"מקורות" חברת מים בע"מ נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 359/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 359/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרים: 1. "מקורות" חברת מים בע"מ 2. המזכירות הארצית של ארגון עובדי חברת מקורות 3. שח"מ - שירותים חשמליים מכניים חברה בת של מקורות חב 4. 1824 עובדים המפורטים ברשימה המצורפת לעתירה זו נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. "קרן מקפת" מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ 3. מדינת ישראל-היועץ המשפטי לממשלה 4. ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל עתירה למתן צו-על-תנאי בשם העותרים: עו"ד בעז בן צור בשם המשיבה 2: עו"ד אשר חלד; עו"ד אלישע שור; עו"ד ירון לסטרל בשם המשיבה 3: עו"ד קובי אמסלם בשם המשיבה 4: עו"ד דורון יפת פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בפנינו עתירה להורות על ביטולו של פסק-דין של בית-הדין הארצי לעבודה ולקבוע כי הסכם שנחתם בין העותרים לבין משיבה 2 (להלן: "קרן מקפת") ומקנה לעותרים יתרון על פני עובדים אחרים המבוטחים בקרן, תקף. קרן מקפת מבטחת את העותרים, הנמנים על עובדי וגמלאי מקורות ושח"ם (להלן: "עובדי מקורות"), מכוח הסכם שנחתם בשנת 1960 (להלן: "הסכם 1960"). בהסכם זה נקבע כי המשכורת הקובעת לחישוב הזכויות הפנסיוניות, תהא משכורתו האחרונה של העובד, כפי שהיה נהוג בתקנונה של הקרן באותה העת. דא עקא, שבשנת 1981 תוקן תקנונה של קרן מקפת ונקבע כי המשכורת הקובעת לעמיתים חדשים תחושב על פי "שיטת הממוצעים" (חישוב המשכורת הקובעת כממוצע משכורותיו של הגמלאי במשך כל תקופת עבודתו). בשנת 1988 תוקן התקנון בשנית ונקבע כי "שיטת הממוצעים" תהא שיטת חישוב המשכורת הקובעת לכלל העמיתים. ביום 1.1.1988 נכנסה לתוקף תקנה 41כו לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964 הקובעת: "זכויות וחובות העמיתים בקופת גמל לקיצבה לא ייקבעו אלא בתקנונה; לעניין זה, 'זכויות העמיתים' – לרבות הגדרת הזכאים והזכאויות, שיטת חישוב השכר הקובע, שיטת הצמדת הקיצבה, רכיבי שכר שכר הנכללים בבסיס הקיצבה ומועד תשלום הקיצבה. קופת גמל לקיצבה לא תקנה לעמיתיה זכויות מעבר לקבוע בתקנונה, אף אם שולם עבורם" (ההדגשה הוספה). לאור תקנה זו, ביקשה קרן מקפת ליישם את תקנונה גם ביחס לעובדי מקורות, ובפרט לחשב את המשכורת הקובעת לגמלה לפי "שיטת הממוצעים". לאחר משא ומתן בין הצדדים, אשר הבשיל לכדי הסכם ביום 28.1.1990 (להלן: "הסכם 1990"), הוסכם כי המשכורת הקובעת של עובדי מקורות שהחלו את עבודתם לפני 1.4.1984 תהא משכורתם האחרונה, ואילו שאר עובדי מקורות – משכורתם הקובעת תחושב על-פי "שיטת הממוצעים". 2. בראשית 1993 חדלה קרן מקפת לקיים את הוראות הסכם 1990 ועל כך הגישו העותרים תביעה לבית-הדין האזורי לעבודה תל-אביב (ע"ב 600444/94). עם זאת, בטרם הוגש כתב-הגנה בתיק, הגיעו הצדדים ביום 1.2.1995 להסכם פשרה – אשר אושר על-ידי בית-הדין וקיבל תוקף של פסק-דין – ולפיו קרן מקפת תשלם לעובדי מקורות פנסיה לפי השיטה לה טוענת מקורות (להלן: "הסכם 1995"). כנגד כך, התחייבה מקורות להעביר לקרן מקפת אחוז נוסף מעל דמי התגמולים הרגילים וכן סכום חד פעמי של 2,255,522 ש"ח. עוד נקבע, כי מכל תשלום שישולם על ידי קרן מקפת לגמלאי מקורות, ינוכו שלושה אחוזים. הסדרים אלו נועדו, בעיקרם, להשגת איזון אקטוארי בקרן. הסכם 1995 כלל גם מנגנון להשבת הסכומים לכשהתביעה תתברר, בהתאם לקביעת בית-הדין. לאחר חתימת הסכם 1995 התנהלו מספר ישיבות תזכורת בתיק, במהלכן הודיעו הצדדים כי הם מצויים במשא ומתן שנועד לפתור את הסכסוך ביניהם, וכן כי הם ממתינים למוצא פיו של בית הדין בפרשה אחרת שהתבררה בפניו, והכוונה היא לתב"ע נא/728-6 אליאב נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ (לא פורסם). באותה פרשה דן בית-הדין בתביעתם של גמלאים, עובדי בנקים שונים, שהצטרפו כחברים לקרן מקפת מכוח הסכם לבר-תקנוני, אשר קבע כי המשכורת הקובעת תחושב על פי שיטת "המשכורת האחרונה". הסכם זה אף העיד על עצמו כי בכל סתירה בינו לבין תקנון קרן מקפת – ידו על העליונה. בית-הדין פסק לחובת העובדים, וקבע כי דווקא תקנונה של הקרן הוא אשר גובר. ערעור שהוגש לבית-הדין הארצי לעבודה (ע"ע 629/97 אליאב נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ, פד"ע לו 721), נדחה, ואף עתירה שהובאה בפני בית-משפט זה באותו עניין נדחתה (בג"צ 6460/02 אליאב נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם) (להלן: "עניין אליאב")). בית-משפט זה קבע, כי בתחרות בין תקנון קרן פנסיה לבין חוזה לבר-תקנוני – ידו של הראשון על העליונה ואין לאכוף את תניות החוזה. קביעה זו נסמכה על מהותה של קרן פנסיה כגוף בעל יסוד חברתי המתבסס על שוויון וערבות הדדית בין חבריה. על אף האמור, הוסיפה קרן מקפת לכבד את הוראותיו של הסכם 1995, וחדלה מכך רק בעקבות חקיקתו של פרק ז'1 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981, אשר התקבל במסגרת חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו- 2004), התשס"ג-2003. תיקון זה הוציא אל הפועל תוכנית הבראה לקרנות פנסיה אשר היו נתונות במשבר פיננסי ובינן קרן מקפת. בין היתר, נקבע כי לקרנות אלו ימונה "מנהל מיוחד" תחת ההנהלה הקיימת, וכי תקנוני הקרנות יוחלפו בתקנון אחיד. ביום 22.7.03 מונה מנהל מיוחד לקרן מקפת, וביום 1.10.03 נכנס לתוקף התקנון האחיד אשר קבע כי המשכורת הקובעת לגמלה תחושב לפי "שיטת הממוצעים". נוכח האמור, ולאור העובדה כי קרן מקפת החילה את הוראות התקנון האחיד על גמלאי מקורות, שבו העותרים ופנו לבית-הדין האזורי בבקשה כי יחדש את בירורה הענייני של התביעה שהיתה תלויה ועומדת. בית-הדין דחה את תביעתם של העותרים בהתבסס על הכרעתו של בית-משפט זה בעניין אליאב. 3. על הכרעתו זו של בית-הדין האזורי ערערו העותרים לבית-הדין הארצי לעבודה (ע"ע 448/06 "מקורות" חברת מים בע"מ נ' "קרן מקפת" מרכז לפנסיה ותגמולים, אגודה שיתופית בע"מ (בניהול מיוחד) (טרם פורסם)). בית-הדין הארצי, בפסק-דין מקיף וממצה, שהוא נושא העתירה שבפנינו, דחה את הערעור בקובעו כי אין הבדל מהותי בין המקרה דנן לעניין אליאב. נקבע, כי עקרון השוויון מחייב שקרן הפנסיה תעניק תנאים פנסיונים זהים לחבריה, וכי אין בכוחו של הסכם לבר-תקנוני להכשיר סטייה מעיקרון זה. כיוון שהתשלומים לקרן מקפת מכוח הסכם 1995 נועדו לכסות את "התחייבויותיה של הקרן כלפי קבוצת הגימלאים הנדונה עד תום תקופת תוקפו הצפויה של ההסכם" (מכתב קרן מקפת מיום 12.02.95), ומאחר ולא הוכח כי חברותם של עובדי מקורות בקרן מקפת הביאה אותה לעודף אקטוארי – כטענתם – הרי שהענקת זכויות יתר לעותרים לעומת חברים אחרים בקרן – אף אם הדבר נעשה מכוח חוזה – פוגעת בעיקרון השוויון ואינה חוקית. 4. כעת מבקשים העותרים כי בית-משפט זה יורה על ביטול הכרעתו של בית-הדין הארצי לעבודה, ויקבע כי הסכם 1990 שריר וקיים. לטענתם, יש לאבחן בין עניין אליאב למקרה דנן בו מדובר בהסכם פשרה שנכרת בניגוד לתקנון קיים. עוד מבהירים העותרים, כי בעניין אליאב דובר בתנייה חוזית שנועדה להגביל את כוחה של קרן הפנסיה לשנות את תקנונה בעתיד, ואילו במקרה דנן אין ההתנייה החוזית מגבילה את יכולתה של הקרן לשנות את תקנונה, אלא קובעת דרך חישוב שונה מזו שנקבעה בתקנון. 5. לאחר שעיינתי בעתירה ובתשובות לה הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות על הסף. הלכה מושרשת היא כי בית-המשפט הגבוה לצדק יתערב בהחלטותיו של בית-הדין הארצי לעבודה, רק במקרים בהם נתגלתה בהכרעתו של בית-הדין טעות משפטית מהותית, אשר הצדק מחייב את תיקונה (בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693; בג"צ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(6) 810). בית-הדין לעבודה הוא הגוף האמון על משפט העבודה בישראל, ואל לו לבית-המשפט הגבוה לצדק לשים עצמו בנעליו ולהחליף את שיקול-דעתו בזה שלו. התערבות בהכרעותיו של בית-הדין תיעשה רק באותם מקרים ייחודיים, בהם נמצא כי הדין פותח או יושם באורח שגוי המחייב התערבות. העתירה שבפנינו אינה נמנית עם מקרים אלה. בית-המשפט הגבוה לצדק כבר נדרש לסוגיה העקרונית, וקבע את ההלכה בעניין אליאב – הוראות התקנון גוברות על תניות חוזית לבר-תקנוניות. כך כאשר מדובר בתניה שנועדה להגביל את יכולתה של קרן הפנסיה לשנות את תקנונה בעתיד, וכך כאשר מדובר בתניה הסותרת את הוראות התקנון הקיים. משכך הם פני הדברים, הרי שמדובר ביישום של הלכת אליאב במקרה הפרטני, ולא קמה עילה להתערבותנו בהכרעתו של בית-הדין. העתירה נדחית על הסף. העותרים ישלמו לכל אחת מהמשיבות 2 ו-3 את שכר-טרחת באי-כוחן, בסך 10,000 ש"ח. ניתן היום, י"ג באייר התשס"ז (01.05.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07003590_O05.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il