לי מעון בע"מ נ. אלי באקל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 359/99 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערת: לי מעון בע"מ נגד המשיבים: 1. אלי בקאל 2. אופיר בקאל 3. מיכל בקאל ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים, בת.א. 22994/97, בש"א 5080/98, מיום 3.1.99, שניתנה על ידי כבוד השופט יצחק מילנוב בשם המערערת: עו"ד ניסן מגיורא פסק-דין 1. ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' מילנוב) מיום 3.1.99, בה סירב לפסול עצמו מלישב בדין בעניינה של המערערת. 2. המערערת נתבעת על ידי המשיבים בבית משפט השלום בירושלים. המערערת פנתה לבית המשפט וביקשה את פסילתו מלישב בדין. טענתה היתה, כי מנהלה ובעל 90% ממניותיה - הוא מר שמעון רפאלי (שיקרא להלן: רפאלי), הכיר ומכיר את השופט מילנוב מימים ימימה וכי פועל יוצא של היכרות זו הינה עויינות ומתח בין כב' השופט ובין רפאלי. מטעם זה סברה המערערת, כי קיים חשש ממשי למשוא פנים בהמשך ניהול התביעה כנגדה, בפני כב' השופט מילנוב. 3. ההיכרות הנטענת בין כב' השופט ובין רפאלי, מבוססת בעיקרה על תקופת היות השופט מתמחה ועורך דין. רפאלי טוען, כי כבר עת עבד השופט כמתמחה, התעורר מתח בינו ובין רפאלי, שהיה לקוח במשרד בו אומן השופט. לאחר מכן, כך נטען, פנה השופט לרפאלי, כעורך דין, וביקש לייצגו. רפאלי סירב לעשות כן, לאור היכרותם הקודמת. בהמשך, מונה השופט - עדיין בהיותו עורך דין - כבורר בסכסוך בין רפאלי ואחר. רפאלי טוען, כי בתחילה לא הסכים למינוי הבורר - גם הפעם בשל היחסים בין הצדדים - ומשהסכים, התחרט על כך, שכן כב' השופט התנהג כלפיו בעויינות ולבסוף פסק כנגדו. רפאלי הוסיף, כי בעקבות הפסיקה בבוררות פרץ בינו ובין השופט ויכוח קולני, במהלכו אף קילל את השופט. רפאלי הוסיף, כי עויינותו של כב' השופט כלפיו נמשכה גם לאחר מינויו כשופט, זאת עת הופיע בפניו רפאלי, בשבתו כבית משפט לתביעות קטנות. רפאלי טען בהליך זה לפסילת בית המשפט. בקשתו נדחתה וערעור שהוגש עליה לא נדון בשל האיחור בהגשתו. סיכומם של אירועים אלו, טען רפאלי, הקים ומקים חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת בית המשפט מלישב בדין. 4. בהחלטתו מיום 3.1.99 דחה בית המשפט את בקשת הפסילה. בית המשפט ציין, כי לא הוכח הקשר שבין רפאלי ובין המערערת, אך מוכן הוא להניח כי זה אכן קיים. לגוף הדברים, הכחיש השופט כל דעה קדומה או עויינות כלפי רפאלי. השופט לא הכחיש את היכרותו עם רפאלי עת היה עדיין מתמחה. בה בעת, לדבריו, לא היתה כל עויינות ביחסים אלה. השופט הכחיש מכל וכל כי פנה אל רפאלי בבקשה לייצגו. השופט גם הכחיש את קיומו של אותו ויכוח בינו ובין רפאלי, לאחר מתן פסק הבורר. בעניין זה הוסיף כב' השופט, כי רפאלי לא מצא לנכון להעלות טענות אלה כנגד פסק הבורר או להביא לביטולו. כב' השופט הדגיש עוד, כי אין בפסיקתו בתיק שנדון בפניו, ושרפאלי היה צד לו, משום משוא פנים אלא פסיקה לגופו של עניין. בשולי החלטתו ציין עוד בית המשפט, כי: "מתוך כובד האחריות המוטלת עלי אני קובע בצורה ברורה וחד משמעית כי לא קיים כל חשש ממשי למשוא פנים (לא קיים חשש כלל) וכי אני בטוח ביכולתי לדון בעניינו של מר רפאלי ובעניין חברת לי מעון בע"מ [המערערת - א.ב.] כפי שעשיתי בבוררות ובתביעה הקטנה ללא פניות, ללא משוא פנים, ובאופן אובייקטיבי מוחלט". 5. על החלטה זו מונח בפני ערעור. לערעור צורף תצהיר של מר רפאלי, בו חוזר הוא על טענותיו בפני הערכאה הראשונה. בערעורה בפני, חזרה המערערת על טענותיה בפני הערכאה הראשונה. הודגשה בפני במיוחד העובדה שעניינה מסכת המאמצים שנעשו בעבר - ונעשים כיום - על ידי רפאלי, שלא לידון בפני כב' השופט מילנוב (לרבות הגשת ערעור על פסילה בבית משפט לתביעות קטנות). המערערת הדגישה בפני את חומרת ההתבטאויות בהן מדובר (לטענתה); את מורכבות היחסים שבין הצדדים ומשכם, ואת העובדה, שחלק ניכר מן העובדות כלל לא מוכחש על ידי כב' השופט, כך שיש מקום לסבור ולאשש את טענותיה, גם כלפי אותו חלק עובדתי המוכחש על ידי שופט הערכאה הראשונה. 6. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המערערת, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. יאמר ראשית, כי מאמציו של מר רפאלי להביא לפסילתו של כב' השופט מילנוב אינם יכולים להוות עילה לפסילתו, שכן הם משקפים, לכל היותר, את תחושתו הסובייקטיבית של מר רפאלי, להבדיל מנתונים אובייקטיביים שיש בהם חשש ממשי למשוא פנים. שנית, מרבית האירועים שאירעו - אם אירעו - אינם מקימים חשש ממשי למשוא פנים. מתן פסק דין שלא לטובת בעל דין אינה עילה לפסילתו, כמו גם מתן פסק בוררות מעין זה. אשר לטענות לעניין העויינות בהיות השופט מתמחה - ובייחוד באירוע הויכוח שלאחר פסק הבוררות - הרי שאלו מוכחשים מכל וכל על ידי השופט. גם גירסת רפאלי לעניין פנייתו של השופט אליו דווקא, מוכחשת מכל וכל. במצב זה, ההנחה הינה כי התשתית העובדתית המוצגת על ידי השופט היא הנכונה, בעוד שעל הטוען לפסלות הנטל להפריך הנחה זו (ראו: ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). רפאלי - וכל שכן המערערת - לא עמדו בנטל זה, לא בפני הערכאה הראשונה ולא בערעור. משכך הם פני הדברים, דין הערעור להידחות. משכך פסקתי, אין אני נצרך להכריע בשאלה המעניינת - שלא הועלתה בפני - ועניינה "הרמת המסך" שבין עילת הפסלות כלפי רפאלי, ובין עילת הפסלות כלפי החברה המערערת. ניתן לטעון לכאורה, כי גם אם קיימת עילת פסלות כלפי רפאלי, אין היא מתקיימת מניה וביה כלפי החברה. אין אני נצרך להכריע בשאלה זו וניתן להשאירה בצריך עיון לעת מצוא. כך, שכן גם אם היה רפאלי עצמו צד להליך במקרה שבפני, לא קם לו חשש ממשי למשוא פנים המצדיק פסילת השופט מלישב בדין. הערעור נדחה. ניתן היום, ד' באייר התשנ"ט (20.4.99). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99003590.A01/דז/