” (London, 1959) pp.11.
8. ומתי נולדת עילת תביעה חוזית? העילה נולדת
במועד הפרת החוזה:
"אף
כאן מוסכם על הכל, כי במצב הדברים הרגיל, ההתיישנות בגין הפרת חוזה מתחילה ביום בו
נולדה עילת התובענה, כלומר, בענייננו עם שכלול הפרת החוזה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות,
תש"יח1958-)". ע"א 531/89 יחזקאל להבי נ' הוועדה המחוזית לתכנון
ולבניה, פ"ד מו(4) 720". (וראה גם: ע"א 508/64 עבאס
עבד-אללה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד יט(4)427. ע"א 161/73 ארדה
בע"מ נ' לאה סמסונוב ואח', פ"ד כה(2) 234.
(ראו גם: ז' יהודאי, דיני התיישנות בישראל, 1991,
כרך א', עמ' 141; M. Franks,
שם בעמוד 88.)
התגבשותה של עילת תביעה חוזית הנוצרת עם שכלול
ההפרה, פועלת לטובת הצד המקיים. בהפרת חוזה אין על התובע להמתין לארוע נזק כדי
לתבוע את המפר ודי בהפרה עצמה על מנת להעמיד לו עילת תביעה בגין הפרת החוזה.
9. האם ניתן ללמוד מכך כי זוהי העילה היחידה
הנולדת למי שהחוזה אתו הופר וכי לא יכולה לקום לו עילה אחרת, מאוחרת מזו שקמה לו
עם הפרת החוזה? סבורתני שלא בהכרח כך. משמופר החוזה והצד המקיים מבקש לבטלו או
לאכפו או למנוע התקשרותו של המפר עם אחר, אין עליו להמתין לכל התרחשות נוספת ובידו
עילת תביעה בשלה. אולם משמופר חוזה והצד המקיים איננו מבקש לעצמו סעד בגין ההפרה
גרידא אלא בגין נזק שהתרחש בעקבותיה לאחר זמן, יכול ותיווצר עילת תביעה עם היווצר
הנזק.
הזכות לפיצויים בגין הפרת חוזה קמה מכח סעיף
10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א1970- הקובע תחת הכותרת
"הזכות לפיצויים"
"הנפגע
זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה..."
לפי סעיף 10 ההפרה והנזק שלובים זה בזה
ויוצרים יחד את עילת התביעה המקנה את הזכות לפיצויים.
בע"א 436/74 קירשנבאום נ. שלמה אריאל
ואח' פד"י כ"ט (1) 322 התעוררה שאלת פצול סעדים ופצויים בשל הפרת חוזה
ותשלום רבית מכח תנאי בחוזה
אומר השופט לנדוי (כתוארו אז):
"דעתי
היא שאלה הן שתי עילות....העילה היא איפוא הפרת ההסכם + הזכות החוזית לתשלום
רבית.... ואילו עילת הפצויים היא: הפרת ההסכם + הזכות לפצויים המגיעה
למערערים על פי דין.... הפרת ההסכם משותפת לשתיהן הן שונות מפני שוני הזכות ושוני
העובדות הטעונות הוכחה" (הדגשה לא במקור).
אומר השופט י' כהן:
"בענין
שלפנינו ההבדל בין תביעת הרבית ובין תביעת הפצויים איננו רק במכלול העובדות
המשמשות לתביעה אלא גם בבסיס המשפטי עליו מושתתת כל תביעה. צרוף שני ההבדלים האלה
מספיק כדי ליצור עילות שונות לצרכי הגשת תביעות נפרדות".
בע"א 148/89 שכון עובדים בע"מ נ.
עזבון יוסף בליבאום ז"ל פ"ד מ"ט(5) 485, 508 אומר השופט מצא:
"הנזק
הנגרם לנפגע מהפרת חוזה מהווה רכיב עובדתי בעילתו לפצויים".
10. נזדמן לי לטפל בנושא זה במקרה בו הופר חוזה
בניה בעת בצוע הבניה שהיתה לקויה ובנגוד לחוזה. לאחר 8 שנים ארעה התמוטטות המבנה
בגלל אותם לקויים והוגשה תביעה בגין הנזק שנגרם. מאחר ואותה מסכת עובדתית יכולה
להצמיח עילות שונות לפי אותו חוק או לפי חוקים שונים, קמו באותו מקרה עילות נזקיות
ועילות חוזיות. אלמלא היה הנזק אחד ממרכיבי העילה החוזית, היתה חלה התיישנות.
סברתי אז וזו דעתי גם היום, כי העילה החוזית לא התיישנה באומרי:
"אלא
שלא כל מקרה מולידה עצם ההפרה... את עילת התביעה על כל מרכיביה... כאן מורכבת
העילה מההפרה ומהתמוטטות גם יחד. על מנת להצליח בתביעה זו, צריכה התובעת להוכיח הן
את מרכיבי העילה שהיו קיימים בעת ההפרה והן את אלה שהתרחשו בעת ההתמוטטות ושלא היו
קיימים כלל בעת ההפרה. העילה בעת ההפרה איננה זהה לעילה בעת ההתמוטטות.
נראה
לי שחסימת עילת התביעה שהתרחשה עם ההתמוטטות אינה ראויה משום בחינה, אינה מתחייבה
מהגדרת "עילת תביעה" בפסיקה ואצל מלומדים ואינה עולה בקנה אחד עם
המדיניות המשפטית הראויה במסגרת האיזון העדין בין האינטרס של התובע, של הנתבע ושל
הציבור". (ת"א (חי') 1781/83 מדינת ישראל נגד דרוקר פ"מ
תשמ"ז (2) עמ' 161).
11. במקרה הנ"ל לא ניתן היה לתבוע את נזקי
ההתמוטטות כלל אלמלא הוו הם אחד ממרכיבי עילת התביעה, שכן, הנזק התרחש לאחר חלוף
תקופת ההתיישנות, (אם היא מתחילה עם ההפרה) ואילו בענייננו עמדו לרשות המערערים
שבע שנים להגיש את תביעתם בגין הנזק שנגרם על ידי ההפרה, ימים מספר לאחר ההפרה.
התמהמהותם של המערערים ראויה לבקורת אולם אין בכך כדי לפגוע בעילתם, אם זו לא
התיישנה כפי שאני אכן סבורה.
12. ערה אני לבעייתיות אפשרית, במקרים בהם נגרמים
סוגי נזק שונים בזמנים שונים שאז ניתן לטעון כי על פי אותה גישה, ניתן אולי להגיש
בשל אותה הפרה, תביעות נפרדות מעת לעת, דבר המסרבל את המערכת מכניס בה אי ודאות
ואי יציבות ואינו עולה בקנה אחד עם מדיניות ראויה של מניעת רבוי סכסוכים
והתדיינויות בגין אותה מסכת עובדתית. כשלעצמי אינני מוצאת מקום לחשש. כשם שנקבעו
כללים לענין המועד בו נולדת עילת התביעה בנזיקין, שהנזק הוא מרכיב ממרכיביה ויכול
הוא להתרחש במועדים שונים ולאורך זמן, כך ניתן לקבוע כללים לענין המועד בו נולדת
עילת תביעה לפצויים עקב הפרת חוזה. אין אני נדרשת לקבוע כללים כאלה בענייננו,
משום שהנזק אותו תובעים הוא ברור וידוע והתגבש במועד מסויים.
13. המערערים טוענים כי הפרת הוראתם על ידי הבנק
היתה הפרה נמשכת שכן הבנק אמור היה למלא את ההוראה בכל רגע מאז ההוראה ועד
להתמוטטות וכל עוד לא מילאוה, נמשכה ההפרה. (ראו בע"א 27/80 ישראל
ארגמן פ"ד לו (1) 393, 401 וביקורת על פסק דין זה מפי
ד"ר מ. דויטש "ביטול חוזה בעקבות הפרתו" תל-אביב
1993 עמ' 293; ד. קציר "תרופות בשל הפרת חוזה" (חלק
א') 38. אם נאמר שכל חיוב חוזי שלא בוצע, מהווה הפרה נמשכת משום שהמפר ממשיך להמנע
מביצועו, נראה שכל הפרת חוזה תהווה הפרה נמשכת ותביעות בגין הפרת חוזה, כאשר המפר
לא ביצע את חלקו גם במועד מאוחר מזה הנקוב בחוזה, לא יתיישנו לעולם, שכן, מדי יום
תיווצר העילה מחדש ומניין ההתיישנות יחל מחדש. בפסיקה אנגלית הוצב מבחן לפיו
הפרה נמשכת תיתכן רק במצב דברים בו התחייב צד על פי חוזה לבצע
פעולה לאורך זמן והוא מפר התחייבותו, שאז יש לומר שהפרה נמשכת כל זמן
שהדבר אמור להתבצע ואיננו מבוצע. (Larking v. Great Western
(Nepean) Gravel Ltd. (1940) 64 C.L.R. 221, 236 ומאומץ בספר J.W. Carter, Breach of Contract, London 1991 425.).
לא אכריע בשאלה זו ואסתפק בנימוקים האחרים דלעיל, שהביאוני למסקנה כי העילה החוזית
לא התיישנה. מסקנתי זו מייתרת את הסווג של עילות התביעה ואת האבחנה ביניהן לענין
ההתיישנות.
14. לגבי העדר פרטים מספיקים לגיבושן של עילות
תביעה שונות הנזכרות בתביעה, לא היה מקום לדחות את התביעה באותן עילות, אלא ניתן
לחייב את המערערים לתת פרטים נוספים כפי שיתבקשו. הצעד הדרסטי של דחיית עילות
תביעה, צריך להנקט רק לאחר שמוצו אפשרויות התיקון וההשלמה.
15. המערערים ישכילו לעשות אם ינפו את הטענות
החובקות זרועות כל העילות שמעמיד לרשותם ספר החוקים ויתמקדו בעקריות שבהן לבל יהיו
בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת".
16. אשר על כן מציעה אני לקבל את הערעור, ולבטל את
החלטת בית משפט קמא.
כדי להביע את מורת הרוח מההמתנה הממושכת של
המערערים עד להגשת תביעתם, מציעה אני שלא לזכותם בהוצאות.
ש
ו פ ט ת
השופט צ' א' טל:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט י' טירקל:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת ט'
שטרסברג-כהן.
ניתן היום, י"א באדר א' תשנ"ז
(18.2.97).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט
ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
94035990.J01
אמ359994/