קיבוץ בית ניר, אגודה שיתופית חקלאית נ. אלה שק

פסק-דין בתיק ע"א 3581/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3581/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת א' חיות המערערים: 1. קיבוץ בית ניר, אגודה שיתופית חקלאית 2. יובל וישניצר - יו"ר הוועד הממונה של קיבוץ בית ניר נ ג ד המשיבה: אלה שק ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בה"פ 4147/00 מיום 8.2.04 שניתן על-ידי כב' השופט סגן הנשיא ב' אזולאי תאריך הישיבה: ו' בתמוז התשס"ה (13.7.05) בשם המערערים: עו"ד חיים הלפרין; עו"ד אורלי אחאי-אבידור בשם המשיבה: עו"ד טליה טריינין-גורן פסק-דין השופטת א' חיות: זהו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד סגן הנשיא ב' אזולאי), בו נקבע כי המשיבה הינה חברת הקיבוץ בית ניר המאוגד כאגודה שיתופית (להלן: הקיבוץ), כי חברותה בקיבוץ לא פקעה וכי ככל שהקיבוץ התיימר להפסיק את חברותה נעשה הדבר שלא כדין. העובדות הצריכות לעניין 1. המשיבה, בת למייסדי הקיבוץ, גדלה והתגוררה בו מאז שנולדה ושבה להתגורר בו עם תום שירותה הצבאי. כשנתיים לאחר מכן, באסיפת חברים שהתקיימה ביום 20.9.1987, התקבלה המשיבה כחברת קיבוץ ובשנת 1988 החלה ללמוד ארכיטקטורה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל שבירושלים. במהלך לימודיה התגוררה המשיבה בירושלים אך בסופי השבוע ובחופשות מן הלימודים שבה לחדרה שבקיבוץ. הקיבוץ אף נשא בעלות לימודיה בארבע השנים הראשונות, אך בחלוף תקופה זו נמסר לה כי מצבו הכלכלי של הקיבוץ אינו מאפשר את מימון יתרת הלימודים. מכתב בעניין זה נשלח לבצלאל ביום 14.9.1992 על ידי מזכיר הקיבוץ בו הובעה תיקווה "כי תימצאנה דרכים נוספות על מנת ש[המשיבה] תוכל לסיים את לימודיה". כחודשיים לאחר מכן, ביום 21.11.1992 התקיימה בקיבוץ אסיפה כללית בה הודע לחברים כי המשיבה לא קיבלה את אישור הקיבוץ להמשיך בשנת הלימודים החמישית. באותה אסיפה התקבלה החלטה כי המשיבה תלמד בשנה החמישית במעמד של "חברה בחופש" וכי הקיבוץ יעמיד לרשותה בתקופה זו חדר למגורים, אך היא תישא ביתר הוצאות מחייתה. לימודי השנה החמישית נפרשו על פני שנתיים והמשיבה סיימה את לימודיה בשנת 1994. במהלך שנתיים אלו עבדה המשיבה למחייתה וכמו בשנות לימודיה הקודמות התגוררה בחדר שהועמד לרשותה בקיבוץ במהלך חופשותיה מן הלימודים. משהחלה להתמחות במשרד בתל-אביב ואחר כך בבאר-שבע ובירושלים חדלה המשיבה להתגורר בחדר שבקיבוץ וכך היה לאורך כל תקופת התמחותה שהתארכה עד נובמבר 1996, בשל מחלת עור ומשבר נפשי בהם לקתה באותה התקופה. משסיימה המשיבה את ההתמחות שבה להתגורר בקיבוץ והחלה לעבוד במפעל תכשיטים שבו, השייך להוריה. עם שובה לקיבוץ ולהבדיל מחברי קיבוץ אחרים, נדרשה המשיבה לשלם דמי שכירות עבור החדר שבו התגוררה ולא ניתן לה תקציב חודשי. המשיבה מצידה לא העבירה את משכורתה לידי הקיבוץ כנדרש מן החברים. באוגוסט 1998 חדלה המשיבה לשלם שכר דירה וביום 21.11.1999 שלח אליה המערער 2, יו"ר הועד הממונה של הקיבוץ, דרישה לתשלום חובותיה והתראה לפינוי מן החדר שבו התגוררה. או-אז פנתה המשיבה לקבלת ייעוץ משפטי ובעקבותיו הודיעה לקיבוץ כי היא רואה עצמה כבעלת זכויות של חברת קיבוץ מן המניין, לרבות זכות מגורים ללא תשלום. הקיבוץ טען מצידו כי המשיבה עזבה את הקיבוץ עוד בשנת 1993 וכי החל מאותה שנה אין היא חברה בו עוד. בעקבות חילוקי דעות אלה הגישה המשיבה תובענה נגד הקיבוץ בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ובה עתרה, בין היתר, למתן סעד הצהרתי על דבר היותה חברת הקיבוץ. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. בפסק דינו מיום 8.2.2004 קיבל בית המשפט המחוזי את התובענה וקבע כי המשיבה אכן חברה בקיבוץ. בית המשפט הוסיף וקבע כי נוכח החלטת האסיפה הכללית מיום 21.11.1992, לפיה אושר למשיבה ללמוד במעמד של "חברה בחופש" למשך שנה, רשאי היה הקיבוץ לשוב ולשקול את מעמדה בקיבוץ בתום אותה שנה, בכפוף למתן זכות טיעון, אך הקיבוץ לא קיים כל הליך פורמלי להפסקת חברותה ולמחיקתה מפנקס החברים, כנדרש על פי סעיף 36 לתקנות האגודה של הקיבוץ (להלן: התקנון או תקנון הקיבוץ). עוד קבע בית המשפט כי המקרה הנדון אינו נמנה עם אותם מקרים מצומצמים ונדירים אשר בהם פוקעת החברות בקיבוץ מאליה ללא הליך פורמלי, לפי סעיף 35 לתקנון. בעניין זה קבע בית משפט קמא, כי לא ניתן לקבוע שהיתה עקירת מקום מגורים ברמה הטוטאלית הנדרשת, בקבלו את גרסת המשיבה לפיה בתקופת התמחותה היא ויתרה על חדרה בקיבוץ באופן זמני בלבד. כמו כן, קבע בית המשפט כי בתום אותה תקופה המשיכה המשיבה להיות חלק מהמרקם הפיזי והחברתי של הקיבוץ, אף שלא התקיימו לגביה ההיבטים הפורמאליים הנלווים לחברות כגון העברת המשכורת מצידה וקבלת תקציב חודשי ודירת המגורים מצד הקיבוץ. לבסוף קבע בית המשפט כי המשיבה היתה מודעת לכך שקיימת אי בהירות לגבי מעמדה בקיבוץ אך קיבל את גירסתה כי לא נאבקה על זכויותיה בשל מצבה הבריאותי והנפשי ולפיכך, כך קבע, אין הדבר מהווה ראיה לעקירה מן הקיבוץ. בשל כל הטעמים הללו נעתר כאמור בית משפט קמא לתובענת המשיבה ופסק כי הינה חברת קיבוץ, וכי חברותה בו לא הופסקה על ידי חבריו ואף לא פקעה מאליה. מכאן הערעור שבפנינו. טענות הצדדים בערעור 3. בפתח הערעור מציינים המערערים כי יש לבחון את תביעת המשיבה כחלק ממכלול של תביעות המוגשות נגד הקיבוץ נוכח הליך ההפרטה אותו הוא עובר בשנים האחרונות, הליך אשר במסגרתו מוקנות זכויות קנייניות לחברים. טוענים המערערים כי תביעות ממין זה המוגשות על ידי אנשים שאינם חברי הקיבוץ ואשר לא תרמו ליצירת נכסיו, מאיימות על קיומה ועל עתידה של התנועה הקיבוצית וכי אין להתייחס אל הקיבוץ בהקשר זה כאל "כיס עמוק". המערערים מוסיפים וטוענים כי המשיבה לא מיצתה את ההליכים העומדים לרשותה טרם שפנתה לבית המשפט המחוזי בעתירה לסעד הצהרתי, וטעם זה לבדו הצדיק לדידם דחיית התובענה על הסף. בעניין זה מפנים המערערים לסעיפים 79 ו-111 לתקנון הקיבוץ לפיהם חבר קיבוץ רשאי לערער על החלטת מוסדות הקיבוץ בפני האסיפה הכללית וכן להגיש ערר למוסדות הקיבוץ הארצי השומר הצעיר - אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (להלן: תנועת הקיבוץ הארצי). המערערים אף מפנים לסעיף 6 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973 (להלן: תקנות האגודות השיתופיות), לפיו מוסמך רשם האגודות השיתופיות להורות לאגודה לתקן את הרישום בפנקס החברים וכן לסעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות המסמיכו לדון כבורר בסכסוכים בין חברים, או מי שהיו חברים, באגודה. לטענת המערערים העובדה שהמשיבה לא פנתה למוסדות אלו מלמדת כי היא לא ראתה את עצמה כחברת קיבוץ. עוד טוענים המערערים בהקשר זה כי העובדה שבית משפט קמא בחר להכריע בתובענה במקום להותיר את ההכרעה בסוגיית חברותה של המשיבה למוסדות המוסמכים הנ"ל, עומדת בניגוד להלכה הפסוקה לפיה יש לנהוג צמצום וריסון בכל הנוגע להתערבות חיצונית בהחלטות של אגודות שיתופיות. 4. לגופו של עניין טוענים המערערים כי ארבע עילות שונות מבססות את המסקנה שחברותה של המשיבה בקיבוץ פקעה או הופסקה, וכולן הוכחו במקרה דנן. ראשית, כך טוענים המערערים, חברותה של המשיבה בקיבוץ פקעה מאליה ללא צורך בקיומו של הליך פורמלי כלשהו, וזאת בהתאם להוראת תקנה 5(א)(4) לתקנות האגודות השיתופיות ולסעיף 35(ב) לתקנון הקיבוץ משום שכבר משנת 1988 חל, לטענת המערערים, ניתוק בין המשיבה לקיבוץ, שהפך מוחלט בשנת 1993 עת עקרה מהקיבוץ מרצונה החופשי. בהקשר זה מצביעים המערערים על כך שהמשיבה לא התגוררה בקיבוץ מאז ינואר 1993 ועד נובמבר 1996; על כך שלאחר שובה שכרה דירה בתשלום וקיבלה טיפולים רפואיים מחוץ לקיבוץ, שלא באמצעותו, וכן על כך שלא קיימה התחייבויות המוטלות על חברים לפי התקנון ואף לא פנתה אל הקיבוץ בבקשה שיקיים כלפיה את ההתחייבויות המוטלות עליו כלפי חבריו. שנית טוענים המערערים, כי כשם שניתן ללמוד מהתנהגותו של אדם על דבר היותו חבר באגודה, בהתאם לסעיף 2א לתקנות האגודות השיתופיות ולסעיף 34 לתקנון הקיבוץ, כך ניתן להסיק מהתנהגותו גם על פקיעת חברותו. בענייננו, כך טוענים המערערים, במשך כעשר שנים נהגו המשיבה והקיבוץ האחד כלפי השניה כאילו המשיבה אינה חברת קיבוץ, ומכך ניתן להסיק כי חברותה של המשיבה בקיבוץ פקעה. שלישית נטען על ידי המערערים, כי חברותה של המשיבה פקעה מכוח תקנה 5(א)(3) לתקנות האגודות השיתופיות, שכן חדלו להתקיים בה הסגולות הנדרשות לצורך היותה חברת קיבוץ. רביעית טוענים המערערים, כי בהתאם לסעיף 119 לתקנון הקיבוץ ובהתאם להלכה הפסוקה, תקנון הקיבוץ מהווה חוזה בין האגודה לחבריה, וזה בוטל עקב הפרתו על ידי המשיבה. בשל כל הטעמים הללו טוענים המערערים כי חברותה של המשיבה בקיבוץ פקעה מאליה, בלא שנדרש הליך פורמאלי בעניין זה. לחלופין טוענים המערערים, כי אף אם נחוץ היה קיומו של הליך פורמאלי להפסקת חברותה של המשיבה בקיבוץ, הרי שהליך כזה התקיים בינואר 1993, עת נמחקה המשיבה מפנקס החברים. בעניין זה מזכירים המערערים את הוראת סעיף 34 לפקודת האגודות השיתופיות לפיה פנקס החברים מהווה הוכחה לכאורה לגבי תאריך קבלתו של חבר לאגודה וכן לגבי התאריך שבו חדל להיות חבר בה. המערערים טוענים כי לא הודיעו למשיבה מראש על דבר מחיקתה מהפנקס משום שסברו כי היא עזבה את הקיבוץ מרצונה החופשי עוד קודם לכן. אשר לתקופה בתום ההתמחות בה שבה המשיבה להתגורר בקיבוץ טוענים המערערים, כי המשיבה חתמה על הסכם השכירות מרצונה החופשי, וכי היה על בית משפט קמא לדחות את גירסתה כי לא התנגדה לדרישת הקיבוץ לתשלום שכר דירה מפאת מצבה הבריאותי והנפשי. המשיבה, כך נטען, לא הציגה מסמכים רפואיים שהיה בהם לתמוך בגירסתה זו ומכל מקום, בני משפחתה מתגוררים בקיבוץ ויכולים היו לסייע לה בקשייה הנטענים. עוד טוענים המערערים כי המשיבה לא הוכיחה את הטענה שהקיבוץ דחה את בקשותיה להעביר אליו את משכורתה, והם מוסיפים וטוענים כי העברת משכורת, קבלת תקציב חודשי מהקיבוץ ותשלום דמי שכירות הינם היבטים מהותיים מהם ניתן להסיק על היחסים בין הצדדים וזאת בניגוד לקביעת בית משפט קמא לפיה מדובר בהיבטים פורמאליים בלבד. בהקשר זה מפנים המערערים לפסיקה הקובעת כי אי העברת הכנסות לקופה המשותפת מהווה עילה להפסקת חברות בקיבוץ ועוד הם טוענים כי במקרה דנן התקיימו מספר עילות להפסקת חברותה, כמפורט לעיל ועל כן הדברים הינם בבחינת קל וחומר. כן טוענים המערערים כי בניגוד לטענת המשיבה, העובדה שטרם שולמו לה דמי עזיבה אין בה משום ראיה לכך שלא עזבה את הקיבוץ, אלא לכל היותר ניתן ללמוד מכך כי ההתחשבנות הכספית בין הצדדים לא הושלמה. עוד טוענים המערערים כי נוכח הקשר האישי בין החבר לאגודה אכיפת חברותה של המשיבה על הקיבוץ הינה בלתי צודקת בנסיבות העניין ועל כן, היה על בית משפט קמא לדחות את התובענה בהתאם לסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970 (להלן: חוק החוזים - תרופות). המערערים מציינים בהקשר זה כי בתקופה בה נדונה התובענה בבית משפט קמא שבה האסיפה הכללית ודנה בעניינה של המשיבה והוחלט שלא לקבלה כחברה בקיבוץ. מכאן למדים המערערים כי כפיית קבלתה של המשיבה לקיבוץ מנוגדת לרצון חבריו. 5. המשיבה סומכת ידיה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי וטוענת כי אין מקום להתערב בו. ראשית טוענת המשיבה כי המערערים לא הציגו כל ביסוס ראייתי לטענתם שהתכלית שעמדה בבסיס הגשת התביעה על ידה היא קבלת הטבות כלכליות מהקיבוץ. שנית טוענת המשיבה כי יש לדחות את טענתם המקדמית של המערערים בדבר אי מיצוי הליכים ולו משום שטענה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא בהחלטתו מיום 28.2.2002, אותה לא צרפו המערערים לערעורם ועליה בחרו שלא לערער. המשיבה טוענת כי יש לדחות טענה זו אף לגופה שכן עניינם של סעיפי התקנון אליהם מפנים המערערים הוא ערעור על החלטות של רשויות הקיבוץ ואילו במקרה דנן לא התקבלה כל החלטה בעניינה. כן טוענת המשיבה כי במקרה דנן לא חל סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות שכן הסכסוך דנן אינו נוגע ל"עסקי האגודה", כנדרש בסעיף זה. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי הקיבוץ הוא ביתה היחיד מאז ומעולם וכי מיום שסיימה את התמחותה היא מתגוררת בו ומתפרנסת בדוחק מהמשכורת שהיא מקבלת עבור עבודתה במפעל התכשיטים. עוד טוענת המשיבה כי לא מתקיימות בענייננו העילות להפסקת חברות להן טוענים המערערים. המשיבה מדגישה כי בהתאם להלכה הפסוקה חברות באגודה שיתופית אינה נפסקת באופן אוטומטי מכוח התנהגות, ללא קיומם של ההליכים הפורמאליים הנדרשים לכך ומכל מקום, היא שבה וטוענת כי לא ניתקה עצמה מהקיבוץ בשום שלב וכי גם בתקופת התמחותה הגיעה לקיבוץ מדי שבוע, אך נעתרה לבקשת הקיבוץ להחזיר את החדר שהועמד לרשותה, לאחר שהובטח לה שעם סיום ההתמחות תקבל חדר אחר תחתיו. כן שבה המשיבה וטוענת כי כאשר חזרה לקיבוץ עם סיום התמחותה לא עמדה על זכויותיה כחברת קיבוץ עקב מצבה הבריאותי והנפשי באותה תקופה. אשר לטענה כי חברותה פקעה משהופרו ההסדרים החוזיים בינה לבין הקיבוץ טוענת המשיבה כי היא ביקשה להעביר לקיבוץ את משכורתה ולמלא את כל חובותיה כלפיו אך הקיבוץ דחה את הצעתה, ומשכך אין לו להלין אלא על עצמו. המשיבה אף טוענת כי הטענה האחרונה, כמו גם הטענה שחדלו בה הסגולות הנדרשות לחברת קיבוץ, לא הועלו בפני בית משפט קמא ועל כן יש לדחותן על הסף. המשיבה מוסיפה וטוענת כי יש לדחות את הטענה שמחיקת שמה מפנקס החברים הינה הליך פורמלי שהיה בו להפסיק את חברותה. לטענת המשיבה מחיקת שמה מפנקס החברים נעשתה בניגוד להחלטת האסיפה הכללית מנובמבר 1992, על פיה אושר לה מעמד של "חברה בחופשה" לשנה ובניגוד לאישור בכתב ובעל-פה להמשך לימודים, שניתן לה על ידי מזכיר הקיבוץ בסוף אותה שנה. עוד נטען, כי כלל לא הוברר מי מחק את שמה מפנקס החברים וכי על כל פנים ברור כי הדבר נעשה בחוסר סמכות. עוד טוענת המשיבה כי הקיבוץ לא התריע בעדה כי בכוונתו לנקוט בהליכים לביטול חברותה בו, כי לא ניתנה לה זכות טיעון בעניין זה וכי לא קיבלה כל הודעה רשמית לפיה חדלה להיות חברה בקיבוץ. בהקשר זה טוענת המשיבה כי דבר קיומה של האסיפה מנובמבר 1992 ודבר מחיקתה מפנקס החברים לא נודעו לה כלל עד להגשת התובענה שבכאן. מטעמים אלה טוענת המשיבה כי מחיקת שמה מפנקס החברים בקיבוץ בטלה מדעיקרא והיא אף מבקשת לראות בה משום עבירה פלילית של זיוף. עוד טוענת המשיבה כי העובדה שמעולם לא ביקשה מהקיבוץ "דמי עזיבה" והקיבוץ מצידו מעולם לא הציע לשלמם מעידה שהקיבוץ לא ראה בה כמי שחדלה להיות חברה בו. כן טוענת המשיבה כי בניגוד לטענת המערערים הוצגו על ידה בבית משפט קמא אישורים רפואיים בדבר מחלתה וכי עדותה בעניין זה לא נסתרה. לבסוף טוענת המשיבה כי טענת המערערים לפיה החליטה אסיפת החברים של הקיבוץ במהלך הדיון בבית המשפט שלא לקבלה כחברה בו, נעדרת כל תימוכין וכי על כל פנים החלטה כזו עומדת בסתירה להחלטת אסיפת החברים משנת 1987 לקבלה כחברה בקיבוץ. דיון 6. התאגדות משפטית על דרך של אגודה שיתופית מאפשרת מגוון רב של חיבורים אנושיים ובהם: קיבוץ, מושב שיתופי, אגודה יצרנית שיתופית, אגודה צרכנית שיתופית, אגודה שיתופית לתחבורה ועוד. על דרך ההכללה ניתן לומר כי האגודה השיתופית היא מבנה חברתי המבטא דרך חיים בו מושם הדגש על הקשר האישי ההדוק בין החברים. מבנה זה מחייב "עזרת גומלין בין אנשים בעלי אינטרסים כלכליים משותפים, כדי להביא לידי שיפור תנאי חייהם, עסקיהם ושיטות הייצור שלהם" (סעיף 4 לפקודת האגודות השיתופיות; כן ראו: ע"א 5136/91 קוגלמס נ' קוגלמס, פ"ד מט(2), 419, 425 (1995); ע"א 10419/03 דור נ' רמת הדר - כפר שיתופי להתיישבות ע"א 10419/03, תק-על 2005(3) 2876, פסקה 10 (2005) (להלן: פרשת דור)). התוקף המשפטי של האגודה השיתופית, כמו גם הסמכויות של מוסדותיה, הזכויות והחובות של חבריה וההוראות בעניין קבלת חברים חדשים ובעניין פקיעתה של החברות, מוסדרים כולם בפקודת האגודות השיתופיות, בתקנות שהותקנו מכוחה וכן בתקנון של כל אגודה ואגודה. קיבוץ בית ניר התאגד כאגודה שיתופית. בקיבוץ באשר הוא קיבוץ בולטים במיוחד מאפייניה של האגודה השיתופית, ונהוג לתארו כמעין "משפחה גדולה". עמד על כך בית משפט זה באומרו: הקיבוץ הוא צורת חיים מיוחדת במינה. הוא מהווה חברה שיתופית המבוססת על עבודה עצמית של חבריו. שורר בו שוויון מוחלט בין החברים, גברים ונשים, ושיתוף בכל שטחי הייצור והצריכה כשכל אחד נותן לפי יכלתו ומקבל לפי צרכיו. מבחינה זו הקיבוץ אינו אלא משפחה גדולה החיה חיים משותפים על בסיס של שוויון ועזרה הדדית. קניניה מוקנים לכלל ו"בן משפחה" בודד אין לו רכוש משלו. פרי עמלם והכנסותיהם של "בני המשפחה" זורמים לקופה אחת וכל צרכיהם ניתנים להם ממנה" (ע"א 209/65 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' רייף, פ"ד כ(2) 393, 400 (1966); וראו גם בג"ץ 3132/92 מושלב נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה פ"ד מז(3), 741 , 746-747 (1993)). המערערים בטיעוניהם ציינו אמנם כי קיבוץ בית ניר, כמו קיבוצים נוספים, עובר בימים אלו שינויים שעיקרם "העברת האחריות ההדדית מהכלל אל הפרט, והקניית זכויות קנייניות בהם לחברי הקיבוץ, ובכללם שיוך נכסי המגורים לקיבוץ", אך שינויים אלו טרם באו לידי ביטוי בתקנון הקיבוץ כפי שהוצג בפנינו ועל כן, נוסיף ונתייחס אליו כאגודה שיתופית המחוייבת לעקרונות היסוד של הקיבוץ כמתכונתו מימים ימימה. תחילה מן הראוי לבחון את הטענות המקדמיות שהעלו המערערים. טענות מקדמיות 7. המערערים טוענים, כאמור, ששומה היה על בית משפט קמא לדחות את תביעת המשיבה על הסף בשל קיומם של סעדים חלופיים העומדים לרשותה לפי סעיפים 79 ו-111 לתקנון הקיבוץ (זכות ערעור בפני האסיפה הכללית ובפני מוסדות תנועת הקיבוץ הארצי) ולפי סעיף 6 לתקנות האגודות השיתופיות וסעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות (סמכויות רשם האגודות השיתופיות). מנגד טוענת המשיבה כי המערערים מנועים מלהעלות טענות אלו היות ולא צירפו לערעור את החלטת הביניים של בית משפט קמא מיום 28.2.2002 בה נדחו אותן טענות. אכן, בית משפט קמא דן בטענות המקדמיות שהעלו המערערים בפנינו והכריע בהן באותה החלטה, בקובעו כי עצם חברותה של המשיבה בקיבוץ שנויה במחלוקת ועל כן הסכסוך אינו נתון לבוררות לפי הוראות התקנון. עוד קבע בית משפט קמא בהחלטתו מיום 28.2.2002 כי סמכות רשם האגודות השיתופיות אינה בבחינת בוררות חובה המקנה לו סמכות ייחודית וכי סמכותו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים לדון בערעור על החלטות רשם האגודות השיתופיות לא באה לשלול סמכות כללית זו. לבסוף קבע בית המשפט באותה החלטה כי לא הוכח שנערכה פניה לרשם האגודות השיתופיות לקיום בוררות על פי סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות וכי על כל פנים לא הוכח שהסכסוך דנן נכלל במסגרת הסכסוכים בהם ניתן להתדיין בפניו כבורר. המערערים לא צירפו לערעור את החלטתו הנזכרת של בית משפט קמא, אף שעל פי תקנה 419(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 היה עליהם לצרפה. די בכך על מנת לדחות את טענותיהם בעניין זה אך למעלה מן הדרוש יאמר כי דין טענות הסף שהעלו המערערים להידחות גם לגופן מן הטעמים שיפורטו להלן. סעיף 111 לתקנון הקיבוץ מעגן את זכותו של חבר קיבוץ להגיש ערעור על החלטת הרשויות המוסמכות של הקיבוץ בפני המוסדות שייקבעו על ידי האסיפה הכללית. עוד נקבע בתקנון כי בכל מקרה רשאי חבר קיבוץ להביא ערעורו בפני האסיפה הכללית אשר תשמש ערכאת דיון סופית. בסעיף 79 מוסיף התקנון וקובע כי עומדת לחבר קיבוץ הזכות להגיש ערר על החלטת הקיבוץ בפני מוסדות תנועת הקיבוץ הארצי, לרבות בעניין החלטה להוציאו מן הקיבוץ. אכן, לו היתה מתקבלת החלטה פורמלית של מוסדות הקיבוץ להפסיק את חברותה של המשיבה בו, רשאית היתה היא להגיש ערעור בעניין זה בפני האסיפה הכללית של הקיבוץ ובפני מוסדות תנועת הקיבוץ הארצי. אלא שבמקרה דנן קבע בית משפט קמא כממצא שבעובדה בו אין אנו מוצאים מקום להתערב, כי הקיבוץ לא קיים כל הליך פורמלי להפסקת חברותה של המשיבה בקיבוץ. משלא התקבלה החלטה של "הרשויות המוסמכות של הקיבוץ" לא קיימת בנמצא כל החלטה עליה יש בידי המשיבה לערער. בנסיבות אלה, אין מקום לטענה כי המשיבה היתה מחוייבת לפנות למוסדות הנזכרים טרם הגשת התובענה וכן אין מקום להידרש לשאלה העקרונית האם קיימת כלל חובה מוקדמת לפנות למוסדות אלה כתנאי לזכות הגישה של חבר קיבוץ לבית המשפט. אשר לטענת המערערים כי עמד למשיבה סעד חלופי מכוח סעיף 6 לתקנות האגודות השיתופיות. סעיף זה מסמיך את רשם האגודות השיתופיות להורות לאגודה על שינוי רישום בפנקס חברים, וכך הוא מורה: (א) רשאי הרשם לצוות על אגודה לתקן את פנקס החברים שלה לגבי אדם פלוני אם הוא חבר כדין באגודה או שאינו חבר בה או שחדל כדין להיות חבר בה ופנקס החברים אינו משקף פרטים אלה כהלכה, ומשניתן צו כאמור יראו את הפנקס לכל דבר כאילו תוקן; הרשם יפעל על פי תקנה זו בין מיזמתו ובין על פי בקשת אדם כאמור, ועד האגודה, או אגודה אחרת החברה באגודה או שהאגודה חברה בה. (ב) לא יצווה הרשם על תיקון פנקס החברים לפי תקנת משנה (א) אלא לאחר שנערכה חקירה באגודה לפי סעיף 43 לפקודה בענינים הדרושים לדעתו למתן הצו כאמור, ונתן לצדדים הזדמנות להשמיע טענותיהם. (ג) לענין תיקון פנקס החברים כאמור בתקנת משנה (א) מכוח תקנה 2א - (1) באגודה שסיווג אותה הרשם כקיבוץ או מושב שיתופי, לא יראה הרשם אדם כחבר אלא אם הוא גר דרך קבע בתחום הקיבוץ או המושב השיתופי, והוא כשיר להתקבל כחבר על פי הוראות תקנות הקיבוץ או המושב השיתופי; ... מכוח הוראות אלו אכן מוסמך רשם האגודות השיתופיות להורות על תיקון פנקס חברים בין מיוזמתו, בין לבקשת האדם שלגבי רישומו מתבקש התיקון ובין לבקשת מוסדות האגודה ואף לבקשת חבר אחר באגודה (ראו בג"ץ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נד(5) 299, 306-308 (2000) (להלן: פרשת נוימן)). אלא שבמקרה דנן עתרה המשיבה, בין היתר, למתן צו הצהרתי לפיו החל מהמועד בו התקבלה כחברה בקיבוץ ועד היום לא חדלה להיות חברה בו וכן עתרה לצו המורה לקיבוץ להימנע מפינויה מחדרה שבקיבוץ. סעדים אלו אינם בגדר סמכותו של רשם האגודות השיתופיות מכוח סעיף 6 לתקנות. זאת ועוד. המשיבה טוענת כי עד למועד הגשת התובענה לא ידעה כלל על דבר מחיקתה מהפנקס וממילא לא התמקד הסעד שלו עתרה בשאלת רישומה בפנקס והסעדים שביסוד התובענה שהגישה היו כאמור סעדים הנוגעים לאכיפת זכויותיה המהותיות כחברת קיבוץ. בית משפט קמא קיבל את גירסת המשיבה בעניין זה בקובעו כי - הנסיבות בהן נרשם במסמך הנושא את הכותרת "פנקס החברים" שהמבקשת הפסיקה להיות חברה, לא הובררו די צרכם, וכאמור לא ניתן לקבוע כי היה הליך פורמלי בו נטלה חלק המבקשת בקשר לכך. דברי המבקשת שהדבר לא הובא לידיעתה, לא נסתרו, ולא ניתן לקבוע כי היה בכך כדי להביא להפסקת חברותה בקיבוץ. משתיקנו המערערים את פנקס החברים בשנת 1993 מבלי שקיימו הליך פורמלי בו נטלה המשיבה חלק, מבלי שפנו לרשם האגודות השיתופיות בעניין זה ומבלי שיידעו אותה בדבר מחיקתה מהפנקס, מנועים הם להפנותה עתה אל רשם האגודות השיתופיות בעניין זה. להשלמת התמונה יצויין כי בספטמבר 2000, לאחר הגשת התובענה דנן על ידי המשיבה, פנו המערערים לרשם האגודות השיתופיות ב"בקשה להבהרה בנוגע לפנקס החברים", אך זה הודיעם כי הוא מנוע מלהתערב בסוגייה נוכח התובענה שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי. עוד מבקשים המערערים להסתמך לעניין טענות הסף על הוראת סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות, לפיה: אם קבעו תקנות האגודה שיש להביא בפני הרשם [רשם האגודות השיתופיות] לשם הכרעה כל סכסוך או סוג או סוגים של סכסוכים בנוגע לעסקי האגודה אשר יתגלעו - ... (ב) בין חבר, מי שהיה חבר או אדם התובע באמצעות חבר, מי שהיה חבר או חבר שמת, ובין האגודה, הועד שלה או כל פקיד או סוכן של האגודה, או ... הרי משקיבל הרשם את הבקשה לישוב הסכסוך רשאי הוא - (אא) לישב את הסכסוך בעצמו, או (בב) בכפוף לתקנות שתיקבענה, להעבירו לבורר או לבוררים. בית משפט קמא קבע בעניין זה כי לא הוכח ש: סכסוך מסוג זה נכלל בתקנון האגודה בסכסוכים שניתן למסור לבוררות באמצעות רשם האגודות השיתופיות, על פי סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות. בנוסף, קיימת אפשרות ששאלת החברות במקרה זה הינה שאלה חוקתית שאינה בתחום העניינים שניתן למסור לבוררות לפי סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות. כעולה מסעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות סמכותו של רשם האגודות השיתופיות לשמש כבורר מותנית בקיומן של הוראות בתקנון בעניין זה (ראו סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל כרך א' 208 (תשס"ה) (להלן: אוטולנגי)). המערערים לא הוכיחו בענייננו כי הוראות תקנון הקיבוץ הקנו לרשם האגודות השיתופיות סמכות לשמש כבורר. סעיף 113 לנוסח התקנון כפי שהוצג בפני בית משפט קמא, קובע הוראות בדבר יישוב סכסוכים בין הקיבוץ ובין "חבר לשעבר של הקיבוץ". כפי שקבע בית משפט קמא, השאלה האם המשיבה היא "חברה לשעבר של הקיבוץ" היא העומדת במוקד הדיון ועל כן אין בידי המערערים להסתמך על סעיף 113 לתקנון, מה גם שסעיף זה אינו מקנה כל סמכות לרשם האגודות השיתופיות. להודעת הערעור שבפנינו צירפו המערערים נוסח מתוקן של התקנון ממנו עולה כי סעיף 113 לתקנון שונה ונקבעו בו הוראות בעניין יישוב סכסוכים בין הקיבוץ לבין חבר או חבר לשעבר בו (להלן: התיקון הראשון). בייחוד מפנים המערערים אל הוראת ס"ק (ג), הקובעת כך- האמור בסעיף זה לא ימנע מהקיבוץ ומחבר או מהקיבוץ וחבר לשעבר למסור את ההכרעה בסכסוך לבורר אשר ימונה על ידי רשם האגודות השיתופיות על פי סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות בהסכמת הצדדים. תיקון נוסף לסעיף 113 של התקנון נערך באוגוסט 2003, וכיום הוא קובע כי כל סכסוך בין הקיבוץ לבין חבר או חבר לשעבר בו, לרבות שאלת חברותו של חבר בקיבוץ, ימסר להכרעתו של רשם האגודות השיתופיות על פי סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות. דא עקא, התקנון הכולל את התיקון הראשון המצוטט לעיל, נושא את התאריך 16.9.2001, ואילו המשיבה הגישה את התובענה מטעמה כשנה קודם לכן. המערערים מצידם לא ציינו בטיעוניהם מתי נערך תיקון זה והאם היה בתוקף לפני הגשת התובענה. לכך יש להוסיף, כי המשיבה התנגדה בטיעוניה ובצדק להגשת נוסח מתוקן של התקנון בשלב הערעור, השונה מזה שהוצג בפני בית משפט קמא. בשל כל הטעמים המפורטים לעיל במצטבר ובנפרד יש לדחות את טענת המערערים בדבר חובתה של המשיבה לפנות לרשם האגודות השיתופיות לפי סעיף 52(2) לפקודה. למעלה מן הצורך נציין, כי השאלה האם הסכסוך הנדון נמנה עם הסכסוכים להם רשאי רשם האגודות השיתופיות להיזקק מכוח סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות, היא עצמה אינה פשוטה כלל ועיקר (ראו רע"א 1139/99 כפר מחולה נ' בית שאן חרוד - אגודה שיתופית, פ"ד נד(4), 262 (2000)). כך למשל עלתה בהקשר זה ונותרה בצריך עיון השאלה האם החלטה להרחיק חבר מאגודה שיתופית נוגע בסוגיה "חוקתית" שאינה בסמכותו של רשם האגודות השיתופיות (ראו ע"א 234/81 ירמה נ' "מזרע" קיבוץ השומר הצעיר להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד לו(4) 113, 116 (1982) (להלן: פרשת ירמה); כן ראו אוטולנגי בספרה, הגורסת כי חברות באגודה היא עניין קונסטיטוציוני (אוטולנגי, 198-200)). משנדחו טענותיהם המקדמיות של המערערים יש להוסיף ולבחון את הטענות שהעלו המערערים לגופו של עניין, באשר לעילות להפסקת חברותה של המשיבה. פקיעת חברותה של המשיבה בקיבוץ 8. אחת הטענות שהעלו המערערים היא כאמור הטענה כי חברותה של המשיבה בקיבוץ "פקעה מאליה" מכוח תקנה 5(א)(4) לתקנות האגודות השיתופיות, בצירוף סעיף 35(ב) לתקנון, שכן, כך נטען, המשיבה עקרה את מקום מגוריה הקבוע מתחום הקיבוץ. אמות המידה לעניין "עקירה ממקום מגורים" נקבעו על ידי בית משפט זה בפרשת נוימן. באותה פרשה נפסק כי "עקירה" ממקום מגורים משמעה "טוטאליות בניתוק קשר", וכי לצורך ההכרעה בעניין זה יש לשלב מבחן אובייקטיבי - הפסקת מגורים בפועל, עם מבחן סובייקטיבי שעיקרו הוכחת כוונה להתנתק ממקום המגורים (שם, 315-323). באמצו אמות מידה אלה, הלך בית משפט זה בתלם ההלכה שנפסקה בע"א 4127/95 זלקינד נ' בית זית - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ פ"ד נב(2) 306 (1998), לעניין זכאות להקצאת מגרשים, שהיתה מותנית במגורי קבע ביישוב משך חמש שנים. באותה פרשה קבע בית המשפט כי: על דרך ההכללה ניתן לומר כי משך ההיעדרות ממקום המגורים הקבוע יכול לשמש אינדיקציה משמעותית לשלילת יסוד הארעיות, ולהצביע על ניתוק הזיקה של מגורים בקביעות. לכאורה, היעדרות לתקופה קצרה מצביעה על פניה על אופיה הארעי והיעדרות לתקופה ממושכת מצביעה על ניתוק זיקת המגורים, אך משך הזמן כשלעצמו אינו יכול לשמש מודד בלעדי ומספיק, ומתבקשת בחינה נוספת - מהותית - של טיב ההיעדרות. כך למשל, היעדרות למטרה מוגדרת וחולפת עשויה להתמשך זמן רב מבלי לאבד בכך מאפיה הארעי. כך אדם הנזקק לאישפוז ממושך בגין מצבו הרפואי, עלול להעדר מביתו למשך זמן רב ואינו מנתק בכך בהכרח את זיקת המגורים לביתו. או טול לדוגמא, אדם השוהה מעבר לים עקב תפקיד בשליחות המדינה. השהות בחו"ל מוגבלת לתקופת התפקיד ואף אם זו עשויה להתמשך אין ההעדרות מאבדת מארעיותה, ואין היא בהכרח מנתקת את נושא התפקיד מזיקת המגורים לביתו. מנגד, יש שלאחר היעדרות קצרה ניתן יהיה, בנסיבות מתאימות, ללמוד על ניתוק חד של זיקת המגורים. (שם, 319 - 320). בפרשת נוימן הוסיף בית המשפט וקבע כי לצורך הכרעה בשאלת העקירה יש לבחון את מכלול הזיקות הרלבנטיות, אשר יכול ותימצאנה, בין השאר, ב: [ב]מספר שנות ההיעדרות מן המושב, במקום העבודה, במרכז חיי הקהילה של החבר, בעיבוד הנחלה, במקום חינוך הילדים, ברישום במירשם האוכלוסין, בזיקת משפחה ובעוד כיוצא באלו זיקות. ניתן אף להיעזר בהלכות הקובעות לעניין מקום מושבו הקבוע של אדם בארץ פלונית או אלמונית (permanent residence domicile). (שם, 323). 9. לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות במקרה שלפנינו אני סבורה כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא לפיה לא הוכיחו המערערים את טענתם כי המשיבה עקרה מן הקיבוץ ברמה הטוטאלית הנדרשת, וזאת בין מן ההיבט האובייקטיבי ובין מן ההיבט הסובייקטיבי. בית משפט קמא קבע כי העדרותה של המשיבה מן הקיבוץ בתקופות מסויימות נבעה מסיבות מוגדרות - לימודים, התמחות וטיפול רפואי - והיתה תחומה לפרקי זמן קצובים. עוד קבע בית משפט קמא כי יציאתה של המשיבה ללימודים מלכתחילה נעשתה באישור הקיבוץ שאף מימן את מרביתם. במהלך תקופת לימודיה החזיקה המשיבה חדר בקיבוץ, ובתקופת ההתמחות המשיכה להתגורר בקיבוץ בחופשות ובסופי שבוע ולא התנתקה ממנו באופן מוחלט, אף שבאותה תקופה לא עמד החדר לרשותה, ובתום תקופת ההתמחות שבה להתגורר בקיבוץ באופן קבוע. העובדה שבאותו שלב נדרשה המשיבה לשלם דמי שכירות עבור החדר שהוקצה לה, היא לבדה אין בה בנסיבות העניין כדי ללמד על עקירתה מן הקיבוץ, מה גם שבית משפט קמא מצא כמהימנה את גרסת המשיבה לפיה לא נאבקה על זכויותיה נוכח מצבה הבריאותי והנפשי באותה עת. משאימצנו את קביעותיו אלה של בית משפט קמא, די בכך על מנת לדחות את טענת המערערים בדבר פקיעת חברותה של המשיבה מאליה עקב עקירת מגוריה מן הקיבוץ. למעלה מן הדרוש אוסיף ואתייחס להלן להוראות הנורמטיביות בהן ביקשו המערערים לתמוך את טענתם זו. 10. תקנה 5(א)(4) לתקנות האגודות השיתופיות מכירה בכך שבנסיבות מסויימות עשויה חברות באגודה שיתופית לפקוע מאליה, אף בלא שהתקבלה באגודה החלטה פורמלית בנדון וזאת: "אם נתקיימו בחבר תנאים על פי הוראות תקנות האגודה לפקיעת החברות מאליה". אך יש לזכור כי הקביעה לפיה חברותו של מאן דהוא באגודה שיתופית פקעה מאליה נושאת משמעויות מרחיקות לכת, שאינן קנייניות בלבד, עליהן עמד בית משפט זה באומרו: עקירתו של אדם ממקום מגוריו פוגעת בכבודו, בחרותו ובקניינו. ביתו של האדם אינו רק קורת גג לראשו אלא גם אמצעי למיקומו הפיזי והחברתי. (ע"א 8398/00 כץ נ' קיבוץ עין צורים, פ"ד נו(6) 602, 624 (2002) (להלן: פרשת כץ)). בחינת השאלה האם פקעה מאליה חברות בקיבוץ צריכה אפוא להיעשות בזהירות מירבית תוך מתן פרשנות מצמצמת להוראות הרלבנטיות בדין ובתקנון האגודה. סעיף 35 לתקנון הקיבוץ במקרה דנן מונה את רשימת המקרים בהם "פוקעת" חברות בקיבוץ ואלו הם: א. במותו; ב. בעוקרו את מקום מגוריו הקבוע מתחום היישוב הקיבוצי שלא בהסכמת הקיבוץ; ג. עם מתן הודעה לקיבוץ בדבר יציאתו מהקיבוץ; ד. עם הוצאתו מהקיבוץ; ה. אם הוכרז כפושט רגל; הסעיף אינו מציין באופן מפורש באילו מבין המקרים המפורטים בס"ק (א)-(ה) פוקעת החברות מאליה ובאילו מקרים נדרשים מוסדות האגודה לקיים הליך מסודר כתנאי לפקיעתה של החברות. עם זאת, ברור למשל כי מותו של חבר מפקיע את החברות מאליה בלא צורך לקיים הליך כלשהו בעניין זה ובה במידה ברור כי "הוצאת חבר מן הקיבוץ" כאמור בס"ק (ד) כרוכה בהליכים להוצאתו (ראו סעיפים 36-41 לתקנון), אותם יש לקיים כתנאי לפקיעת החברות. העילה שבס"ק (ב) "בעוקרו את מקום מגוריו הקבוע מתחום היישוב הקיבוצי שלא בהסכמת הקיבוץ", עליה מבקשים המערערים להסתמך במקרה שלפנינו, ברורה פחות ונשאלת השאלה האם בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף פוקעת החברות מאליה, כטענת המערערים, או שמא נדרשת החלטה של מוסדות הקיבוץ בעניין זה, כטענת המשיבה? בית משפט קמא לא נדרש להכריע בסוגיה זו נוכח המסקנה אליה הגיע ולפיה לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף, אך נראה כי על פי השקפתו בהחלט ייתכנו מצבים "המצביעים על התנתקות חדה וברורה, שאינם מחייבים החלטה פורמלית להפסקת חברות". גישה זו יש בה הגיון מסויים ואף אחיזה יש לה בנוסח הסעיף נוכח העילה האחרת שעניינה "הוצאתו [של חבר] מהקיבוץ", הכרוכה בנקיטת הליכים במוסדות האגודה, ממנה ניתן ללמוד כי לגבי יתר העילות המפורטות בסעיף 35 לתקנון אין נדרשים הליכים כאמור והחברות פוקעת מאליה, כהוראת סעיף 5(א)(4) לתקנות האגודות השיתופיות. עם זאת, גישה זו אינה נקיה מספקות וניתן לטעון כנגדה כי נוכח המשמעויות הנכבדות הכרוכות בפקיעת החברות, עליהן עמדנו לעיל, המדיניות המשפטית הראויה מחייבת, ככלל, חתירה לקיומו של הליך מסודר והוגן בכל מקום שבו עשויות להיות פרשנויות שונות לעובדות המקימות עילה לפקיעת חברות. על תחולתם של כללי הצדק הטבעי בהחלטות המתקבלות על ידי מוסדות הקיבוץ כבר עמד בית משפט זה בקובעו כי: בין יתר הקריטריונים שבעזרתם יבחן בית המשפט את תקינות וחוקיות החלטת האסיפה הכללית יבדוק הוא אם הולמת ההחלטה את החוק ואת התקנון; אם ההליך שהוביל להחלטה היה תקין; אם האסיפה הכללית לא חרגה מסמכותה; אם ההחלטה התקבלה בתום-לב; אם ההחלטה אינה נוגדת את עקרונות הצדק הטבעי; אם ההחלטה סבירה ואם ההחלטה אינה פוגעת בזכויות האדם של החבר פגיעה בלתי מידתית ובלתי ראויה. (פרשת כץ, 617). אם נקבל את עמדת המערערים לפיה התגבשותה של העילה דנן אינה מותנית בקבלת החלטה פורמאלית, ממילא תישלל מן החבר זכות הטיעון בפני האסיפה הכללית וההכרעה במחלוקות שתתעוררנה בשאלה אם עקר החבר את מקום מגוריו מן הקיבוץ באופן המפקיע את חברותו מאליה, תועתק אל בית המשפט כזירה ראשונה לבירור הסוגיות המהותיות הכרוכות בה. תוצאה זו אינה רצויה והיא יוצרת עמימות בהעדר החלטה מפורשת באשר למעמדם של חברי קיבוץ שהעתיקו את מגוריהם אל מחוצה לו מסיבות כאלה ואחרות לפרקי זמן כאלה ואחרים. 11. שאלה דומה נדונה בפרשת נוימן שם עמדה לדיון השאלה האם פקעה חברותו של חבר במושב כפר אז"ר מכוח סעיף בתקנון האגודה אשר קבע כי החברות פוקעת "בעוקרו את מושבו מהמושב או כשאין במחשבתו להתיישב בו". בית המשפט קבע כי הסמכות לקבוע שפקעה חברות מחמת טעמים אלו נתונה לוועד האגודה, בהחילו בעניין זה "בין במישרין בין על דרך של היקש" את הוראת סעיף 5(א)(3) לתקנות האגודות השיתופיות, הקובעת כי חברותו של חבר פוקעת: אם חדלו בו הסגולות הדרושות לחברות לפי תקנות האגודה, וועד ההנהלה של האגודה, או רשות אחרת שלה שנקבעה לכך בתקנות האגודה, קבעה זאת בהתאם להוראות התקנות; עוד קבע בית המשפט באותו עניין, כי החלטה בדבר פקיעת חברות היא החלטה קונסטיטוטיבית, אותה יכול הוועד לקבל רק לאחר עריכת בירור מתאים ומתן זכות טיעון לאדם שעניינו נדון. כן נקבע כי די בהחלטת הוועד "ואין צורך בנקיטת הליכים נפרדים ונוספים להוצאת החבר מן האגודה על פי הוראת התקנון" (שם, 311). (ראו גם ע"א 43/73 הרחבת כפר תבור, אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' עטיה, פ"ד כח(2) 122 (1974) (להלן: פרשת עטיה)). דברים אלו יפים אף בענייננו ונראה, אפוא, כי "עקירת מקום מגורים" כעילה לפקיעת החברות, מצריכה הליך בירור בפני מוסדות האגודה לקבלת החלטה פורמלית בנדון, ואין היא מפקיעה את החברות מאליה. 12. במקרה שלפנינו וכפי שכבר צויין קבע בית-משפט קמא כעניין שבעובדה כי לא הוכח שהתקבלה כל החלטה פורמאלית במוסדות הקיבוץ הקובעת כי המשיבה עקרה את מקום מגוריה מן הקיבוץ או לחלופין כי חדלו להתקיים בה הסגולות הדרושות לחברות וכלשונו: "מחומר הראיות לא ניתן לקבוע כי התקיים אקט פורמלי כלשהו שהיה בו כדי להביא להפסקת חברותה של [המשיבה] בקיבוץ". בית המשפט הוסיף וקבע כי לא הובאה כל ראיה המבססת את מחיקתה של המשיבה מפנקס החברים, ועוד קבע כי מחיקה זו עומדת לכאורה בסתירה להחלטת האסיפה הכללית מיום 21.11.1992. בכך דחה בית משפט קמא את טענת המערערים לפיה התקיים בינואר 1993 הליך פורמלי להפסקת חברותה של המשיבה בקיבוץ, טרם מחיקתה מפנקס החברים. בקביעותיו אלה של בית משפט קמא לא ראיתי מקום להתערב. על כן, טענות המערערים בדבר התגבשותן של העילות לפי סעיף 35(ב) לתקנון הקיבוץ או לפי סעיף 5א(3) לתקנות האגודות השיתופיות, דינן להידחות. 13. הטענות הנוספות שבפי המערערים סומכות עצמן על כך שהמשיבה לא קיימה התחייבויות שונות המוטלות עליה על פי התקנון, כגון דיווח לקיבוץ על הכנסותיה ומסירתן לידיו, קבלת אישור לצורך עבודה מחוץ לקיבוץ והשתתפות באסיפות הקיבוץ. אף הקיבוץ מצידו, כך נטען, לא ראה במשיבה חברת קיבוץ ועל כן דרש ממנה שכר דירה ולא העביר לה תקציב חודשי. מכך מבקשים המערערים ללמוד שניים: כי חברותה של המשיבה בקיבוץ פקעה בדרך של התנהגות ולחלופין כי חברותה של המשיבה הופסקה מכוח דיני החוזים. המשיבה מצידה חולקת על המשמעות שמייחסים המערערים לעובדות שצויינו. כך, למשל, המשיבה טוענת כי היא ניסתה להעביר את משכורתה לקיבוץ אך זה סירב לקבלה ולפיכך אין לייחס לכך כל משמעות לחובתה. כן טוענת המשיבה כי טענות המערערים בעניין זה מנוגדות לדין. הוראת תקנה 2א לתקנות האגודות השיתופיות, עליה מבססים המערערים את טענתם בדבר פקיעת החברות מכוח התנהגות, קובעת כך: נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות הענין, בין לפני תחילתה של תקנה זו ובין לאחריה, יראו אותו כחבר באגודה, אף אם לא נתקיימו בו הוראות תקנות משנה (א) ו-(ב) לתקנה 2, זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה. הוראה דומה נכללה גם בסעיף 34 לתקנון הקיבוץ ולטענת המערערים ניתן להחיל הוראות אלו בהיפוך גם על הוצאתו של חבר מהאגודה דהיינו מקום בו נהג חבר קיבוץ כמי שאינו חבר בו, וכך גם נהגו בו יתר חבריו, יש לראותו כמי שאינו חבר קיבוץ. טענה זאת אינה מקובלת עלי. ראשית, מתקין התקנות קבע בעניין זה הוראה מפורשת לגבי הצטרפות לאגודה אך לא קבע דבר לעניין פקיעת חברות באותן נסיבות, והמערערים לא הצביעו על טעמים שיש בהם כדי לתמוך בהרחבת תחולתה של התקנה ובקריאת הוראה לתוכה בדבר פקיעת חברות. כפי שכבר בואר לעיל יש לנהוג זהירות רבה בקביעה כי חברות באגודה של מי שהוכר כחבר בה הופסקה נוכח ההשלכות הרבות שיש לקביעה כזו על חייו ועל קניינו, וכדברי בית משפט זה בפרשת דור: "לא הרי החלטה על הוצאת חבר מאגודה שיתופית לאחר שנים רבות שהיה חבר בה כהרי החלטה על קבלת חבר שמעולם לא היה קשור לאגודה" (שם, פסקה 14). יתרה מכך, הכרה בעילה של הפסקת חברות מכוח התנהגות יוצרת עמימות מקום שבו נדרשת בהירות, והיא עלולה לפתוח פתח לכך שחברי האגודה יעשו שימוש לרעה בעילה זו למשל בכל הנוגע לחבר באגודה שאינו אהוד על חלק כזה או אחר מחבריה. אשר לטענה כי הפסקת חברותה של המשיבה נובעת מעילה חוזית ומהפרת התחייבויותיה כלפי האגודה במישור זה. אכן, בהתאם להלכה הנוהגת תזכיר ותקנון של אגודה שיתופית מהווים חוזה בין חברי האגודה לבין עצמם ובין כל אחד מהם לבין האגודה (ראו ע"א 524/88 פרי העמק אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מה(4) 529, 546-547 (1991); ע"א 4245/00 חן נ' קיבוץ תל קציר אגודה שיתופית, פ"ד נז(6) 10, 33 (2003)). הוראה לעניין זה אף נקבעה בסעיף 119 לתקנון הקיבוץ דנן הקובע כי "כוחו של תקנון זה ככוחו של חוזה בין הקיבוץ לבין חבריו". אלא, שבאותו התקנון אף קבועות העילות המפקיעות את החברות וקבועים ההליכים שיש לנקוט להוצאת חבר מן הקיבוץ. כך, למשל, סעיף 36(ג) לתקנון קובע, כי הקיבוץ רשאי להוציא חבר מהקיבוץ על פי החלטה של האסיפה הכללית - אם עבר על הוראה מהוראות תקנון זה או לא קיים החלטה של האסיפה הכללית שנתקבלה בהתאם להוראות תקנון זה, בתנאי כי אי קיום ההחלטה קרה, או לא נפסק, לאחר שהוחלט באסיפה הכללית... כי על אי קיום ההחלטה האמורה צפוי חבר להוצאה מהקיבוץ. טענת המערערים כי די בהפרת הוראה מהוראות התקנון - העולה כדי הפרת החוזה שבין החבר לקיבוץ - כדי להביא לסיום היחסים בין הצדדים מתעלמת מן ההסדרים המפורשים הקבועים בתקנון עצמו לעניין זה ואין לקבלה (ראו והשוו פרשת עטיה, 124 - 125). ובמילים אחרות, ניתן אמנם להפסיק את חברותו של חבר הקיבוץ אם הפר הוראה מהוראות התקנון אך הפסקת החברות כאמור צריך שתעשה בהתאם להסדרים הקבועים בדין ובתקנון (ראו והשוו: ע"א 933/04 בוטנר נ' קיבוץ חפציבה, תק-על 2005(1) 3902 (2005); פרשת כץ). זאת ועוד. ביטול חוזה עקב הפרתו אף הוא אינו אוטומטי ועל הנפגע ליתן למפר הוראת ביטול בתוך זמן סביר, על מנת שהביטול יהא ביטול כדין (ראו: סעיף 7(א) לחוק החוזים - תרופות; גבריאלה שלו דיני חוזים 546 (מהדורה שניה, תשנ"ה) (להלן: שלו)). במקרה דנן אין חולק כי המערערים לא הודיעו למשיבה דבר ועל כן, אין בדיני החוזים כדי להועיל להם ואין לבסס מכוחם מסקנה כי חברותה של המשיבה בקיבוץ הופסקה. 14. משקבענו כי חברותה של המשיבה בקיבוץ לא פקעה ולא הופסקה, נותר לדון בטענת המערערים לפיה ההכרה במשיבה כחברת קיבוץ מהווה אכיפה בלתי צודקת לפי סעיף 3(4) לחוק החוזים-תרופות. המערערים מבקשים לתמוך טענה זו, בין היתר, בכך שבאסיפה כללית שהתקיימה, לטענתם, לאחר הגשת התובענה הוחלט שלא לקבל את המשיבה כחברה בקיבוץ. אף טענה זו דינה להידחות. המערערים לא הציגו כל ראייה באשר להחלטה הנטענת ועל כל פנים, אין בידיהם לשנות את התשתית העובדתית שבבסיס התובענה על ידי קיום הליכים חד צדדיים לאחר הגשתה. זאת ועוד. הכלל לפיו "יש לאפשר מתחם רחב ביותר של שיקול דעת לחברי האגודה לבחור מי יצטרף אליהם ומי לא" (ראו פרשת דור, פסקה 16) אינו מעניק לחברים שיקול-דעת בלתי מוגבל והוא נתון לביקורת שיפוטית (שם, פסקה 18). הוא הדין וביתר-שאת מקום שבו מדובר בהפסקת חברותו של מי שכבר נמנה עם חברי הקיבוץ. אלא שביקורת כזו אינה נדרשת במקרה דנן מן הנימוקים האחרים שצוינו לעיל, בגינם יש לדחות טענה זו על הסף. סוף דבר 15. בשל כל הטעמים שפורטו, אציע לחברי לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בשכר-טרחת עורך-דין בסך 40,000 ₪.נ ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ‏ט"ו תמוז, תשס"ו (11.07.06). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04035810_V07.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il