בבית
המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים
אזרחיים
ע"א
3595/98
ע"א 3849/98
בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט א' א' לוי
המערערים: 1.
יוסף פדידה ע"א 3595/98
2. שלום פדידה
3.
יגאל פדידה
נגד
המשיבים: 1.
משה בן קויט
2.
אברהם מנשרוב
3.
דב גוטרמן, עו"ד
4.
שמעון איל, עו"ד
בשם
המערערים: עו"ד מיכאל סטרנס
בשם
המשיבים 1-2: עו"ד רז דורון
בשם
המשיבים 3-4: עו"ד מנדלבאום
ע"א 3849/98
המערערים: 1.
משה בן קויט
2.
אברהם מנשרוב
נ
ג ד
המשיבים: 1.
יוסף פדידה
2.
יגאל פדידה
3.
שלום פדידה
4.
דב גוטרמן, עו"ד
5.
שמעון אייל, עו"ד
בשם
המערערים: עו"ד דורון רז
בשם
המשיבים 1-3: עו"ד מיכאל סטרנס
ערעורים
על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי
בחיפה מיום 26.4.98, בת.א.
695/85,
ת.א. 1781/85 , ת.א. 1781/85
שניתן
על ידי כבוד השופט ח' אריאל
תאריך הישיבה: כ"ז בסיון תשס"א
(18.6.01)
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. מבוא
זהו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בחיפה בעקבות דיון מאוחד שהתקיים בפניו בת"א 695/85, ת"א 1781/85
ות"א 1450/85. שני התיקים הראשונים עוסקים בתביעות שהגישו בן-קויט משה
ומנשרוב אברהם (להלן - "המערערים"), ואילו התיק השלישי נפתח לבקשתם של
פדידה יוסף, פדידה שלום ופדידה יגאל (להלן - "המשיבים").
בית המשפט המחוזי דחה את תביעתם של המשיבים
וכן את תביעת המערערים בת"א 695/85, ואילו התביעה האחרת של המערערים התקבלה
בחלקה.
בעלי הדין לא השלימו עם פסק-דינה של הערכאה
הראשונה, וערערו לבית משפט זה, ובעקבות כך החלטנו לאחד את הדיון בשני הערעורים.
2. העובדות
במרכזו של הדיון ניצב הסכם שנערך בתאריך
15.10.1984, בין יוסף פדידה למערערים (להלן - "ההסכם"). באותה עת ניהלו
המשיבים, במבנה אותו שכרו באזור התעשייה בקרית-ים, מרכול בשם "סופר
צמרת". את העסק הזה החליטו המערערים לרכוש מהמשיבים, ולצורך זה נערך אותו
הסכם, ומתוכו אביא את ההוראות החשובות לדיון:
א) המשיבים הצהירו כי מחזור המכירות
החודשי בעסק הוא כ30- מיליון שקלים-ישנים, ומתח הרווחים הממוצע הוא כ15%-. (סעיף
2(ב) להסכם).
ב) התמורה אותה התחייבו המערערים לשלם פוצלה
לשניים:
(אא) עבור הציוד - 35,000 דולר.
(בב) עבור המלאי - 36,000,000
שקלים-ישנים.
ג) הואיל ונקבע שהתמורה תשולם במספר שיעורים,
הפקידו המערערים בידי המשיבים ערובה - שטר מכר וכן רשיונות של מכונית מסוג
"וולבו". הוסכם בין הצדדים כי אם המערערים לא יעמדו בהתחייבותם, יהיו
המשיבים רשאים לתפוס את המכונית ולרשום אותה על שמם.
ד) סעיף 12(ב) של ההסכם כולל התחייבות של
יוסף פדידה, וזו לשונה:
"המוכר
מתחייב מאשר ומצהיר כי יעשה כל אשר דרוש ונחוץ על מנת להעביר המרכול בצורה מסודרת
לידי הקונה. המוכר מתחייב להדריך את הקונה ועובדיו במשך התקופה של 45 יום".
3. אין חולקין כי המערערים נכשלו בניהול המרכול
ועקב כך נגרמו להם הפסדים ניכרים. במצב זה הם החליטו לנטוש את העסק, ומסרו את
מפתחות המושכר לפרקליטם, על מנת שימסור אותם למשיבים.
בתביעה שהגישו בת"א 1781/85 הם טענו, כי
הם זכאים להשבה של סכומים ששולמו למשיבים מעבר לאלה שצויינו בהסכם. הם הוסיפו
ותבעו לחייב את המשיבים לשלם להם את תמורתו של הציוד אשר נותר בעסק, וכן סכום
ששולם כמע"מ והחזרתו נמנעה מהם הואיל והמשיבים לא מסרו להם חשבונית,
הפיצוי-החוזי המוסכם (20,000 דולר), וסכומים נוספים שהוצאו מהם, לטענתם, בדרכי
מרמה, וכן פיצוי בגין עוגמת נפש, פגיעה במוניטין ועוד.
בת"א 695/85 ביקשו המערערים לחייב את
בעלי דינם להשיב להם שטרות ושיקים אשר תמורתם שולמה על ידם, וכן להשיב להם את
מכונית הוולבו בתוספת דמי שימוש ראויים.
מנגד, תבעו המשיבים בת.א. 1450/85 סכומים
שונים שלטענתם נותרו המערערים חייבים להם, וכן ריבית פיגורים עבור תשלומים אשר
שולמו באיחור. גם הם סברו כי קמה להם הזכות לקבלתו של הפיצוי-החוזי המוסכם.
4. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בית המשפט המחוזי בחר לאמץ את גרסתו של יוסף
פדידה לאירועים, והוא הוסיף וקבע כי כישלונם של המערערים בניהול המרכול, נבע
בעיקרו מחוסר ניסיונם בניהול עסק מסוג זה. ובלשון בית המשפט (בעמ' 7 של פסק-הדין):
"התובעים
לא ידעו לנהל את העסק ולא שלטו בשפה העברית במידה הדרושה לקיום העסק במקום האמור.
הם לא שעו לעצת קרובם מר מיכאל ספיר, לא היתה להם סבלנות להמתין כדי לצבור ניסיון
בניהול עסק כזה. הם גם ציפו לרווח בלתי סביר מהעסק בסוברים שהכנסתם הנקייה תהיה
כ17,000- דולר נטו לחודש. פדידה לא הטעו את התובעים ולא רימו אותם. שיקולם היה
שיקול לא נבון מבחינת כדאיות העסקה לגביהם שכן ויתכן מאד שהעסק היה כדאי
למבינים בניהול עסק כזה".
בית המשפט דחה רכיבים אחרים בתביעת המערערים,
למעט עניין אחד. בית המשפט מצא כי יוסף פדידה "לא סייע לתובעים במידה מספקת
כפי שהתחייב... וגם הוא התייאש מניהול העסק על ידי התובעים בחודש הראשון. הוא גם
לא הסביר להם את משמעות הוצאת הכרוכות בניסיון העסק, ומתי, כמה וכיצד יהא בידם
הרווח הנקי. פדידה היה צריך להשתמש יותר בתום לב בנושא זה משיכול היה להבחין כי
התובעים להם התחייב לעזור, נתקלים בקשיים ועזרתו יכולה לסייע להם. אפשר שאז
התובעים היו מתגברים, לפחות באופן חלקי, על הקשיים בהם נתקלו" (עמ' 7
לפסק-הדין).
לאור השקפתו זו של בית המשפט בדבר
"תרומתם" של המשיבים לכישלון העסק, הוא חייבם לשלם למערערים 15% משווי
המלאי והציוד, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מחודש נובמבר 1984, וכן שכר-טרחת עורך-דין
והוצאות משפט.
בית המשפט דחה את תביעתם של המשיבים בת"א
1450/85, ושל המערערים בת"א 695/85. בית המשפט הוסיף ודחה את תביעתם של
המערערים נגד עו"ד אייל ועו"ד גוטרמן (המשיבים 4 ו5- בע"א
3849/98), אשר יצגו את המערערים בעבר. עילתם של המערערים נגד שני האחרונים התבססה
על הטענה, שהם איבדו את התיק בו רוכזו מסמכים מקוריים אשר היו דרושים להם
בהתדיינות מול המשיבים, וכן שהפרקליטים הזניחו את הטיפול בעניינם, והתרשלו כאשר
החזירו את מפתחות העסק "ללא דאגה כלשהי לציוד שנותר בה" (כלשונו של
בא-כוח המערערים בסעיף 2 של נימוקי הערעור).
ביחס לפן זה בתביעת המערערים קבע בית המשפט,
שלא נגרם להם כל נזק, הואיל והמערערים הורשו להגיש העתקים או צילומים של המסמכים
אשר היו דרושים להם לצורך הדיון בבית משפט קמא.
5. טענות בעלי הדין בערעור
המערערים מלינים על כך שבית המשפט המחוזי פסק
בתביעותיהם מבלי לנתח את הראיות, ובדומה למצב בו הוא נותן פסק-דין על דרך הפשרה.
עוד טענו המערערים, כי בית משפט קמא שגה כאשר לא קבע שהמשיבים נהגו במרמה. ביחס
למשיבים 4 ו5- (עורכי-הדין גוטרמן ואייל) נטען, כי גם משניתן להם להגיש העתקים
וצילומים של מסמכים, נותרה ללא הכרעה טענתם האחרת, קרי, שמשיבים 4 ו5- נהגו
ברשלנות בעניינם, כאשר החזירו למשיבים את מפתחות העסק מבלי לתת את דעתם על הציוד
שנותר בו.
גם דעתם של המשיבים לא היתה נוחה מפסק-דינו של
בית המשפט המחוזי. הם סברו כי הקביעה לפיה לא סייעו למשיבים בניהול המרכול, היא
קביעה שגוייה, ולתוצאה זו הגיע בית המשפט הואיל ולא נתן משקל ראוי לראיות שהובאו
בפניו. המשיבים טענו עוד, כי בית המשפט המחוזי לא נתן את דעתו גם לכך שהמערערים לא
עשו די כדי להקטין את נזקיהם. לבסוף נטען, כי בית משפט קמא שגה כאשר דחה את טענתם,
ולפיה לא שילמו המערערים את מלוא התמורה על פי ההסכם.
6. דיון
שמיעת הראיות בתיק זה החלה בבית המשפט המחוזי בחודש
מרץ 1991, ובהמשך הוקדשו לכך 22 ישיבות. נתון זה לא היה מושך את תשומת הלב,
לולא העובדה ששמיעתן של הראיות הסתיימה רק כחלוף 6 שנים, בחודש פברואר 1997.
ואם תאמר כי יתכן ולתוצאה זו גרמה העובדה שעלו ובאו בפני בית המשפט מספר חריג של
עדים, מתברר כי בסך הכל נשמעו 9 עדים. עיון בפרוטוקול הדיון (שאינו חריג
בגודלו) סיפק לי חלק מהתשובה לשיהוי יוצא הדופן בהליכים. וכך, לדוגמא, מצאתי
שעדותו של מערער 1, משה בן קויט, אשר החלה בחודש מרץ 1991, נמשכה 8 ישיבות והתפרסה
על כמעט 3 שנים, כשלעתים חלפו 7 חודשים, ופעם אפילו 11 חודשים בין
ישיבה לישיבה.
ניהול כזה של הליך משפטי, לפחות על פי השקפתי,
אינו מצב תקין כלל וכלל, ולא למותר להזכיר כי מדובר בתביעות אותן הגישו בעלי הדין
בשנת 1985, ומכאן שפסק הדין ניתן בהן לאחר 13 שנים (בחודש אפריל 1998).
את כל אלה אני טורח לפרט, הואיל וספק בעיניי אם בזיכרונו של שופט, אשר כמעט בכל
יום עולים על שולחנו תיקים חדשים, ניתן לשמר התרשמות מעדים לאורך זמן. למגבלה זו,
המאפיינת בני-תמותה, עלולה להיות השלכה קשה באותן תביעות שההכרעה בהן אינה בסוגיות
משפטיות, אלא בעיקר עובדתיות, ובהן נודעת חשיבות להתרשמותו של בית המשפט ממהימנות
העדים המופיעים בפניו, וכזהו התיק שבפנינו.
במיוחד קשתה עלי המלאכה בערעור זה, הואיל
ובפסק-דינו של בית המשפט המחוזי לא מצאתי ניתוח של הראיות אשר הובאו בפניו, וממילא
גם נמנעה ממני היכולת לעקוב אחר הלך מחשבתו של השופט המלומד, וכיצד הגיע לתוצאה
אשר מצאה ביטוי בפסק דינו. במצב זה אין בידי דרך לקבוע אם לשיהוי הממושך בהליכים
היתה השפעה כזו או אחרת, ואם היה בכך כדי לפגום בהכרעה השיפוטית.
בנסיבות אלה שקלתי את האפשרות להציע לחברותי
הנכבדות, להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיפרט וינמק את פסק-דינו; דא
עקא, שבינתיים פרש השופט המלומד מכהונתו, והמלאכה היתה מוטלת על שופט אשר לו, כמו
לערכאת הערעור, לא היתה ההזדמנות להתרשם מהעדים באופן ישיר.
במצב זה החלטתי, ובמסגרת המגבלות בהן פועל בית
משפט שלערעור, ליטול על עצמי את המלאכה, ולבחון אם יש בפרוטוקול הדיון והמוצגים
אשר טרחו בעלי הדין להניח בפנינו (למעשה מדובר במוצג יחיד - ההסכם ת2/), כדי לבסס
את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא.
7. כאמור, המסקנה המרכזית של בית המשפט המחוזי
היתה, שכשלונם של המערערים נעוץ בחוסר ניסיונם לנהל עסק של מרכול. מסקנה זו יש לה
על מה שתסמוך, ובראש וראשונה על החלטתם של המערערים לתעד בהסכם את התחייבותו של
יוסף פדידה ללוות את העסק במשך 45 ימים לאחר שיועבר לניהולם.
ראייה נוספת באותו עניין מצויה בדבריו של
מיכאל ספיר, שאינו חשוד כמי שביקש להפריך את גרסת המערערים, הואיל והוא קרוב
משפחתו של מערער 2, מנשרוב. וכך נרשם מפיו של ספיר בעדותו:
"מהתחלה
אמרתי לגיסי שזה יהיה קשה עם השפה, וזה לא יכנס, ושלא כדאי" (עמ' 87).
להשקפה זו של ספיר על יכולתם של המערערים לנהל
מרכול, יש על מה לסמוך, שהרי אותה עת היה מנשרוב עולה חדש, ועל פי גרסת של שותפו
בן-קויט, הוא לא שלט כלל בעברית. ובאשר לבן-קויט עצמו, הוא בא מתחום אחר לחלוטין
(בעל מפעל ליצור ג'ינס - ראה עמ' 51), ועל כן העיד:
"באנו
כמה פעמים ואמרנו לו (הכוונה לפדידה - א' א' לוי) שישב איתנו בעסק. ואמרנו לו
שהעסק הזה לא יוכל להתקדם אם הוא לא ישב אתנו, הוא אמר לנו אני מצפצף עליך ועל
העסק, וקילל אותנו" (עמ' 51).
8. טענתו האחרונה של בן-קויט, לפיה לא מילא פדידה
את התחייבותו ללוות את העסק, נתקבלה בחלקה על ידי בית המשפט המחוזי, ושימשה בסיס
לחיוב היחידי אשר נכלל בפסק דינו של בית המשפט בשלוש התביעות שהונחו בפניו (כאמור,
חייב בית המשפט את המשיבים לשלם למערערים 15% מערך הציוד והמלאי).
כנגד גרסתו של בן-קויט ממנה ציטטתי בסעיף
הקודם, ולפיה לא מילא פדידה את התחייבותו להדריך את המערערים בניהול העסק, קיימת
גרסה נגדית של פדידה, ולפיה הוא מילא אחר התחייבותו במלואה, וישב בעסק (ובלשונו,
ראה עמ' 166) "מהבוקר עד אחר הצהרים. עד 16:00 או 17:00. כמה שצריך גם אם
הייתי צריך לבוא בערב במיוחד אז גם הייתי בא. הייתי איתם שם בעסק, כ6-
שבועות".
למרבה הפליאה, וחרף דבריו של בן-קויט מהם
ציטטתי בסעיף הקודם, נרשמה מפיו, בחקירתו הנגדית (ראה עמ' 69), תשובה שונה שיש בה
לתמוך בטענת יריבו, פדידה, באותה סוגייה:
"אני
לא זוכר בכלל כמה זמן פדידה לא היה שם, אם זה היה שבוע חודש או יותר. העסק עבד
והיה פתוח 4 חודשים. חודשיים עד חודשיים וחצי פדידה ישב איתנו בעסק".
(ההדגשה שלי - א' א' לוי).
ואם בדברים אלה לא די, התברר כי גם בפיו של
המערער האחר, מנשרוב, גרסה דומה, וכך נרשם מפיו במהלך חקירתו הנגדית (ראה עמ'
107):
"ב3-
החודשים הראשונים פדידה היה כל הזמן בחנות ולאחר החודש השלישי, פדידה היה מגיע אלי
לחנות ל10- - 20 דקות בשבוע".
והרי התחייבותו של פדידה על פי סעיף 12(ב)
להסכם, לא הייתה ללוות את עסקם של המערערים לנצח, אלא לתקופה של 45 ימים בלבד,
ועיננו הרואות שהוא מילא חיוב זה בקפידה ואף מעבר לכך.
לנוכח דברים אלה, להם לא התייחס בית המשפט
המחוזי בפסק דינו, נשמט הבסיס לחיוב שהושת על המשיבים, ומכאן דעתי כי ראוי לקבל את
ערעורם ולבטל חיוב זה.
9. לא מצאתי ממש גם בטענתם הנוספת של המערערים,
לפיה הוליכו אותם המשיבים שולל, בכל הנוגע להכנסות העסק ורווחיותו. נדמה שלעניין
זה אין טוב יותר מדבריו של מנשרוב, מהם עולה כי ההחלטה לרכוש את העסק לא התבססה על
הצהרותיהם של המשיבים, אלא היה זה כתוצאה מבדיקה ממושכת של הנושא. וכך מצאתי את
מנשרוב מעיד (ראה עמ' 105):
"לפני
חתימת החוזה הייתי נכנס לחנות עם ילדי והייתי נמצא בחנות לראות קרוב לשעה אולי
שעתיים... אני אינני זוכר כמה פעמים נכנסתי לחנות, לא היתה לי אז דירה בקרית-ים
וכשהייתי עובר באותו מקום הייתי נכנס לחנות עם ילדי. אני ביקרתי בחנות קרוב לשבוע
ימים ומיד קניתי את החנות ונתתי את הכסף... הייתי נכנס לחנות כדי לראות יחד עם
הילד והשותף שלי."
ובאשר לרווח הצפוי - בהסכם כלולה אמנם הצהרה
של יוסף פדידה בדבר מתח רווחים ממוצע של כ15%-, אך אין בהסכם הצהרה אשר תתמוך
בטענת המערערים כי מדובר ברווח נטו.
לנוכח כל אלה, לא מצאתי פגם במסקנתו של בית
המשפט המחוזי, לפיה לא הוכחה תרמית של המשיבים, אלא מדובר לכל היותר ב"שיקול
לא נכון של המערערים מבחינת כדאיות העסקה לגביהם שכן יתכן מאד שבעסק היה כדאי
למבינים בניהול עסק כזה" (כלשון בית משפט קמא בעמ' 17 לפסק הדין).
10. כאמור, טענו המשיבים בתביעתם בת"א
1450/85, כי המערערים לא שילמו את מלוא התמורה, וגם פיגרו בתשלומים אשר בוצעו.
מכאן נבעה עתירת המשיבים לחייב את המערערים לשלם את היתרה וכן ריבית פיגורים,
וכתוצאה נלווית גם את הפיצוי המוסכם.
בענין זה הפנו המשיבים לדבריו מערער 2,
מנשרוב, אשר לכאורה יש בהם אישור לגרסתם בעניין התמורה, לאמור:
"נכון
אני הפרתי את החוזה, אני לא שילמתי לו בזמן, אבל הוא איים עלי כל הזמן, ואמר
באיומיו שהוא יהרוג אותי לא שילמתי בזמן כי לא היה לי כסף ונסעתי לתל-אביב כדי
להביא לו כסף מבני משפחה". (ראה עמ' 108).
אך בהמשך חקירתו הנגדית (עמ' 109) השיב
מנשרוב, כי שילם לבעלי דינו את כל המגיע להם, ואף יותר מכך. כאמור, על פי גרסת
המערערים היו הסכומים הנזכרים בהסכם רק חלק מהתמורה, ועל פי עדות מנשרוב (עמ'
110):
"אני
שילמתי ביחד סכום כולל של 185,000 דולר, וזה כולל הציוד, המלאי והסחורה
ביחד".
כאשר שתי גרסאות-נוגדות אלו ניצבות זו מול זו,
וכאשר אין בידי כלי אחר זולת פרוטוקול הדיון וההסכם ת2/, לא ראיתי מקום להעדיף את
האחת על פני חברתה. זאת ועוד, לא אסתיר כי מעיון בעדותם של בעלי הדין עלה בלבי
יותר מאשר חשד, שהתמורה הנקובה בהסכם אינה זהה לזו עליה סיכמו הצדדים בפועל. במצב
זה, ובאין תשובה נחרצת לשאלת התמורה, לא ראיתי את עצמי חופשי לפסוק גם בשאלת
מכונית הוולבו, אשר היוותה את אחד מרכיביה של תביעת המערערים. לכאורה, ועל פי
הנאמר בהסכם, מכונית זו הייתה אמורה לשמש כבטוחה לפירעון התשלומים בהם התחייבו
המערערים על פי ההסכם, ולפיכך השבתה או חיוב המשיבים לשלם את תמורתה למערערים,
מותנה בתשובה לשאלה האחרת, אם המערערים מילאו אחר חיוביהם, ועל כך, כאמור, אין
בידי להשיב.
11. העניין האחרון עליו צריך היה לתת את הדעת, הוא
תביעתם של המערערים אשר הופנתה כנגד משיבים 4 ו5-, עורכי-הדין גוטרמן ואייל. אלה
אישרו כי תיקם של המערערים אשר הוחזק במשרדם אבד, אך כפי שכבר הובהר, ענין זה לא
גרם למערערים נזק, הואיל והם עשו שימוש בצילומים ועותקים של המסמכים שאבדו.
נותרה, איפוא, הטענה כאילו היה על משיבים 4
ו5- לדאוג לגורל הציוד אשר נותר בעסק, לפני שמפתחותיו נמסרו למשיבים.
לא נהיר לי על מה מתבססת אותה חובה שמייחסים
המערערים לפרקליטיהם מן העבר, במיוחד כאשר בפני בית המשפט נשמעה עדות שונה מפיו של
עורך-הדין אייל (ראה בעמ' 152), לאמור:
"הצעתי
להם (למערערים - א' א' לוי) לרוקן את החנות לא אמרתי להם איפה לשים את הציוד זה
בעיה שלהם. אני הצעתי לרוקן את החנות ולהחזיר את החזקה ריקה מכל חפץ".
לנוכח כל אלה, אינני סבור כי נפל פגם בהחלטתו
של בית המשפט לדחות את תביעת המערערים כנגד משיבים 4 ו5-, ואני שותף לדעה כי לא
היה מקום לפסוק למשיבים אלה הוצאות.
12. לסיכום, דעתי היא כי ראוי לקבל את ערעור
המשיבים (ע"א 3595/98) בחלקו, ובמובן זה שיתבטל החיוב אשר הושת עליהם בבית
המשפט המחוזי, ועמו יבוטל גם החיוב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. מאידך, אני
מציע לדחות את יתר חלקיו של ערעור המשיבים, וכך לנהוג גם בערעור אשר הגישו
המערערים (ע"א 3849/98), והערעור הנגדי שהוגש על ידי עוה"ד גוטרמן
ואייל.
לנוכח הנסיבות החריגות של ערעורים אלה, לא
סברתי כי יש מקום לעשות צו להוצאות.
ש
ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
לו דעתי נשמעה, הייתי מציעה להשאיר את
פסק-דינו של בית המשפט המחוזי על כנו ולא להתערב בו, באשר לא מצאתי בסיס להתערבות
בקביעות העובדתיות ובמסקנות המשפטיות של הערכאה הראשונה.
ש ו פ ט ת
הוחלט, ברוב דעות, כאמור
בפסק דינו של השופט א' א' לוי
ניתן היום, כ"ז בסיון
תשס"א 18.6.01).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 98035950.O08 /אז
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444