מוניב נסר אל דין נ. מרבק- בית מטבחיים בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3592/98 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' אנגלרד כבוד השופט א' ריבלין המערערים: 1. מוניב נסר אל דין 2. אטליז ויסאם בע"מ נ ג ד המשיבה: מרבק - בית מטבחיים בע"מ ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 22.4.98 בתיק ת"א 1133/93 שניתנה על ידי כבוד השופטת ש' וסרקרוג בשם המערערים: עו"ד א' זר בשם המשיבה: עו"ד א' עמיקם פסק-דין השופט א' ריבלין: המחלוקת 1. המערער, מנהלה של חברת אטליז ויסאם בע"מ (להלן: המערערת) עוסק בשיווק מוצרי בשר. המשיבה, מרבק - בית מטבחיים בע"מ, היא חברה העוסקת בשיווק סיטונאי של בשר ומוצריו. בשנת 1985 החל המערער לשווק חלקי בשר שאינם כשרים מתוצרת המשיבה. לאחר מספר שנים של קשרי מסחר בין הצדדים הודיע המערער למשיבה כי הוא מתכוון להקים לעצמו מחסן חדש, לאחסון בשר טרי, שיכלול מערכת קירור ויתאים לדרישות שמציבים השירותים הוטרינריים. בשיחותיו עם נציגי המערערים הוא ביקש לשמש כ"סוכנה הבלעדי", לשיווק בשר שאינו כשר, באזור הצפון. ביום 24.4.88 שיגרה המשיבה למערער מכתב אשר נחתם בידי מנהל המכירות של המשיבה, בשמה (להלן: המכתב). המכתב נושא את הכותרת "מחסן משנה חלוקת בשר טרי" וזו לשונו: "היות ואתה עומד לפתוח מחסן חדש כולל קירור גדול לאחסנת בשר טרי, הננו מאשרים בזה שהנך מקבל ממרבק בלעדיות למכור בשר טרי לכל אזור הצפון כולל המשולש, בתנאים המקובלים אצלנו 5% הנחה עבור כל קניה. כמו כן נבקשך לתת לנו ערבות כספית לפחות על סך 100,000 ש"ח או שיעבוד הציוד במחסן החדש - ברח' יוחנן הקדוש 21 - חיפה ובחנות בחיפה ברח' ה' 93. חלק ערבות הוא בלתי נפרד מהסדר זה". בכבוד רב "מרבק" בע"מ יצחק פסלר. סלע המחלוקת בין הצדדים נסב על נפקותו של המכתב. המערער רואה בו "הסכם בלעדיות" בר תוקף והוא טוען כי הצדדים נהגו על-פיו בפועל לאורך שנים. המשיבה טוענת לעומתו כי המדובר במסמך כוונות כללי גרידא, אשר מעולם לא השתכלל לכלל הסכם מחייב. 2. כיוון שהמשיבה הפרה, לדעת המערערים, את המוסכם, וכיוון שלטענתם נגרמו להם, כתוצאה מן ההפרה הזו, נזקים, עתרו המערערים לבית המשפט המחוזי בתביעה ליתן צו לאכיפת ההסכם. בתביעתם טענו כי בפועל נהגו הצדדים על-פי המוסכם, החל מן היום בו שוגר המכתב ועד תחילת שנת 1992, שאז הופרה ההסכמה. בשלב מאוחר יותר תיקנו את כתב התביעה שהגישו ועתרו גם למתן סעד כספי, כנגד המשיבה, בגין הנזקים שנגרמו להם לטענתם, כאמור. במהלך המשפט ביקשו המערערים להרחיב את חזית המחלוקת, ולטעון כי ההפרה אף קדמה למועד הנקוב בכתב התביעה, אלא, שהמשיבה לא נתנה הסכמתה לשינוי החזית ובית המשפט לא התיר להם את הדבר. פסיקת בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי תחם את המחלוקת שבין הצדדים בשלוש אלה: פועלו של המכתב מיום 24.4.88, שאלת ההפרה ושאלת הנזק. לעניין השאלה הראשונה, אימץ בית המשפט קמא את עמדת המשיבה, וקבע כי המכתב אינו אלא הצהרה כללית על כוונות, וכי הצהרה זו לא הבשילה לכלל הסכם. במכתב, כך פסק בית המשפט, חסרים תנאים מהותיים הדרושים להעלאתו לדרגת הסכם בר-תוקף. אין במכתב, כך נפסק, תיאור של סוג התוצרת, המופצת באופן בלעדי על-ידי המערערים, של כמויות התוצרת הנרכשת ושל מחיר הרכישה או, לחילופין, מנגנון לקביעתו. במכתב אין גם התייחסות, כך סבר בית המשפט קמא, לשיעור העמלה לה זכאים המערערים ואין בו הגדרה ברורה של אזורי ההפצה. המכתב גם הפר, לדעת בית המשפט, את עקרון ההדדיות משאין בו כל התייחסות להתחייבויות המערערים. על מידת המסוימות הנדרשת בהסכם מסוג זה, ביקש בית המשפט ללמוד מטיוטות של הסכמים, שהוחלפו בין הצדדים במסגרת משא ומתן שקיימו בשלב מאוחר יותר, במהלך ניסיון לחדש את ההתקשרות ביניהם. 4. הצדדים עצמם, כך סבור היה בית המשפט המחוזי, התעלמו מלכתחילה מן המכתב. קשרי המסחר ביניהם, כך נפסק, נתבססו על יחסי ספק-לקוח רגילים, והתנהגותם מלמדת כי לא הוכחה כל כוונה ליצור בפועל הסכם של "סוכנות בלעדית", לשיווק מוצרי המשיבה באמצעות המערערים. בית המשפט מציין כי המערערים נהגו לרכוש מוצרי בשר מבתי-מטבחיים אחרים ואף השתמשו בכך כאמצעי לחץ על המשיבה ליתן להם, לפרקים, הנחות נוספות במחיר הרכישה של מוצריה. המערערים עצמם, כך ציין בית המשפט קמא, ראו עצמם חופשיים לפעול על-פי שיקולים של כדאיות עסקית. כיוון שכך, רשאית היתה גם המשיבה לנהוג באופן דומה. בשל מסקנותיו אלה לא ראה בית המשפט המחוזי צורך להתייחס לשאלת ההפרה. עם זאת ראה בית המשפט לבחון גם את שאלת הנזק שהמערערים טענו לו, ובא לכלל מסקנה כי אפילו היתה הסכמה ואפילו היתה הפרה לא הוכח קיומו של נזק. 5. כנגד קביעות אלה יוצאים המערערים. לטענתם יש לראות במכתב "הסכם בלעדיות". בהסתמך על אותו הסכם, השקיעו, לטענתם, כספים רבים בעסקם. הצדדים פעלו בהתאם למוסכם - כך טוענים המערערים - ובכך נתנו ביטוי להסכמתם לקיומה של "סוכנות בלעדית". אשר לעובדה שנהגו לרכוש מוצרי בשר ממקורות אחרים, סבורים המערערים, כי בהעדר איסור מפורש על כך במכתב, קמה להם הרשות לנהוג כך, וקמה להם גם הזכות לדרוש מן המשיבה, במהלך קשרי המסחר ביניהם, להוזיל את מחיר הבשר. המערערים סבורים כי על בית המשפט היה לפסוק להם פיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם בעקבות ההפרה של ההסכם, ולחילופין, בגין "תחליף הודעה מוקדמת". היום הם טוענים כי עילת התביעה שלהם נסמכה גם על טענה של מצג שווא רשלני ועל עילת תביעה שעניינה עשיית עושר שלא במשפט. המשיבה, לעומתם, סומכת ידה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ומוסיפה על נימוקיו של בית המשפט את הטענה כי למכתב אין נפקות מטעם אחד נוסף - בשל שכלול בו תנאי מתלה - הפקדתה של ערבות - שלא נתמלא. דין הערעור להידחות. הסכם הבלעדיות 6. המכתב ששגרה המשיבה למערערים ביום 24.4.88 מבטא מפגש של אינטרסים בין המערערים למשיבה. באותה עת הגבירה המשיבה את קצב שחיטת הבשר, וכתוצאה מכך נצטברו ברשותה עודפים של חלקי בשר שאינם כשרים. היא נדרשה על ידי הרבנות לשווק מוצרים אלה לשוק הלא יהודי. באותה עת עצמה התעתד המערער להרחיב את עסקיו ולהקים מחסן חדש ובו בית קירור לאחסנת בשר טרי. הוא פנה למשיבה וביקש כי תעניק לו רשות בלעדית להפצת מוצריה. עובדות אלה, מוצאות ביטוי בפסיקתו של בית המשפט המחוזי: "... לאור הניסיון הטוב עם התובע ואי פיגור בתשלומים, הקמת המחסן מצד אחד, והגברת השחיטה, מצד שני, היה זה אינטרס משותף להרחיב המכירות לשם שיווקן באזור הצפון על-ידי התובע, כאשר הכוונה היתה לראות בו סוכן עיקרי בלעדי, לפחות, ככל שמדובר, בקונים אחרים, שאינם קונים של הנתבעת ו/או קונים פרטיים אחרים שהיקף קניותיהם היה מצומצם ביותר" (ההדגשות אינן במקור). אלא שכוונה זו לא הבשילה לכלל הסכם להפצה בלעדית. נראה אף כי בעיקרו של דבר, לצדדים היה עניין משותף בקיום קשרי מסחר "דואליים": הדוקים מצד אחד, אך מותירים, מצד אחר, לכל אחד מהם מרחב פעולה עסקי. 7. המכתב אינו נוקב במועד לתחילת ההתקשרות הבלעדית. הוא אינו נוקב במועד לסיומה. אין בו התייחסות מפורשת להתחייבויות המערערים ואין בו תאור ברור של אזורי ההפצה. בית המשפט קמא נתן אמון בעדויות המשיבה כי המכתב ששגרה בא להעיד על הצהרת כוונות ותו לא. הוא דחה את גרסת המערערים כי המכתב נועד לשמש הסכם של הפצה או של סוכנות בלעדיים. אכן, יש ומהתנהגות הצדדים לחוזה, או מהתנהגותו של אחד מהם, ניתן ללמוד על התחייבות חוזית משלימה המתווספת להסכמות שהועלו מפורשות על הכתב (ע"א 901/90 נחמיאס נ' קולומביה סחר ותעשיה בע"מ, פ"ד מז(1) 252, בעמ' 259; ע"א 588/87 פז גז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, (טרם פורסם)), אלא שבמקרה זה לא היה אף בהתנהגות הצדדים כדי להשלים את החסר. במכתב עצמו לא היה די כדי לשמש מסגרת כתובה שאל תוכה ניתן ליצוק תוכן משלים הנלמד מהתנהגותם של הצדדים. גם התנהגותם של הצדדים, אינה מבטאת כוונה ברורה לקיים את המתחייב מן ההתקשרות שהם טוענים לה. המערערים רכשו תוצרת בשר ממתחריה של המשיבה וניצלו את הבחירה הזו כדי ללחוץ על המשיבה להוריד מן המחירים שדרשה מהם. הם כלכלו את קשריהם העסקיים על-פי מידת הרווח שהיה צפוי להם בלא שראו בהתקשרות עם המשיבה מכשול לכך. בית המשפט המחוזי לא קיבל את טענתו של המערער כי הרכישות שביצע, בבתי-מטבחיים אחרים, נעשו בהסכמת המשיבה. אולם בין כך ובין כך, אין ספק כי בהתנהגותם לא בטאו המערערים רצון לקיים עם המשיבה התקשרות מסחרית מחייבת. המשיבה שווקה אף היא ממוצריה ללקוחות אחרים. "הסכם" ההפצה, שלא נקצב לו מועד, בא לכלל סיום עוד בטרם בא לכלל מימוש. ברגיל חזקה על גופים העוסקים במסחר רב היקף כי יתנו ביטוי משפטי נאות לכוונה לקיים ביניהם התקשרות עסקית מחייבת. הימנעות ממתן ביטוי מפורש לכוונה כזו, עשויה לתמוך במסקנה, אליה אכן הגיע בית המשפט קמא, במקרה זה, כי הצדדים בחרו דווקא בהתקשרות "פתוחה", שאינה מצדיקה את הסעדים שהמערערים עתרו להם. הנה כי כן, אין עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי לא הוכח קיומו של הסכם סחר מחייב בין המשיבה לבין המערערים. 8. למעלה מן הדרוש יאמר, כי אין עילה להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא, גם בשל קביעתו הנוספת כי המערערים לא השכילו להוכיח את טענתם כי נגרם להם נזק כלשהו בשל הפסקת ההתקשרות בינם לבין המשיבה. בית המשפט מצא כי היתה ירידה מתמדת ברכישות שביצעו המערערים מן המשיבה עוד קודם למועד ההפרה הנטענת על ידם. בית המשפט קבע גם, כי לא ניתן היה לבסס ממצאים כלשהם על חוות דעתו של מנהל החשבונות של המערערים. חוות דעתו של רואה החשבון מטעם המערערים נמצאה אף היא פגומה. המערערים לא הוכיחו, כך קבע בית המשפט קמא, את עיקר הנזק הנטען על ידם - בגין אובדן קונה פוטנציאלי. ממצאים אלה מעוגנים כולם בחומר הראיות ואין עילה להתערב בהם. התוצאה היא שדין הערעור להידחות. המערערים יישאו בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' ריבלין. ניתן היום, ט' בכסלו תש"ס (18.11.99). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98035920.W02/אמ