ארמילאת- 61 אח' נ' משרד ראש הממשלה ואח'

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3574/19 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' וילנר כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרים: זאידה ארמילאת ו-61 אח' נ ג ד המשיבים: 1. משרד ראש הממשלה 2. משרד הביטחון 3. משרד הפנים 4. משרד האוצר 5. משרד הבינוי והשיכון 6. משרד החקלאות ופיתוח הכפר 7. רשות מקרקעי ישראל 8. הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב עתירה למתן צו על-תנאי ובקשה לצו ביניים בשם העותרים: עו"ד מוטי יוסף בשם המשיבים: עו"ד רן רוזנברג פסק-דין השופט נ' סולברג: בחודש אוגוסט 2005, במסגרת 'תוכנית ההתנתקות', פונו מבתיהם תושבי הכפר דהניה. זוהי עתירה שלישית במספר העוסקת בהסדרת מעמדם בישראל, בפיצוי שישולם להם, ובמציאת פתרון התיישבותי עבורם. 1. עניינם של מפוני דהניה נדון לראשונה בבג"ץ 5851/05 אשתיוי נ' מדינת ישראל (29.10.2008) (להלן: העתירה הראשונה). במסגרת העתירה ביקשו המפונים, בין היתר, כי יוענק להם מעמד בישראל, וכי המדינה תשלם להם פיצויים הוגנים בגין רכושם, שנותר ברצועת עזה. בעוד העתירה הראשונה תלויה ועומדת, התקבלה החלטת ממשלה מספר 2454 "פתרון למפוני מתחם דהניה" (21.10.2007) (להלן: החלטה 2454). בהחלטה נקבע, כי למפונים תוענק אשרת שהייה ארעית בישראל מסוג א/5, אשר תחודש מדי שנה בכפוף להעדר מניעה פלילית או בטחונית, ולהמשך קיום מרכז חיים בישראל. כמו כן הוחלט להעניק למפונים מענק כספי, להקים צוות מיוחד למציאת פתרון התיישבותי קבוע עבורם, ובהתאם להחלטותיו של הצוות לפעול להקצות להם קרקעות ללא מכרז. על רקע החלטה זו, נדחתה העתירה הראשונה, תוך שנקבע כי "אם יתברר כי סיוע המדינה איננו מאפשר שיקומם המתחייב של העותרים, שמורות להם טענותיהם". 2. בחלוף כארבע שנים, פנו מפוני דהניה לבית משפט זה בעתירה נוספת (בג"ץ 6549/12 אשתיוי נ' מדינת ישראל (23.7.2018)) (להלן: העתירה השנייה). במסגרת עתירה זו, ביקשו המפונים להסדיר את מעמדם ולהעניק להם אזרחות ישראלית; להורות לממשלה לקיים את החלטה 2454; ולהשוות את תנאיהם לתנאי יתר המפונים מהישובים הבלתי מוכרים שפונו מגוש קטיף. ההליכים בעתירה השנייה התמשכו מסיבות שונות, עד אשר ביום 18.1.2017, עם סיום הדיון החמישי בעתירה, ניתן צו על תנאי בהסכמת המשיבים. כחודשיים לאחר מכן, התקבלה החלטת ממשלה מספר 2472 "פתרון קבע למפוני דהניה והסדרת מעמדם" (5.3.2017) (להלן: החלטה 2472), במסגרתה הוחלט על הסדרת פתרון התיישבותי עבור המפונים ביישוב מרעית, לצד פינוי אתר המגורים הזמני שבו התגוררו בתל ערד. על-פי המתווה שנקבע, הוחלט להקצות למפונים מגרשי מגורים ביישוב, ללא מכרז, ולשלם להם מענק בסך של 100,000 ₪, וזאת בתמורה להתחייבות לפנות את מבני המגורים בתל ערד, ולוויתור על כל טענה או דרישה נוספת בקשר לפינוי האתר. אשר להסדרת מעמדם של המפונים נקבע, כי יוענק להם רישיון לישיבת קבע בישראל, וזאת בכפוף להשלמת מעברם ליישוב קבע, או להוכחת קיומו של מרכז חיים במקום התיישבות מוסדר כדין בישראל. בחלוף שנה מקבלת הרישיון, תוענק להם אזרחות ישראלית. על רקע הדברים הללו, הורה בית המשפט ביום 23.7.2018 על מחיקתה של העתירה בקובעו, כי החלטה 2472 יצרה "תשתית נורמטיבית שונה לחלוטין מזו שהייתה מונחת לפני בית המשפט בעת הגשת העתירה", והעתירה מיצתה את עצמה. הובהר, כי ככל שיבקשו העותרים לתקוף את החלטה 2472, או את דרכי ישומה, טענותיהם שמורות להם. 3. חלפו-עברו עשרה חודשים, והעותרים הגישו את העתירה שלפנינו. העותרים מבקשים כי נוציא צו על-תנאי, שבו נורה למשיבים ליתן טעם מדוע אינם מיישמים את החלטה 2472; מדוע אינם מיישמים את שהצהירו עליו במסגרת העתירה השנייה "ואשר קיבל תוקף של פסק דין"; ומדוע לא יקבע שר הפנים הוראות בעניין הענקת רישיון לישיבת קבע בישראל לעותרים, במנותק מהשלמת מעברם לישוב קבע, או להוכחת קיומו של מרכז חיים במקום התיישבות מוסדר כדין. בד בבד עם הגשת העתירה, הגישו העותרים בקשה למתן צו ביניים. העותרים טוענים, כי פנו למדינה פעמים רבות, אולם לבד מהבטחות, לא נעשה דבר לשם קידום עניינם. עוד נטען, כי ההחלטה להתנות את הסדרת מעמדם במעבר ליישוב קבע לוקה בחוסר סבירות, פוגעת בהם באופן אנוש, ומתעלמת מהמציאות ומהמצב שבו הם נמצאים מזה 14 שנים. לטענתם, בהתנהלותם פוגעים המשיבים בזכויותיהם החוקתיות של העותרים לשוויון ולחיי משפחה, ובעיקרון טובת הילד. 4. בתגובתם המקדמית, שהוגשה ביום 27.12.2020, טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת העדר תשתית עובדתית או משפטית לתמיכה בה. ראשית, טענו המשיבים, כי העותרים לא עמדו בנטל להראות כי הם משתייכים לקבוצת הזכאים על-פי החלטת הממשלה 2472, וכי הם לא הבהירו את מעמדם הנוכחי בישראל. צויין, כי על-פי בדיקה שערכו המשיבים, כל העותרים פרט לאחד מחזיקים ברישיון ישיבה ארעי בר תוקף מסוג א/5. כמו כן טענו המשיבים, כי בניגוד לטענת העותרים, מאז פסק הדין בעתירה השנייה ננקטו צעדים רבים למימוש החלטה 2472. כך, בין היתר, התקבלה החלטה במועצת מקרקעי ישראל המסדירה את הקצאת המגרשים למפונים; הושלמו הליכי התכנון בשכונה המיועדת; הושלמו עבודות עפר והחלו עבודות סלילה ופיתוח תשתיות; והועברו התקציבים הרלוונטיים למימוש ההחלטה. כמו כן פעלו המשיבים ליידוע המפונים על זכויותיהם באופן פרטני, באמצעות שליחת הודעות בדואר רשום, מסירה פיזית של הודעות לזכאים, ותליית מודעות בנושא במתחם תל ערד. לטענת המשיבים, בשלב זה, המשך ישום ההחלטה תלוי במפונים. על מנת להתחיל בהליך מימוש הזכאות, על כל מפונה שכלול ברשימת הזכאים לפנות לרכז הרלוונטי ברשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב. מימוש הזכאות, כאמור בהחלטת הממשלה, כפוף לפינוי אתר תל ערד. 5. המשיבים הוסיפו וטענו, כי הסעד המבוקש בדבר הענקת רישיון ישיבת קבע לעותרים, במנותק מהשלמת מעברם ליישוב קבע, סותר את הסעד המבוקש בדבר ישום החלטה 2472. החלטת הממשלה קובעת במפורש, כי רישיונות קבע יוענקו רק לאחר שיתקבל אישור מהרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב בדבר השלמת המעבר ליישוב קבע, או בכפוף להוכחת קיומו של מרכז חיים במקום התיישבות מוסדר כדין. עוד נטען, כי העותרים לא הצביעו על עילה משפטית המצדיקה מתן סעד זה. הודגש, כי ככל והעותרים מבקשים לתקוף את החלטה 2472, הרי שטענותיהם נגועות בשיהוי כבד, הואיל והעתירה הוגשה בחלוף כשנתיים מהחלטת הממשלה, וכעשרה חודשים לאחר שניתן פסק הדין בעתירה השנייה. לבסוף טענו המשיבים, כי דין טענת העותרים בעניין זה להידחות גם לגופם של דברים. הסעד אותו מבקשים העותרים – ניתוק הקשר בין הסדרת מעמדם, לבין מעברם ליישוב מוסדר – עומד בניגוד לרעיון המרכזי שעליו הושתתה החלטה 2472. כמפורט בסעיף 1 להחלטה, מטרותיה הן להסדיר פתרון עבור מפוני דהניה, ולהביא לפינוי וניקוי אתר המגורים בתל ערד. פינוי האתר, שאינו מוסדר ואינו חוקי, הוא אינטרס בעל משקל משמעותי. לאחר איזון בין כלל השיקולים הצריכים לעניין, הגיעה הממשלה למתווה המקדם את שתי המטרות, וקושר בין הזכויות שיוענקו לעותרים, ובתוכן הסדרת מעמדם כתושבי קבע ולאחר מכן כאזרחי מדינת ישראל, לבין מימוש חובתם לפנות את האתר. מתווה זה נמצא ב'מתחם הסבירות', והעותרים לא הצביעו על עילה להתערב בו. 6. ביום 15.3.2020 השיבו העותרים לתגובה המקדמית, ביקשו לדחות את טענות המשיבים בדבר קידום החלטה 2472, וטענו ל'סחבת' במימושה. בכלל זה טענו העותרים, כי המשיבים לא עשו מספיק לצורך מימוש החלטה 2472, לא שלחו עדכונים כנדרש, וביטלו ישיבות עם העותרים באופן חד-צדדי. אשר לטענת השיהוי שטענו המשיבים, העותרים הבהירו, כי החלטה 2472 אמנם התקבלה שנתיים עובר להגשת העתירה הנוכחית, אולם באותו שלב היתה העתירה השנייה תלויה ועומדת, ולכן אין לזקוף את פרק הזמן הזה לחובתם. עוד נטען, כי המשיבים מתעלמים ממצבם הקשה של העותרים, אשר פונו מבתיהם לפני כ-15 שנים, תוך שהובטח להם כי יועברו לישוב קבע בתוך חודשים ספורים. לא זו בלבד שהבטחה זו לא קוימה, אלא שגרירת הרגליים של המשיבים הובילה לכך שבני הדור השני, שנולדו במדינת ישראל, נותרו חסרי מעמד אזרחי וחסרי מקום מגורים קבוע. לבסוף נטען, כי קשירת המעמד האזרחי בהתיישבות במקום מוסדר מנוגדת להיגיון, ומפלה את העותרים לעומת תושבי הנגב הבדואים המתגוררים בכפרים הלא מוכרים, שמעמדם אינו תלוי בהסדרת התיישבותם. 7. לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובות, על נספחיהן, ושקלתי את הטענות מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. במוקד העתירה, בקשה להורות למשיבים לקיים את החלטה 2472. דא עקא, העותרים לא הניחו תשתית עובדתית מינימלית התומכת בטענתם לפיה ההחלטה אינה מקוימת בפועל. אדרבה, כפי שעולה מהתגובה המקדמית, המשיבים נקטו צעדים משמעותיים לקידום ההחלטה – והראיות ניכרות בשטח. עבודות עפר ותשתית בוצעו, והמגרשים המיועדים למפונים צפויים להיות מוכנים לאכלוס בקרוב מאד. דבר מכל זה לא הופרך או נסתר על-ידי העותרים. הצדק אפוא עם המשיבים, כי בשלב זה – 'הכדור במגרשם של העותרים'. 8. גם בבקשת העותרים לקדם את הסדרת מעמדם האזרחי במנותק ממעברם לישוב קבע, לא מצאתי ממש. אין לכחד, מצבם של העותרים אינו קל. כ-15 שנים חלפו מאז שפונו מבתיהם, והם עודם דרים באתר זמני, בתנאים מורכבים, מבלי שקיבלו מעמד קבע. מצבם זה עמד במוקד עתירתם הקודמת, והוביל לקבלתה של החלטה 2472. אמנם, הפתרון שאומץ בהחלטה קושר בין הענקת המעמד לעותרים, לבין פינוי אתר תל ערד. אולם עצם העובדה שההחלטה קובעת תנאים להענקת המעמד, אינה מולידה עילה לבטלה או להתערב בה, כפי שמבקשים העותרים. מכל מקום, דומה כי טענות העותרים מופנות בעיקרן כלפי משך הזמן הארוך שחלף מאז שפונו, והתעלמות המשיבים "ממצבם המחפיר". אולם כאמור לעיל, העותרים לא הניחו תשתית עובדתית מינימלית התומכת בטענה, לפיה בשלב זה המשיבים הם אלו שמעכבים או מונעים את מעברם ליישוב קבע, ודומה שקידום המעבר – והענקת המעמד האזרחי בעקבותיו – תלוי כעת בעותרים-עצמם. העתירה נדחית אפוא על הסף; ממילא נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים. בנסיבות העניין, לא אעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ג באייר התש"פ (‏17.5.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 19035740_O11.docx שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1