רס"ב שבתאי שבו נ. צבא הגנה לישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 3579/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3579/07 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ח' מלצר העותר: רס"ב שבתאי שבו נ ג ד המשיבים: 1. צבא הגנה לישראל 2. נציב קבילות חיילים 3. פרקליטות צבאית עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: כ"ו באדר ב' התשס"ח (02.04.08) בשם העותר: עו"ד אמל פלאח בשם המשיבים: עו"ד אביגיל בורוביץ פסק-דין הנשיאה ד' ביניש: העתירה שלפנינו מופנית נגד החלטתם של הגורמים המוסמכים בצבא (להלן גם: המשיבים) שלא להעניק לעותר מינוי בכיר כנגד בשירות קבע בצה"ל. 1. העותר שירת במשך כשלוש‑עשרה שנים כנגד בתפקיד קצין רכב אוגדה. החל משנת 2002 פנה העותר לרשויות הצבא לשם קבלת מינוי בכיר כנגד. המסלול הבכיר הינו מסלול קידום לנגדים בשירות קבע, המתמנים לתפקידים בכירים על פי תקן. המינוי הבכיר מאפשר להם קידום מואץ לדרגות מקצועיות גבוהות יותר ותגמול כספי גבוה יותר. בעתירתו טען העותר, כי ההחלטה שלא להעניק לו מינוי בכיר נגועה בשיקולים זרים, לוקה בחוסר סבירות ומפלה אותו לרעה לעומת נגדים אחרים המשרתים בתפקיד. ראשית, לשיטתו של העותר, הוא עמד בכל התנאים הדרושים לקבלתו של המינוי הבכיר עוד משנת 1998, ולפיכך, להשקפתו, חלה חובה על רשויות הצבא להעניק לו את המינוי ואת הזכויות הנלוות לו. שנית, טען העותר כי בשנת 2002 הובטח לו על ידי מפקדיו, כי יקבל מינוי בכיר. לשיטתו, ההבטחה האמורה הינה הבטחה מנהלית, בעלת תוקף משפטי, שיש לאוכפה. שלישית, טען העותר, כי נגדים המבצעים את תפקיד קצין הרכב באוגדות מקבילות קיבלו מינוי בכיר, ומכאן שההחלטה שלא להעניק לו את המינוי מפלה אותו לרעה. המשיבים טענו, כי יש לדחות את העתירה. לטענתם, העותר לא עמד בקריטריונים לקבלת מינוי בכיר, שכן הגורמים המוסמכים החליטו כי תפקידו אינו מצדיק מסלול בכיר. המשיבים טענו, כי החלטתם האמורה של הגורמים המוסמכים הינה החלטה סבירה. לשיטתם, לעותר אין זכות קנויה לקבלת המינוי הבכיר, וזאת במיוחד נוכח מאפייניו של התפקיד שאותו ממלא העותר, תפקיד שאינו מקנה מינוי בכיר כאמור. המשיבים הוסיפו, כי הגם שמפקדיו של העותר התאמצו להסדיר את אישור תפקידו כתפקיד המקנה מינוי בכיר, לא הובטח לו כי בסופו של התהליך הוא יזכה במינוי. לפיכך, דחו המשיבים את טענתו של העותר לפיה ניתנה לו הבטחה לקבלת המינוי. עוד טענו המשיבים, כי אמנם חלק מהנגדים המבצעים תפקיד של קצין רכב באוגדות מקבילות זוכים במינוי בכיר, אולם אין דין אוגדה אחת כדין חברתה, ובהתאם להבדלים במאפייני התפקיד, נקבעים גם ההבדלים בתנאים ובתקנים. לבסוף הדגישו המשיבים, כי ההחלטה שלא להעניק לעותר את המינוי נבעה משיקולים ענייניים, וכי טענותיו נבחנו על ידי כל הגורמים הרלוונטיים בצבא, ונדחו פעם אחר פעם. 2. ביום 2.4.2008 נתקיים בפנינו דיון בעתירה. בתום הדיון, ובעקבות הערות בית המשפט, הסכימה באת-כוח המשיבים לבחון את האפשרות לפיה יגיעו המשיבים להסדר כספי עם העותר, שפרש בינתיים מהצבא. המלצנו למשיבים לבדוק את אפשרות גיבושו של הסדר כספי המוסכם על הצדדים, המתייחס לתקופה שבה לכאורה יכול היה העותר להניח כי הוא זכאי למינוי הבכיר. בהחלטתנו התבקשו המשיבים להודיענו את עמדתם ביחס להמלצתנו, והעותר התבקש להגיש את תגובתו להודעת המשיבים. 3. כעת מונחות בפנינו הודעות הצדדים, לפיהן לא הצליחו להגיע להסדר מוסכם ביניהם. בהודעתם מיום 10.6.2008 מעדכנים המשיבים, כי הצעתנו לסיום ההליך בהסדר הכספי עם העותר נידונה בפני דרג בכיר, אשר החליט שלא להיעתר לה. המשיבים טוענים, כי נסיבותיו הקונקרטיות של העותר, במיוחד כשהן נבחנות בהשוואה למקרים דומים אחרים, ונוכח המדיניות הנוהגת, אינן מאפשרות את סיומו של ההליך בדרך של הסדר כספי. לגופן של טענות העותר, חוזרים המשיבים ומבהירים, כי לעמדתם העותר אינו זכאי לסעדים המתבקשים בעתירה. לשיטתם, לא קמה לעותר זכות לקבלת המינוי הבכיר המבוקש, אף לא בדרך של הבטחה מנהלית. כן טוענים המשיבים, כי מכל מקום לא הוכח כי העותר שינה מצבו לרעה על יסוד ההבטחה המנהלית שלשיטתו ניתנה לו, ומכאן שאף לא קמה לו זכות מכוח אינטרס הציפייה וההסתמכות. לחיזוק טענתם בדבר העדר ההסתמכות מצד העותר, מדגישים המשיבים, כי לשיטתם העותר מעולם לא עמד בתנאים הנדרשים לקבלת מינוי בכיר, ולכן לא נוצרה עילה לגיבושה של הסתמכות. עוד מבהירים המשיבים, כי העותר לא הופלה לרעה לעומת מקרים אחרים. לבסוף מטעימים המשיבים, כי הם הודיעו לעותר על כוונתם להפוך את תפקידו לתפקיד הנושא תקן "ראשוני" – היינו, תפקיד שמעצם מהותו לא יהיה תפקדי המקנה מינוי בכיר – ואף הציעו לעותר לעבור לתפקיד אחר, אולם העותר סרב להצעה והעדיף לפרוש מהצבא בסוף שנת 2007. ביום 2.7.2008 הגיש העותר את תגובתו לאמור בהודעתם הנזכרת של המשיבים. בתגובתו חוזר העותר על טענותיו בעתירה. העותר שב וטוען, כי הוא עמד בקריטריונים לקבלת המינוי הבכיר. בנוסף לכך, לטענתו, ניתנה לו הבטחה מנהלית מפורשת כי אכן יקבל את המינוי האמור, וכי תוקפה מתחזק מכוחו של אינטרס ההסתמכות והציפייה שקם לו. העותר טוען, כי הוא נשאר בתפקידו היות שהובטח לו כי יקבל מינוי בכיר. לטענתו, שירותו בתפקיד האמור במשך שנים, על יסודה של ההבטחה הנטענת, גרם לו לנזק ולהפסד כספי, ובכך שינה מצבו לרעה. 4. דין העתירה להידחות. אשר לטענתו הראשונה של העותר, לפיה הוא עמד בקריטריונים לקבלת המינוי הבכיר, הרי שטענה זו נסתרה על ידי המשיבים. כפי שהבהירו המשיבים, קבלת המינוי הבכיר מותנית הן בכך שהנגד המועמד עומד בתנאים המינימאליים הקבועים בהוראת הפיקוד העליון, והן בכך שתפקידו נמנה עם התפקידים שהחיל קבע כי הם מצדיקים קבלת מינוי בכיר. תפקידו של העותר לא הוכר על ידי חיל הלוגיסטיקה כתפקיד המקנה מינוי בכיר. העותר קודם במסלול הרגיל ולא במסלול הבכיר. כך היה בשנת 1998 עת הוענקה לעותר דרגת רס"ר, וכך היה בשנת 2002 עת הוענקה לו דרגת רס"ם. אכן, בשנת 2002 דן חיל הלוגיסטיקה מחדש בהתאמתו של תפקיד קצין הרכב לקריטריונים הדרושים למתן המינוי הבכיר ולאישורו. הבדיקה האמורה הייתה בגדר שלב ראשון בהליך, שכן רק במקרה שהתפקיד מתאים לקריטריונים האמורים, יכול החיל לשקול להכיר בתפקיד כמצדיק מינוי בכיר במסגרתו של החיל. בסיכום הדיון שערך החיל נכתב, כי תפקידו של העותר עומד בקריטריונים החיליים לקבלת מינוי בכיר. אולם לא נתקבל לכך האישור הדרוש ממדור חקר בענף משאבי אנוש. במכתב ממדור חקר משאבי אנוש הובהר, כי בסיכום הדיון הנזכר נפלה טעות, וכי תפקידו של העותר אינו עומד בקריטריונים המאפשרים לחיל הלוגיסטיקה להכיר בתפקיד כמצדיק מינוי בכיר. הקריטריונים לבכירות מוגדרים כך: "נגד רכב בכיר הממונה על 40 נהגים לפחות, מהם לפחות 75% נהגי משא, מפקדו הישיר בדרגת רס"ן, וכלי הרכב בסביבת עבודה אחת". כפי שהובהר במכתב האמור, העותר היה ממונה על 31 נהגים בלבד, ורובם נהגים של רכב קל. לפיכך, לא יכול היה חיל הלוגיסטיקה להכיר בתפקידו כמצדיק בכירות. משלא עמד העותר בקריטריונים, אין בטיעוניו כדי להצדיק חיוב הצבא למתן המינוי המבוקש, ודין טענותיו לעניין זה להידחות. אשר לטענת העותר, לפיה ניתנה לו הבטחה מנהלית לקבלת המינוי הבכיר, דין הטענה להידחות. אכן, בשנת 2002 פעלו מפקדיו של העותר להסדרת המינוי הבכיר לתפקידו של העותר, והדבר התבטא גם בהמלצות שקיבל ממפקדיו. אולם כוונות ואף המלצות מצד מפקדיו אינן יכולות להבטיח כי בסופו של התהליך ניתן יהיה לקבל את המינוי מהרשויות המוסמכות בצבא. טענותיו של העותר בדבר הבטחות ואישורים שניתנו לו, ובעיקר טענותיו כי ההחלטות בעניינו נתקבלו בשל שיקולים זרים, נבחנו על ידי המשיב 2, נציב קבילות החיילים, ונדחו. מכוח הוראת סעיף 555 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, ובנסיבות העניין, אין מקום להתערבות בממצאי בדיקתו היסודית של המשיב 2, לפיהם לא קיבל העותר התחייבות מרשויות הצבא לקבלת המינוי, ולא הופעלו שיקולים זרים בהחלטות הנוגעות לעניינו. עם זאת, גם אם נניח כי מפקדיו של העותר הבטיחו לו לקבל את המינוי, הרי שהבטחה זו איננה בגדר הבטחה מנהלית מחייבת. הלכות בית משפט זה בנושא ההבטחה המנהלית מוכרות, והתנאים להשתכללותה של הבטחה מנהלית נמנו לא פעם בפסיקה. בתמצית, ארבעת התנאים הם: "(א) נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתתה; (ב) הייתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; (ג) הוא בעל יכולת למלא אחריה; (ד) אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה." (בג"ץ דישון נ' שר החקלאות, פ"ד מ(4) 523, 529 (1986)). בענייננו, ההבטחה של מפקדיו של העותר למינוי בכיר אינה עומדת בתנאיה של הבטחה מנהלית מחייבת. ראשית, לא הייתה להם סמכות למתן הבטחה שכזו, שכן קבלת מינוי בכיר מחייבת כאמור את אישורו של אגף כוח אדם. שנית, ממכתבי ההמלצה ומהמסמכים האחרים שעליהם ביסס העותר את טענותיו, עולה בבירור, כי לא הייתה למפקדיו כוונה ליתן תוקף משפטי להבטחה, ככל שהייתה כזו. שלישית, נוכח מקומם במערך הסמכויות הצבאי, לא יכלו המבטיחים לממש את הבטחתם. בהתחשב בהיכרותו של העותר עם המערכת, ממילא לא יכלה התנהלותם ליצור "סמכות נחזית" בעיני העותר ולהקים אצלו אינטרס הסתמכות מוגן או ציפייה מוגנת, להבדיל מתקווה גרידא (ראו, למשל, בג"ץ 714/06 זיו נ' ראש אגף תקשוב בצה"ל (לא פורסם, 30.12.2007)). נוכח כל אלה, ההבטחה שניתנה לעותר, ככל שהייתה כזו, אינה הבטחה מנהלית בעלת תוקף משפטי, ולפיכך אינה אכיפה. אשר לטענת העותר, לפיה הפלו אותו המשיבים לרעה לעומת נגדים אחרים המבצעים את תפקיד קצין הרכב באוגדות מקבילות, דין הטענה להידחות. אכן, כפי שמאשרים המשיבים, ישנם נגדים אחרים המשרתים בתפקיד קצין הרכב באוגדות אחרות, אשר קודמו וקיבלו מינוי בכיר. אולם קיימים הבדלים והבחנות בתנאי העבודה של הנגדים השונים ובתנאים לקידומם. בעטיים של הבדלים אלה, בין היתר, מכירים, כאמור, חילות שונים בתפקידים שונים כמצדיקים מינוי בכיר. בנסיבות אלה, אין בטענתו של העותר לפיה נגדים אחרים קיבלו מינוי בכיר כדי לבסס טענת הפליה. העותר לא הצביע על שיקולים זרים או על מניעים פסולים שהביאו את המשיבים להימנע מלהגדיר את תפקידו כתפקיד המצדיק מסלול בכיר. לפיכך, כאמור, דין טענת ההפליה להידחות. ניתן להניח כי לעותר היו ציפיות, וכי התאכזב מחוסר היכולת לממשן, אך כאמור ציפיות אלה אינן בנות אכיפה משפטית. נוכח כל אלה, העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ד באב התשס"ח (25.8.2008). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07035790_N08.doc שי מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il