עודה עוואדרה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3573/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3573/08 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר המערערים: 1. עודה עוואדרה 2. זכי אבו עדרה 3. זיאד אבו עדרה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 5.3.08 בתפ"ח 1007/07 שניתן על ידי כבוד השופטים ב' אזולאי, נ' זלוצ'ובר, צ' צפת תאריך הישיבה: י"ג בכסלו תש"ע (30.11.09) בשם המערערים: עו"ד א' בר ציון בשם המשיבה: עו"ד בת-עמי ברוט פסק-דין השופט י' דנציגר: ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגן הנשיא ב' אזולאי, השופט נ' זלוצ'ובר והשופטת צ' צפת) בתפ"ח 1007/07 מיום 23.1.2008 ועל גזר דינו מיום 5.3.2008, במסגרתם זוכו המערערים ונאשם נוסף מחמת הספק מעבירת ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ותחת זאת הורשעו המערערים בצוותא: בגרימת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) ולפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין; בעבירות נשק (נשיאת נשק) לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; בירי באיזור מגורים לפי סעיף 340א לחוק העונשין ובהחזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין. כמו כן, הורשע הנאשם הנוסף בסיוע לעבירות הנ"ל. עוד הורשעו המערערים והנאשם הנוסף בעבירה של הסתייעות ברכב לביצוע פשע לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. לבסוף, זיכה בית המשפט המחוזי את המערערים והנאשם הנוסף מעבירת הקשר בשל היות העבירה הנ"ל כלולה בעבירות בהן הורשעו. על המערער 1 נגזרו שמונה שנות מאסר בפועל ומאסר על תנאי בן שנתיים למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע או עבירת אלימות מסוג פשע. כמו כן, הופעל בעניינו של המערער 1 מאסר מותנה בן 24 חודשים שהושת עליו בת.פ. 8030/03 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שירוצה חציו בחופף וחציו במצטבר. בסך הכל נקבע כי המערער 1 ירצה עונש מאסר בן תשע שנים בניכוי ימי מעצרו. כמו כן חויב המערער 1 בפיצוי המתלונן בסך של 10,000 ש"ח. על המערערים 3-2 הושתו מאסרים בפועל בני שבע שנים כל אחד בניכוי ימי המעצר ומאסר על תנאי בן שנתיים למשך שלוש שנים מיום שחרורם ממאסר, והתנאי הוא שלא יעברו עבירות בהן הורשעו או עבירת אלימות מסוג פשע. עוד חויבו המערערים 3-2 בפיצוי המתלונן בסך של 10,000 ש"ח כל אחד. כמו כן, לאור העובדה כי העבירה נעברה תוך שימוש ברכב פסל בית המשפט המחוזי את כל המערערים והנאשם הנוסף מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לרכב מנועי מכל סוג שהוא למשך שנתיים מיום שחרורם ממאסר. עובדות כתב האישום (המתוקן בשנית) 1. בין משפחת המערערים והנאשם הנוסף לבין משפחת אבו סביתאן, אליה משתייך המתלונן, קיים סכסוך. שתי המשפחות מתגוררות בתל-שבע. ביום 2.10.2006 או בסמוך לכך קשרו המערערים והנאשם הנוסף קשר לפגוע במתלונן שהוא בעל מעמד בכיר במשפחת אבו סביתאן, על מנת לגרום למותו. המערערים והנאשם הנוסף הצטיידו ברכב מסוג טיוטה כסופה, במקל, בסכין גדולה באורך של כ-40 ס"מ המשמשת לחיתוך בשר והמכונה "סטורה", באקדח וב"מיני עוזי". המערערים והנאשם הנוסף נסעו יחד ברכב שבו נהג הנאשם הנוסף, כשהמערער 1 נשא את המקל ואת הסכין, המערער 2 נשא את ה"מיני עוזי" והמערער 3 נשא את האקדח, והגיעו למסגד בשכונה 7 בתל-שבע, לאחר השעה 19:00 בשעה שהסתיימה תפילת הערב והמתלונן יצא מהמסגד. המערערים והנאשם הנוסף התקרבו ברכב בנסיעה איטית לעבר המתלונן ואז פתחו את דלתות הרכב, המערער 1 רץ לעבר המתלונן כשהוא נושא את המקל והסכין והמערערים 3-2 רצו אחריו כשהם נושאים את האקדח ואת ה"מיני עוזי". המערער 1 הכה את המתלונן במקל על גבו ועל כתפו הימנית ולאחר מכן דקר אותו בגבו באמצעות הסכין. המתלונן השתחרר מהמערער 1 ורץ חזרה לעבר המסגד כשהמערערים דולקים אחריו. תוך כדי כך ירו המערערים 3-2 לעבר המתלונן, אולם היריות החטיאו את מטרתן. כתוצאה ממעשיהם של המערערים נגרם למתלונן חתך עמוק בגבו באורך של לפחות 15 ס"מ. המתלונן נזקק לטיפול רפואי, שכב בביתו כמעט שבוע ונעדר מעבודתו למשך שבועיים. בגין מעשים אלו הואשמו המערערים בקשירת קשר לפשע, בניסיון לרצח, בחבלה בכוונה מחמירה, בעבירות נשק (נשיאת נשק), בירי באיזור מגורים, בהחזקת סכין ובהסתייעות ברכב לביצוע פשע. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי 2. המערערים כפרו בעובדות כתב האישום והכחישו כל קשר למעשה ולאירוע ולטענתם לא היו כלל בזירת האירוע. עוד טענו המערערים כי אין להם כל מניע לתקוף את המתלונן שכן הם נמצאים ביחסי שכנות טובים עמו. בנוסף לכך, טענו המערערים כי זיהויים כתוקפיו של המתלונן הוא בבחינת עלילת שווא במטרה להתנקם במשפחתם, בה תולה משפחתו של המתלונן את האחריות לרצח אחיינו של המתלונן. מעבר לכך, טענו המערערים כי לא ניתן היה לזהות את תוקפיו של המתלונן בשל העובדה כי המקום היה חשוך והתאורה בזירת האירוע לא הייתה תקינה. 3. המתלונן העיד כי הצליח לזהות את המערערים היות שהם שכניו והוא מכיר אותם היטב והתאורה שהייתה במקום איפשרה לו לזהותם כמי שתקפו אותו. המתלונן זיהה את המערערים בתמונות שהוצגו לפניו על ידי המשטרה. המשיבה הסבירה כי לא היה טעם בעריכת מסדר זיהוי בנסיבות העניין היות שהמתלונן ממילא הכיר את תוקפיו. במסגרת החקירה המשטרתית שרטט המתלונן את זירת האירוע ומיקומו של כל אחד מהמערערים בה ועמד על כך שראה את כל המערערים והוא בטוח בזיהוי. בית המשפט המחוזי ציין כי כך טען המתלונן גם בעימות עם הנאשם הנוסף בזמן שהאחרון לא הגיב ושמר על זכות השתיקה. 4. כמו כן, אחמד אבו סביתאן (להלן: אחמד), קרוב משפחה של המתלונן שהיה עד לאירוע, זיהה את המערערים 1 ו-3 כשניים מתוך שלושת תוקפיו של המתלונן. כך, אחמד העיד כי לא זיהה את המערער 2 בין תוקפיו של המתלונן. לטענתו, הוא עמד במרחק מה מהמתלונן, ראה את הרכב בו נסעו המערערים מתקרב באיטיות והזהיר את המתלונן מפניהם. עוד הוסיף אחמד בעדותו כי התאורה הייתה טובה והוא ראה את המערערים עוד בהיותם בתוך הרכב בשעה שחלף על פניו. כמו כן הוסיף אחמד כי בהמשך האירוע, משהחלו המערערים לרדוף אחר המתלונן לכיוון המסגד, הזדמן לו לראות את המערערים כשהיו במרחק של שלושה מטרים ממנו בלבד. מעבר לכך העיד אחמד אודות "חלוקת העבודה" בין המערערים וסיפר אודות כלי הנשק שהחזיק כל אחד מהם. 5. סלימאן אלריאטי [אשר מכונה בעמוד 51 לפרוטוקול בית המשפט המחוזי "אריאתה סולימאן"] (להלן: אלריאטי) שיצא עם המתלונן מהמסגד, העיד על תקיפת המתלונן ביציאה מהמסגד ועל היריות לכיוון המתלונן אך העיד כי לא ראה מי החזיק את האקדח ומי היו התוקפים. לטענתו, התאורה במקום לא הייתה טובה ולכן לא יכול היה לזהות את התוקפים. כמו כן העיד אלריאטי כי אם הנאשם הנוסף והמערער 3 היו בין התוקפים הוא היה מזהה אותם כיוון שהכיר אותם היטב. 6. אשתו של המתלונן העידה כי טיפלה בפצעיו של המתלונן בגבו לאחר האירוע. כשראתה את הפצע הבינה שהוא נדקר באמצעות סכין. בעדותה טענה כי המתלונן הגיע לביתו לאחר תפילת הערב, חולצתו הייתה מוכתמת בדם, הפצע היה גדול ועדיין דימם, היא ניקתה את הפצע מרחה משחה וחבשה את המקום ורק אז פסק הדימום. לדבריה, המתלונן שכב במיטתו כארבעה ימים עד שבוע. טכנאי זיהוי פלילי שהגיע לזירת האירוע ביום 18.10.2006, כשבועיים לאחר האירוע, צילם את הצלקת על גבו של המתלונן וכן את סימני הירי על המסגד. ואולם, מבדיקות שנערכו עלה כי לא ניתן להוכיח שאלו סימני ירי. עוד העידו כמה מתושבי תל-שבע כי הכל ידעו בעיר על תקיפתו של המתלונן בסכין וכן אודות הירי לכיוונו. בית המשפט המחוזי ציין כי גם המערערים שהכחישו את השתתפותם באירוע לא הכחישו כי שמעו אודות התרחשותו. 7. לאור העדויות שלעיל קבע בית המשפט המחוזי כי אין ספק בדבר קיומו של האירוע שבנדון במהלכו הותקף המתלונן במקלות, סכין ונשק חם וכך גם אין ספק בעניין התרחשות הירי כלפי המתלונן. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי עדויותיהם של המתלונן ואחמד באשר לזיהויים של המערערים כתוקפיו של המתלונן היו מהימנות. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי העובדה שאחמד לא זיהה את המערער 2 מחזקת את הטענה שאין מדובר בעלילה. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי משפחתו של הנאשם הנוסף מחזיקה במכונית טויוטה כסופה, פרט שמחזק את הזיהוי של אחמד. בית המשפט המחוזי ציין כי אכן קיימת סתירה בין עדותו של המתלונן לבין עדותו של אחמד לגבי מי מבין שלושת המערערים השתמש באיזה נשק והיכן הוא עמד בזירת האירוע, אולם בית המשפט המחוזי קיבל בעניין זה את הסברו של המתלונן, לפיו אחמד צפה באירוע ממרחק ואילו הוא זה שהותקף וראה את הפרטים המדויקים. מעבר לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי יתכן שהסתירות הלא מהותיות בין עדותו של אחמד לבין עדותו של המתלונן, נובעות מבלבול המאפיין בהלה של קורבן באירוע שנמשך רגעים ספורים בלבד. 8. בעניין השהיית תלונתו במשטרה, העיד המתלונן כי בתחילה לא רצה להגיש תלונה במשטרה כיוון שסבר שמאמצי הסולחה ישאו פרי, אך לאחר רצח אחיינו ביום 13.10.2006 הבין שהמצב מחמיר ולכן החליט לפנות למשטרה. עוד הסביר המתלונן כי לפי מנהגי הבדואים איש מבני העדה לא יעיד כי ראה את התוקפים גם אם זיהה אותם. לכן, ציין המתלונן כי אלריאטי העיד שהתאורה בזירת האירוע לא הייתה טובה. גם אחמד הסביר את השיהוי בהגשת התלונה בתקווה כי תתאפשר סולחה ורק משהמצב הקצין, בעקבות רצח אחיינו של המתלונן במסגרת הסכסוך בין המשפחות, בחר המתלונן לפנות למשטרה. המתלונן העיד כי בזירת האירוע היו אנשים רבים עת הותקף שכן באותה שעה החלו לצאת אנשים מהמסגד לכיוון בתיהם. החוקר בני גיגי העיד כי מהיכרותו את המגזר הבדואי קיימת בעיה וקושי לאתר עדים שימסרו עדות מפורטת. בהתאם לעדויות שהובאו לפני בית המשפט המחוזי קבע בית המשפט כי עדי ראיה רבים נמנעו מלהעיד על האירוע וזאת בשל הנורמות הנוהגות במגזר הבדואי, לפיהן ישנה עדיפות לקיומו של "משפט בדואי" על פני הגשת תלונה במשטרה. כך גם בנוגע להגשת התלונה באיחור על ידי המתלונן שביקש תחילה למצות את "האפיק הקהילתי". בית המשפט המחוזי הטעים כי יש לבחון את הראיות ומהימנות העדים על רקע הנורמות החברתיות הנהוגות במגזר הבדואי לפיהן סכסוכים יש לפתור בתוך הקהילה. כך, ציין בית המשפט כי האיחור בהגשת התלונה על ידי המתלונן אינו מפחית ממשקלה בנסיבות המקובל בעדה הבדואית. בית המשפט המחוזי קבע כי משפחתו של המתלונן ניסתה לגבש סולחה עם משפחתם של המערערים במסגרת "משפט בדואי" ובעיקר כאשר האירוע התרחש בחודש הרמדאן עת מקובל ליישב סכסוכים בדרכי שלום. 9. בעניין טיב התאורה בזירת האירוע, בית המשפט המחוזי קבע כי חוקרי המשטרה לא בדקו את מצב התאורה בזירת האירוע במועד האירוע וגם לא בסמוך להגשת התלונה עת ביקר טכנאי מז"פ בזירת האירוע ביום 18.10.2006. ואולם, בית המשפט המחוזי הדגיש כי אחמד העיד שהתאורה במקום הייתה טובה. בדומה לכך ציין בית המשפט המחוזי כי המתלונן העיד שהייתה במקום תאורה טובה. מעבר לכך, בית המשפט המחוזי הטעים כי אלריאטי העיד לפניו שהתאורה לא הייתה מספיק טובה, אך אם היה מכיר את התוקפים היה מזהה אותם גם בתנאי התאורה ששררו בזירת האירוע במועד הרלבנטי. כמו כן התייחס בית המשפט המחוזי לעדותו של עד ההגנה יהודה עזר (להלן: יהודה). יהודה, חוקר ובוחן תנועה במקצועו, העיד כעד רגיל ולא כעד מומחה וערך דו"ח לגבי מצב התאורה במקום האירוע באור יום ובערב. הבדיקות שעל בסיסן נכתב הדו"ח נערכו ביום 5.6.2007. מהדו"ח עולה כי בזירת האירוע שוררת עלטה. לדברי עורך הדו"ח, עוברים ושבים אמרו לו שזה מצב שנמשך מזה זמן רב. עוד ציין יהודה בדו"ח כי לא ניתן היה לזהות בתנאי עלטה זו את היושבים ברכב, זאת בהתבסס על שחזור שערך ביום 14.6.2007 בשעה 21:00. כמו כן, יונס אבו סוסין שיצא מהמסגד לאחר התפילה העיד כי תאורת הרחוב בזירת האירוע לא פעלה ושרר חושך עוד לפני כן עת נכנס למסגד (להלן: אבו סוסין). בנוסף לכך, אלעמור סלמאן, קבלן חשמל, העיד כי יש חבלות בתאורה בשכונה 7, אך הוסיף כי אין הוא יודע מתי התאורה עבדה ומתי לא. בית המשפט המחוזי קבע כי אינו מקבל את הטענה שבמקום שררה עלטה. באשר לטענתו של אלריאטי כי לא היה זה אפשרי לזהות את התוקפים בתנאי התאורה ששררו בזירת האירוע, הרי שבית המשפט קבע כי אינו נותן אמון באמירתו זו של אלריאטי. בית המשפט ציין כי אלריאטי עצמו הודה שמי שהייתה לו היכרות מוקדמת עם התוקפים יכול היה לזהותם בתנאי התאורה שהתקיימו בזירת האירוע, ומשהוכח כי יש לאלריאטי היכרות קודמת עם חלק מהמערערים הרי שהמסקנה המתבקשת היא כי אלריאטי "נמנע מלבצע זיהוי". עוד ציין בית המשפט כי אלריאטי אישר בעדותו ש"המנטליות של הבדואים היא מחוץ לבית המשפט". בית המשפט הטעים כי שלושת עדי הראיה שהיו בזירה – המתלונן, אחמד ואלריאטי – העידו כי במקום הייתה תאורה המאפשרת זיהוי ודי בכך לבסס ממצא לפיו תנאי התאורה איפשרו את זיהויים של המערערים. עוד ציין בית המשפט כי העובדה שהתוקפים זיהו את אובייקט התקיפה מבין רבים אחרים שיצאו באותה העת מהמסגד היא הנותנת כי הייתה במקום תאורה המאפשרת זיהוי ובוודאי שלא עלטה. בהקשר זה קבע בית המשפט כי עדותו של אבו סוסין תמוהה ובלתי מהימנה. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קבע כי הטענה בעניין תאורה לקויה לא הועלתה על ידי המערערים בשלב החקירה המשטרתית. 10. באשר למהימנותם של המערערים, קבע בית המשפט המחוזי כי הסתירות בין עדויותיהם והתמיהות העולות לגביהן מהוות חיזוק נוסף לזיהויים. עוד הוסיף בית המשפט כי טענת האליבי של הנאשם הנוסף, לפיה בעת האירוע שבנדון היה בביתו ויצא למכולת, הופרכה מאחר ובעל המכולת ואחיו העידו כי הנאשם הנוסף לא היה שם במועד הרלבנטי. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי המערער 2 "בעל מניע של ממש" שכן אחיו נחתך בפניו על ידי בני משפחתו של המתלונן. בית המשפט קבע כי אין לקבל את טענתו של המערער 2 לפיה הוא אינו יודע מי חתך את פניו של אחיו שכן כל הסכסוך בין המשפחות החל מפציעת אחיו. בנוסף לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי בעת חקירתו במשטרה הרבה המערער 2 לסתור את עצמו ולא זכר פרטים. מעבר לכך, קבע בית המשפט כי המערער 3 טען שהיה בחברון בכל תקופת הרמדאן, אולם במהלך החקירה התברר כי טענת האליבי שלו אינה נכונה, שכן אשתו השנייה מחברון שהתה דווקא בתל-שבע והוא היה בתל-שבע בימים הראשונים של הרמדאן כאשר לא ברור מתי עזב לחברון. עוד טען המערער 3 כי ביום האירוע עבד אצל "לואי" בחברון, אך בית המשפט דחה טענה זו היות שהמערער 3 לא מסר את מספר הטלפון של "לואי" כדי שניתן יהיה לאמת את טענתו זו. 11. לעניין הרשעתם של המערערים בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, נטען על ידם כי על מנת להרשיעם בעבירה זו יש צורך בהוכחת כוונה מיוחדת שלא התקיימה בנסיבות העניין. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו של המערערים והדגיש כי על קיומה של כוונה ניתן ללמוד בדרכים שונות אך בעיקר מהלכת הצפיות שכן חזקה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, וכך הדבר לעניין התקיפה באמצעות הסכין. בית המשפט הדגיש כי המערערים גרמו למתלונן לחתך גדול ובעקבות הפציעה המתלונן שכב במיטה מספר ימים ולא הלך לעבודתו כשבועיים. בית המשפט קבע כי מנסיבות האירוע והפציעה ניתן להסיק כי התוקפים היו מעוניינים לגרום למתלונן חבלה חמורה או להטיל בו נכות או מום וזו הייתה כוונתם. ודוק, בית המשפט הטעים כי הדרישה להוכחת הכוונה להטיל באדם נכות או מום הינה חלופית ואינה מצטברת לכוונה לגרום חבלה חמורה ודי בהוכחת כוונה לאחת מבין שתי החלופות של הרישא של סעיף 329(א) לחוק העונשין וזו אכן הוכחה. 12. בית המשפט המחוזי הוסיף כי על פי הקריטריונים שנקבעו בפסיקה יש לקבוע כי המערערים תקפו את המתלונן בצוותא. אמנם, לא ברור מי מביניהם החזיק בכלי נשק ספציפי ויש סתירות בעניין זה בין עדותו של המתלונן לבין עדותו של אחמד, אך הוכח כי כל אחד מהם הגיע כשהוא מצויד בכלי נשק ומתוך כוונה משותפת לגרום למתלונן נכות או מום או חבלה חמורה, כאשר כל אחד מהמערערים נטל חלק מהותי בתוכנית העבריינית. ואולם, בית המשפט הטעים כי הנאשם הנוסף אינו בחזקת מבצע בצוותא אלא מסייע בלבד. לאור הראיות שהובאו לפני בית המשפט המחוזי הורשעו המערערים והנאשם הנוסף בעבירות שלעיל. 13. במסגרת גזר הדין, הדגיש בית המשפט המחוזי כי עסקינן במי שהורשעו לאחר שמיעת ראיות בעבירות חמורות. עוד הדגיש בית המשפט את החומרה היתרה בנסיבות המקרה בשל העובדה שהמערערים עשו שימוש בנשק חם, בסכין גדולה ומקל כדי לנקום במתלונן בצאתו מתפילה בחג הרמדאן, בגין סכסוך בין משפחות ותוך סיכון חיי אחרים שהיו באותה עת במקום. המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי הייתה כי לערך החיים אין משקל רב בעיני המערערים ומסוכנותם לחברה גבוהה. בית המשפט ציין כי לחומרה יש לראות את העובדה שהמערערים יזמו, תכננו ובצעו בצוותא את העבירות ללא כל התגרות מצידו של המתלונן כמו גם את העובדה כי לא הביעו חרטה על מעשיהם. בית המשפט הבהיר כי אין לקבל את טענתם של המערערים באשר למדרג ענישתי ביחס לחלקו של כל אחד מהם באירוע. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי לגבי המערער 1 יש לשקול לחומרה גם את עברו הפלילי ובעיקר את העובדה כי העבירות דנן בוצעו בעודו אסיר ברישיון וכאשר מאסר מותנה בר הפעלה תלוי ועומד כנגדו. בית המשפט הוסיף וציין כי למערער 2 אין עבר פלילי ולמערער 3 הרשעה אחת משנת 1994 בעבירת סמים. עוד ציין בית המשפט כי לא נערך תסקיר לעונש בעניינם של המערערים ולכן אין מידע אודות נסיבותיהם האישיות זולת היות המערער 1 נשוי ואב לשישה ילדים והמערער 3 נשוי ואב ל-11 ילדים. לאחר שהביא בחשבון את הנתונים הנ"ל הטיל בית המשפט המחוזי על המערערים את העונשים שלעיל. מכאן הערעור. נימוקי הערעור 14. לטענת המערערים – באמצעות באת כוחם, עו"ד אסתר בר-ציון – גרסתו של המתלונן הינה בלתי מהימנה ומדובר בעלילת שווא שהמתלונן ומשפחתו טפלו עליהם, זאת על רקע הסכסוך בין המשפחות. עוד טוענים המערערים כי התלונה הוגשה למשטרה בשיהוי, כשבועיים לאחר התרחשות האירוע שבנדון, ומבלי שהמתלונן נתן טעם ממשי לכבישת תלונתו. בכך, לטענתם, יש כדי לגרוע ממהימנות גרסתם של המתלונן ואחמד. המערערים מדגישים את מניע הנקם של המתלונן – רציחת בן אחיו כחלק מהסכסוך בין המשפחות. לטענתם, מניע הנקם תקף גם לגבי אחמד, בהיותו קרוב משפחה של המתלונן, ולכן לא ניתן לראות בעדותו חיזוק לעדותו של המתלונן. בנוסף לכך, מצביעים המערערים על סתירות בין עדותו של המתלונן לבין עדותו של אחמד באשר ל"חלוקת העבודה" ביניהם ומיקומם בזירת האירוע, באופן שפוגע במהימנותם. 15. מעבר לכך, טוענים המערערים כי המתלונן ואחמד דיברו ביניהם לפני שהוגשה התלונה ולכן מדובר בזיהום חקירתי שבשלו יש להפחית ממשקל עדויותיהם. זאת ועוד, טוענים המערערים כי שגה בית המשפט המחוזי משדחה את גרסתו של אלריאטי בנוגע לטיב התאורה בזירת האירוע וחוסר היכולת לבצע זיהוי. כך, טוענים המערערים כי לאלריאטי לא היה כל ריב ומדון עם המתלונן והשניים אף היו חברים ומשכך היה מקום ליתן משקל משמעותי לעדות זו. כמו כן טוענים המערערים כי שגה בית המשפט המחוזי משביסס את ממצאיו על "הנוהג בחברה הבדואית", שכן המבחנים לקביעת ממצאי מהימנות צריכים להיות שווים ואחידים לחברה הישראלית כולה ולא על פי קהילות או מגזרים. 16. זאת ועוד, המערערים טוענים כי לאור העובדה שבדיקות מז"פ לא העלו ממצאים המצביעים על קיומו של ירי, הרי שלא הוכח שימוש בנשק חם כלפי המתלונן. כך, טוענים המערערים כי פרט לעדויותיהם של המתלונן ואחמד אין חיזוקים לטענה כי נורו לעבר המתלונן קליעים. 17. מעבר לכך, טוענים המערערים לקיומו של מחדל חקירתי שהתבטא בכך שהמשטרה לא בחנה את טיב ואיכות התאורה בזירת האירוע סמוך למועד האירוע. בהקשר זה מוסיפים וטוענים המערערים כי מעדותו של אלריאטי עולה שלא הייתה תאורה מספיק טובה במקום ולכן זיהויים כתוקפיו של המתלוננים מוטל בספק. מוסיפים המערערים ומדגישים כי מעדותו של אבו סוסין עולה כי היה חושך במקום כבר בשעת הכניסה למסגד וכך אף עולה מעדותו של יהודה שחקר את סוגיית התאורה בזירת האירוע. 18. מעבר לכך, טוענים המערערים לקיומם של מחדלי חקירה נוספים. כך לטענתם: המשטרה לא גבתה עדות מאנשים נוספים פרט למתלונן ואחמד, למרות שבמקום היו עשרות אנשים שיצאו מהמסגד לכיוון ביתם; אדם כלשהו התקשר למסור פרטים על הקטטה אך המשטרה לא ניסתה לאתרו; לאלריאטי לא נערך מסדר זיהוי; למתלונן ולאחמד הוצגו תמונות בודדות של המערערים ולא נערך להם מסדר תמונות שלם ותקין; המשטרה לא ביצעה שחזור של האירוע עם המתלונן או עם אחמד; שם אביו של המערער 2 הינו מסעד, אך המתלונן מסר במשטרה כי שם אביו של המערער 2 הוא "מחמוד". חרף השוני המהותי בשם האב הוצגה למתלונן תמונתו הבודדת של המערער 2 והמתלונן לא עומת עם טעותו; לאחמד, שטען כי לא זיהה את התוקף השלישי, לא נעשה מסדר זיהוי חי; המשטרה לא בדקה את התאורה בזירת האירוע חרף הודעתו של אלריאטי ביום 6.11.2006 במסגרתה מסר כי התאורה במקום לא הייתה טובה; גם כאשר המשטרה בדקה את התאורה כשמונה חודשים לאחר האירוע, היא לא פנתה למועצה המקומית על מנת לקבל מידע על מצב התאורה במועד הרלבנטי. 19. בהקשר להרשעתם בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, טוענים המערערים כי למתלונן לא נגרמה חבלה חמורה נוכח פציעתו הקלה וללא שנגרמו לו מום או נכות, כמו גם נוכח העובדה שאישתו של המתלונן היא שטיפלה בו ללא שנזקק לקבלת טיפול רפואי בבית-חולים. מעבר לכך, טוענים המערערים כי בסמוך לאחר הקטטה, עוד באותו היום, ישב המתלונן עם השוטר בביתו והשניים שוחחו אודות האירוע. מנתון זה מבקשים המערערים להסיק כי אם המתלונן היה מסוגל לשבת ולנהל שיחה הרי שלא נגרמה לו פציעה קשה. בנוסף לכך, טוענים המערערים כי לא מתקיים בהם היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בגרימת חבלה בכוונה מחמירה שכן בעבירה זו נדרשת כוונה מיוחדת שלא ניתן לבססה במקרה דנן בשים לב לפציעה השטחית בלבד שנגרמה למתלונן ומיקומה על גופו. כך, טוענים המערערים כי לכל היותר ניתן היה להרשיעם בתקיפה הגורמת חבלה של ממש. בהמשך לכך, טוענים המערערים כי לא ניתן היה להרשיעם בעבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין משלא הוכח כי במהלך תקיפתו של המתלונן נעשה שימוש בנשק חם. ודוק, המערערים 3-2 טוענים כי לא ניתן היה להרשיעם בביצוע בצוותא שכן לכל היותר הם איבטחו את המערער 1 ללא שננקטה על ידם כל פעולה אשר הביאה לפציעתו של המתלונן. 20. לעניין העונש, טוענים המערערים כי האיזון שערך בית המשפט המחוזי בין שיקולי הענישה השונים מוטעה נוכח העונשים הכבדים שהושתו עליהם אשר חורגים ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות ובנסיבות דומות. לטענתם, בסופו של יום הם זוכו מהעבירה החמורה ביותר שיוחסה להם, ניסיון לרצח, ויש בכך להוות נימוק להקלה בעונשם. נתון נוסף עליו מצביעים המערערים הוא פציעתו הקלה והשטחית של המתלונן, כך לטענתם, בשלה היה מקום להקל עמם בדין. עוד מוסיפים המערערים כי הפיצוי הגבוה שנפסק לטובת המתלונן לא תואם את פציעתו השטחית. לבסוף, טוענים המערערים כי יש לבטל את פסילתם מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה. 21. בעניינו של המערער 1, נטען כי משלא קבע בית המשפט המחוזי מה היה חלקו המדויק של כל אחד מהמערערים במסכת הפלילית לא היה מקום להחמיר עם המערער 1 ביחס לאחרים. עוד נטען בעניינו של המערער 1 כי שגה בית המשפט משהפעיל את המאסר המותנה, שכן מאסר מותנה זה הושת עליו בגין סחיטה באיומים ולא בגין עבירת אלימות וכן משום שמדובר בהרשעה "מעברו הרחוק". לבסוף, נטען בעניינו של המערער 1 כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לכך ששליחתו למאסר ממושך תפגע ברווחתם של ששת ילדיו. 22. בעניינו של המערער 2, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי משלא ייחס חשיבות להיעדר עבר פלילי ולעובדה כי מדובר באדם נורמטיבי שזהו לו אירוע חריג. עוד נטען בעניינו של המערער 2 כי בית המשפט לא ייחס משקל לעובדה שאחיו נפצע מתקיפתו על ידי בן משפחתו של המתלונן. לבסוף, נטען כי בעת ביצוע העבירות היה המערער 2 בן פחות משמונה עשרה ולכן הייתה חובת תסקיר בעניינו עובר לגזירת עונשו, אולם בית המשפט המחוזי לא הורה על עריכת תסקיר. לכן, מבקש המערער 2 כי עובר להכרעה בערעורו יורה בית משפט זה על עריכת תסקיר שירות המבחן. 23. בעניינו של המערער 3, נטען כי עברו הפלילי כולל הרשעה בודדת בעבירת סמים לפני שנים רבות. עוד נטען בעניינו של המערער 3 כי לא ניתן משקל הולם לעובדה שהוא אב ל-11 ילדים קטינים ושליחתו למאסר ממושך תפגע ברווחתם בהיותו המפרנס היחיד במשפחה. תגובת המשיבה 24. לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד בת-עמי ברוט – צדק בית המשפט המחוזי משבחן את הראיות והעדויות על רקע המנטאליות הבדואית בעניין אי שיתוף פעולה עם רשויות אכיפת החוק בשל העדפת הכרעה בסכסוכים "במסגרת המשפט הבדואי". המשיבה הדגישה כי הערעור מופנה רובו ככולו כנגד ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו לאחר שבית המשפט המחוזי התרשם מהעדים באופן בלתי אמצעי, ובמקרים כאלו נטייתו של בית משפט זה היא שלא להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית. המשיבה הוסיפה וטענה כי החקירה המשטרתית לא הייתה מושלמת והטעם לכך הוא שהמשטרה ניצבה לפני קשיים מהותיים של אי שיתוף פעולה מצד העדים לאירוע, לרבות המתלונן עצמו שביקש להסתיר תחילה את פרטי האירוע מהשוטר שבא לביתו. 25. כמו כן, טענה המשיבה כי טענתם של המערערים לפיה לא הייתה תאורה בזירת האירוע לא הועלתה על ידם בשלב החקירה המשטרתית ומשכך המשטרה כלל לא נדרשה לבדיקת התאורה במקום. עוד הוסיפה המשיבה כי אין כל טעם בבדיקות המאוחרות בנושא התאורה היות שאף אחת מהן לא יכולה הייתה ליתן מענה מהימן לשאלה האם בנקודת הזמן הרלבנטית הייתה תאורה מספקת. עוד טענה המשיבה כי בדין הסתפק בית המשפט המחוזי בעדויותיהם של המתלונן, אחמד ואלריאטי לעניין היכולת לזהות את תוקפיו של המתלונן בתנאי התאורה ששררו בזירת האירוע, במיוחד לאור עדותו של אלריאטי שהעיד כי מי שהייתה לו היכרות קודמת עם המערערים יכול היה לזהותם. זאת ועוד, המשיבה טענה כי מהימנות גרסתו של אחמד נלמדת מהעובדה שהאחרון לא טען שזיהה את המערער 2 כתוקפו השלישי של המתלונן. כמו כן טענה המשיבה כי אם לא הייתה תאורה טובה במקום כיצד יכלו התוקפים לזהות מבין האנשים הרבים שהיו במקום דווקא את המתלונן. 26. מעבר לכך, טענה המשיבה כי הסתירות בין עדותו של המתלונן לבין עדותו של אחמד אינן סתירות מהותיות ואינן נוגעות לעצם העובדה שהמערערים היו בזירת האירוע והשתתפו ביישום התוכנית לתקיפת המתלונן. זאת ועוד, אין חולק שמדובר באירוע קצר ביותר ומשכך אין לתמוה על קיומן של סתירות בפרטים אלו ואחרים, אולם אין בסתירות אלה כדי לגרוע ממהימנותם של המתלונן ואחמד. בנוסף לכך, טענה המשיבה כי לאור העדויות שהובאו לפני בית המשפט המחוזי אין חולק שבזירה היו מקל, סכין קצבים, אקדח ומיני עוזי ולכן אין ליתן משקל לכך שלא נמצאו במקום קליעים. למעלה מכך טענה המשיבה כי לעובדה שלפי הראיות לא ניתן היה לקבוע מה היה בדיוק חלקו של כל אחד מהמערערים בתקיפתו של המתלונן אין לייחס משקל, שכן המערערים פעלו מתוך תוכנית ומטרה משותפת לפגוע במתלונן ומשכך בדין קבע בית המשפט המחוזי כי המערערים ביצעו את העבירות בצוותא חדא. 27. לטענת המשיבה התקיימו במקרה זה כל יסודות עבירת החבלה בכוונה מחמירה בהתאם לניתוח יסודות העבירה בע"פ 8871/05 שנגלוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.3.2007). בנוסף לכך, טענה המשיבה כי למתלונן נגרמה פציעה חמורה כמתואר בכתב האישום, באופן שמקיים את היסוד העובדתי של העבירה הנ"ל. 28. לעניין העונש, טענה המשיבה כי אין כל מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי שכן העונשים שהושתו על המערערים הם במסגרת מתחם הענישה המקובל בהתחשב בנסיבות האירוע והעבירות הנוספות שביצעו המערערים כמתואר בכתב האישום. בהקשר זה מוסיפה המשיבה וטוענת כי בנקל יכולים היו עוברי אורח חפים מפשע להיפגע ממעשיהם של המערערים. המשיבה ביקשה להדגיש כי יש לייחס חומרה יתרה לעובדה שלא הייתה כל התגרות מקדימה מצד המתלונן. בנוסף לכך, טענה המשיבה כי המערערים לא נטלו אחריות למעשיהם ולא הביעו חרטה ולפיכך אין הם זכאים ליהנות מהקלה בעונשם. לבסוף, הגישה המשיבה לעיוננו את גיליון ההרשעות של המערערים והסכימה כי בעניינו של המערער 2 הייתה חובת תסקיר עובר לגזירת עונשו. 29. למען שלמות התמונה יצויין כי ביום 30.11.2009 הורינו על עריכת תסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער 2. דיון והכרעה 30. לאחר שעיינו בהודעת הערעור על צרופותיה, לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו ועיינו באסמכתאות אליהן הפנו הצדדים ולאחר שעיינו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובתסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער 2, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות מהטעמים המפורטים להלן. 31. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי באשר לזיהויים של המערערים כתוקפיו של המתלונן מבוססת רובה ככולה על העדפת גרסתו של המתלונן, הנתמכת בחיזוקים חיצוניים, על פני הכחשתם הגורפת של המערערים. יאמר בתמצית כי לעדותו של המתלונן נמצאו חיזוקים חיצוניים עליהם נמנים: עדויותיהם של אחמד ושל אלריאטי וכן הסתירות בין "עדויותיהם התמוהות" של המערערים אשר טענות האליבי שלהם הופרכו. בית המשפט המחוזי נימק באופן מקיף ויסודי מדוע הסתפק בגרסתו של המתלונן, אשר נתמכת בחיזוקים חיצוניים כאמור, לשם הרשעת המערערים בעבירות שלעיל. בהקשר זה, ציין בית המשפט המחוזי כי למעט אחמד ואלריאטי, באופן חלקי, יתר הנוכחים באירוע לא הסכימו לשתף פעולה עם המשטרה בשל "הקוד הקהילתי" לפיו יש לטפל בסכסוכים במסגרת "המשפט הבדואי". עוד ציין בית המשפט המחוזי כי המתלונן עצמו סירב תחילה למסור פרטים אודות תקיפתו. בית המשפט המחוזי למד על אי שיתוף הפעולה מצד תושבי תל-שבע גם מעדותו של החוקר בני גיגי. סבור אני כי די בנסיבות אלה כדי להצדיק את האופן שבו ביסס בית המשפט המחוזי את ממצאי המהימנות על בסיס הראיות שהוצגו לפניו. יש להדגיש כי לא מצאתי ממש בטענתם של המערערים כי בית המשפט המחוזי ביסס את ממצאי המהימנות בשים לב להשתייכותם המגזרית. סבור אני כי הערתו של בית המשפט המחוזי באשר לסיבה לאי שיתוף הפעולה של הקהילה בתל-שבע עם המשטרה נבעה מחומר הראיות שהובא לפניו והתבססה עליו. על אף שבית המשפט המחוזי היה רשאי להרשיע את המערערים על פי עדותו היחידה של המתלונן, הרי שבית המשפט לא הסתפק בעדותו של המתלונן, ופירט את החיזוקים החיצוניים התומכים בעדותו של המתלונן. בהינתן הנמקתו היסודית של בית המשפט המחוזי איני סבור כי יש מקום להתערב בהכרעת דינו המפורטת והמבוססת כדבעי אשר לא מצאתי בה כל פגם. 32. זאת ועוד, יש להדגיש כי ממצאי העובדה ומהימנות על בסיסם הוכרע התיק דנן נקבעו על ידי בית המשפט המחוזי לאחר שנפרסה לפניו מלוא המסכת הראייתית ולאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים שהעידו לפניו. כידוע, הלכה היא מימים ימימה כי על ערכאת הערעור למעט להתערב בקביעות עובדה ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, שהרי בידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מהנאשם, מהמתלונן ומיתר העדים, משפת גופם ומהתנהגותם של העדים כמו גם מאופן מסירת דבריהם. להתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית, הרואה והשומעת את העדים, יתרון מובן מאליו על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור. יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות ולהסיק מהם מסקנות בעניינים של מהימנות, מצדיקה כי בית המשפט שלערעור יימנע מהתערבות בממצאיה, למעט במקרים חריגים [ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (1986); ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 485, 492 (1993); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000)]. 33. לצד ההלכה האמורה נקבעו במשך השנים שלושה חריגים עיקריים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור [ראו: סעיף 4 לפסק דינו של השופט ג' בך בע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994)]; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון [ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)]; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)], או כאשר מוצגות לערכאת הערעור עובדות ממשיות לפיהן לא היה באפשרותה של הערכאה הדיונית לקבוע את הממצאים שאותם קבעה [ראו למשל: ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל פ"ד נט(4) 119, 124 (2004); ע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.6.08); ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.08). על הדברים האמורים בעניין כלל אי ההתערבות והחריגים לו עמד בית משפט זה, בין היתר, בע"פ 7401/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 31.7.2008). כן ראו: ע"פ 10479/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.6.2009); ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2009); ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.2009)]. איני סבור כי מקרה זה נמנה על החריגים הנ"ל לכלל אי ההתערבות. 34. באשר לטענת המערערים כי תלונתו של המתלונן הוגשה רק בשל מניע הנקם על רקע הסכסוך בין משפחתו לבין משפחת המערערים, הרי שלכאורה יש למתלונן מניע נקם. ואולם, בית המשפט המחוזי לא התעלם ממניע זה ובחן את טענתם של המערערים תוך שנקבע על ידו כי אין בקיומו של המניע הנ"ל לגרוע ממהימנותו של המתלונן, שכן אילו היה המתלונן מבקש לטפול עלילת שווא כנגד המערערים לא היה משהה את הגשת התלונה במשטרה במשך כשבועיים. בית המשפט המחוזי קבע כי הוכח לפניו שהמתלונן ביקש לתת סיכוי לסולחה ולכן נמנע מלפנות למשטרה, ובכך יש כדי לצמצם את החשש מפני עלילת שווא. מעבר לכך, בית המשפט המחוזי שלל את החשש לעלילת שווא גם מן הטעם שבתחילה סירב המתלונן עצמו לשתף פעולה עם המשטרה ולחשוף את פרטי האירוע, ואילו הדעת נותנת כי אם המתלונן ביקש לטפול עלילת שווא היה ממהר למסור גרסה מפלילה למשטרה. למעלה מכך, המערערים עצמם טוענים כי היו ביחסי שכנות טובים עם המתלונן ולכן לא היה להם כל טעם לתקוף אותו, ולכן אינם רשאים לטעון בו זמנית טענה עובדתית סותרת לפיה המתלונן ביקש לנקום בהם בשל הסכסוך בין המשפחות. שתי טענות אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. סבור אני כי די בנימוקים אלו כדי לאיין את החשש הנשקף מעדותו של המתלונן ושל אחמד מפני עלילת שווא. כבר נפסק על ידי בית משפט זה כי על מנת שיתגבש ספק סביר הנדרש לשם זיכוי מעבירה פלילית, הרי שאין די בהעלאת גירסה תיאורטית בעלמא בדבר עלילת שווא ועל טענת העלילה להיות ממשית ולעמוד במבחן ההיגיון והשכל הישר [פסק דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 238-237 (2002)]. 35. ואולם, בית המשפט המחוזי העדיף כאמור את גרסתו של המתלונן על פני גרסאותיהם של המערערים לא רק בשל ממצאי מהימנות אלא גם משום שגרסה זו זכתה לחיזוקים חיצוניים, על אף שכאמור אין חובה שבדין לקיומה של תוספת ראייתית לשם הרשעת נאשם בעבירות כגון דא. גם חיזוקים חיצוניים אלו מצמצמים באופן ממשי את החשש מפני עלילת שווא. ראשית, גרסתו של המתלונן נתמכה בזיהויו של אחמד, שעדותו נמצאה מהימנה על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט שלל גם בעניינו של אחמד כי הסכסוך בין המשפחות הוא שגרם לו להפליל את המערערים, זאת בין היתר נוכח חיזוקים שנמצאו לעדותו. מקובלת עליי הנמקתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. כך, אחמד מסר בעדותו כי התוקפים הגיעו במכונית טויוטה כסופה, ואכן הוכח לפני בית המשפט המחוזי כי מכונית כזו מצויה בבעלותה של משפחתו של הנאשם הנוסף. זאת ועוד, הפרטים שאותם ציין אחמד בנוגע לכלי הנשק שנשאו עמם תוקפיו של המתלונן זכו לחיזוק בהודעתו של אלריאטי במשטרה (ת/12). יוצא איפוא, כי הממצא לפיו עדותו של אחמד מהימנה אינו בלתי סביר בנסיבות העניין. שנית, זיהויים של המערערים כתוקפים על ידי המתלונן ואחמד מצא חיזוק נוסף בעדותו של אלריאטי, לפיה מי שהייתה לו היכרות מוקדמת עם התוקפים יכול היה לזהותם בתנאי התאורה ששררו בזירת האירוע. כיוון שהוכח שהמתלונן ואחמד הכירו היטב את המערערים הרי שלא ניתן לטעון כי זיהויים אינו אפשרי נוכח תנאי התאורה ששררו בזירת האירוע. 36. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי נימק מדוע קבע ממצאי מהימנות שליליים לגבי אלריאטי. בין היתר נימק בית המשפט המחוזי את קביעותיו נוכח העובדה שאלריאטי העלה את טענת חוסר היכולת לזהות את תוקפיו של המתלונן רק במהלך עדותו בבית המשפט, וכן נוכח העובדה כי מעדותו של אלריאטי עצמו עולה המסקנה כי מי שהייתה לו היכרות מוקדמת עם תוקפיו של המתלונן יכול היה לזהותם גם בתנאי התאורה ששררו במקום. יוצא אפוא כי עדותו של המתלונן הינה עדות מבוססת הנסמכת על חיזוקים חיצוניים ולכן לא נפל פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי יש להעדיפה על פני הכחשתם הגורפת והכללית של המערערים. 37. באשר לטענתם של המערערים בדבר מחדל חקירתי שהתבטא בכך שהמשטרה לא בדקה את מצב התאורה בזירת האירוע, הרי שסבור אני כי גם בטענה זו אין ממש. טענת נאשם לקיומם של מחדלי חקירה מחייבת את בית המשפט לבחון תחילה האם אכן התקיימו מחדלים שכאלה (ראו למשל: פסק דינה של השופטת מ' נאור בע"פ 7164/07 אלהוושלה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.2008), סעיף 8; פסק דינה של השופטת ע' ארבל בע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.9.2009), סעיף 29]. אם אכן נמצא כי קיימים במקרה זה או אחר מחדלים חקירתיים, על בית המשפט ליתן דעתו לשאלה אם חרף קיומם של מחדלי החקירה, הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו [ראו למשל: פסק דינו של השופט א' לוי בע"פ 2404/09 אלחמידי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2009)]. סבור אני כי אי בדיקת התאורה במקרה דנן אינה עולה, בנסיבות העניין, כדי מחדל חקירתי, היות שנקבע כממצא עובדתי על ידי בית המשפט המחוזי כי המערערים לא העלו במהלך החקירה המשטרתית את טענת חוסר היכולת לבצע זיהוי בתנאי התאורה ששררו בזירת האירוע, ומשכך לא עלה הצורך בזמן אמת בבדיקת התאורה. בנוסף לכך, בשלב המאוחר שבו העלו המערערים את טענתם זו כבר לא היה טעם בבדיקת מצב התאורה שכן כל בדיקה מאוחרת שכזו לא הייתה יכולה לספק ממצא מהימן אודות מצב התאורה במועד הספציפי נשוא ההליכים דנן. משכך, בית המשפט המחוזי נהג כשורה משבחר להכריע בסוגיה זו שלא על בסיס הדו"ח שערך יהודה כי אם על בסיס עדויותיהם של המתלונן, אחמד ואלריאטי. זאת ועוד, על פי ממצאיו של בית המשפט המחוזי יהודה לא ידע לומר בוודאות גמורה מה היה מצב התאורה במועד הרלבנטי, והרי אין די בכך שאנשים מתל-שבע אמרו לו כי מצב זה נמשך זמן רב. משכך, לא ניתן היה להסתמך על ממצאי בדיקה שנערכה על ידו כשמונה חודשים לאחר האירוע שבנדון ורשאי היה בית המשפט המחוזי להעדיף בסוגיה זו את העדויות האחרות ובמיוחד נוכח עדותו של אלריאטי, לפיה בעלי היכרות מוקדמת עם התוקפים יכלו לזהות אותם גם בתנאי התאורה שהיו בזירת האירוע. 38. משהוברר כי על רקע התשתית הראייתית הקיימת רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבוע כי המערערים הם שתקפו את המתלונן, הרי שאין נפקות ליתר טענותיהם של המערערים ובכלל זה גם לטענותיהם בעניין מחדלי חקירה אחרים. לעניין הסתירות בין עדותו של המתלונן לבין עדותו של אחמד, הרי שהטענה הועלתה גם לפני בית המשפט המחוזי ובית המשפט בחן אותה והגיע לכלל מסקנה כי עסקינן בסתירות שאינן מהותיות שכן הן אינן נוגעות לעצם הזיהוי של המערערים כתוקפיו של המתלונן אלא לזיהוי כלי הנשק שכל אחד מהם החזיק ומיקומם המדויק בזירת האירוע. אף אני סבור שאין בסתירות אלה כדי לפגום בממצא שאותו קבע בית המשפט המחוזי שעל פיו זיהו המתלונן ואחמד את המערערים כתוקפיו של המתלונן, זאת לאור ההלכה לפיה השאלה איננה אם קיימים אי דיוקים ואי התאמות בפרטים, אלא אם המקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק [ראו למשל: פסק דינה של כבוד השופטת ט' שטרסבג-כהן בע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 233 (2002); פסק דינו של השופט א' רובינשטיין בע"פ 9274/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.12.2009), סעיף כ]. 39. לעניין הרשעתם של המערערים בעבירה לפי סעיף 329(א), הרי שסבור אני כי לא נפל כל פגם בהכרעתו של בית המשפט המחוזי שכן הוכח לפניו שכל יסודות העבירה התקיימו. היסוד העובדתי לפי סעיף 329(א)(1) הוא גרימת פציעה או חבלה חמורה, ומדובר בשתי דרישות חלופיות [ראו למשל: ע"פ 7085/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 5.5.2008), סעיף 44]. אין ספק כי בנסיבות העניין התקיים היסוד העובדתי של גרימת פציעה, שכן הוכח כי למתלונן נגרם חתך מסכין קצבים. מדובר בחתך עמוק בגבו באורך של לפחות 15 ס"מ. המתלונן נזקק לטיפול רפואי, שכב בביתו כמעט שבוע ונעדר מעבודתו למשך שבועיים. היסוד העובדתי לפי סעיף 329(א)(2) הוא ניסיון לפגוע באדם באמצעות נשק ואין הוא מחייב שתיגרם בפועל תוצאה של חבלה חמורה. די בניסיון לפגוע על מנת שתושלם העבירה [ראו למשל: פסק דינה של השופטת מ' נאור בע"פ 10423/07 מדינת ישראל נ' סיטרין (לא פורסם, 11.6.2008), סעיף 10]. לאור ההכרעה כי המערערים זוהו כתוקפיו של המתלונן, וכי תוקפיו ירו לכיוונו, אף לגרסתו של אלריאטי, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי התקיים היסוד העובדתי של העבירה. בהקשר זה אין נפקות לעובדה כי בדיקת מז"פ לא העלתה ממצא חד משמעי של ביצוע ירי, שכן די היה בעדויות שהובאו לפני בית המשפט המחוזי כדי לבסס ממצא לפיו אכן בוצע ירי לכיוונו של המתלונן. היסוד הנפשי לפי סעיף 329(א) כולל כוונה מיוחדת, במסגרתה נדרש להוכיח כי התקיימה כוונה להטיל נכות או מום או לגרום לחבלה חמורה (ראו למשל: ע"פ 7085/07 הנ"ל, סעיף 33). סבור אני כי כוונה מיוחדת זו הוכחה בנסיבות העניין. הטעם לכך הוא שהוכח כי המערערים פעלו בהתבסס על תוכנית מוקדמת ומפורטת עליה שקדו מבעוד מועד ולאחר שהצטיידו בכלי נשק קטלניים לרבות נשק חם וסכין קצבים, תקפו באמצעות סכין הקצבים והמקל את המתלונן ואף ירו לעברו, על רקע סכסוך בין משפחות, ודי בנסיבות אלה כדי להסיק על כוונתם של המערערים לכל הפחות להטיל במתלונן מום. כבר נקבע על ידי בית משפט זה כי: "יסוד הכוונה המיוחדת בעבירה לפי סעיף 329 מתייחס להלך רוחו של המערער בעת ביצוע העבירה ולא לרכיב התוצאה, וניתן ללמוד על הלך הרוח מתוך הנסיבות. ככל סוגי הכוונה בפלילים, ניתן ללמוד על קיומה של כוונה מיוחדת מן הנסיבות הכוללות של האירוע..." (ההדגשה במקור – י.ד.) (ע"פ 8871/05 הנ"ל, סעיף 6). ובהמשך: "הסכין בה דקר המערער את המאבטחים הינה כלי מסוכן ומבחינת הנסיבות עולה שהמערער התכוון להשתמש בה כדי לגרום נזק חמור לקורבנותיו" (שם, סעיף 7). מעבר לכך, כבר נפסק על ידי בית משפט זה כי על הכוונה לגרום חבלה חמורה ניתן ללמוד מחזקת הכוונה לפיה בני אדם המבצעים פעולה "מודעים לרוב לטיב הפיזי של מעשיהם" ובכלל זה לתוצאה הטבעית של פעולותיהם (ראו למשל: ע"פ 10423/07 הנ"ל, סעיף 10). ברי, שתקיפת המתלונן בסכין קצבים וירי לעברו העידה על כוונת המערערים לכל הפחות להטיל בו מום. 40. כמו כן, אין בידי לקבל את טענותיהם של המערערים כי לא ניתן לייחס להם ביצוע בצוותא של העבירות הנ"ל, לאור העובדה שלא ניתן לקבוע מה היה חלקו של כל אחד מהם באירוע התקיפה, כך לטענתם. כבר נקבע על ידי בית משפט זה כי כאשר מהראיות עולה "תמונה של חבורה הפועלת יחד, כשכל אחד "תורם" את חלקו", הרי שלא ניתן לבודד את מעשיו של אחד מהתוקפים ולבחון אותם במנותק מהתוכנית הכללית והמטרה המשותפת במסגרת תוכנית הפעולה העבריינית של הקבוצה (ראו למשל: ע"פ 10423/07 הנ"ל, סעיף 10, סיפא). הוכח כי המערערים, המשתייכים לאותה משפחה, הכינו תוכנית מפורטת במטרה לפגוע במתלונן, בן המשפחה היריבה, תוך שהצטיידו בכלי נשק קטלניים ונסעו יחדיו למסגד שם ידעו כי יוכלו לאתר את המתלונן. כל אחד מהמערערים תרם את חלקו בהגשמת המסכת העבריינית והוצאתה לפועל במסגרתה שמו להם המערערים למטרה לפגוע במתלונן. די בכך כדי לקיים את יסודותיו של סעיף 29(ב) לחוק העונשין לפיו: "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". 41. ככל שהערעור מופנה כנגד חומרת העונש, הרי שלא למותר להדגיש כי הכלל הנקוט בידי בית משפט זה הוא כי אין ערכאת הערעור מחליפה את שיקול דעתה בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לגזירת דינו של נאשם אלא בנסיבות חריגות, כאשר נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009); ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009)]. איני סבור כי המקרה שלפנינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים כאמור, המצדיקים התערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. 42. בע"פ 1552/08 פרטוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.10.2008), קבע בית משפט זה כי רף הענישה המקובל בגין עבירה לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין נע בין חמש וחצי שנות מאסר לבין תשע שנות מאסר. די בכך כדי להביא לדחיית הערעור כנגד חומרת העונש שכן הדברים מדברים בעד עצמם ולא ניתן לטעון כי בית המשפט המחוזי חרג ממדיניות הענישה המקובלת, ודאי שלא באופן קיצוני המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. זאת ועוד, בנסיבות העניין מאפייני ביצוע העבירה אף חמורים יותר ממקרים בהם עסקינן בגרימת חבלה בכוונה מחמירה באמצעות סכין, שכן המערערים עשו שימוש גם בנשק חם במקום הומה אדם באופן שסיכן חייהם של חפים מפשע. הנסיבות האישיות אותן הציגו המערערים אינן מצדיקות הקלה בעונשם, שכן המערערים לא נטלו אחריות למעשיהם, לא הביעו חרטה ועמדו על ניהולו של הליך הוכחות. עברם הפלילי של המערערים 1 ו-3, עליו עמד בית המשפט המחוזי, גם הוא אינו פועל לטובתם. עברו הפלילי של המערער 1 כולל עבירות שונות, בכללן עבירות אלימות ממש ועבירות אחרות שיסוד האלימות נמנה עליהן. למערער 3 הרשעה בעבירת סמים משנת 1994. באשר למערער 2, הרי שבנוסף לתיק דנן הוא הורשע בשנת 2009 בהריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין במסגרת הסכסוך בין המשפחות. בתסקיר שנערך בעניינו בשלב הערעור לא מצא שירות המבחן לנכון לבוא בהמלצה טיפולית ואף לא הועלו שיקולים שיקומיים המצדיקים הקלה עמו. עוד ציין שירות המבחן כי המערער 2 טוען כי לא היה לו חלק באירועים נשוא ההליך דנן וכי הוא אינו יודע דבר על זהות המבצעים וכי בעת תקיפתו של המתלונן שהה עם משפחתו בבית הוריו. עוד מסר המערער 2 לשירות המבחן כי במסגרת הסכסוך בין המשפחות, חברים ובני משפחתו בני גילו הפעילו עליו לחץ לנקום במי שפצע את אחיו בפניו ומשום כך הרג את מי שפגע באחיו באמצעות דקירת סכין. עוד ציינה עורכת התסקיר כי מנתונים שמסרו המערער 2 ושירות בתי הסוהר עולה כי המערער 2 סובל מתסמינים התואמים מצב פוסט טראומתי ומהלך רוח דיכאוני שבגינם הוא שהה תחת השגחה לזמן מה אך חזר לאגף בתוך זמן קצר. לכן, המליץ שירות המבחן להסב את תשומת ליבו של שירות בתי הסוהר למצבו הרגשי הקשה של המערער 2. לאור הנתונים שלעיל, סבור אני כי בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין שיקולי הענישה השונים. 43. באשר לטענתו של המערער 1 כי לא היה מקום להשית עליו עונש חמור יותר מאשר על המערערים האחרים, הרי שבדין החמיר עמו בית המשפט המחוזי לאור עברו הפלילי המכביד יותר הכולל כאמור עבירות אלימות של ממש, וכן לאור העובדה כי הוכח שהוא זה שדקר בפועל את המתלונן וגרם לו לפציעה במו ידיו. כאשר חלקו של נאשם אחד במסכת העבריינית חמור יותר מחלקו של נאשם אחר וכן עברו הפלילי מכביד יותר, הרי שישנה הצדקה לקיומו של פער בענישה (ראו למשל: פסק דינו של השופט ע' פוגלמן בע"פ 5236/05 עמאשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009), סעיף 24]. מה גם שהעונש שהושת על המערער 1 אינו חורג ממדיניות הענישה בעבירות כגון דא. מעבר לכך, יודגש כי חלק מתקופת המאסר שהושתה על המערער 1 הינה תוצאה של הפעלת מאסר מותנה. בעניין זה אין לי אלא לדחות את טענתו של המערער 1 כי לא היה מקום להפעלת המאסר המותנה שכן התנאי שהושת על המערער בת.פ. 8030/03 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע היה שלא יעבור עבירה של סחיטה באיומים או עבירת אלימות שהיא פשע, והרי אין חולק כי גרימת חבלה בכוונה מחמירה היא עבירה מסוג פשע ומשכך לא נפל כל פגם באופן שבו החליט בית המשפט המחוזי להפעיל את המאסר המותנה. 44. לעניין טענתם של המערערים באשר לגובה הפיצויים שנפסקו לטובת המתלונן אין לי אלא לשוב ולהדגיש את פסיקתו של בית משפט זה בע"פ 420/09 הנ"ל, לפיה כיוון שעסקינן בפסיקת פיצויים על פי הערכה ולא על פי הוכחה, הרי שלבית משפט זה אין כל יתרון על פני הערכאה הדיונית אשר נחשפה למלוא המסכת הראייתית, התרשמה מהעדים, מנפגע העבירה ומהמערערים ובהתאם לכך ערכה את האיזונים בין האינטרסים המתנגשים תוך שיקלול מגוון הנתונים הצריכים לעניין. משכך, סבור אני כי אין להתערב בהערכה זו אלא במקרים יוצאי דופן בהם הערכאה הדיונית חרגה באופן קיצוני משיעור הפיצוי הראוי (ע"פ 420/09 הנ"ל, סעיף 95). בנוסף לכך, משהוכח כי המערערים הסתייעו ברכב לשם תקיפת המתלונן הרי שאין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין פסילתם של המערערים מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך שנתיים מיום שחרורם ממאסר. 45. אשוב ואדגיש דברים עליהם עמדתי בע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן (לא פורסם, 10.11.2009), לפיהם קיים אינטרס ציבורי מובהק וחד משמעי בהרתעת היחיד והרתעת הרבים מפני נקיטה בדרך של כוח ואלימות ליישוב מחלוקות וסכסוכים תוך שימוש בנשק קר. המסר שצריך לצאת מבית משפט זה הוא שחברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם שימוש בסכין לשם פתרון מחלוקות וסכסוכים. יש לשוב ולהדגיש כי זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להלחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. נגע האלימות הינו רעה חולה שיש לבערה מן היסוד, ומן הראוי שידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשית עליהם עונשי מאסר משמעותיים ומרתיעים מאחורי סורג ובריח (ע"פ 3863/09 הנ"ל, סעיף 21). 46. אשר על כן, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. 47. הננו מפנים את תשומת ליבו של שירות בתי הסוהר להמלצתו של שירות המבחן בנוגע למערער 2. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, כ"ט בניסן תש"ע (13.4.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08035730_W08.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il