פלוני נ. משטרת ישראל תביעות- שלוחת זבולון

11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 35828-08-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן העותר: פלוני נגד המשיבים: 1. משטרת ישראל 2. המכון הלאומי לרפואה משפטית 3. פלונית תאריך ישיבה: עתירה למתן צו על תנאי כ"ו באב התשפ"ה (20.8.2025) בשם העותר: עו"ד קארין קריספל בשם המשיבים 2-1: בשם המשיבה 3: עו"ד הדר פרנקל עו"ד רינה אבו גזאלה פסק-דין השופט יחיאל כשר: עניינה של העתירה שבפנינו, בהשגתו של העותר, אביה של המנוחה, על החלטתו של השופט החוקר מבית משפט השלום בקריות (השופט א' סלאמה), מיום 7.8.2025, ב-חס"מ 29890-07-25, שלא להורות על ביצוע פעולות חקירה נוספות, לרבות על ביצוע נתיחה של גופת המנוחה, בהתאם לסעיף 26 לחוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958 (להלן, בהתאמה: השופט החוקר, ו-חוק חקירת סיבות מוות). רקע וההליך בפני השופט החוקר בבסיס העתירה דנן מצוי מותה הטראגי של המנוחה, קטינה בת 13 חודשים, ביום 20.6.2025 (לעיל ולהלן: המנוחה). באותו היום הגיעו כוחות הצלה בסמוך לדירתה של אמה של המנוחה, המשיבה 3, לאחר שזו יצאה מדירתה כשהיא אוחזת במנוחה המדממת מראשה, ומוסרת כי הילדה ננשכה בראשה על ידי הכלב המשפחתי, מסוג "פיטבול", בן כחמש שנים (להלן: הכלב). מותה של הקטינה נקבע בבית החולים, תוך שצוין כי היא לא הייתה בחיים עוד במועד הגעתה לבית החולים, וכי סיבת המוות היא "נשיכת כלב – ראש". בהמשך, ביום 22.6.2025, המנוחה נטמנה, וזאת מבלי שבוצעה נתיחה של גופתה. ביום 6.7.2025, לאחר קבלת החומר הרפואי הנוגע למותה של המנוחה מבית החולים וממגן דוד אדום, פנה המבקש למכון לרפואה משפטית בבקשה לקבל חוות דעת באשר לסיבת המוות. במענה מטעם מנהל המכון הלאומי לרפואה משפטית, ד"ר חן קוגל, מיום 8.7.2025 (להלן: המכתב מיום 8.7.2025), נכתב, בין היתר, כי: "3. מהעולה מהודעת הפטירה סיבת המוות היא איבוד דם בשל נשיכת כלב בראש. יחד עם זאת מתוך התיאור ברשומה הרפואית ומתוך התמונות לא ניתן לחוות דעת ברמת הוודאות הנדרשת בדבר מנגנון גרימת החבלות. 4. במקרה זה אם קיים ספק בעניין סיבת המוות או מנגנון גרימת החבלות יש להוציא את גופת המנוחה מהקבר ולבצע נתיחה בגופה." בעקבות כך, ביום 13.7.2025, הגיש אביה של המנוחה בקשה לחקירת סיבת המוות ולניתוח גופתה של המנוחה, בהתאם לסעיפים 19 ו-26 לחוק חקירת סיבות מוות. בבקשתו, ציין אבי המנוחה כי מתוך אבלו הכבד, ומשהובהר לו שאמה של המנוחה ויתרה על נתיחת הגופה, וכי משטרת ישראל אינה מעוניינת בנתיחת הגופה, לא התנגד לקבורתה של המנוחה, אך ביקש להמשיך בפעולות החקירה, וכי בעקבות קבלת החומר הרפואי והמענה מהמכון לרפואה משפטית, מתקיימים לטענתו התנאים לנתיחה מכוח חוק חקירת סיבות מוות. כך, לשיטתו, קיים יסוד סביר לכך שהמוות של המנוחה נגרם בעבירה או ברשלנות, ונתיחה הגופה נדרשת לבירור סיבת המוות, כעולה, לטענתו, ממכתב המכון לרפואה משפטית מיום 8.7.2025. בהחלטתו מיום 3.8.2025, בעקבות דיון שהתקיים בפניו ביום 30.7.2025, הורה השופט החוקר למכון לרפואה משפטית להגיש מספר הבהרות בעניין המכתב מיום 8.7.2025. בעקבות כך, הוגשה ביום 5.8.2025 הבהרה מטעם ד"ר חן קוגל, מנהל המכון לרפואה משפטית (להלן: ההודעה מיום 5.8.2025). בהודעה הובהר, בעיקרו של דבר, כי אף רופא מהמכון הלאומי לרפואה משפטית לא טען כי פציעותיה של המנוחה אינן תוצאה של נשיכת כלב, או כי הממצאים אינם מתיישבים עם נשיכה כזו. תחת זאת, הובהר כי: "הדברים שנאמרו על ידי (במכתב מיום 8.7.2025 – י' כ') נגעו להעדר היכולת לקבוע ממצאים רפואיים חד משמעיים, על סמך החומר הרפואי שהועבר אלינו ונדרש לצורך גיבוש חוות דעת מקצועית על ידי רופא משפטי". עוד הודגש כי ביום 29.7.2025 התקיימה ישיבה של הצוות הרפואי של המכון הלאומי לרפואה משפטית, אשר גם בה לא נטען כי הממצאים אינם מתיישבים עם נשיכת כלב, אלא "שלא ניתן לקבוע זאת על סמך החומר הרפואי שהועבר לידנו". ביום 7.8.2025 ניתנה החלטתו של השופט החוקר, במסגרתה נקבע כי אין צורך בביצוע פעולות חקירה נוספות, ובכלל זאת נתיחת גופת המנוחה, מעבר לחקירת המשטרה התלויה ועומדת בעניין החשד לגרימת מוות ברשלנות. בהחלטתו, עמד השופט החוקר על כך כי מתקיימים תנאי סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות. זאת משום שהוגשה בקשה על ידי אדם מעונין (אבי המנוחה), וקיים יסוד סביר לחשש שסיבת המוות של המנוחה אינה טבעית או שהמוות נגרם בעבירה (גרם מוות ברשלנות), ועל כן עליו להפעיל את סמכות החקירה הנתונה לו. בית המשפט עמד על כך כי כאשר מתקיימת חקירה על ידי הגורמים המיועדים לכך (כבענייננו שהינו נשוא חקירה תלויה ועומדת של משטרת ישראל), הרי שחקירה על ידי שופט חוקר שמורה למקרים חריגים, כגון כאשר המבקש מצביע על פגמים בולטים בהתנהלות הגוף החוקר אשר עלולים לסכל את גילוי האמת. אשר לטענת אבי המנוחה כי גרסאותיה הלא-עקביות של אם המנוחה באשר להשתלשלות העניינים ביום בו מצאה המנוחה את מותה, מעלות ספק באשר לסיבת המוות, קבע השופט החוקר כי אין בכך ממש. זאת, משום ששתיים מתוך שלוש הגרסאות אותן מנה אבי המנוחה מקורן מפי השמועה ונעדרות תימוכין בפעולות שביצעו גורמי החקירה. בדומה, דחה השופט החוקר גם את טענת אבי המנוחה כי לא נמצאו כתמי דם על הכלב, לעומת כתמי הדם הרבים שנמצאו על אם המנוחה. זאת, משום שאף לטענה זו לא נמצאו תימוכין מספקים, ובכל מקרה חומר הראיות יכול להסביר את אי-הימצאות הדם על הכלב, שכן ייתכן שהדם שנמצא על בגדיה של אם המנוחה לא הגיע בשלב הנשיכה עצמה אלא רק כאשר נשאה האם את המנוחה אל מחוץ לדירה להזעיק עזרה. אשר לטענות אבי המנוחה במישור הפורנזי, קבע השופט החוקר כי חומר החקירה מבסס היטב את המסקנה בדבר נשיכת הכלב כסיבת המוות. כך, בדו"ח שערך צוות מגן דוד אדום צוין כי בראשה של המנוחה חבלות חודרות וחתך. נוסף על כך, בדו"ח של המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים, צוין כי נמצאו על המנוחה "פצעי נשיכה על הקרקפת באזור פרונטלי קדמי ופריאטלי משמאל, סימני נשיכה גם סביב העין השמאלית", ובדו"ח הפטירה צוין כי סיבת המוות היא "dog bite – head" ("נשיכת כלב – ראש" – י' כ'). נוסף על כך, קבע השופט החוקר כי התרחיש לפיו הפגיעות בראשה של המנוחה נבעו מנשיכות כלב, נתמך לא רק במסמכים רפואיים מזמן אמת אלא עולה בקנה אחד עם מכלול הראיות שאספה היחידה החוקרת, ובהן הודעות העדים והדיווחים לגופי החירום בזמן אמת. השופט החוקר הוסיף והזכיר כי מחומר החקירה עולה כי היחידה החוקרת בדקה, בזמן אמת, מול רופא משפטי כונן, את הנחיצות בביצוע נתיחה לגופת המנוחה, וזה מסר כי אין צורך בכך, ומשכך החליטה היחידה החוקרת שלא להפנות את גופת המנוחה למכון לרפואה משפטית. עוד קבע השופט החוקר כי אין במכתבו מיום 8.7.2025 של ד"ר קוגל כדי לעורר ספק ממשי המצדיק היעתרות לבקשת אבי המנוחה. השופט החוקר עמד על כך שבמכתב לא נאמר כי ד"ר קוגל סבור שמנגנון החבלה לא היה באמצעות נשיכה של כלב, ולא הועלה כל תרחיש חלופי אחר. ד"ר קוגל אף לא ציין כי קיים ספק בעניין מנגנון הנשיכה, אלא ציין כי אם קיים ספק בעניין סיבת המוות, לא ניתן לחוות דעה ברמת הוודאות הנדרשת בלא ביצוע נתיחה שלאחר המוות. מכך הסיק השופט החוקר כי: "משמע, ד"ר קוגל לא העלה ספק מצדו, אלא ציין כי אם קיים ספק, רק נתיחה יכולה להסירו" (ההדגשות במקור – י' כ'). עוד קבע השופט החוקר כי מסקנה זו עולה גם מההודעה מיום 5.8.2025, שבה שלל ד"ר קוגל את הטענה כי מומחה במכון לרפואה משפטית סבר שהפציעות אינן כתוצאה של נשיכת כלב. יתרה מזאת, במכתב הובהר כי ד"ר קוגל אינו שולל שמדובר בנשיכות כלב, וכי לא נטען שהממצאים אינם מתיישבים עם נשיכת כלב. כל שנכתב במכתבו של ד"ר קוגל הוא שלא ניתן לקבוע, בוודאות הנדרשת, על סמך התיעוד הרפואי שהועבר למכון הלאומי לרפואה משפטית, ובלא לבצע נתיחה, כי סיבת המוות היא נשיכת כלב. אשר על כן, קבע השופט החוקר כי אין במכתביו של ד"ר קוגל כדי לבסס ספק ממשי, הנטוע בממצאים אובייקטיביים, ביחס למנגנון הפציעה וגורם המוות. נוכח האמור, קבע השופט החוקר כי אין מקום להורות על ביצוע נתיחה של גופת המנוחה. זאת משום שבהתאם לסעיף 26 לחוק חקירת סיבות מוות ניתן להורות על נתיחה כאמור רק אם הדבר דרוש לבירור סיבת המוות, ובענייננו נתיחת הגופה אינה דרושה לשם כך. עוד הוסיף השופט החוקר כי גם יתר האינטרסים שיש לשקול אותם מביאים לתוצאה שאין להורות על נתיחת גופתה של המנוחה, ובפרט רלוונטיים לעניין זה אינטרס כבוד המת ורצונה של אם המנוחה שלא להוציא את גופת המנוחה מקברה ולבצע נתיחה בגופה. העתירה דנן אבי המנוחה מיאן להשלים עם החלטתו של השופט החוקר והגיש על החלטה זו את העתירה דנן, בה ביקש כי נורה על ביצוע נתיחה לגופתה של המנוחה (ולצורך כך, נורה להוציא את גופת המנוחה מקברה) ועל ביצוע חקירה מקיפה של נסיבות מותה של המנוחה. לשיטתו של אבי המנוחה נפלו פגמים בהחלטתו של השופט חוקר, שכן התקיימו תנאי סעיף 26 לחוק חקירת סיבות מוות – קיים חשש סביר שהמוות נגרם בעבירה, ברשלנות או בהזנחה, ונתיחת הגופה דרושה לבירור סיבת המוות. לטענתו של אב המנוחה, בענייננו, שרשרת הגרימה שהובילה למותה של המנוחה אינה ידועה ברמת הוודאות הנדרשת. לעניין זה טוען אבי המנוחה כי המקרה דנן נכלל בגדרי אותם מקרים חריגים שבהם גורמי החקירה נמנעים מלחקור את סיבת המוות באופן העלול לסכל את גילוי האמת, ומשכך, בהתאם לפסיקה, יש להורות על מינוי שופט חוקר ולהורות על ביצוע פעולות חקירה נוספות ובהן נתיחת הגופה. אבי המנוחה טוען כי העובדה שהאירוע עודנו נחקר על ידי משטרת ישראל, אשר טרם הגיעה למסקנות, אינה עולה בקנה אחד עם הקביעה בדבר העדר הספק באשר לסיבת המוות. נוסף על כך, לטענתו, בניגוד לפרשנותו של השופט החוקר, ממכתביו של ד"ר קוגל עולה כי לא ניתן לקבוע באופן חד-משמעי את סיבת המוות ללא נתיחת הגופה. בהקשר זה, מציין אבי המנוחה כי ישנה סתירה בין עמדת הכונן המשפטי מטעם המכון הלאומי לרפואה משפטית איתו התייעצו גורמי החקירה במועד פטירת המנוחה, ואשר המליץ כי אין צורך בביצוע נתיחה, לבין עמדת ראש המכון, ד"ר קוגל, שלפיה יש צורך בביצוע נתיחה. עוד הוסיף וטען אבי המנוחה, כי גרסאותיה הסותרות של אם המנוחה, מעלות ספק באשר לסיבת המוות. בדומה, גם העדר הדם על הכלב ובדירתה של האם, לעומת כמות הדם שנמצאה על האם עצמה מעלים אף הם, לטענת אבי המנוחה, סימני שאלה ביחס לסיבת המוות. לספקות אלו הוסיף אבי המנוחה והעלה טענות קשות כנגד התנהלותה של אם הקטינה, אשר לטענתו העמידה את המנוחה בסכנה בזמן ההיריון ולאחריו. לבסוף, טוען אבי המנוחה גם כנגד התנהלות משטרת ישראל, אשר לשיטתו כלל אינה מוסמכת להתנגד לנתיחת הגופה. נוכח האמור, סבור אבי המנוחה כי שגה השופט החוקר וכי ההימנעות מנתיחת הגופה פוגעת בזכותה החוקתית של המנוחה ומשפחתה לכבוד, ופוגעת בשלטון החוק ובאינטרס הציבורי בגילוי האמת לעניין נסיבות מותה של המנוחה. תגובה מקדמית מטעם אם המנוחה תגובה מקדמית מטעם אם המנוחה הוגשה ביום 17.8.2025, ובה נטען כי דין העתירה להידחות. ראשית, טוענת אם המנוחה כי העתירה מבוססת על תשתית עובדתית חסרה וחלקית והוגשה בחוסר תום לב, תוך הרחבת חזית והוספת מסמכים וטענות שלא היו בפני השופט החוקר. שנית, לגופו של עניין, טוענת אם המנוחה כי לא נפל פגם בהחלטתו של השופט החוקר שלא להורות על נתיחת הגופה. בהקשר זה מדגישה האם כי כלל טענותיו של אבי המנוחה, היו בפני השופט החוקר אשר בחן אותן לעומק ודחה אותן באופן מפורט, וכי בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה מתחם ההתערבות בהחלטות השופט החוקר הינו מצומצם ביותר ושמור למקרים חריגים בלבד, שבהם נפל פגם מהותי בהחלטה. לשיטתה של אם המנוחה, המקרה דנן אינו נכלל בקרב אותם מקרים חריגים, שכן נתיחת הגופה כלל אינה דרושה לשם בירור סיבת המוות. כך, השופט החוקר הגיע למסקנה כי סיבת המוות הינה נשיכת כלב וזאת בהתבסס על חומרי החקירה, דו"ח הפטירה, ועמדת הרופא הכונן המשפטי בזמן אמת. יתרה מזאת, צדק השופט החוקר בקביעתו כי אין במכתביו של ד"ר קוגל כדי לבסס ספק ממשי בעניין סיבת המוות. עוד מבהירה אם המנוחה כי לא ניתנו על ידה גרסאות סותרות שכן היא מסרה גרסה אחת בלבד, לחוקרי המשטרה. כמו כן, כופרת אם המנוחה בטענותיו של אבי המנוחה שלפיהן התנהלותה במהלך ההיריון ולאחר הלידה סיכנה את המנוחה. נוכח האמור, סבורה אם המנוחה כי דין העתירה להידחות. תגובה מקדמית מטעם משטרת ישראל והמכון הלאומי לרפואה משפטית ביום 17.8.2025, הוגשה גם תגובה מקדמית מטעם משטרת ישראל והמכון הלאומי לרפואה משפטית, ובה נטען כי דין העתירה להידחות בהעדר עילה להתערבות בהחלטתו של השופט החוקר. זאת משום שאבי המנוחה לא הצביע על טעם בגינו המקרה דנן נכלל בקרב אותם מקרים חריגים שבהם יתערב בית משפט זה בהחלטותיו של השופט החוקר. משטרת ישראל והמכון הלאומי לרפואה משפטית טוענים כי החלטתו של השופט החוקר מנומקת ומבוססת על מכלול הראיות בתיק, ומסקנתנו מתבקשת ומתחייבת נוכח חומר הראיות. עוד מוסיפים משטרת ישראל והמכון הלאומי לרפואה משפטית וטוענים כי הוצאת גופה מן הקבר הינה צעד חריג ביותר השמור למקרים נדירים כאשר הדבר בלתי נמנע והכרחי לצורך גילוי האמת. עמדתם של משטרת ישראל והמכון הלאומי לרפואה משפטית הינה שטענותיו של אבי המנוחה בדבר גרסאות סותרות של אם המנוחה (לשיטתם), ובעניין העדר כתמי דם על הכלב, אינן מעוררת ספק באשר לכך שמותה של המנוחה נגרם בשל נשיכת הכלב. כמו כן, גם טענתו של אב המנוחה במישור הפורנזי, המבוססת על מכתביו של ד"ר קוגל, אינה גורעת מהמסקנה האמורה. זאת משום שחומר הראיות, ובכלל זאת הדוחות הרפואיים והודעות של עדים, מבסס את המסקנה כי סיבת המוות היא נשיכת כלב. לטענתם, כפי שהבהיר השופט החוקר, סיבת המוות ברורה על בסיס כלל חומר הראיות וכל שעולה ממכתביו של ד"ר קוגל הוא שעל סמך התיעוד הרפואי שהוצג בפניו בלבד אי אפשר לקבוע, בהתאם לסטנדרטים הרפואיים שהוא נוהג על-פיהם, באופן חד משמעי, כי סיבת המוות היא נשיכת כלב. עם זאת, אין במכתבים האלה כדי ללמד שסיבת המוות אינה נשיכת כלב או כדי לבסס כל תרחיש אחר. בהקשר זה, מדגישים משטרת ישראל והמכון הלאומי לרפואה משפטית כי לא די בחשד תיאורטי כדי להצדיק את הוצאת גופת המנוחה מהקבר לשם נתיחתה, אלא נדרש ספק ממשי הנטוע בממצאים אובייקטיביים. בענייננו, לטענתם, נתיחה זו אינה דרושה לשם בירור סיבת המוות. לצד זאת ובנוסף, לשיטתם של משטרת ישראל והמכון הלאומי לרפואה משפטית, יש להתחשב גם בכבוד המת ובהתנגדותה של אם המנוחה לביצוע הנתיחה, כטעמים לדחיית העתירה. תשובת אבי המנוחה לתגובות המקדמיות ביום 19.8.2025 הגיש אבי המנוחה תשובה לתגובות המקדמיות מטעם המשיבים. בתשובתו, בעיקרו של דבר, שב אבי המנוחה על טיעוניו בעתירתו, תוך שציין כי להשקפתו אין בתגובות המקדמיות מטעם המשיבים מענה מספק לטענותיו. בנוסף, הלין אבי המנוחה על כך שמשטרת ישראל והמכון לרפואה משפטית מיוצגות יחד, חרף החשש הממשי, לטענתו, לניגוד עניינים מובנה נוכח עמדותיהם השונות בעניין ביצוע נתיחת הגופה. כך, משטרת ישראל מכריזה כי אין כל ספק באשר לסיבת המוות, ואילו המכון לרפואה משפטית סבור, לטענת אבי המנוחה, כי יש צורך בביצוע נתיחה לשם בירור מנגנון גרימת המוות. ביום 20.8.2025 התקיים בפנינו דיון בעתירה, שבסיומו הודיע בא-כוח משטרת ישראל והמכון הלאומי לרפואה משפטית כי יעביר לעיון בית המשפט את חומר החקירה שנאסף עד כה במסגרת חקירת גרם מותה של המנוחה. בעקבות כך הוגש לעיוננו חומר זה. דיון והכרעה סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות קובע כי כאשר "מת אדם ויש יסוד סביר לחשש שסיבת מותו אינה טבעית או שמותו נגרם בעבירה", רשאים היועץ המשפט לממשלה, בא-כוחו, קצין משטרה, רופא, וכן בן זוגו של הנפטר, הוריו, הורי הוריו, צאצאיו, אחיו ואחיותיו, לבקש משופט חוקר לחקור את סיבת המוות. לצד זאת, סעיף 26 לחוק חקירת סיבות מוות קובע כי "אם הדבר דרוש לבירור סיבת המוות בחקירה לפי סעיף 19" רשאי שופט חוקר להורות על ניתוחה של הגווייה. בפסיקתו של בית משפט זה, נקבע כי מתחם ההתערבות בהחלטותיו של שופט חוקר לפי חוק חקירת סיבות מוות, הינו מצומצם ביותר. בתוך כך, נקבע כי חרף האופי השיפוטי של החלטותיו, השופט החוקר הינו גורם מנהלי מקצועי אשר החלטותיו נבחנות בראי מבחני הביקורת המנהלית הנהוגים בבית משפט זה (להבדיל מביקורת כערכאת ערעור). עוד הודגש בפסיקה כי שיקול הדעת המסור בידיו של השופט החוקר הינו רחב, ומשכך ייטה בית המשפט שלא להתערב בהחלטותיו אלא במקרים חריגים בלבד, בהם נפל פגם מהותי, או כאשר ההחלטה אינה סבירה באורח קיצוני (ראו: בג"ץ 1952/06 שרייבר נ' היועמ"ש, פסקאות 10-9 (27.7.2006); בג"ץ 6306/22 נוף נ' בוגדאנוב, פסקה 5 (6.10.2022); בג"ץ 12167-05-25 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (18.5.2025)). להשקפתי, המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים חריגים שבהם יש להתערב בהחלטתו של השופט החוקר. אכן, כפי שגם קבע השופט החוקר בהחלטתו, תנאי סעיף 19 לחוק מתקיימים בעניין דנן. עם זאת, על מנת להורות על נתיחת גופתה של המנוחה, היה על השופט החוקר להשתכנע כי נתיחת הגופה דרושה לבירור סיבת המוות, כקבוע בהוראת סעיף 26 לחוק חקירת סיבות מוות. בענייננו, סבורני כי לא נפל פגם המצדיק את התערבותנו בהכרעתו של השופט החוקר כי נתיחת הגופה אינה דרושה לשם בירור סיבת המוות. טענת המבקש כי נתיחת הגופה דרושה לשם בירור סיבת המוות נשענת בעיקרה על המכתב מיום 8.7.2025 של ד"ר קוגל, אשר להשקפתו יש בו כדי לעורר ספק באשר לסיבת המוות. עם זאת, כפי שציין השופט החוקר בהחלטתו, עיון במכתב מיום 8.7.2025, כמו גם בהודעה מיום 5.8.2025 מטעם המכון הלאומי לרפואה משפטית, מעלה כי אין בהם כדי לעורר ספק כאמור. כך, כלל לא נטען, במכתב או בהודעה הנ"ל, כי יש ממצא התומך בכך שסיבת המוות אינה נשיכת כלב, אלא רק שלא ניתן "לקבוע ממצאים רפואיים חד משמעיים, על סמך החומר הרפואי שהועבר". ודוק, אין להסיק מעמדה זו של המכון הלאומי לרפואה משפטית (שלפיה החומר הרפואי כשלעצמו אינו מאפשר לקבוע באופן חד-משמעי שסיבת המוות היא דווקא נשיכת כלב), כי גם על סמך כלל הראיות שבידי המשטרה לא ניתן לקבוע שסיבת המוות הינה נשיכת כלב. דבריו של ד"ר קוגל נוגעים, בברור, למישור הפורנזי בלבד ואינם נוגעים למכלול הראיות. כך, בהודעה מיום 5.8.2025 אף הודגש כי כלל לא נטען שהממצאים אינם מתיישבים עם נשיכת כלב או כי סיבת המוות היא אחרת, אלא רק כי "לא ניתן לקבוע זאת על סמך החומר הרפואי שהועבר לידנו". בענייננו, קבע השופט החוקר, כי מלבד החומר הרפואי שהועבר למכון לרפואה משפטית (ושעל בסיסו נאמר כי לא ניתן לקבוע ממצאים חד-משמעיים ברף הנדרש), ישנו חומר ראייתי נוסף המבסס כי אכן נשיכת כלב היא סיבת המוות. כפי שצוין לעיל, בעקבות הדיון שהתקיים בפנינו ביום 20.8.2025 הוגש חומר החקירה לעיוננו, ולאחר עיון בו סבורני כי לא נפל פגם המצדיק התערבות בקביעתו הנ"ל של השופט החוקר. כך, בדו"ח מטעם מגן דוד אדום צוין כי למנוחה חבלות חודרות וחתך בראש. בנוסף, בדו"ח של המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים, נקבע כי נמצאו על המנוחה "פצעי נשיכה על הקרקפת באזור פרונטלי קדמי ופריאטלי משמאל, סימני נשיכה גם סביב העין השמאלית". נוסף על כך, גם בדו"ח הפטירה צוין כי סיבת המוות היא "נשיכת כלב – ראש". עוד יש להוסיף, כי מיד עם התרחשות האירוע יצאה אם המנוחה מהדירה כשהיא אוחזת במנוחה, וזועקת כי זו ננשכה על ידי הכלב. לאמירה כזו, בזמן האירוע או בסמוך לאחריו, שמור משקל ראייתי של ממש. נוסף על כך, כפי שציין השופט החוקר, מותה של המנוחה מנשיכת כלב עולה בקנה אחד גם עם הודעותיהם של העדים והדיווחים לגופי החירום בזמן אמת. זה המקום לציין כי השופט החוקר, בהחלטתו, ציין כי עמדת הכונן הרפואי בזמן אמת הייתה שאין צורך בנתיחת הגופה. כך אכן עולה, בברור, ממזכר חתום על ידי קצין משטרה, המצוי בחומר החקירה. יחד עם זאת, בחומר שהוגש לעיוננו בעקבות הדיון שהתקיים ביום 20.8.2025, מצוי גם דואר אלקטרוני מטעמו של הכונן הרפואי הרלוונטי, מיום 30.7.2025, לפיו, למיטב זכרונו של הכונן התייחסותו בזמן אמת הייתה כי: "במקרים כאלה אנו ממליצים להעביר את הגופה למכון (המכון הלאומי לרפואה משפטית – י' כ') לצורך בדיקה של הממצאים". איני מוצא בפער שבין המזכר שבחתימת קצין המשטרה, לבין גרסתו של הכונן העולה מהדואר האלקטרוני מטעמו, כמעורר ספקות לגבי נסיבות מותה של המנוחה, ומצדיק התערבות בהחלטתו של השופט החוקר, שכן גם בלא לייחס לכונן הרפואי את העמדה שיוחסה לו, קיים בסיס איתן להחלטת השופט החוקר. להשקפתי, גם בשאר טענותיו של אבי המנוחה אין כדי לעורר ספק ממשי באשר לסיבת המוות. כך, באשר לטענת אבי המנוחה כי אם המנוחה מסרה גרסאות סותרות, קבע השופט החוקר כי לא נמצאו תימוכין לתוכנן של שתיים מתוך שלוש הגרסאות (שהטענה לסתירות נסמכת עליהן) וכי מקורן מפי השמועה. על כן, אין ממש בטענה זו. כמו כן, לא מצאתי כי יש לקבל את טענת אבי המנוחה כי מתעורר ספק באשר לסיבת המוות נוכח העובדה שהכלב נמצא ללא כתמי דם ואילו אם המנוחה נמצאה עם כמות גדולה של דם עליה. כפי שקבע השופט החוקר, חומר החקירה מלמד כי קיים תרחיש סביר המסביר מדוע הדם מראשה של המנוחה לא נמצא על גופו של הכלב בעת הנשיכה, ונמצא דווקא על בגדיה של המבקשת אשר נשאה את המנוחה אל מחוץ לדירתה כדי להזעיק עזרה. עוד יש להוסיף, במידה רבה למעלה מן הדרוש, כי אף כאשר מתקיימים תנאי סעיף 26 לחוק חקירת סיבות מוות, יש "לאזן בין האינטרסים השונים, הציבוריים והפרטיים כאחד, המושפעים מכוח ההחלטה לערוך נתיחה שלאחר המוות – אינטרסים שחלקם, כדוגמת כבוד המת ומשפחתו, אף נהנים מהגנה חוקתית מכוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו" (בג"ץ 754/03 בני משפחת שרחה יוסף ז"ל נ' כבוד השופט דוד מינץ, פ"ד נז(5) 817, 825 (2003); בג"ץ 5427/22 פלונים נ' כב' השופטת מוריה צ'רקה, פסקה 6 (15.8.2022)). במקרה דנן, יש ליתן משקל לעמדתה של אם המנוחה המתנגדת להוצאת גופתה של המנוחה מהקבר ולביצוע נתיחה בגופה, ולכך שבהתאם לפסיקה "הפגיעה בכבוד המת גדולה יותר והצער הנגרם לבני המשפחה והקרובים רב יותר, מקום שמדובר בהוצאה של גופה מן הקבר וניתוח הגופה מאשר עריכת ניתוח טרם הקבורה" (בג"ץ 2221/12 כהן נ' פלונית, פסקה 9 (2.4.2012)). התוצאה: מכל הטעמים עליהם עמדתי לעיל, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של השופט חוקר שלפיה ביצוע פעולות חקירה נוספות, ובפרט נתיחת גופתה של המנוחה, אינו דרוש על מנת לברר את סיבת המוות. אשר על כן, דין העתירה להידחות. לפני סיום אבקש לציין כי בצד דחיית העתירה, איני מקבל את הטענות שנטענו על ידי אם המנוחה לעניין מניעיו ותום ליבו של אבי המנוחה. מאמין אני כי אבי המנוחה פעל, ככל יכולתו, כדי להסיר ספק נורא, שאכן מקנן בליבו, שמא אירוע מותה של ביתו היחידה אינו כפי שנקבע. ברור לי גם כי פסק דיננו זה יוסיף מכאוב על מכאוביו, ועל כך הנני מצר. יחד עם זאת, רצונו של אבי המנוחה להסיר את הספק המקנן בליבו אינו טעם מספק לקבלת עתירתו. כל שנותר לעשות הוא להשתתף בצערם של אבי המנוחה ואם המנוחה כאחד, ולקוות שימצאו מזור ליגונם. בהתחשב בנסיבות הטראגיות של המקרה, ומתוך תקווה להשכנת שלום, ככל הניתן, לא נעשה צו להוצאות. יחיאל כשר שופט השופטת דפנה ברק-ארז: אני מסכימה. דפנה ברק-ארז שופטת השופטת רות רונן: אני מסכימה. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' כשר. ניתן היום, ז' אלול תשפ"ה (31 אוגוסט 2025). דפנה ברק-ארז שופטת יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת