בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 121/85
ע"א 122/85
ע"א 129/85
ע"א 3375/95
ע"א 3587/95
וערעורים שכנגד
בפני: כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' טירקל
כבוד
השופטת ד' ביניש
המערערים
בע"א 121/85
ובע"א
3587/95 והמשיבים
בע"א
122/85, 129/85: 1. דן ליאור
2. רעיה ליאור
נ
ג ד
המשיבים
(המערערים שכנגד
בע"א
129/85, 122/95,
121/95
ו3587/95-)
והמערערים
בע"א 3375/95: 1. טובה פרי
2.
בנימין פרי
המערערת
בע"א 129/85: 3. הללה זיו
המערערים
בע"א 122/85: 4. דיאמנקו בע"מ
5.
יצחק כהן
6.
טובה כהן
7.
אברהם חמד
בשם
המערערים בע"א 121/85
וע"א
3587/85: עו"ד מיטרני שי
בשם
המערערים בע"א 122/85: עו"ד שרון רפאל
בשם
המערערים בע"א 129/85: עו"ד משולם שפרן
בשם
המשיבים והמערערים
שכנגד
בע"א 121/85, 122/85,
129/85,
3587/95 והמערערים
בע"א
3375/95: עו"ד זלצר פנחס
פסק-דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
1. המקרה המצער, נשוא הערעורים שלפנינו, קרה לפני
כ20- שנה כאשר המערערת שכנגד (להלן: הנפגעת), עלתה לגג הבניין בו התגוררה לשם
ניקוי חלון חדר שעל הגג, כשבוע לאחר ששכרה דירה בקומה השלישית בבניין. היא דרכה על
משטח זכוכית שכיסה פתח של ארובת אויר הממוקמת לאורך כל הבניין (להלן: הפיר) ונפלה
לתוך חלל הפיר לעומק 14 מטר. כתוצאה מהתאונה נפגעה הנפגעת בעמוד השדרה ונותרה נכה
בשיעור של 100%. הנפגעת ובעלה הגישו תביעה נגד מספר נתבעים.
לרוע המזל, נמשך המשפט שנים רבות, התחלפו בו
השופטים שדנו בעניין והוא עבר גלגולים רבים. ב1.1.85- ניתן פסק-דין על ידי כבוד
השופט חלימה הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק (להלן: פסק הדין הראשון). על פסק דין
זה הוגשו ערעורים על ידי כל הצדדים, שהתייחסו לשאלת החבות ולשאלת הנזק. הערעורים
בשאלת החבות התקבלו והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שישמע הוכחות נוספות
בשאלה זו בלבד. הפעם טיפלה בתיק - שעבר, למרבית הצער, דרך מספר שופטים - כבוד
השופטת ד. פלפל שנתנה, ביום 26.4.95, פסק-דין בנושא החבות בלבד (להלן: פסק הדין
השני).
2. את החבות, חילקה השופטת קמא בין הנתבעים באופן
שעל כל אחד מהם - לרבות הנפגעת - הוטל חלק ממנה, כדלקמן: על בעלת הדירה שהושכרה
לנפגעת, 20%; על מהנדס הבניין שנפטר והוחלף ביורשיו מייצגי עיזבונו, 10%; על החברה
הקבלנית, 30%; על אחד מבעלי מניותיה של החברה הקבלנית שניהל את העבודה, (מר חמד)
15%; על אחד ממנהלי החברה הקבלנית, מר כהן ז"ל, 10%; על הנפגעת - רשלנות
תורמת - 15%.
3. א. הערעורים בנושא הנזק שהוגשו ב1985-
על פסק הדין הראשון, על ידי כל הצדדים לרבות הנפגעת, לא נדונו והם עדיין תלויים
ועומדים מאז הוגשו.
ב. הערעורים על פסק הדין השני בשאלת
החבות הוגשו על ידי מייצגי עזבונו של המהנדס (ה"ה דן ורעיה ליאור) וערעור
שכנגד על ידי הנפגעת ובעלה.
ב"כ הצדדים הצהירו בפנינו כי מוסכם
שהערעור היחיד על החבות הוא ערעור המהנדס והערעור שכנגד של הנפגעת על רשלנותה
התורמת (החלטה מיום 21.10.97).
עלינו להתייחס, איפוא, לנושא החבות כפי שנקבע
בפסק-הדין השני ולנושא הנזק, כפי שנקבע בפסק-הדין הראשון. אתחיל בשאלת החבות:
ערעור על חבות המהנדס
4. טענות רבות הועלו על ידי יורשיו או מייצגי
עזבונו של המהנדס אריה ליברמן ז"ל (להלן: המהנדס), רובן עובדתיות. אתעכב רק
על אחדות מהן. כאמור, הוטלו על המהנדס 10% מן האחריות. בית משפט קמא קבע כקביעה
שבעובדה, כי המהנדס אכן תכנן מעקה מברזל שיקיף את הפיר אולם מעקה כזה לא נבנה
מעולם ולא היה קיים במועד סיום בנייתו של הבניין. עובדות אלה נקבעו על פי עדויות
עדים בהם ראה בית המשפט עדים ניטרליים שראו את גג המבנה במועדים הרלבנטיים והעידו
כי לא היה במקום מעקה וכי על הפיר הונח עם סיום הבנייה, מכסה זכוכית, אותו מכסה
שנשבר תחת כובד משקלה של הנפגעת. בית המשפט תמך קביעותיו בראיות ובעדויות שהיו
בפניו ושאותן אימץ והעדיף על עדות המהנדס ובכך אין בית משפט זה רואה להתערב.
בא כוח המערערים השקיע מאמץ רב כדי לשכנענו כי
טעה בית המשפט בקביעה זו. אולם לאחר עיון בכל החומר הרלבנטי, לא נראה לנו כי יש
מקום להתערב בה. בית המשפט קבע, בין השאר על פי דבריו של המהנדס, שהוא פיקח על
הבנייה ולא קיבל את הטענה שהוא פיקח רק על הקמת השלד. הוא הוסיף וציין, כי בגמר
הבנייה התבקש המהנדס על ידי העירייה להמציא תוכנית שתשקף את מצב הבנייה העובדתי,
לאחר שנעשו שם חריגות בניה. בתוכנית זו לא מצא המהנדס להעיר דבר בקשר לפיר
ולגידורו.
גם כאן עשה בא כוח המערערים מאמץ ראוי לשכנע
כי בית המשפט הסתמך על טענה שכלל לא נטענה והוא לא היה רשאי לעשות זאת וכי אין
ללמוד דבר מהתוכנית שהמציא המהנדס לעירייה בסיום הבנייה וכי האירוע קרה 10 שנים
לאחר שהמהנדס סיים את תפקידו ואת מלאכתו ואין לקשור אותו לאסון שקרה. בית המשפט נתן
דעתו לכל אלה ומצא שכמהנדס היו מוטלות עליו חובות הן כמתכנן והן כמי שנמצא בפועל
בשטח במהלך הבנייה שאמור היה להיווכח ולהתריע על כך שהמעקה שהיה מתוכנן להיבנות
לפי התוכניות לא נבנה לא במהלך הזמן עד סיום הבנייה ולא כאשר הבנייה הסתיימה והוא
"נפרד" מהבניין. בית המשפט רשאי היה לקבוע אותן עובדות ולהסיק מהן את
המסקנות שהסיק ולא מצאנו כי שגגה יצאה מלפניו. חלוף הזמן בין סיום הבנייה והתאונה,
על אף שהוא ממושך, איננו רלוונטי לענייננו ואיננו מנתק את הקשר הסיבתי משום שמדובר
במעקה שתוכנן להיבנות במקום ושלא נבנה והמהנדס שליווה את הפרויקט החל בתכנון והמשך
בנטילת חלק בפיקוח, חייב היה להתריע בצורה כלשהי על אי בנייתו.
5. בסופו של דבר, הטיל בית המשפט על המהנדס 10%
מהאחריות בגין רשלנותו מאחר ולא מצא שנותק הקשר בינה לבין הנזק שהתרחש. בכך ביטא
בית המשפט את דעתו על חלקו היחסי הקטן של המהנדס באחריות ביחס למעוולים האחרים, אף
כי מאחר והמשיבים חבים כולם יחד וכל אחד לחוד כלפי הנפגעת, ייתכן ובפועל תגבה
הנפגעת ממי שידו משגת לפצותה והאחוזים שנקבעו על ידי בית המשפט יהיו משמעותיים רק
ביחסים בין מזיק אחד למשנהו.
לפיכך, דין ערעורו של המהנדס על החבות,
להידחות.
ערעור הנפגעת
6. ערעורה של הנפגעת בשאלת החבות מתייחס לשלושה:
לרשלנות התורמת שחויבה בה בשיעור של 15%; להפטרת הגב' טובה כהן (בעלת מניות ומנהלת
רשומה בחברה הקבלנית שבנתה את הבניין) מן האחריות ולחיוב הנפרד בו חויב כל אחד
מהמעוולים כלפיה, תחת אשר יחויבו במאוחד ובנפרד. בשאלה אחרונה זו לא היתה מחלוקת
כי החיוב של המעוולים כלפי הנפגעת ובעלה הוא חיוב ביחד ולחוד (ראו החלטת בית משפט
זה מיום 25.2.97). לפיכך יש לתקן את פסק-הדין השני בהתאם.
לא מצאתי שיש להתערב בהטלת רשלנות תורמת על
הנפגעת בשיעור של 15%. בית המשפט היטיב לתאר את הנסיבות בהן דרכה המערערת על מכסה
הפיר וקבע כי גם עליה מוטל חלק מן האחריות לאסון שארע. בכך צדק בית-המשפט.
לא מצאתי גם שיש מקום להתערב בקביעת בית משפט
קמא לעניין העדר חבות מצד הגב' טובה כהן וממילא אין להיזקק לערעור לגבי שיעור
חבותו של מר פדוביץ, שערב לחבותה. הגב' כהן הייתה רשומה כמנהלת החברה אצל רשם
החברות. עם זאת, קבע בית המשפט, כי הגב' כהן לא הייתה מנהלת פעילה בחברה אשר נוהלה
בפועל על ידי בעלה ועל ידי מר חמד ולפיכך לא ניתן לחייב את הגב' טובה כהן אישית,
בטענה שבחרה לשלוח ידה במקצוע לא לה.
לפיכך, דין ערעורה של הנפגעת בעניין החבות,
להידחות. אין בכך כדי לגרוע מחבותה של הגברת כהן כיורשת או מייצגת עזבונו של מר
כהן ז"ל, שהחליפה את בעלה המנוח כנתבע, שחבותו הועמדה על 10% בפסק הדין השני
(ראה החלטתנו מיום 25.2.97).
גובה הנזק
7. על הפיצויים שנפסקו לנפגעת בפסק הדין הראשון,
מערערים הנפגעת ובעלה וכל מי שחויב כלפי הנפגעת. אין לך כמעט ראש נזק שאינו מותקף
על ידי מי מהצדדים. הנתבעים סמכו ידיהם על סיכומי בא כוחה של בעלת הדירה, הגב'
זיו. לפיכך, יתמקדו הדברים בטענות ב"כ זיו, מטעם הנתבעים.
הבדיקה אותה עלינו לעשות איננה קלה, שכן,
מדובר בנזק שהוערך ונקבע בשנת 1985 לגבי תאונה שארעה ב1977- ובדיקתנו אמורה
להתייחס לצילום מצב באותה עת. אין אנו יכולים וגם איננו רשאים לקחת בחשבון עובדות
שהתרחשו מאז ועד היום ומשימתנו היא להתייחס לקביעותיו של בית המשפט המחוזי נכון
למועד מתן פסק הדין הראשון.
8. התובעת היתה בת 22 בעת שנפגעה בתאונה, ימים
ספורים לאחר נישואיה. כתוצאה מהתאונה נגרם לה שבר פריקה בחוליה שגרמה לפרפלגיה
ולנכות של 100%. היא אושפזה במשך 267 ימים והייתה צפויה להיזקק לטיפולים שיקומיים.
הבסיס עליו השתית - לדבריו - בית המשפט את
סכומי הנזק, הוא, דברי הנפגעת ובעלה שנסתייעו לעתים במסמכים ולעיתים בעדויות
נוספות.
9. תחילה אפנה לראשי הנזק עליהם ערערו הנפגעת
ובעלה. במסגרת זו אתייחס ממילא גם לערעור הנתבעים לגבי אותם ראשי נזק אליהם
התייחסו גם הם.
א) כאב וסבל - בית המשפט פסק לנפגעת
פיצוי בסך 7.5 מליון שקל (שקלים ישנים) (ליום פסק הדין הראשון). הנפגעת טוענת כי
הסכום נמוך מדי ואילו הנתבעים סבורים כי השופט קמא פסק סכום גבוה מדי, מכיוון
שהנכות התפקודית של הנפגעת איננה גבוהה ולא נגרם שינוי רב בתוכניותיה ובאפשרויותיה
לעתיד.
בעניין זה סבורתני כי הדין עם הנפגעת. נכותה
הרפואית של הנפגעת היא 100%. הסכום שנפסק הוא נמוך בהרבה מן הפיצוי שהיה קבוע בעת
מתן פסק הדין הראשון בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (אשר עמד באותה עת על סך
של 9,170,000 שקלים ישנים). הפסיקה קבעה לא אחת כי הסכום הנפסק תחת ראש נזק זה למי
שנפגע שלא בתאונת דרכים, עולה במידה ניכרת על זה שנקבע בחוק האמור. גם לפי כל קנה
מידה דאז, הפיצוי תחת ראש נזק זה, על פי תאור מצב הנפגעת על ידי השופט קמא, נמוך
במידה המצדיקה התערבות. אשר על כן, יש לפסוק לנפגעת בראש נזק זה, תוספת סך של
100,000 ש"ח סכום כולל הכל, נכון ליום מתן פסק-דין זה.
ב) הפסד הכנסות בעבר - בית המשפט פסק
פיצוי על פי הפסד של 50,000 שקלים ישנים לחודש עבור 81 חודשים, ממועד הפגיעה ועד
למועד הגשת הסיכומים (מאי 1984). לפי הטענה, התחשב בית המשפט בשכרה של העדה הגב'
שלזינגר שעדותה נמסרה מספר שנים לפני מתן פסק הדין, אך לא עדכן את שכרה לפי שיעור
עליית המדד באותה תקופה. מנגד טוענים הנתבעים, כי לא היה מקום לפסוק לנפגעת הפסד
שכר בעבר לגבי כל תקופת הלימודים וההתמחות, שכן סביר היה להניח כי לא תעבוד כלל
בתקופה זו.
בית המשפט לקח בחשבון השתכרות העולה פי 3.5 על
שכרה של הגב' שלזינגר במועד עדותה. אמנם, הסכום שקבע נמוך במידה משמעותית ממה שהיה
מתקבל לו הוצמד באופן מלא לעליית המדד, אלא שהשופט לקח בחשבון אפשרות ממשית
שהנפגעת היתה מתמידה בלימודי המשפטים בהם החלה, ובתקופת הלימודים וההתמחות
שלאחריה, הייתה השתכרותה נמוכה בהרבה מזו שנלקחה בחשבון, אם בכלל הייתה משתכרת
באותה תקופה. לפיכך, אין להתערב בקביעה זו וערעוריהם של כל הצדדים בנקודה זו,
נדחים.
ג) הנפגעת טוענת כי יש לפסוק לה פיצוי
בגין הפסד הכנסות בעבר במשך 9 חודשים ממועד הגשת הסיכומים ועד למועד פסק הדין.
תקופה זו היא חלק מתקופת העבר. לגבי תקופה זו לא פסק השופט פיצוי כלל.
אכן, היה על השופט לפסוק הפסד השתכרות לתקופה
זו, כחלק מהפסד השתכרות בעבר, כפי שפסק עבור 81 החודשים שקדמו לכך. אלא שבדיקה
העלתה כי בחישוב ההפסד לגבי 30 שנות עתיד, לקח השופט מקדם היוון של 30 שנה ו9-
חודשים, כך שהכליל את אותם 9 חודשים בחישוב הפסדי העתיד. על-ידי כך היוון השופט
סכום זה שאינו צריך היוון אולם מנגד נעשה חישוב זה לפי 100,000 שקלים ישנים לחודש
(הפסד בעתיד) ולא לפי 50,000 שקלים לחודש כפי שנעשה החישוב ל81- חודשים בעבר.
משכך, ועל אף הטעות, אין מקום לתקנה.
ד) הפסד הכנסות בעתיד - בית המשפט פסק
פיצוי לפי הפסד של 100,000 שקל לחודש מיום פסק הדין ועד גיל 60. הטענה היא כי בית
המשפט לא התייחס לשיעור עליית המדד בין מועד הסיכומים (שאז פסק סך של 50,000 שקל
לחודש), לבין מועד מתן פסק-הדין וכי לא היה מקום להפחית משכרה של הנפגעת עקב לידות
צפויות וטיפול בילדים.
אכן, לא היה מקום להפחתה בגין לידות וטיפול
בילדים ואף על פי כן, אין מקום להתערב בפסיקת בית משפט קמא. לא ברור כלל בכמה
הפחית שיקול זה את סכום הפיצוי. כמו כן, לא הוכח שהשכר בתקופה שמאז הגשת הסיכומים
ועד לפסק הדין עלה בהתאם למדד ומה שחשוב מכל הוא, שבית המשפט לקח בחשבון כי הנפגעת
תסיים את לימודיה ותעבוד כעורכת דין, ועל פי צפי זה קבע את הסכום הגלובלי החודשי
כהפסד ההשתכרות הצפוי.
ה) הפסד פנסיה בעתיד - לפי הטענה, לא
פסק בית המשפט דבר בראש נזק זה.
בפסק הדין קובע השופט קמא בפירוש, כי לקח
בחשבון גם את רכיב הפסד הפנסיה בשעה שקבע את שיעור הפסד ההשתכרות לעתיד. ולכן, אין
להתערב גם בראש נזק זה.
ו) לא מצאתי שיש להתערב בקביעות בית
המשפט לגבי פיצוי בשל בלאי מואץ לבגוד תחתון בעבר או בעתיד וכך לגבי הוצאות
ותשלומים אחרים לרבות הוצאות רפואיות בעבר, ובלאי עבור מכונת כביסה בעבר ובעתיד.
בית המשפט קבע את הדברים לפי הראיות שהיו בפניו ולא מצא כי כל שנתבע, הוכח.
ז) מיזוג אוויר - בית משפט קמא דחה
תביעה זו ללא הנמקה. גם אם בעקרון יכול ונפגע ברמת נכות ופגיעה כמו הנפגעת
בענייננו, יהיה זכאי לפיצוי בגין מיזוג אוויר, מצריך הדבר ראיה הן לעניין הצורך
בכך והן לעניין העלות. אין זו ידיעה שיפוטית של בית המשפט שאינה צריכה ראיה. ראיה
כזו לא הוגשה. הערעור בראש נזק זה נדחה.
ח) ניידות והוצאות נסיעה - התביעה
בראש הנזק של ניידות נדחתה מכיוון שבית המשפט לא שוכנע שיש צורך ברכב מיוחד עבור
הנפגעת בעבר או בעתיד. בראש הנזק של הוצאות נסיעה פסק בית המשפט לנפגעת סכום
גלובלי של 350,000 שקלים ישנים ליום פסק הדין בגין הוצאות בעבר. אין מקום להתערב
בגובה הפיצוי שנפסק בגין הוצאות נסיעה בעבר. בית המשפט ציין כי איננו מקבל את מלוא
הסכומים שנדרשו, ולפיכך לא פסק אותם במלואם.
לגבי העתיד, לא פסק בית המשפט הוצאות ניידות
כלל, תוך שהוא מטיל כדבריו, "ספק חמור" בטענה שאכן יהיו הוצאות כאלה.
הנפגעת מערערת על כל אחת מן הקביעות הנ"ל.
לטענת הנפגעת, היא זקוקה לרכב מפאת הגבלתה
הקשה בניידות. כמו כן הובאו בפני בית משפט קמא ראיות לפיהן המוסד לביטוח לאומי
אישר לנפגעת רכב לניידות והנפגעת אף מקבלת קצבת ניידות, המנוכה מן הפיצויים
שקיבלה. לטענת הנפגעת, אין הסכום המשתלם מספיק לכיסוי צרכי ניידותה.
בהיות הנפגעת פרפלגית, אין ספק כי נפגעה
בניידותה והיא זכאית לפיצוי לכיסוי צרכי ניידותה. גם אם לא הוכח הצורך ברכב
לניידות כפי שקבע השופט קמא ובכך אין אני מוצאת מקום להתערב, עולה מתוך תיאור מצבה
של הנפגעת בפסק הדין הראשון, כי היא תזדקק להוצאות נסיעה מוגדלות מעבר להוצאות
שאדם בריא זקוק להן. יש אפוא מקום לפסוק פיצויים בראש נזק זה תוך נתינת הדעת גם
לאפשרות שממילא היה נרכש רכב על-ידי הנפגעת ובעלה. יש להעיר, כי על פי הטענה, כולל
הסכום המהוון של תשלומי המל"ל המנוכה מהפיצויים גם קיצבת ניידות וסכום זה
מנוכה מהפיצויים.
הפיצוי יפסק, איפוא, בסכום גלובלי של 125,000
ש"ח נכון ליום פסק-דין זה.
ט) לעניין פיצוי בשל החלפת דירה ערערו
הן הנפגעת והן הנתבעים. בית המשפט פסק לנפגעת רק כמחצית מעלות החלפת הדירה. הנפגעת
דורשת תשלום הסכום במלואו ואילו הנתבעים טוענים כי החלפת הדירה איננה כרוכה בנכות,
שכן הנפגעת ובעלה התכוונו ממילא למכור דירתם בירושלים ולעבור לתל-אביב.
הפיצוי שנפסק הוא פיצוי בגין הפרש המחיר שבין
מחיר דירה קיימת למחיר דירה הדרושה עקב הנכות ואין הכרח לפסוק את מלוא ההפרש שבין
מחיר הדירה הקיימת לבין המחיר של רכישת דירה אחרת. הן משום שלא הוכח כי המעבר היה
רק משום הנכות והן משום שלא ברור היה אם ההפרש אינו מבטא הפרש בשווי הדירות, שאינו
קשור בנכות. בנסיבות אלה, אינני מוצאת שיש להתערב בקביעת בית משפט קמא לכאן או
לכאן.
י) עזרת צד ג' ועוזרת בית - בית משפט
קמא פסק את הפסדי הבעל בעבר בגין נסיעות ואובדן השתכרות ודחה את התביעה לגבי העתיד
בנימוק שלא הוכחו הפסדים צפויים כאלה. כמו כן, פסק בית משפט פיצוי בשל עזרת עוזרת
בית בעבר לפי 10 שעות שבועיות ולגבי העתיד פסק סכום גלובלי עד גיל 70 והסתפק
באמירה כי הנפגעת תזדקק לעזרה "אם כי לא באותו היקף". הנפגעת ובעלה
מבקשים לפסוק פיצוי בגין הפסדי הבעל בעתיד ולפסוק לו תגמול ראוי על כך שישרת את
אשתו כל ימי חייו. ואילו הנתבעים טוענים כי מה שנפסק, נפסק ביתר, שכן, יש לפסוק
פיצוי רק בגין עזרה הנחוצה באופן אובייקטיבי. עוד טוענים הנתבעים כי הסכום שנפסק
בשל הוצאות עוזרת בית גבוה וכי לפי אורח החיים שבחרו לעצמם, היו הנפגעת ובעלה
שוכרים ממילא שירותיה של עוזרת בית. אין טיעון זה מקובל עלי.
השופט פסק לנפגעת בנכות של 100% עזרה שבועית
של יום ורבע בעבר ופחות מזה בעתיד. אין פסיקה כזו עומדת בכל קריטריון של עזרה לאדם
הסובל מפרפלגיה ומנכות של 100%. איתרע מזלה של הנפגעת ובעלה סעד אותה בחוליה והוא
ימשיך לשמש לה עוזר, סועד ומטפל ככל שיידרש. כך עולה מעדויותיהם שלא נסתרו. כבר
נפסק לא אחת, כי כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע עבודה ומאמץ מעבר למקובל בין בני
משפחה, זכאי הנפגע לפיצוי בגין אותה עזרה גם אם אין הוא משלם עבורה. הטענה לפיה
לפי אורח חיי בני הזוג היו הם מעסיקים עוזרת גם אלמלא התאונה, איננה מהווה תשובה
מלאה לצורך החיוני בעזרה כזו בגלל התאונה.
אני מוצאת שהנפגעת קופחה בצורה משמעותית ביותר
בפיצוי תחת ראש נזק זה ומוצאת לפסוק לה פיצוי בגין עזרת צד ג' בעתיד בנוסף לסכום
שנפסק בשל עוזרת בית בסכום כולל של 150,000 ש"ח נכון להיום.
יא) שכר טרחה - יש לקבל את ערעור הנפגעת
לגבי שכר הטרחה ולפסוק שכר טרחה בכל הגלגולים ובכל הערכאות בשיעור 20% ממלוא סכום
הפיצויים, שיעור שהיה ועדיין מקובל בתביעות נזיקין וזאת, במקום מה שנפסק בפסק הדין
הראשון והשני.
10. ערעור הנתבעים, לגבי הנושאים שהנפגעת ובעלה לא
ערערו עליהם:
א) השופט קמא פסק לנפגעת פיצוי בגין
הוצאות רפואיות. אין להתערב בפסיקה זו. בית המשפט פסק בראש נזק זה את אשר פסק, לפי
הראיות שהיו בפניו ולא מצאתי שיצאה שגגה מלפניו.
ב) לגבי הוצאות רפואיות בעבר שהוצאו
בדולרים, קבע בית המשפט, כי הסך של 28.25 דולרים שהוציאה הנפגעת בארה"ב,
ישולם כערכו בשקלים לפי השער היציג ביום הפרעון כפי שיפורסם על ידי בנק ישראל.
סכום זה ישא ריבית בשיעור 4% מיום הגשת התביעה ועד הסילוק.
לא ברור על מה מלינים הנתבעים. בית המשפט לא
הצמיד את הסכום למדד אלא השאירו בערכים דולריים באופן שיומר לשקלים רק ביום
הפרעון. הוא הוסיף לסכום ריבית מיום הגשת התביעה תחת אשר היה מקום להוסיף ריבית
מיום ההוצאה. הוא הוסיף ריבית של 4% תחת אשר היה עליו להוסיף ריבית של 11% שהיא
ריבית דולרים על פי הפסיקה בהעדר הוכחה אחרת. לפיכך, אם היה מקום לערער בנושא זה,
היה על הנפגעת לעשות כן ולא על הנתבעים.
ג) ניכוי תשלומי המל"ל - הנתבעים
טוענים כי היה מקום לנכות גם את התגמולים שיתקבלו מעבר לגיל 60 על ידי הנפגעת ולא
רק עד גיל 60 כפי שקבע השופט.
חובת הוכחת הניכוי ושיעורו, על מבקש הניכוי -
הנתבעים. לא היתה מחלוקת על עצם התשלומים ועל חובת ניכויים. הנפגעת הגישה באמצעות
בא כוחה תחשיב של הניכוי ההולם ובהעדר הוכחה מצד הנתבעים על סכום אחר לניכוי, ניכה
בית המשפט את הסכום לפי החישוב שערכה הנפגעת. במצב דברים זה אין לנתבעים להלין אלא
על עצמם אם הניכוי איננו מלא.
11. לאור כל האמור לעיל, יש להוסיף לסכום הפיצויים
סכום כולל של 357,000 ש"ח נכון ליום מתן פסק דין זה, בגין ראשי הנזק של כאב
וסבל, הוצאות נסיעה ועזרת צד ג' כאמור לעיל.
שכר הטרחה יהיה 20% מהסכום הכולל של הפיצויים
בהם זכתה הנפגעת.
12. התוצאה היא, אפוא, כי הערעורים על פסק הדין
השני בעניין החבות נדחים (ע"א 3375/95 וע"א 3587/95). הערעורים של
הנתבעים לגבי גובה הנזק נדחים (ע"א 121/85, ע"א 122/85 וע"א
129/85). ערעור הנפגעת ובעלה לגבי גובה הנזק מתקבל בחלקו.
ש ו פ ט ת
השופט י' טירקל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט'
שטרסברג-כהן.
ניתן היום, יב' בניסן תשנ"ח (8.4.98).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
95035870.J01