פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3587/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3587/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערערת: אסתר דדון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 22.3.2012 בת"פ 22544-09-09 שניתן על ידי כבוד השופטת ח' הורוביץ תאריך הישיבה: ב' בניסן התשע"ג (13.3.2013) בשם המערערת: עו"ד אלי סבן בשם המשיבה: עו"ד סיון רוסו פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ח' הורוביץ) מיום 22.3.2012 בת"פ 22544-09-09, במסגרתו נגזרו על המערערת 42 חודשי מאסר בפועל. כמו כן הופעלו 12 חודשי מאסר מותנה, אשר נגזרו על המערערת בעבר בגין עבירות דומות, כך שסך הכול תרצה המערערת 54 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרה). בנוסף נגזרו על המערערת 18 חודשי מאסר על תנאי לבל תעבור במשך שלוש שנים עבירות רכוש למעט עבירה שהעונש בגינה פחות מ-18 חודשים. בנוסף לכל אלו, חויבה המערערת בתשלום קנס כספי בסך 50,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תמורתו, ובתשלום פיצוי כספי בסך 250,000 ש"ח. תמצית הרקע העובדתי על פי כתב האישום 1. עניינו של כתב האישום במעשי גניבה שונים שהמערערת ביצעה במהלך תקופה בת כשלוש שנים (2007-2004) בהן עבדה בחברת דיין תעשיות בע"מ (להלן: החברה). המערערת עבדה בחברה כמנהלת החשבונות, ובמסגרת תפקידה היא הכינה את נתוני השכר של העובדים בחברה, כאשר בין היתר הופקדו בידיה פנקסי השיקים של החברה והיא נהגה למלא את הפרטים בשיקים ולהעבירם לחתימתו של בעל החברה, מר יעקב דיין (להלן: המתלונן). במסגרת האישום הראשון נטען כי המערערת זייפה במהלך עבודתה שיקים של החברה בכך שרשמה אותם לפקודתה וחתמה עליהם בשמו של המתלונן. את השיקים הפקידה המערערת בחשבון הבנק שלה ומשכה כסף מזומן תמורתם או שהסבה אותם לפקודתם של אחרים בתמורה לקבלת מוצרים או שירותים. עוד נטען כי המערערת הפקידה חלק מהשיקים בחשבונות הבנק שלה כדי להסוות את מקור הכספים ואת היקף המעילה. נטען כי בדרך זו גנבה המערערת סך של 773,236 ש"ח. במסגרת האישום השני נטען כי במהלך שנת 2004 קשרה המערערת קשר עם אדם בשם שי אורן, אשר שימש באותה עת כמנהל בכיר בחברה (להלן: שי). נטען כי מחודש אפריל 2005 ועד חודש נובמבר 2006 זייפה המערערת את נתוני השכר של שי ללא סמכות כדין והפיקה תלושי שכר כוזבים עבורו. עוד נטען כי מחודש ספטמבר 2004 ועד חודש דצמבר 2005 זייפה המערערת את נתוני השכר שלה עצמה והפיקה תלושי שכר כוזבים עבור עצמה. נטען כי בדרך זו גנבה המערערת, יחד עם שי, סך של 149,046 ש"ח. במסגרת האישום השלישי נטען כי המערערת זייפה מחודש אפריל 2005 ועד חודש אוקטובר 2005 את דוחות הנוכחות של החברה כך שיעלה מהם כי אדם בשם עירן ועקנין (להלן: עירן) עבד בחברה במועדים האמורים. בנוסף נטען כי המערערת הפיקה תלושי שכר כוזבים עבור עירן ופעלה להעביר לחשבון הבנק שלו את הסכומים שננקבו בתלושי השכר. בהמשך, בחודשים נובמבר-דצמבר 2005 עבד עירן בחברה ובתקופה זו זייפה המערערת את נתוני הסכום לתשלום לעירן והפיקה לו תלושי שכר כוזבים. נטען כי בדרך זו גנבה המערערת, יחד עם עירן, סך של 97,384 ש"ח. 2. לפיכך הואשמה המערערת בעבירות הבאות: גניבה בידי עובד, עבירה לפי סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); זיוף בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 418 לחוק העונשין (164 עבירות); שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 420 ו-418 לחוק העונשין (164 עבירות); מרמה והפרת אמונים בתאגיד, עבירה לפי סעיף 425 לחוק העונשין; רישום כוזב במסמכי תאגיד, עבירה לפי סעיף 423 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין; עבירות מנהלים בתאגיד, עבירה לפי סעיף 424(1) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין; קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; הלבנת הון, עבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון). 3. בתשובת המערערת לכתב האישום הודתה המערערת בכל עובדות כתב האישום, לרבות שיטת הפעולה, מעשיה, התאריכים וסכומי הכסף שנגנבו מהחברה. טענתה העיקרית של המערערת הייתה כי כל המעשים נעשו תחת אילוץ של שי, אשר איים עליה כי אם לא תעשה כדבריו הוא יגלה לבעל החברה כי היא בעלת עבר פלילי ויגרום לפיטוריה, וכי כל הכספים שגנבה הועברו לשי והיא לא לקחה דבר לעצמה. בנוסף טענה המערערת כי מעשיה אינם מקימים את יסודות עבירת הלבנת ההון. כפועל יוצא, ההליך המשפטי שהתנהל בבית המשפט המחוזי בעניינה של המערערת לא עסק בשאלת אחריותה הפלילית של המערערת אלא בשאלת המניע למעשיה והיעד הסופי של הכספים שנגנבו. הכרעת הדין 4. ביום 22.2.2012 ניתנה הכרעת דין מפורטת ומקיפה בעניינה של המערערת ובעניינו של נאשם נוסף, במסגרתה נדחו טענותיה של המערערת והיא הורשעה ברוב העבירות שיוחסו לה בכתב האישום, למעט עבירת הלבנת הון ועבירות מנהלים בתאגיד באישום הראשון והשני מהן זוכתה. בית המשפט המחוזי ציין כי טענות המערערת לעניין "אילוץ" או "סחיטה" מצד שי, כמו גם כל טענותיה לעניין יעד הכספים שגנבה, יפות לכל היותר לעניין העונש ולא לעניין עצם ההרשעה, וכי גם בא כוחה של המערערת הסכים כי לא עומדת לה הגנת הכורח הקבועה בסעיף 34יב לחוק העונשין. נקבע כי יהא המניע למעשיה של המערערת אשר יהא, אין חולק כי בפועל היא קשרה קשר עם שי להונות את המתלונן ואת החברה ולגנוב מהם כספים. בנוסף נדחתה טענת המערערת כי לכל היותר יש להרשיעה כמסייעת ולא כמבצעת עיקרית במשותף. גזר הדין 5. במסגרת הטיעונים לעונש, הדגישה המאשימה את חומרת העבירות ונסיבותיהן. נטען כי המערערת ניצלה באופן שיטתי ולאורך תקופה ארוכה את אמונו של מעסיקה ומעלה בו. הודגש כי המערערת גנבה למעלה ממיליון ש"ח, מתוכם כ-800,000 ש"ח שנלקחו לכיסה, וכי המעילה נפסקה רק לאחר שהתגלתה. נטען כי מדובר בעבירות נפוצות מאד שקיים קושי לחשוף אותן, וכי הפיתוי למנהל חשבונות הינו עצום, ולכן על בית המשפט לשלוח מסר מרתיע לעבריינים בכוח. עוד נטען כי בעברה של המערערת הרשעה קודמת בעבירה של גניבה בידי מורשה בנסיבות דומות, וכי עוד בטרם יבשה הדיו על הרשעתה הקודמת של המערערת, היא החלה בביצוע העבירות במקביל לניהול ההליך המשפטי הקודם. נטען כי המערערת לא נטלה בשום שלב אחריות אמיתית למעשיה, ועל אף שהודתה בגניבה, העלתה טענות שונות וכוזבות בדבר אילוץ וסחיטה על ידי אחרים שקיבלו את הכספים. בנוסף נטען כי המערערת לא החזירה את הכספים למתלונן. לפיכך ביקשה המאשימה לגזור על המערערת עונש מאסר בפועל כבד, עונש מאסר על תנאי, קנס כספי שהולם את מי שמבצע עבירות כלכליות ופיצוי כספי למתלונן. 6. המערערת טענה, במסגרת הטיעונים לעונש, כי הכספים נשוא האישום השלישי וכן הכספים שנגנבו באמצעות הגדלת משכורתו של שי לא הגיעו לכיסה. עוד נטען כי לא הוכח שהכספים שנגנבו באמצעות השיקים הגיעו לכיסה של המערערת. לפיכך נטען כי המערערת לא שיפרה את מצבה הכלכלי והכסף הלך ברובו לשי, שהיה מי שיזם את ביצוע העבירות. נטען כי המערערת ביצעה את המעשים בהיכנעה לפעולות הדורסניות של שי שבפניו לא יכלה לעמוד ולהן לא יכלה להתנגד. המערערת טענה כי יש להתחשב בנסיבותיה המשפחתיות, היותה גרושה בת 46 ואם לשני ילדים, ובכך שמאז שהפרשה התגלתה היא אינה עובדת ואינה מצליחה להשתלב בעבודה ומקבלת דמי אבטלה וגמלת הבטחת הכנסה. נטען כי המערערת זקוקה לטיפול מקצועי ולא לעונש בדמות מאסר בפועל, וכי ענישה מחמירה לא תשיג את המטרה במקרה זה. לבסוף נטען כי יש לשקול לזכותה של המערערת את הודאתה בפני המתלונן ובמשטרה עוד בטרם הוגשה תלונה למשטרה. 7. ביום 22.3.2012 ניתן גזר הדין בעניינה של המערערת. בית המשפט קבע כי יש להרתיע מפני עבירות של גניבת עובד ממעביד, לנוכח הפיתוי שעומד לפני עובד שזוכה לאמון המעביד ושדרך ידיו עוברים סכומי כסף ניכרים. נקבע כי מעילה בכספים במקום העבודה אינה מעשה יוצא דופן במחוזותינו, ולכן יש לגזור עונשים שירתיעו מביצועה. צוין כי המערערת זכתה להתחשבות במסגרת הרשעתה הקודמת והוטל עליה "עונש מתון", ולמרות זאת המשיכה המערערת בדרך העבריינות והגדילה חומרת מעשיה. מנגד, צוין כי לזכותה של המערערת יש לזקוף את העובדה שמדובר במאסר ראשון, את נסיבותיה המשפחתיות, את העובדה שהתוודתה לגבי חלק מהמעשים בשלב מקדמי ואת תרומתה לקיצור ההליך המשפטי. כמו כן, זקף בית המשפט לזכות המערערת את הזמן הארוך שעבר ממועד "התפוצצות הפרשה" ועד למועד מתן גזר הדין ואת קשייה הכלכליים והאישיים. לאחר שקילת השיקולים לקולא ולחומרה, גזר בית המשפט על המערערת את העונשים שבכותרת. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הערעור 8. לטענת המערערת – באמצעות בא כוחה, עו"ד אלי סבן – בית המשפט המחוזי גזר את עונשה באופן שחורג לחומרה ממתחם הענישה הנוהג בעבירות מסוג זה. נטען כי בית המשפט לא העניק את המשקל ההולם הראוי לכך שהמערערת הודתה בכל עובדות כתב האישום ונטלה אחריות מהרגע הראשון, כמו גם לעובדה שהמערערת פנתה מיוזמתה למשטרה ומסרה מרצונה החופשי את כל המידע. עוד נטען כי לא נמצאו ראיות חד משמעיות שסותרות את טענת המערערת כי הכספים הועברו מחשבונה לידיהם של אחרים ולכן נותר ספק מסוים בנוגע ליעדם הסופי של הכספים. לבסוף נטען כי בית המשפט המחוזי לא ייחס את המשקל הראוי למכלול נסיבותיה המשפחתיות של המערערת וביכר באופן לא פרופורציונאלי את האינטרס הציבורי שבהרתעה מפני עבירות של גניבה ממעביד. בא כוח המערערת הפנה לפסקי דין שבהם הושתו לטענתו עונשים מופחתים בגין עבירות דומות. 9. בנוסף מבקשת המערערת לבטל את רכיב הקנס הכספי בסך 50,000 ש"ח שהושת עליה. נטען כי מצבה הכלכלי של המערערת קשה מאד והיא אינה יכולה לעמוד בתשלום סכום כזה. עוד נטען כי אין להתעלם לעניין זה מרכיב הפיצוי הכספי למתלונן שהועמד על סך 250,000 ש"ח, אשר מטיל על המערערת נטל כלכלי כבד מאד. בד בבד עם הגשת הערעור, הגישה המערערת בקשה להגשת ראיה חדשה בדמות תדפיס רשימת התיקים הפתוחים כנגדה בלשכת ההוצאה לפועל, וזאת להוכחת טענתה בדבר מצבה הכלכלי הקשה. טענות המשיבה 10. לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד סיון רוסו – יש להעמיד דברים על דיוקם באשר לטענת המערערת בדבר הודאה בשלב מוקדם. נטען כי מהכרעת הדין ומטענות המערערת לעניין העונש עולה כי המערערת לא הודתה מרצונה אלא רק לאחר שמעשיה התגלו, וגם אז טענה כי פעלה מתוך "אילוץ". לעניין עונש המאסר נטען כי אמנם מדובר בעונש מרתיע ולא קל אך העונש הולם את נסיבות המקרה, כאשר מדובר במעשי זיוף ומרמה שנמשכו על פני כשלוש שנים ונגנבו כספים בסכום ניכר של כמיליון ש"ח. המשיבה ציינה כי בחודש ספטמבר 2004 הורשעה המערערת בבית משפט השלום בקריות בגניבה של כ-40,000 ש"ח ממעבידה דאז והוטלו עליה 12 חודשי מאסר על תנאי. הודגש כי במקביל להגשת ערעור על גזר הדין באותו עניין לבית המשפט המחוזי, במסגרתו ביקשה המערערת להקל בעונשה, התחילה המערערת לעבוד אצל המתלונן והתחילה במעשי הזיוף והמרמה. במישור העקרוני הודגש כי בידיהם של מנהלי חשבונות מופקדים ספרי החשבונות של העסק וקשה מאד לבעלי העסק לפקח על עבודתם. באת כוח המשיבה הפנתה לפסקי דין שבהם הושתו עונשי מאסר וקנסות כספיים אשר עולים בקנה אחד עם גזר דינו של בית המשפט המחוזי במקרה הנוכחי. אשר לגובה הקנס הכספי, נטען כי אין מקום להתערב בו וכי יש לשלוח מסר לפיו מי שמועל בכספיו של אדם אחר ישלם על כך גם בכיסו ולא רק בחירותו, גם אם מצבו הכלכלי אינו טוב. לעניין הבקשה לצירוף תדפיס תיקי ההוצאה לפועל, הודיעה המשיבה בדיון לפנינו כי היא אינה מתנגדת לצירוף הראיה. דיון והכרעה 11. לאחר שעיינו בהודעת הערעור על צרופותיה, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים במסגרת הדיון שנערך לפנינו, הגענו למסקנה כי דין הערעור באשר לעונש המאסר להידחות. זאת, לנוכח ההלכה הידועה כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בחומרת העונש שהשיתה הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים בהם נפלה טעות בולטת בגזר הדין או שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרף הענישה הנוהג בנסיבות דומות [ראו, למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009) בפסקה 11 לפסק הדין]. אכן, עונש המאסר בפועל שנגזר על המערערת במקרה זה אינו קל והוא נוטה לצד הגבוה ברף הענישה בעבירות אלה. יחד עם זאת, לא מצאנו כי מדובר במקרה חריג שבו נפלה טעות בגזר הדין או שגזר הדין חורג באופן קיצוני מרף הענישה הנוהג באופן שמחייב את התערבותנו. בית משפט זה עמד לא אחת על כך שיש ליתן משקל רב לשיקול ההרתעתי, תוך מתן משקל מופחת לנסיבות אישיות, במסגרת שיקולי הענישה בעבירות "כלכליות" אשר מבוצעות עבור בצע כסף ואשר כוללות שליחת יד לכספי המעביד או לכספי הציבור, על מנת ליידע עבריינים פוטנציאליים כי "הסיכון גובר על הסיכוי" [ראו, למשל, פסק דינו של השופט י' עמית בע"פ 2636/12 עזבון המנוח שלוש ז"ל נ' מדינת ישראל (5.3.2013) והאסמכתאות המאוזכרות בפסקה 9 שם (להלן: עניין שלוש)]. עיינו בפסיקה אליה הפנו שני הצדדים בכל הנוגע לעונשי המאסר שנגזרו בנסיבות דומות, אשר מגלה פנים לכאן ולכאן [עניין שלוש; ע"פ 3541/11 מדינת ישראל נ' פריג (18.9.2011); ת"פ (חי') 3972-08-11 מדינת ישראל נ' קליגר (4.4.2012)], אולם בסופו של יום לא התרשמנו שקיימת הצדקה להתערבותנו. מעשיה של המערערת בוצעו באופן שיטתי לאורך תקופה ארוכה, תוך ניצול תפקידה כמנהלת חשבונות בחברה ותוך מעילה באמונו של מעבידה. בצדק הדגישה המשיבה בטיעוניה את הקושי שבחשיפת עבירות מסוג זה ואת הצורך להעניש בחומרה בגינן על מנת להרתיע עבריינים פוטנציאליים. בנוסף מצאנו לנכון להדגיש כי ראינו בחומרה את העובדה שהמערערת ביצעה את העבירות נשוא ערעור זה במקביל לניהול הליכים משפטיים בתיק קודם שבו נגזרו עליה 12 חודשי מאסר על תנאי בגין אותן עבירות בנסיבות דומות. במילים אחרות, עסקינן בפעילות עבריינית רצידיביסטית שבית המשפט אינו יכול להתעלם ממנה או להקל בה ראש. בנסיבות אלה אנו סבורים כי בדין הפעיל בית המשפט המחוזי את עונש המאסר על תנאי שנגזר על המערערת בתיק הקודם, באופן שירוצה במצטבר לעונש המאסר שנגזר עליה בגין העבירות מושא התיק הנוכחי. אשר לעונש המאסר בפועל שנגזר על המערערת במסגרת התיק הנוכחי (42 חודשי מאסר בפועל), הרי שעונש זה אינו חורג מרף הענישה בעבירות מסוג זה. אמנם, הצטברות העונשים מובילה לעונש מאסר בפועל ממושך ולא קל, אך אנו לא סבורים כי מדובר בעונש חריג בשים לב למכלול הנסיבות. 12. אשר לרכיב הקנס הכספי, לאחר התלבטות מסוימת, החלטנו לבטלו. ככלל, בית משפט זה עמד על כך שבעבירות "כלכליות" המבוצעות עבור בצע כסף יש לרכיב הקנס תפקיד חשוב בהיבט ההרתעתי, וזאת בנפרד מרכיב הפיצוי הכספי ובנפרד מעונש המאסר בפועל [ראו, למשל: ע"פ 6542/11 מוקטראן נ' מדינת ישראל (25.2.2013)]. זהו הכלל ויש לדבוק בו. יחד עם זאת, כל מקרה ונסיבותיו, ועל בית המשפט לבחון אם מכלול העונשים הולם את העבירות ומגשים את תכלית הענישה [השוו: ע"פ 4653/11 פלוני נ' מדינת ישראל (23.9.2012)]. במקרה דנן הוטל על המערערת, כאמור, עונש מאסר ממושך ובנוסף חיוב בפיצוי כספי בסך 250,000 ש"ח למתלונן. לנוכח מצבה הכלכלי של המערערת מצאנו, לא בלי התלבטות, כי יש טעם בטענה כי המערערת לא תוכל לעמוד בתשלום הקנס בנוסף לתשלום הפיצוי הכספי וכי המשמעות המעשית הינה תוספת של שישה חודשי מאסר בפועל לעונשה. לפיכך אנו סבורים כי די בעונש המאסר הממושך שהושת על המערערת ובפיצוי הכספי הניכר בו יהיה עליה לשאת (אף אם הוא נמוך מהכספים שנגנבו) כדי להגשים את התכלית ההרתעתית, ולכן אין מקום להוסיף גם קנס כספי. אשר על כן, הערעור באשר לרכיב הקנס מתקבל והקנס מבוטל. 13. סיכומו של דבר; הערעור לעניין רכיב הקנס מתקבל בנסיבות העניין, ומנגד הערעור לעניין עונש המאסר נדחה. ניתן היום, ט' בניסן התשע"ג (20.3.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12035870_W02.doc הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il