פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3596/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3596/11 לפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי לנוער ירושלים מיום 28.3.2011 ב-ת"פ 24931-07-10 שניתן על ידי כבוד השופט ר' כרמל תאריך הישיבה: י"ב בחשון התשע"ב (9.11.2011) בשם המערער: עו"ד איתן ארנון בשם המשיב: עו"ד תמר פרוש בשם שירות המבחן: גב' שלומית מרדר פסק-דין השופטת ע' ארבל: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לנוער בת"פ 24931-07-10 (כבוד השופט ר' כרמל), אשר הרשיע את המערער על פי הודאתו בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, היזק והתפרעות, והשית עליו עונש מאסר מותנה, שירות לתועלת הציבור והתחייבות כספית. הערעור נסב על עצם ההרשעה ואינו נוגע לרכיבי העונש. 1. על פי עובדות כתב האישום המתוקן בו הודה המערער, ביום 16.6.10, לאחר שהמערער וארבעה נאשמים נוספים שבכתב האישום סיימו את לימודיהם בבית הספר, הם עצרו בגבעה השולטת על ציר הנסיעה לכפר סילואן והמתינו לבואו של רכב בו נוסעים יהודים במטרה ליידות לעברו אבנים. משהגיע רכב, יידו החמישה אבנים לעברו, וכתוצאה מכך נופצה השמשה הקדמית ונפגע מכסה המנוע של הרכב. ביום המחרת התפרע המערער במהלך אירוע בו יידו אחרים אבנים לעבר אוטובוס. בשל אירועים אלה יוחסו למערער בכתב האישום עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); היזק לרכוש בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין; והתפרעות, לפי סעיף 152 לחוק העונשין. 2. בית המשפט המחוזי דן תחילה בשאלת ההרשעה. לאחר שהתייחס לתסקיר החיובי שהוגש בעניינו של המערער בו הומלץ על הימנעות מהרשעה, מנה בית המשפט את השיקולים הנוספים אותם יש לזקוף לזכות המערער. בכלל אלה, נתן בית המשפט דעתו להיותו של המערער נער צעיר, יליד שנת 1996, שזוהי לו הסתבכותו הראשונה עם החוק. כן התייחס בית המשפט לעובדה שהמערער בן למשפחה נורמטיבית אשר למד במסגרת לימודים סדירה. מאידך, עמד בית המשפט המחוזי על החומרה היתרה הנודעת למעשיו של המערער ושותפיו לכתב האישום, מעשים הטומנים פוטנציאל נזק רחב היקף שמטרתם פגיעה בחפים מפשע. מלבד זאת, צוין כי ההגנה לא טענה לנזק ממשי ומוחשי שעלול להיגרם למערער בעקבות הרשעה. בנסיבות אלה הכריע בית המשפט קמא כי לא ניתן להימנע מהרשעתו של המערער, כמו גם מהרשעתם של יתר המעורבים בפרשה. משכך, הורשע המערער בעבירות כפי שפורטו לעיל, והושת עליו עונש מאסר מותנה לתקופה של 5 חודשים שלא יעבור בתוך 3 שנים עבירה מהעבירות בהן הוא הורשע; שרות לתועלת הציבור בהיקף של 220 שעות כהמלצת שירות המבחן בתסקיר; והתחייבות כספית בסכום של 2,000 ₪ להימנע מלעבור עבירה מהעבירות בהן הורשע. 3. בדיון שנערך בפנינו הבהיר בא-כוחו של המערער כי הערעור שהוגש מטעמו נוגע לעניין ההרשעה בלבד, כך שהוא אינו נסב על רכיבי העונש שהושת על המערער. לטענת הסנגור, בית המשפט המחוזי לא מיצה את הדיון ככל שהוא נוגע לשיקולים אותם ראוי היה לזקוף לזכותו של מרשו, ובפרט לא נתן די משקל לעובדה שביום ביצוע העבירה היה המערער בן 14 שנים בלבד, על רף הקטינות הנמוך. בא כוחו של המערער הוסיף וטען כי המערער ביצע את העבירות עקב לחץ חברתי שהפעילו עליו בני החבורה עימה שהה. לשיטתו, ראוי היה ליתן למאפיין זה משקל בהחלטה האם להרשיע את המערער. כן נטען כי הרשעת המערער מטילה כתם כבד אשר יקשה עליו להשתלב בחיים האזרחיים בעתיד. בנסיבות אלה, עתר הסנגור לאימוץ המלצתו החיובית של שירות המבחן שלא להרשיע את המערער, תוך שציין את הירתמות משפחתו של המערער לשיקומו ואת העובדה שלא נפתחו נגד המערער תיקים פליליים מאז האירוע. 4. המדינה התנגדה לביטול ההרשעה. באת כוחה טענה כי שיקולי ההרתעה מחייבים שלא לבטל את הרשעת המערער, ובפרט שהמעשים בוצעו באזור בו התרחשו מספר רב של אירועים דומים בפרק זמן קצר. היא הוסיפה שמסקנת שירות המבחן כי המערער הפיק לקחים והפנים את חומרת מעשיו אינה מתיישבת עם דבריו לשירות המבחן, לפיהם הוא יידה את האבן לעבר עץ ולא לעבר רכב, וכלל לא התכוון להשתתף באירוע ההתפרעות. כן גרסה באת כוח המדינה כי ביטול הרשעתו של המערער כמבוקש יהווה סטייה מעקרון אחידות הענישה ביחס לנאשמים האחרים בפרשה, בפרט ביחס לנאשם 4 שנסיבותיו האישיות דומות ביותר לנסיבותיו של המערער. 5. שירות המבחן לנוער הגיש תסקיר מעודכן ביחס למערער, בו חזר הוא על התרשמותו כי המערער נוטל אחריות על התנהגותו, שולל פעולה מתוך מניעים אידיאולוגיים וכי ההליך המשפטי היווה עבורו גורם מרתיע. שירות המבחן עדכן כי המערער לא היה מעורב בפלילים מאז האירועים בגינם הוא הורשע וכי בשנת הלימודים הנוכחית הוא עזב את ספסל הלימודים והוריו תומכים בשילובו בלימודי מקצוע. עוד התרשם שירות המבחן כי המערער מעוניין לנהל אורח חיים נורמטיבי. נוכח האמור, שב שירות המבחן על המלצתו להימנע מהרשעת המערער בדין. 6. שקלנו את טענות הצדדים ובאנו למסקנה כי יש להותיר את ההרשעה על כנה. נקודת המוצא היא כי אדם שנמצא שביצע עבירה, יורשע בדין וייענש. השאלה אימתי ראוי להימנע מהרשעה תוכרע לאחר שקילת האינטרס הציבורי, ובכלל זה שיקולי גמול, הרתעה ואכיפה שוויונית של החוק, אל מול נסיבותיו האישיות של הנאשם, וביניהן טיב העבירות ונסיבות ביצוען, גילו, עברו הפלילי והנזק הצפוי לו מההרשעה. ככל שעסקינן בנאשם בגיר, דרך כלל יגבר האינטרס הציבורי על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם, כך שלמעשה רק נסיבות חריגות ויוצאות דופן תצדקנה הימנעות מהרשעה (ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 690 (2000)). מקום שמדובר בנאשם קטין, אשר האפשרות שלא להרשיעו נתונה בסעיף 24 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, מערכת השיקולים בשאלת ההרשעה או הימנעות מהרשעה מקבלת דגשים ואיזונים שונים, ולמעשה של דבר הנכונות להימנע מהרשעה גוברת (שם, בעמ' 690; ע"פ 2206/06 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 9 (לא פורסם, 9.11.06)). כך, בעניינו של קטין יינתן משקל רב יותר לנסיבות האישיות, לרבות גילו וסיכויי שיקומו, לעומת האינטרס הציבורי ובכללו חומרת העבירה ושיקולי הרתעת הרבים. עם זאת, כבר נקבע כי "קטינות אינה יוצרת חסינות" (ע"פ 8164/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 577, 583 (2004)), במובן זה שלעיתים שיקולי ההרתעה, המניעה והענישה יעלו במשקלם על השיקולים הפרטניים, ובראשם השיקול השיקומי של הנאשם הקטין. יפים לעניין זה דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה: "לגבי קטין יינתן משקל-יתר לנסיבות האינדיווידואליות של הנאשם, לגילו, לסיכויי שיקומו, לנסיבות העבירה מבחינתו, וככלל – הנכונות לסטות מחובת מיצוי הדין ולהימנע מהרשעה תוך הדגשת עניינו של הפרט תהא נדירה פחות. עם זאת גם כאן כנגד שיקולי הפרט יועמד השיקול הציבורי, ובכלל זה יישקלו חומרתה של העבירה שנעברה על נסיבותיה המיוחדות וצורכי ההרתעה וההגנה על הציבור, ובמקרים מתאימים עשוי אינטרס הציבור, המבקש למצות את הדין, לגבור גם כאשר מדובר בקטין" (ע"פ 2669/00 לעיל, בעמ' 691). 7. מן הכלל אל הפרט. במקרה דנן, מצאנו כי בשקלול הנסיבות האינדיווידואליות של המערער אל מול האינטרס הציבורי, נוטה הכף שלא להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער. אכן, המערער היה ברף הקטינות הנמוך עת ביצע את העבירות וראוי בהחלט להתחשב בכך לקולא בבחינת סוגיית ההרשעה (ראו למשל: ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 8.3.09)). כן יש לזקוף לזכות המערער את היותו נעדר עבר פלילי, כמו גם את תסקיר שירות המבחן החיובי, אשר עמד, בין היתר, על היותו של המערער בן למשפחה נורמטיבית ועל כך שהמערער לא היה מעורב בפלילים מאז האירועים בהם הוא הורשע. מאידך, אין להתעלם מן החומרה היתרה הנודעת לעבירות בהן הורשע המערער. בביצוע עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, שהעונש המרבי הקבוע בצידה עומד על 20 שנות מאסר, יצר המערער סיכון חמור ופוטנציאל לנזק הרסני, לא רק לרכוש כי אם גם לגוף ולנפש. שכן, אין לדעת מה עלולות להיות ההשלכות של ידויי אבנים לעבר מכוניות נוסעות. אף אם, כטענת הסנגור, השתתף המערער באירוע בשל לחץ חברתי שהפעילו עליו חבריו – ואיננו קובעים כי אכן כך אירע – אין הדבר מקהה מן הצורך להוקיע ולהרתיע מפני הישנותם של מעשים שכאלה, גם אם מדובר בעניינם של קטינים. יפים לעניין זה דבריו של השופט א' רובינשטיין: "אין להשלים עם השלכת אבנים אל רכב נוסע, והיא אינה יכולה להיות צורת מחאה לגיטימית מצד כלשהו בסכסוך הקשה שחווה מדינת ישראל; העובדה שהמחוקק קבע לעבירה זו של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה עונש של עשרים שנות מאסר מצביעה על כך שהכלל הוא הרשעה, אף כשהמדובר בקטינים, והחריגים צריך – כאמור – שיהיו מעטים ונדירים" (ע"פ 4307/06 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה ה' (לא פורסם, 22.1.07); וראו בשינויים המחויבים: ע"פ 4080/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.1.07); ע"פ 3549/01 אשואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.01)). יתרה מכך, יש טעם לטענת המדינה כי דבריו של המערער בפני שירות המבחן, לפיהם הוא השליך את האבן לעבר עץ ולא לעבר רכב וכלל לא התכוון להשתתף בהתפרעות, מהווים אינדיקציה נוספת לכך שהמערער לא הפנים את חומרת המעשים ואינו נוטל אחריות על ביצועם. עניין זה מהווה שיקול נוסף המורה שלא להיעתר לבקשה להימנע מהרשעת המערער. נמצא אפוא כי בנסיבות המקרה נוטה הכף שלא להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער. מכל מקום, ככל שהמערער יוסיף לדבוק במסלול חיים הנורמטיבי כפי שנהג מאז הרשעתו, ובמידה וההרשעה תעמוד לו לרועץ בעתיד, עומדת בפניו האפשרות לפנות לגורמים המוסמכים בבקשה למחיקת ההרשעה (ראו: חוק המרשם הפלילי ותקנות השבים, תשמ"א-1981; כן ראו: ע"פ 3166/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.10); ע"פ 4947/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.8.06)). הערעור, איפוא, נדחה. ניתן היום, ל' בכסלו תשע"ב (26.12.11). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11035960_B06.doc מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il