שרית קדוש נ. גנדלר יפים

10 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3589/23 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט ח' כבוב המערערים: 1. שרה קדוש 2. שרה נכסים יזמות והשקעות בע"מ 3. יעקב קדוש נ ג ד המשיבים: 1. יפים גנדלר 2. עתידה גנדלר 3. ב.ט. להשקעות בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת (השופט י' אברהם) אשר ניתן ביום 14.3.2023 בת"א 57362-01-19 בשם המערערים: עו"ד אפרים דמרי בשם המשיבים 1-2: עו"ד יוסי עקיבא פסק-דין השופט א' שטיין: הערעור לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת (השופט י' אברהם) אשר ניתן ביום 14.3.2023 בגדרי ת"א 57362-01-19. בפסק דין זה קיבל בית משפט קמא בחלקה את תביעתם של המשיבים 2-1, מר יפים גנדלר וגב' עתידה גנדלר (להלן, במאוחד: גנדלר), וקבע כי מחצית הזכויות במקרקעין הידועים כגוש 15027 חלקה 8 (להלן: חלקה 8) שנרכשו במסגרת הסכם פשרה על-ידי המערערת 2, שרה נכסים יזמות והשקעות בע"מ (להלן: חברת שרה), או על-ידי המערערת 1, גב' שרה קדוש (להלן: שרה), נרכשו עבור המערער 3, מר יעקב קדוש (להלן: יעקב) והן שייכות לו. כן נקבע כי זכויותיו של יעקב תהיינה בנות-מימוש בהליכי הוצאה לפועל שמנהלים נגדו גנדלר. כמו כן קיבל בית משפט קמא את תביעתם של גנדלר לסעדים נוספים מבלי לפרטם אחד לאחד, בקבעו: "אני נעתר ליתר הסעדים המבוקשים בסעיף 38 לתביעה" (להלן: סעדי סעיף 38). העובדות ואלה העובדות הדרושות לענייננו. גנדלר הם נושיו של יעקב בהתאם לפסק דין שניתן בת"א (שלום ת"א) 9859-12-12, ואשר הוגש לביצוע בהוצאה לפועל (תיק הוצל"פ 25-01436-14-8). חובו של יעקב לגנדלר נאמד בסך של כמיליון ש"ח, וזאת נכון למועד הגשת התביעה נושא הערעור. שרה היא גרושתו של יעקב, אשר הייתה נשואה לו עד לשנת 2013. חברת שרה הינה חברה בבעלות מלאה של שרה. כחלק מניסיונותיהם של גנדלר לגבות את חובו של יעקב, הגישו גנדלר תביעה נגד המערערים שלפנינו, ביחד עם נתבעים נוספים (ת"א (מחוזי נצרת) 15905-03-15), ובה ביקשו, בין היתר ולענייננו, להכריז על יעקב כמחזיק בזכות הבעלות בנכסים שונים אשר רשומים על שמה של שרה או של חברת שרה. ביום 20.6.2017, לאחר שכתב הגנתם של המערערים נמחק עקב מחדלים דיוניים מתמשכים, ניתן פסק דין נגד המערערים בו נקבע כי מספר נכסים, ובהם, לענייננו, מלון בוטיק "אחוזת האושר" (להלן: המלון), אשר ניצב על המקרקעין הידועים כגוש 15027 חלקה 7 (להלן: חלקה 7), "הינם בבעלותו הבלעדית של הנתבע מס' 1 [יעקב – א.ש.] למרות רישומם ע"ש נתבעת מס' 2 [שרה – א.ש.] ו/או נתבעת מס' 5 [חברת שרה – א.ש.]" (להלן: פסק הדין הראשון). על פסק הדין הראשון לא הוגש ערעור – זאת, בניגוד לעדויותיהם של יעקב ושרה בבית משפט קמא. גנדלר פעלו למימוש זכויותיו של יעקב במלון, אולם לימים התברר כי המלון לא ניצב על חלקה 7 לבדה אלא גם על החלקה הסמוכה לה: היא חלקה 8 אשר רשומה בבעלות המשיבה 3, חברת ב.ט. להשקעות בע"מ (להלן: חברת ב.ט.). לאחר בירורים שונים שערכו גנדלר, נודע להם כי ביום 30.5.2018 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בתביעה שהגישה חברת שרה נגד חברת ב.ט. בקשר עם חלקה 8 (להלן: הסכם הפשרה). הסכם הפשרה הינו למעשה הסכם מכר, אשר נכרת בין חברת ב.ט. למערערים דכאן, ובמסגרתו הסכימו הצדדים, בין היתר ולענייננו, על מכירת חלקה 8 לחברת שרה. על-אף שבהסכם הפשרה חברת שרה היא הרוכשת של המקרקעין, והיא אשר מתחייבת לשלם את תמורתם, ההסכם מתייחס בהרחבה גם ליעקב. בין היתר, קובע הסכם הפשרה כי יעקב ערב באופן אישי להתחייבותה של חברת שרה לשלם לחברת ב.ט. את התמורה בגין רכישת חלקה 8. לאחר שנודע לגנדלר אודות הסכם הפשרה, הגישו השניים את תביעתם לבית משפט קמא. בתביעה זו, ביקשו גנדלר מבית המשפט את הסעדים הבאים: (1) להצהיר כי יעקב הוא זה שהתקשר בהסכם הפשרה עם חברת ב.ט. ועל כן הינו זכאי להיות הבעלים היחיד של חלקה 8; (2) ככל שלא הושלם תשלום התמורה לפי הסכם הפשרה, למנות את בא-כוחם של גנדלר ככונס נכסים לשם השלמת הסכם הפשרה; (3) וכן סעדים נוספים, אשר כונו לעיל "סעדי סעיף 38", ואשר נמחקו בהסכמה על-ידי גנדלר (ראו: פסקאות 26.ג.-26.ד. לפסק הדין קמא). בכתב התביעה נטען כי יעקב פועל באופן אקטיבי על-מנת להבריח את נכסיו מנושיו, ולשם כך הוא מסתייע בחברת שרה בתור חיץ בין נכסיו לנושיו. כך עשה יעקב ביחס לנכסים נושא פסק הדין הראשון וכך נעשה גם ביחס לחלקה 8, אשר נרכשה בפועל על-ידי יעקב ונרשמה על שמה של חברת שרה רק לשם הברחת הנכס מנושיו של יעקב. מנגד, טענו המערערים כי הנכס נרכש בפועל על-ידי חברת שרה ושליעקב אין כל קשר לנכס. חברת ב.ט. לא הגישה כתב הגנה מטעמה, וביחס לחלקה בתובענה הסכימו הצדדים להסדר דיוני לפיו חברת ב.ט. תכבד את הכרעת בית המשפט בתובענה, ובכפוף לכך תיהפך לנתבעת פורמלית (ראו: סעיף 50 לפסק הדין קמא). הצדדים הגישו את ראיותיהם, נחקרו על תצהיריהם, הגישו סיכומים בכתב, ולאחר מכן ניתן פסק הדין קמא. אקדים ואומר כי בית משפט קמא קבע כי יעקב ושרה שיקרו במצח נחושה בעדויותיהם ובתצהיריהם בנוגע לסוגיות שמצויות בליבת המחלוקת. כך, ובין היתר: (1) יעקב הצהיר כי אין לו זיקה לחלקה 8, בעוד שבפועל יעקב ערב בהסכם הפשרה לתשלום התמורה בקשר עם רכישת חלקה 8, ואף הצהיר שהשקיע בחלקה 8 מיליוני שקלים; (2) יעקב הצהיר כי אינו ערב לרכישת חלקה 8 על-ידי חברת שרה, בניגוד לאמור ב"רחל בתך הקטנה" בהסכם הפשרה עליו חתם; (3) יעקב הצהיר כי לא השקיע סכומים משמעותיים במלון, בעוד שבתובענה אחרת העיד שהשקיע במלון שמונה מיליון ש"ח; (4) יעקב ושרה הצהירו כי המלון כולו בנוי על חלקה 8, אולם בהקשר אחר הצהירו כי המלון בנוי גם על חלקה 7; (5) שרה הצהירה הצהרות סותרות בנוגע לשאלה האם כתובתה של חברת שרה זהה לכתובת ביתה הפרטי; (6) שרה הצהירה כי היא מודעת להשקעתו של יעקב במלון, ולאחר מכן הצהירה כי היא אינה מודעת להשקעה האמורה. התרשמותו של בית משפט קמא מיעקב ושרה הייתה כה שלילית, עד כי בית משפט קבע ביחס ליעקב כי "מדובר באדם שאינו דובר אמת, וזאת, בלשון המעטה" (פסקה 112 לפסקה הדין קמא); ואילו ביחס ליעקב ושרה נאמר כי "התרשמותי לגבי מהימנות עדויותיהם של שרה ויעקב היא שלילית ביותר ולא מצאתי על כן ליתן בהן אמון כלשהו בנוגע להצהרותיהם לגבי אי היותו של יעקב מעורב כבעלים סמוי בעסקי שרה או בעסקי חברת שרה". לגופם של דברים נקבע כי עלה בידי גנדלר להוכיח במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי כי חלקה 8 אכן נרכשה על-ידי חברת שרה עבור יעקב. קביעה זו נסמכה, בין היתר, על כך שגנדלר הצליחו להוכיח כי ליעקב חובות רבים, והוא הבריח נכסים באמצעות חברת שרה על-מנת להתנער מחובות אלה. כן הוכח, באמצעות הצהרותיו של יעקב עצמו בהליכים קודמים, כי יעקב השקיע באופן אישי מיליוני שקלים בפיתוחה של חלקה 8, ואף ערב באופן אישי לרכישת החלקה על ידי חברת שרה. נקבע כי יש בראיות אלה כדי להוכיח את מעורבותו של יעקב ברכישת חלקה 8. בית משפט קמא קבע כי אכן לא הוצגה ראיה פוזיטיבית בדבר היותו של יעקב הרוכש האמיתי של חלקה 8, אולם נקבע כי במקרים בהם מדובר בניסיון להבריח נכסים "הדעת נותנת" שראיות ישירות כאלה לא תימצאנה, ולמצער, שיהא קשה להשיגן. כן קבע בית משפט קמא כי אין להסתמך על תצהירו של המשיב 1, שהיה בעיקרו עדות מפי השמועה. משכך הוא, בית המשפט קבע את ממצאיו בהסתמכו על המוצגים אשר הוגשו על-ידי גנדלר ואשר נמצאו קבילים בהתאם לדיני הראיות. בנוגע לעדויות ולראיות אחרות, אשר באו מטעמה של שרה בכל הקשור למקור המימון של רכישת חלקה 8 – בית המשפט קבע כי מסכמים רבים שהוצגו בפניו אינם קריאים ואינם מאפשרים לו לזהות את מקור הכספים שלטענת שרה שולמו לחברת ב.ט. כמו-כן, שרה לא זימנה לעדות את הגורמים מהם לוותה, לטענתה, כספים לטובת רכישתה של חלקה 8, על-אף שעדותם הייתה חיונית לזיהויו של הלווה האמיתי: שרה, חברת שרה או יעקב. מחדל זה צרם במיוחד נוכח הודאתה של שרה לפיה יעקב היה מעורב בכל ההלוואות שקיבלה, כשאחת ההלוואות ניתנה על ידי קרובת משפחתו של יעקב. לבסוף, קבע בית משפט קמא כי למרות עדותה של שרה לפיה היא ויעקב פרודים כבר משנת 2000, בפועל הם מקיימים פעילות פיננסית "משולבת ומאוחדת כוחות" – זאת, בפרט בנוגע לניהול נכסי חלקה 8. נוכח קביעותיו האמורות, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי גנדלר עמדו בנטל השכנוע המוגבר, אשר חל עליהם בהוכחת תרמית, והוכיחו כי יעקב הוא הבעלים האמיתי של חלקה 8, על-אף האמור בהסכם הפשרה. עם זאת, נקבע כי לא הוכח שבעלותו של יעקב הינה בלעדית, אלא שיעקב ושרה פעלו יחדיו לרכישת חלקה 8 בשותפות מלאה. בהתאם לכך קיבל בית משפט קמא את התביעה בחלקה והצהיר כי מחצית הזכויות בחלקה 8 נרכשה עבור יעקב וזכויותיו אלה תהיינה בנות-מימוש בהליכי ההוצאה לפועל אשר מנהלים נגדו גנדלר. כן קבע בית משפט קמא כי הוא "נעתר ליתר הסעדים המבוקשים בסעיף 38 לתובענה" – וזאת כדי חלקו של יעקב בחלקה 8. לבסוף, בית המשפט קבע כי המערערים יישאו בהוצאות גנדלר בסך של 40,000 ש"ח. נגד פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו, ולצדו הונחה בקשה לעיכוב ביצוע. בהתאם להחלטתי מיום 8.6.2023, המשיבים הגישו את תשובותיהם לערעור ולבקשה לעיכוב-ביצוע. חברת ב.ט. לא השיבה לערעור. טענות הצדדים עיקר טענות המערערים נסובות על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. לטענת המערערים, גנדלר לא עמדו בנטל להוכיח תרמית – כל שכן נוכח הקביעה לפיה תצהירו של המשיב 1 הוא בגדר עדות שמועה בעיקרו. המערערים התייחסו לקביעות עובדתיות קונקרטיות שקבע בית משפט קמא וביקשו לחלוק עליהן; בפי המערערים גם טענות משפטיות, כדלקמן: (1) בית משפט קמא שגה כשקבע שהסכם הפשרה הינו הסכם פיקטיבי למראית עין; (2) מעבר לכך שהדבר לא הוכח מהבחינה העובדתית, בית המשפט לא יכול היה ליתן תוקף להסכם הפשרה ולקבוע, בד-בבד, שהוא למראית עין, שכן הסכם למראית עין הוא הסכם בטל; (3) מכיוון שהסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין, בית משפט קמא לא היה מוסמך לדון בתוקפו ולקבוע שההסכם הוא פיקטיבי – זאת, מאחר שמשמעותה של קביעה זו היא שפסק הדין שנתן תוקף להסכם הוא פסק דין פיקטיבי; וכן (4) בית המשפט העניק לגנדלר את סעדי סעיף 38, אשר נמחקו מכתב התביעה. בתשובתם לערעור, טענו גנדלר כי הערעור נסוב בעיקרו על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא אשר נטועות היטב בחומר הראיות. גנדלר סמכו אפוא את ידיהם על האמור בפסק הדין. דיון והכרעה לאחר עיון במסמכים שלפניי, אציע לחבריי שנכריע בערעור על יסוד הכתובים שהונחו לפנינו – זאת, בהתאם לתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. לגופם של דברים, אציע לחבריי שנדחה את הערעור בעיקרו, למעט החלק אשר מתייחס לסעדי סעיף 38, שכאמור נמחקו מכתב התביעה ועל כן נפסקו לטובת גנדלר מפאת שגגה. ואלה הם נימוקיי. אפתח בכך שלא ראיתי מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אשר נטועות היטב בחומר הראיות שעמד לפניו, ואשר מבוססות, בין היתר, על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים שהעידו לפניו. הלכה היא עמנו כי "בית המשפט שלערעור לא יטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה המבררת והמבוססים על מארג הראיות ושמיעת העדויות לפניה באופן בלתי אמצעי" (ראו, מני רבים: ע"א 8329/16 טרנס אטלס בע"מ נ' אליהו פרחי בדי ריפוד בע"מ, פסקה 16 והאסמכתאות שם (4.6.2018)). המערערים לא הציגו כל טעם שבעטיו ניתן – קל וחומר, ראוי – לסטות מכלל זה; ומשכך, ברי הוא כי אין מקום להתערבותנו בקביעות העובדתיות שבפסק הדין קמא. בעניין זה אציין כי אני מוצא טעם לפגם בכך שבעלי דין אשר שיקרו במצח נחושה בתצהיריהם ועל דוכן העדים, וביקשו להיבנות משקריהם, מבקשים כעת לערער על קביעות עובדתיות נחרצות אשר נקבעו על ידי בית משפט קמא לאור העובדה שהם שיקרו (השוו: ע"א 6460/21 פרץ נ' כהן, פסקאות 60-53 (18.6.2023) (להלן: עניין פרץ); וכן ע"א 2610/23 אזוגי נ' עוה"ד עופר שפירא ועוה"ד רז מנגל בתפקידם כמנהלים מיוחדים של החברה אמ. איי. אס. ווי נכסים והשקעות בע"מ (בפירוק), פסקאות 53-47 (3.7.2023) (להלן: עניין אזוגי)). בכל הנוגע לטענותיהם המשפטיות של המערערים, הנני סבור כי מקורן בסיווגו המוטעה של מצב הדברים החוזי שלפנינו כ"חוזה למראית עין"; ואפרט. חוזה למראית עין מתקיים בסיטואציה הבאה: צדדים לחוזה מציגים כלפי חוץ מצג לפיו הם כרתו ביניהם חוזה מחייב, כאשר הם מסכימים ביניהם, בעת כריתת החוזה, שהחוזה לא יחייבם. כפי שקבע בעניין זה השופט א' ברק: "בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה. נמצא, כי מתקיימות בעניין זה שתי מערכות משפטיות. המערכת האחת, החיצונית והגלויה, הקובעת הסדר מסוים המוסכם על הצדדים, והמערכת השנייה, הפנימית והנסתרת, המבטלת בהסכמה הסדר זה או משנה אותו" (ראו: ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576, 581 (1979); כן ראו: גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 301 (מהדורה רביעית, 2019) (להלן: שלו וצמח)). במקרים מסוימים, החוזה למראית עין נועד להסתיר חוזה אחר שנכרת בין הצדדים, אשר מסדיר את אותם נושאים שהוסדרו בחוזה למראית עין, ולמצער חלקם, באופן אחר. אולם אלו אינם המקרים היחידים, ובוודאי שעל-מנת לקבוע שלפנינו חוזה למראית עין אין צורך בהסכם אחר כאמור. על-מנת שנקבע שלפנינו הסכם למראית עין, די בכך שנקבע שהצדדים להסכם, בעת שחתמו על ההסכם, חתמו עליו בכוונה להציג אותו כהסכם מחייב, אולם הסכימו מראש לפעול בניגוד לאמור בו. אשוב ואדגיש כי על-מנת שחוזה ייחשב לחוזה למראית עין קיים הכרח שדעת כל הצדדים לחוזה תהיה שלא לקיים את החוזה שמוצג כלפי חוץ, ולמצער לא לקיימו באופן שנקבע בו. המקרה שבו אחד הצדדים כורת חוזה כאשר אינו מתכוון לקיימו כמוסכם, או אינו מתכוון לקיימו באמצעות הגורם שחתם על החוזה בפועל, אינו בגדר מקרה של חוזה למראית עין, ויחולו בעניינו ההוראות הכלליות של חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). זאת, מהטעם הבא: בעל הדין שעומד מול הצד שאינו מתכוון לקיים את החוזה מקבל על עצמו את החוזה כמות שהוא; ובהתאם להוראותיו של פרק א' לחוק החוזים, חוזה נכרת על-פי ההעדה החיצונית על גמירות דעתם של המתקשרים, ולא באמצעות מחשבות וכוונות נסתרות (ראו: סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים; שלו וצמח בעמ' 305-304). סוגיית חוזה למראית עין אינה מתעוררת אומנם במקרים בהם כוונתו של אחד הצדדים בנוגע לקיום החוזה סוטה מהאמור בחוזה, אולם מקרים אלו מעלים על הפרק סוגיות אחרות, ובהן השאלה האם יש לראות בהתנהלות זו משום הטעיה (ראו: ע"א 273/78 גרוסמן נ' כספי, פ"ד לג(3) 300 (1979)); וכאשר כוונתו הנסתרת של אחד הצדדים היא להשתמש בחוזה למטרה פסולה, עולה השאלה האם יש לראות בחוזה שנכרת חוזה פסול (ראו: שלו וצמח בעמ' 634-631). בהקשר האחרון, אציין כי על-פניו מטרתם של המערערים להשתמש בהסכם הפשרה כדי להבריח את נכסיו של יעקב מנושיו נוגדת את תקנת הציבור (ראו: ע"א 813/22 אריאל נ' חברת אי.בי.בי.ג'י בע"מ, פסקה 30 (10.3.2022); עניין אזוגי, פסקה 54), אולם הדין קובע כי אין מקום לפסילת חוזים מעין אלה כאשר קיומם בפועל אינו פסול, כבענייננו-שלנו (ראו: שלו וצמח, שם). בית משפט קמא סיווג את טענת גנדלר באופן הבא: חתימתה של חברת שרה על הסכם הפשרה נעשתה למראית עין בלבד, שכן בפועל הכוונה של חברת שרה הייתה שיעקב ירכוש את חלקה 8, ולא היא; ומכיוון שכך הוא, "עסקינן בטענה בדבר היותו של החוזה פיקטיבי ולמראית עין" (ראו: סעיף 54 לפסק הדין קמא). במקום אחר, קבע בית משפט קמא כי טענת גנדלר הינה לחוזה למראית עין "ביחסים הפנימיים בין הנתבעים". ברם, נוכח האמור לעיל, ברי הוא כי טענתם המשפטית של גנדלר לא היתה שהסכם הפשרה הוא חוזה למראית עין, שכן גנדלר לא טענו – ואינם טוענים – כי הייתה הסכמה בין המערערים לחברת ב.ט. לפיה הסכם הפשרה לא יקויים ככתבו וכלשונו. טענתם של גנדלר היתה ונשארה זו: בטרם חתמו המערערים על הסכם הפשרה עם חברת ב.ט., הם הסכימו ביניהם (לא עם חברת ב.ט. – !) בהסכם נפרד, שחברת שרה תקנה את הבעלות במסגרת הסכם הפשרה בעבור יעקב, ולא בעבור עצמה. כפי שהסברתי, טענה זו אינה בגדר טענה לקיומו של חוזה למראית עין, שכן היא אינה מייחסת מעורבות כלשהי בהסכמת המערערים, בינם לבין עצמם, לחברת ב.ט.. טענת גנדלר לא היתה אלא זאת: המערכת ההסכמית שלפנינו כוללת שני הסכמים נפרדים: (1) הסכם הפשרה לפיו חברת שרה תרכוש את חלקה 8 מחברת ב.ט.; וכן (2) הסכם שליחות במסגרתו סיכמו המערערים – בינם לבין עצמם, ומבלי לערב את חברת ב.ט. – כי חברת שרה תרכוש את חלקה 8 עבור יעקב. לטענת גנדלר, שני ההסכמים הללו אינם הסכמים למראית עין, שכן הם אינם כוללים שום הסכמה שלא לקיים את ההסכמים. אומנם ההסכם השני הוא הסכם-סתר, במובן זה שהמערערים ביקשו להעלימו מנושיו של יעקב, אולם אין בכך כדי להשפיע על השאלה האם לפנינו חוזה למראית עין. קורה לא אחת במחוזותינו, ומן הסתם גם במדינות אחרות, שאנשים כורתים ביניהם הסכמים סודיים ומסתירים אותם מעיניהם של צדדים שלישיים. הסכמים כאלה הם הסכמים לכל דבר ועניין. כל אימת שלא נעשה ניסיון להסתיר את ההסכמה הנסתרת באמצעות הסכם גלוי שהצדדים אינם מתכוונים לקיימו, אין לפנינו הסכם למראית עין. נמצא אפוא שבית משפט קמא שגה בקבעו, בניגוד לטענת גנדלר – ובניגוד לדיני החוזים – כי המערכת ההסכמית שבה עסקינן היא בגדר חוזה למראית עין. למרות שגגה זו, הנני סבור כי יש לקיים את הכרעתו של בית משפט קמא, בכפוף לביטול הסעדים שנפסקו לטובתם של גנדלר למרות שאלה ויתרו עליהם מרצון. כאמור, בית משפט קמא קבע כי בין יעקב לחברת שרה אכן היה הסכם נסתר אשר קבע כי רכישת חלקה 8 על-ידי חברת שרה תיעשה עבור יעקב בהיקף של 50%. בכך קיבל בית משפט קמא את טענתם העובדתית של גנדלר בדבר קיומו של החוזה הנסתר. קביעה זו, כאמור, נטועה היטב בחומר הראיות שעמד בפני בית משפט קמא, והיא מולידה את הסעד שהתבקש על ידי גנדלר גם מבלי שנקבע שלפנינו חוזה למראית עין. בהקשר זה אציין כי עצם קיומו של חוזה בין המערערים בנוגע לרכישת חלקה 8 מובן מאליו. כאמור, יעקב חתם בתור ערב על הסכם הפשרה. ברי הוא, על כן, שחתימתו של יעקב על הסכם הפשרה נעשתה נוכח הסכמות שסוכמו בינו לבין שרה וחברת שרה בקשר עם חתימתו. לכך יש לצרף את הראיות הנסיבתיות הרבות שהציגו גנדלר, אשר מוכיחות לכאורה – ואף למעלה מלכאורה – שיעקב ושרה אכן ניסו להסתיר באמצעות חברת שרה את זכויותיו של יעקב בחלקה 8. בנסיבות אלה, עבר למערערים נטל הבאת ראיות: הנטל להציג ראיות נגדיות אשר תגברנה על ראיותיהם של גנדלר, או, למצער, תיצורנה "תיקו ראייתי". אלא שחלף הצגת תוכנן של ההסכמות האמיתיות בין המערערים בנוגע לרכישת חלקה 8, בחרו המערערים לשקר לבית המשפט במצח נחושה ולנסות להוליכו בכחש. המערערים אף הגדילו לעשות וטענו כי יעקב כלל אינו ערב להסכם הפשרה(!). במקרים בהם עדויותיהם של בעלי הדין הן שקר בוטה אשר יורד לשורש העניין, עדויות אלה לא תוכלנה להרים את נטל הבאת הראיה, ויש בהן כדי לחרוץ את גורל טענותיהם של השקרנים לדחייה. כך קבענו בעבר (ראו: עניין פרץ, פסקאות 60-51; עניין אזוגי, פסקה 53; כן ראו בנוגע לשקריו של התובע: ע"א 765/18 חיון נ' חיון, פסקאות 35-26 (1.5.2019) (להלן: עניין חיון), וכך יש לקבוע גם בענייננו-שלנו. בטרם אסיים את פסק דיני, אתייחס, בקצירת האומר, לדברים שנאמרו על ידי השופט י' עמית בנוגע להלכת חיון בע"א 7862/22 דכנאס נ' דפראוי, פסקה 23 (20.7.2023) (להלן: עניין דכנאס). בעניין חיון נקבעה הלכה לפיה מקום שנמצא שבעל דין משקר בעדותו ביודעין בעניין מהותי אשר יורד לשורש תביעתו, יש לדחות את תביעתו מסיבה זו בלבד. בעניין דכנאס הסתייג השופט י' עמית מהלכה זו מהטעם שהיא אינה מתיישבת עם הכלל הראייתי של "פלגינן דיבורא", ומהטעם ש"הניסיון השיפוטי מלמד כי עדים משקרים או טועים או סותרים את עצמם מכל מיני סיבות". דברים אלה מחייבים אותי להבהיר מספר הבהרות חשובות בנוגע להלכת חיון. ראשית, הלכת חיון אינה נוגעת לעדים באופן כללי, כי אם אך ורק לעדותו של בעל דין. שנית, הלכת חיון מתייחסת למקרים בהם שקריו של בעל הדין יורדים לשורש העניין. ביחס לשקרים בוטים כאמור – ורק ביחס אליהם – נקבע כי בעל דין שמסרם בעדותו בפני בית משפט, תביעתו או הגנתו תידחה. ממילא ברור כי הלכת חיון כלל אינה מתייחסת למקרים בהם נתגלו סתירות או טעויות בעדותו של בעל הדין, ואף לא למקרים בהם נמצא כי בעל הדין משקר בנושאים אשר אינם נוגעים לליבת המחלוקת. במקרים אלה, בהם הלכת חיון אינה עוסקת, בהחלט רשאי בית המשפט לקבוע ממצאים עובדתיים בשיטת פלגינן דיבורא – ככל שישנם סממני אמת מובהקים בחלקים אחרים של עדותו של בעל הדין, אשר מצדיקים את קבלתם חרף שקריו. בעניין אחרון זה, דברים של השופט עמית מקובלים עלי. במקרים בהם עוסקת הלכת חיון – כאשר בעל דין מוסר, ביודעין, עדות שקר בנושא שיורד לשורש תביעתו, שומה עלינו לדחות את תביעתו, וזאת משלושה טעמים. על טעמים אלה עמדתי באריכות בעניין חיון (ראו: עניין חיון, פסקאות 35-24), והם: (1) החזקה הראייתית (הניתנת לסתירה) לפיה בעל דין ששיקר בנושא מהותי בעדותו שיקר בכל עדותו; (2) הוראת סעיף 54(2) לפקודת הראיות, לפיה בית משפט לא יפסוק בעניין אזרחי בהסתמך על עדותו של בעל דין שאין לה סיוע; וכן (3) הכלל האוסר על שימוש לרעה בהליכי משפט, אשר מונע מבעל דין לשקר ביודעין בעדותו בפני בית המשפט, למסור לבית המשפט, בכוונה להטעותו, עובדות שאינן אמת, וכן להסתיר מבית המשפט, ביודעין, מידע רלבנטי להליך (ראו: דנ"א 5046/23 פרץ נ' כהן, פסקה 5 (17.7.2023)). הוא הדין, כמובן, כאשר נתבע מוסר, ביודעין, עדות שקר בנושא שיורד לשורש הגנתו. במקרים כאלה, שומה על בית המשפט לדחות את טענת ההגנה שבפי הנתבע (ראו: עניין פרץ, פסקאות 60-51; עניין אזוגי, פסקה 53). אוסיף ואציין, כי קשה לחשוב על מעשה חמור יותר במסגרתו של הליך משפטי מאשר ניסיון מכוון ובוטה של בעל דין להטעות את בית המשפט במטרה להכשיל את קביעת הזכויות והחובות כהווייתן. התנהלות זו מהווה לרוב עבירה פלילית (ראו: סעיף 237 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). מדובר בהתנהלות אשר חותרת תחת יסודותיו של הליך שיפוטי הוגן וצודק, ומדיניותנו ביחס אליה צריכה לבטא אפס סובלנות. נוכח האמור לעיל באשר למקרה שלפנינו, הנני סבור כי יש לדחות את הערעור בכל הנוגע להכרעתו של בית משפט קמא באשר לזכותו של יעקב בחלקה 8. כפי שכבר ציינתי, בפסק הדין קמא נפלה שגגה אשר מחייבת את התערבותנו. כאמור, בית משפט קמא קבע כי גנדלר זכאים לכל הסעדים שנתבעו על-ידם, לרבות סעדי סעיף 38. דא עקא, גנדלר מחקו בהסכמה את סעדי סעיף 38; ומשכך הוא, לא היה מקום לפסוק סעדים אלו לטובתם. אשר על כן, אציע לחבריי שנקבל את הערעור בכל הנוגע לסעדי סעיף 38. סוף דבר מהטעמים שמניתי, הנני מציע לחבריי שנדחה את הערעור שלפנינו – בכפוף לקביעתנו כי גנדלר אינם זכאים לסעדים אשר נתבעו על-ידם בסעיפים 38.ג. ו-38.ד. לכתב התביעה. כפועל יוצא מדחיית הערעור, נדחית בזאת גם הבקשה לצו ביניים. המערערים יישאו בהוצאות גנדלר בסך של 30,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' כבוב: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ‏י"ד באב התשפ"ג (‏1.8.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23035890_F05.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1