הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ. יונתן בוטח ,עו"ד

פסק-דין בתיק על"ע 3572/06 בבית המשפט העליון בירושלים על"ע 3572/06 על"ע 8184/06 על"ע 8601/06 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המערער בעל"ע 3572/06 ועל"ע 8184/06 והמשיב בעל"ע 8601/06: הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ ג ד המשיב בעל"ע 3572/06 ובעל"ע 8184/06 והמערער בעל"ע 8601/06: יונתן בוטח, עו"ד ערעורים על החלטת הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין מיום 20.3.06 בבד"א 56/01 ומיום 5.9.06 תאריך הישיבה: כ"ח בסיון תשס"ז (14.6.2007) בשם המערער בעל"ע 3572/06 ועל"ע 8184/06 והמשיב בעל"ע 8601/06: עו"ד עמוס ויצמן בשם המשיב בעל"ע 3572/06 ובעל"ע 8184/06 והמערער בעל"ע 8601/06: בעצמו פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על פסק-דין של בית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (להלן: בית הדין הארצי) בעניינו של עורך-דין יונתן בוטח (להלן: המשיב) (על"ע 3572/06), אשר קיבל את ערעור המשיב וקבע כי העבירה בה הורשע המשיב אינה נושאת עימה אות קלון. הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב (להלן: המערער) קובל בפנינו על דחיית בקשתו להשעות את המשיב עקב התנהגות שאינה הולמת. באשר לערעור על הקביעה כי העבירה אינה נושאת עימה קלון, חזר בו המערער בפנינו. כמו כן, מונח בפנינו ערעור על הרשעת המשיב, הוא המערער בעל"ע 8601/06, וכן ערעור על חומרת העונש שנגזר על ידי בית הדין הארצי ביום 5.9.06, אשר גזר על המערער 6 חודשי השעיה בפועל והשעיה על תנאי. על קולת העונש שבגזר דין זה הוגש ערעור שכנגד (על"ע 8184/06). נדון ראשונה ראשונה אחרונה אחרונה. על"ע 3572.06 כנגד המשיב הוגש לבית-משפט השלום ברמלה כתב אישום (ת.פ 2453/96), אשר ייחס לו עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (ס"ח 864. להלן: חוק העונשין) וכן עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274 (1) לחוק העונשין. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 25.8.95, ביקש שוטר בנמל התעופה בן גוריון מהמשיב לפנות את רכבו מהמקום לאור ההפרעה לתנועת הולכי רגל ורכבים. המשיב סירב לעשות כן ובהמשך, אף סירב למסור לשוטר את פרטיו ולהזדהות. עוד נטען, כי המשיב סירב להתלוות לשוטר וכי עת הודע לו על מעצרו, איים על השוטרים ותקף את השוטר הנ"ל בכך שדחף אותו. בית-משפט השלום (כבוד סגן הנשיא השופט ש' ברוך) הרשיע את המשיב-על פי הודאתו- בביצוע עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין וגזר עליו התחייבות כספית בסך של 2,000 ש"ח, להימנע מלעבור עבירה כגון זו אשר ביצע לתקופה של שנתיים מיום גזר הדין. בגזר דינו מיום 15.3.1999, קבע בית-משפט השלום, בין היתר, כי שמיעת הראיות בתיק גימדה בעליל את הפליליות שבהתנהגות המשיב, אף אם לא גרעה ממנה כליל. עוד הוסיף, כי שעה שגוזרים עונשו של נאשם, יש לבחון את מכלול נסיבות המקרה, נסיבות אשר לימדו כי השוטרים בחרו "להעניש", כלשונו, את המשיב על כך שהעיר את שהעיר, והסלמת האירוע התפתחה "ללא ספק" תוך תרומה נכבדה של השוטרים. משכך, בית-המשפט גזר על המשיב עונש שיש בו כדי לבטא את חוסר הפרופורציה בין כתב האישום לאירועים האמיתיים, אשר יש בו כדי להלום את נסיבות המקרה, ליתן משקל ראוי להודאת המשיב וכן משקל ראוי לחלקם הלא מבוטל של השוטרים המעורבים בפרשה. ערעור שהגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי נדחה. בעקבות הרשעתו של המשיב, הגיש המערער בקשה לבית-הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (להלן: בית-הדין המחוזי) (תיק בד"מ 161/01) להטיל עונש על המשיב לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א- 1961 (ס"ח 347. להלן: החוק), היות ועסקינן בעבירה שיש עימה קלון ובמידה ואין קלון, להרשיע את המשיב בהתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. בית הדין המחוזי השית על המשיב עונש של השעיה על תנאי לתקופה של שנה לבל יורשע תוך שלוש שנים בעבירה שיש עימה קלון. בהחלטת ביניים מיום 26.1.2001, מחק בית-הדין המחוזי חלקים מהקובלנה שהוגשה מטעם המערערת. בית-הדין קבע בהחלטתו, כי ספק בעיניו אם ניתן לבקש מבית הדין במסגרת סעיף 4 לקובלנה להטיל עונש על פי סעיף 75 לחוק במידה ויש קלון ובו זמנית לטעון שבמידה ואין קלון, להרשיעו בעבירה של התנהגות שאינה הולמת (להלן: סעיף 4), דבר המקשה על המשיב את הגנתו. עוד ציין, כי דרך זו אינה נראית לו כדרך נאותה והוגנת כלפי המשיב. בית הדין ערך הבחנה בין קובלנה המוגשת כנגד עורך דין בגין עבירת משמעת ושמקורה בתלונה שהוגשה כנגדו, לבין בקשה להטלת עונש בגין הרשעתו בפלילים בפסק דין סופי. לפיכך, הורה למערער להחליט אם ברצונו להמשיך בדיון בבקשה של הטלת עונש לפי סעיף 75 לחוק או לוותר על העובדות הצריכות לסעיף 4 הנ"ל ולהגיש קובלנה של עבירה משמעתית בגין התנהגות בלתי הוגנת. בהחלטה בבקשה חוזרת לשינוי החלטה מיום 18.2.2001, שב בית הדין על נימוקיו והוסיף, כי לאור אופן ניסוחה והגשתה של הקובלנה, זכות התגובה של המשיב בטרם הקובל יחליט להגיש נגדו קובלנה לבית הדין, נשללה ממנו. לא זו בלבד. כריכת עניין הטלת העונש לפי סעיף 75 לחוק עם הקובלנה המוגשת בגין עבירת משמעת מקשה על ניהול הדיון, היות ובהליך על פי סעיף 75 לחוק, לא נכנס בית הדין לעובדות שנקבעו על ידי בית-המשפט אלא רק מברר אם בנסיבות העניין יש משום קלון, בעוד שבהליך הדן בעבירת המשמעת, יש להיכנס להוכחת העובדות עצמן שבית המשפט קבע אותן כמוכחות. שני הצדדים ערערו על פסק הדין לבית הדין הארצי (תיק בד"א 2001-056) והמערער ערער גם על החלטת הביניים. בית הדין הארצי קיבל את ערעורו של המשיב וזיכה אותו מהאישום שבכתב הקובלנה, ככל שהוא מתייחס להרשעתו בעבירה לפי סעיף 75 לחוק, ודחה את ערעור המערער על קולת העונש ועל החלטת הביניים, לפיה נמחקו חלקים מהקובלנה. בית הדין הארצי התייחס לניסוח האישומים החלופיים המופיע בכתב הקובלנה ולטענת המערער, לפיה אין כל מניעה לטעון בקובלנה אחת כי המעשה שעשה נאשם והורשע בגינו בפלילים מהווה עבירה שיש בה משום קלון ואף אם אין בה קלון, היא מהווה התנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין. בית הדין הארצי אישר את קביעתו של בית הדין המחוזי והוסיף, כי בקשה להטלת עונש מכוח סעיף 75 לחוק, אינה בגדר "תלונה" או "קובלנה" כאמור בסעיף 1 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבית דין המשמעתיים), תשכ"ב- 1962 (להלן: הכללים). לצורך יישומה, בית-הדין אינו נכנס לדיון באשר לנכונות העובדות וכל עניינה הטלת עונש. לעניין זה ניתן אף ללמוד מהכותרת שניתנה לכלל 7 והיא: "צרוף אשמות". עוד קבע, כי במסגרת הבקשה להטלת עונש מכוח סעיף 75 לחוק, מתייחס בית-הדין לעובדות כפי שנקבעו בהחלטת בית המשפט באופן שהוא מקבלן כנכונות ואילו הדיון בעבירת המשמעת מחייב דיון, קרי, הבאת ראיות, השמעת עדים וכיוצא באלה, על אותן עובדות שכאמור מכוח סעיף 75 לחוק יש לקבלן כנכונות ושאין לערער עליהן. בידי המערער הפררוגטיבה להחליט בעקבות הרשעתו של המשיב בפלילים, אם להגיש בקשה להטלת עונש מכוח סעיף 75 לחוק או כקובלנה רגילה בשל עבירת משמעת. מכאן הערעור שבפנינו. לטענת בא-כוח המערער, טעו בתי הדין המשמעתיים בקבעם כי אין אפשרות, במסגרת הליך על פי סעיף 75 לחוק, שעניינו בקשה להטלת עונש על פי פסק דין פלילי, לשלב גם קובלנה רגילה המייחסת התנהגות שאינה הולמת, גם אם אין קלון בעבירה הפלילית. מנגד, תומך בא-כוח המשיב בפסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי ומבקש לדחות את הערעור. לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ועיינו בהודעת הערעור ובפסק דינם של הערכאות שקדמו לנו, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. המערער מבקש להעמיד לדין את המשיב בגין קובלנה שהוגשה על ידו. בגין הקובלנה הוא מבקש להפעיל את סעיף 75 לחוק ולהרשיע את המשיב בעבירה שיש עימה קלון ובמסגרתו להטיל עליו עונש ובגין אותה קובלנה הוא מבקש, לחלופין, להרשיע אותו בעבירת משמעת. סעיף 75 לחוק שעניינו "הרשעה בפלילים" קובע כך: "עורך דין שהורשע בבית משפט או בבית דין צבאי בפסק סופי בשל עבירה פלילית, רשאי בית דין משמעתי מחוזי, על פי בקשת קובל, להטיל עליו אחד הענשים האמורים בסעיף 68, אם מצא שבנסיבות הענין היה בעבירה משום קלון". הווה אומר, כי על בסיס העובדות על פיהן הורשע עורך הדין בבית המשפט, רשאי בית הדין להטיל עונש משמעתי. זאת, לאחר שקבע כי דבק בעבירה משום קלון. סעיף 1 לכללים עניינו פתיחת הליך קובלנה. אימתי יגיש הקובל קובלנה? שעה שהוגשה לו תלונה על עבירת משמעת של עורך דין. אכן, מסכים אני עם קביעתו של בית-הדין הארצי, שאישר בפסק דינו את קביעתו של בית-הדין המחוזי, לפיה בקשה לפי סעיף 75 לחוק אינה תלונה או קובלנה. בענייננו, המערער כקובל, לא דאג לפעול לפי סדרי הדין. אי לכך, מנע המערער משפט הוגן מהמשיב, עת לא אפשר לו להתגונן מפני האישום החלופי ואף לא דאג ליתן לו זכות תגובה, כנדרש מסדרי הדין. ודוק; הקובלנה היא הבסיס לקיומו של הדיון המשמעתי. הכיצד מבקש הוא להבנות על סדרי דין, שעה שאינו נענה להם? כגוף מאשים, מוטל עליו לפעול במשנה זהירות. אכן, סעיף 7 לכללים, שעניינו צירוף אשמות, מאפשר לצרף בקובלנה אחת תלונות אחדות, אם הן מבוססות על אותן עובדות או על עובדות דומות או על סדרת מעשים הקשורים זה לזה באופן שהם מהווים מאורע אחד. ברם, עסקינן בצירוף תלונות. כאמור, בקשה לפי סעיף 75 לחוק אינה מהווה תלונה. בירור הקובלנה מתבצע על ידי הליך של ניהול הוכחות הכולל הזמנת עדים והצגת ראיות (ראו לדוגמה, סעיף 20 לכללים, סעיפים 28-36 לכללים). הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נכללו בכתב האישום לפי סעיף 39 לכללים תתאפשר, לאחר שאשמתו בה מתגלית מן העובדות שהוכחו בפני בית הדין, דבר שיכול ויתקיים רק לאחר קיום הליך של הוכחות. כל זאת, ו"בלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן" (והשוו: סעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ס"ח 1043. להלן: חוק סדר הדין הפלילי). טול מקרה, בו פלוני עומד לדין וצפוי להיענש בגין עבירה שיש עימה קלון. פלוני מכין את קו הגנתו כנגד הרשעתו בעבירה שיש עימה קלון. בית הדין קובע כי אין בעבירה קלון ומשכך מזכה אותו בגין אותה עבירה בה הואשם. האם ראוי הוא כי בית הדין בו מתבררת הקובלנה יקבע כי יש להרשיעו בגין עבירת משמעת אחרת? באשר ליישומו של סעיף 39 לכללים בדבר סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים-לעניין זה ניתן ללמוד בהשאלה ממקביליו - סעיפים 216 ו-184 לחוק סדר הדין הפלילי. הכלל הוא שנאשם זכאי לדעת מראש מהן העובדות והעבירות המיוחסות לו, הואיל ורק כך הוא יוכל להיערך כראוי להגנתו. משכך, אין לנהוג בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי על דרך השגרה. השימוש בסעיף מותנה בכך, שאשמתו של הנאשם נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפני בית המשפט (כאשר לפי סעיף 75 לחוק, המהווה מבחינת המערערת בסיס לקובלנה, אין נכנסים להליך הוכחות כלשהו) וכי לנאשם ניתנה ההזדמנות להתגונן (ראו על"ע 10982/04 עו"ד גורסקי נ' הועד המחוזי (טרם פורסם, 1.8.2005)). יושם-אל-לב, כי המשיב לא התגונן מפני הרשעה בעבירה חלופית, שכן במידה ויורשע בגין העבירה הראשונה, ברי, כי אין צורך כלל ועיקר לדון בעבירה השנייה. יוצא אפוא, כי למשיב לא הייתה אפשרות סבירה להתגונן מפני אישום זה. כל מהלך המשפט הוא עסק בהתגוננות מפני אישום אחר. במישור הטכני, למשיב לא הייתה הזדמנות בפועל להביא ראיות ולחקור עדים מפני הטיעון החדש. כאמור, בגין הסיכוי להרשעתו במסגרת סעיף 75 לחוק, אין כל צורך לחקור עדים ולגבות ראיות. לשון אחר; די בעובדות המקימות את פסק הדין בו הורשע. יוצא אפוא, כי לשם הבאת ראיות וחקירת עדים יש להתחיל את המשפט מראשיתו. מסכים אני עם קביעת בית הדין הארצי, כי באם המערער חפץ בכך, שומה עליו להגיש קובלנה בנפרד. במישור העקרוני, ספק אם למשיב הייתה יכולת עניינית להיערך מול אישום שנוסחו שונה מזה שהוגש בעיקרו. יודגש, כי במסגרת השיקולים אם להרשיע נאשם בעבירה שונה יש לבחון את השאלה האם לנאשם ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן, כפי שהדבר נעשה בהליך הפלילי. הזדמנות סבירה להתגונן היא לעולם בגדר שיקול רלוונטי אם להרשיע בעבירה שונה בכל תחום ובכל מישור, בין אם פלילי ובין אם משמעתי. לא זו אף זו. קבלת טיעון המערער, לפיה ניתן להרשיע באישום חלופי, יוביל למצב בו עורכי דין שזוכו- יורשעו, שהרי נאשמים שיש להם הגנה, עשויים לחשוש להביא אותה שמא ישתמשו בה כדי להפליל אותם מכיוון אחר. אל לנו ליתן יד למצב בו נאשמים יפחדו להשתמש בקווי ההגנה שלהם, מפאת הפללה עצמית. ניכר, כי במקרה דנא, יש לבכר ערכים של הליך נאות והוגן. בית משפט זה חזר וקבע לא פעם, כי סדרי הדין הם ה"חוקה" שמגינה על זכויותיו של מי שנאשם בפלילים. הם אשר קובעים את זכויותיו וציפיותיו של הנאשם לגבי ניהול ההליך ויש בהם כדי להגביל את כוחו של המערער כגוף התביעה. אחרית דבר: פסק דינו של בית-הדין הארצי נשען על אדנים יציבים והינו מנומק ומבוסס כדבעי. בית הדין המשמעתי המחוזי אפשר למערער לשנות או לתקן את הקובלנה בטרם בית הדין מחק את סעיף 4 מהקובלנה העוסק באישום החלופי, אולם הלה סירב. מצטרף אני לדבריו של בית הדין הארצי באשר לפררוגטיבה הנתונה בידי המערער להחליט בעקבות הרשעת המשיב בפלילים, אם להגיש בקשה להטלת עונש מכוח סעיף 75 לחוק או כקובלנה רגילה בשל עבירת משמעת. צא וראה, כי דרך הערעור אינה הדרך היחידה הניצבת בפני המערער. אשר על כן, ובהתחשב בכלל הנסיבות, אציע לחבריי לדחות את הערעור בעל"ע 3572/06, ולהותיר את פסק-הדין של בית הדין הארצי על כנו. על"ע 8601.06 ; על"ע 8184/06 בית משפט זה הורה לבית הדין הארצי בעל"ע 7892/06 ובעל"ע 6921/03 לאחד את כל הפרשות שבהן היה מעורב עורך-דין בוטח (להלן: המערער), להכריע את דינו באלה מהפרשות שטרם ניתנה בהם הכרעת דין וההליכים בעניינן תלויים ועומדים ולגזור את דינו בכל הפרשיות כאחת. בהמשך להחלטה זו, נדונו כל הערעורים שהיו תלויים ועומדים ביחס למערער לפני בית הדין הארצי וכן נבחנו מחדש גזרי הדין שהוטלו זה מכבר על המערער וניתן גזר דין אחד כולל, עליו משיג המערער שבפנינו. בגזר דינו מיום 5.9.06, סקר בית הדין הארצי את הפרשיות בהן היה מעורב המערער ואת פסק הדין שניתן בעקבותיהן. להלן, בתמצית, עיקרי פרשיות אלו. בבד"א 53/03; 53/04; על"ע 7892/04 (להלן: פרשת ויינברג) הורשע המערער בעבירות לפי סעיף 53 לחוק, שעניינו שמירה על כבוד המקצוע; סעיף 54 סיפא לחוק, שעניינו הפרת החובה לסייע לבית המשפט לעשות משפט; סעיף 61 (1), שעניינו פגיעה בכבוד המקצוע וסעיף 61 (3), שעניינו התנהגות שאינה הולמת עורך דין; כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו- 1986 (להלן: כללי אתיקה מקצועית) בהקשר של שמירה על יחס כבוד לבית המשפט וכן כלל 32 לכללי אתיקה מקצועית, שעניינו יחס של כבוד לבית המשפט. בית הדין הארצי אישר את גזר דינו של בית הדין המחוזי אשר השית על המערער עונש השעיה על תנאי של 3 חודשים למשך תקופה של שנתיים ימים וכן נזיפה. הוועד המחוזי ערער על קולת העונש ובית משפט זה החזיר את התיק לבית הדין הארצי על מנת שזה יגזור את דינו ביחד עם כל התיקים התלויים ועומדים, כאמור. בבד"א 64/01 ; בד"א 56/01, המערער זוכה על ידי בית הדין הארצי וערעורה של המשיבה נדחה לעניין מחיקת האישום החלופי (לעניין זה ראו הדיון דלעיל על"ע 3572/06). בבד"א 102/02; 19/03 (להלן: פרשת האלמנה) הורשע המערער ביחס של העדר כבוד וחוסר דרך ארץ בהליכים משפטיים בניגוד לסעיפים 23 ו-33 לכללי אתיקה מקצועית; התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע בניגוד לסעיף 26 לכללי האתיקה; פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין בניגוד לסעיף 53 ו-61 (1) לחוק והתנהגות בדרך שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין בניגוד לכלל סעיף 61 (3) לחוק. בית הדין הארצי אישר את גזר דינו של בית הדין המחוזי אשר השית על המערער עונש של 3 חודשים השעיה על תנאי למשך 18 חודשים. הוועד המחוזי ערער על קולת העונש ובית משפט זה בעל"ע 6921/03 החזיר את הדיון לבית הדין הארצי, כאמור לעיל. בבד"א 67/05; 70/05 (להלן: פרשת השיקים) הורשע המערער בעיכוב מסמכים שלא כדין, בניגוד לסעיפים 88 ו-61 (1) לחוק. בפרשה זו זוכה המערער מאישומים נוספים מהם הורשע בבית הדין המחוזי. בית הדין המחוזי שהרשיע את המערער באישומים בהם זוכה בבית הדין הארצי, השית עליו הפעלת תנאי שהיה תלוי ועומד לגביו מתיק אחר (בד"מ 74/97): בהשעיה לתקופה של 4 חודשים. בית הדין הארצי הטעים, כי מעבר לתיקים שרוכזו בפניו, למערער יש שלוש הרשעות קודמות. בית הדין הארצי התייחס לשיקולים לקולא ולשיקולים לחומרא בנסיבות המפורטות בכל אחת מהכרעות הדין, והטיל על המערער השעיה בת 18 חודשים, מתוכם 6 חודשים בפועל והיתרה על תנאי, לבל יעבור ויורשע בביצוע עבירת משמעת על פי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א- 1961 וכלליו במשך תקופה בת 3 שנים שתחילתה מן המועד בו יסיים את תקופת ההשעיה בפועל. מכאן הערעור והערעור שכנגד. לטענת המערער, בית הדין הארצי השית עליו עונש של 6 חודשי השעיה אך ורק בשל הרשעה בפרשה אחת נוספת מעבר לאלו אשר בית משפט זה התייחס אליהן, היא פרשת השיקים. לטענתו, שגה בית הדין הארצי עת הרשיע את המערער בפרשה זו, חרף העובדה שהמתלונן ביקש לחזור בו מתלונתו. עוד הוסיף, כי במצב דברים זה לא היה מקום שהקובל ימשיך בהליכים נגדו וכן לא היה מקום להשית עליו עונש כלשהו בגין אותה הרשעה. מנגד, טוען בא-כוח ועד מחוז תל-אביב (הוא המערער בעל"ע 8184/06. להלן: המשיב) במסגרת הערעור שכנגד על גזר הדין של בית הדין המשמעתי הארצי, כי המערער (הוא המשיב בערעור זה. להלן: המערער) הורשע בעבירות מופלגות בחומרתן ובאמתחתו הרשעות קודמות. נוכח האמור, שגה בית הדין הארצי כשלא קיבל את עתירת המשיב להשעות לצמיתות את המערער מלשכת עורכי הדין ולחילופין להשעותו לתקופה ממושכת. עוד הוסיף, כי שגה בית הדין הארצי עת גילה אמפטיה לזכותו של המערער בפרשות בהן גילה התנהגות לא סבירה כעורך דין. התנצלות המערער בפרשת האלמנה ובפרשת ווינברג לא הייתה התנצלות כנה. לטענתו, בית הדין הארצי העניק משקל מוגזם לנסיבותיו האישיות של המערער, שעה שיש ליתן להן משקל קטן ביותר. אף דין ערעורים אלו להדחות. בקשת מתלונן לחזור בו מתלונתו, אינה מהווה כשלעצמה סיבה יחידה להחלטה שלא להגיש קובלנה. כאשר הקובל סבור כי יש בהליך המשמעתי עניין הפוגע בדימויו ובכבודו של המקצוע ובאמון שהציבור בכללו וציבור הלקוחות בפרט רוחש לקהיליית עורכי הדין, מחובתו להעמיד לדין משמעתי את הנילון. מתפקידו של הקובל להגן על המערכת המקצועית שהמערער בענייננו נמנה עליה, על תדמיתה ועל שמה הטוב, כמו גם לשמר את רמתה המקצועית והתפקודית הראויה. המערכת אליה משתייך המערער אמונה על שמירת הכללים, העקרונות והחובות הייחודיות למקצוע, על כיבודם ועל הטמעת הציות להם. הגשת קובלנה תיעשה גם אם המתלונן חזר בו מתלונתו עת האינטרס הציבורי, השמירה על טוהר המידות ועל כבוד המקצוע מחייבים זאת. אין בעובדה זו כדי לחייב את הקובל לחזור בו מן ההליך המשמעתי ואין בה כדי לחייב את זיכויו של המערער (והשוו: על"ע 1209/06 בקסט נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (לא פורסם, 28.6.2007). להלן: על"ע 1209/06). לא זו אף זו. סעיף 63 לחוק, שעניינו הזכות להגיש קובלנה, קובע בהאי לישנא: "הועד המרכזי, ועד מחוזי וכן היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה (להלן-קובל) רשאים להגיש קובלנה לבית דין משמעתי בשל עבירת משמעת, בין ביזמתם ובין על פי תלונת אדם אחר; קובל רשאי למנות אדם-דרך כלל או לענין מסויים- ליצגו ולטעון בשמו בכל הליך לפי פרק זה" (הדגשה במקור-ס.ג. וראו גם על"ע 1209/06 דלעיל). צא וראה, כי תלונת אדם אינה מהווה הדרך היחידה להגיש קובלנה. הווה אומר, כי חזרתו של פלוני מתלונתו אין בה כדי להשמיט את הבסיס לקובלנה. ודוק; בית הדין הארצי הרשיע את המערער לאור התשתית הראייתית שהונחה בפניו. באשר לגזר הדין, אין אנו רואים לנכון לסטות מגזר דינו של בית הדין הארצי, אשר השקיף על כלל הרשעותיו של המערער, כפי שנתבקש מבית משפט זה וגזר הוא את אשר גזר. בתי הדין המשמעתיים הם המופקדים על שמירת כללי האתיקה ההולמת עורכי דין. לבתי הדין המשמעתיים שיקול דעת רחב באשר לעונש אותו בוחרים להטיל. ככלל, יש לצאת מנקודת הנחה כי חברי בית הדין המשמעתי שקלו היטב את העניין. במקרה דנן, בית הדין הארצי שקל לקולא את העובדה שלא הוגשה תביעה בעניין השיקים וגם שלא הלקוח הוא שהתלונן וכי בסופו של דבר הוחזרו השיקים למתלונן. טענתו של המערער לפיה בית הדין הארצי השית עליו 18 חודשי השעיה, מתוכם 6 חודשים בפועל והיתרה על תנאי הינה בגין פרשייה בודדת אחת, היא פרשת השיקים, אינה יכולה להתקבל. המערער לא ביסס טענה זו וכאמור, גזר דינו של בית הדין הארצי הביא בחשבון את כלל השיקולים לחומרא ולקולא בהתייחס לכלל ההרשעות. טענותיו של המשיב בערעורו באשר להתנצלות לא כנה של המערער וטעות בגילוי אמפטיה כלפי המערער מצד בית הדין הארצי, כמו גם נתינת משקל יתר לנסיבותיו האישיות של המערער, מקום שיש ליתן להן משקל בזעיר אנפין, מופנות בעיקרן כנגד ממצאי מהימנות. לא מצאנו בכל טענות אלו עילה להתערבות בית משפט זה. בקליפת האגוז אעיר, כי במסגרת שיקולי הענישה המשמעתית אין ואל לו לבית הדין להתעלם מנסיבותיו האישיות של הנאשם. נסיבות אישיות של נאשם הן לעולם בגדר שיקולים רלוונטיים שיש לשקלל בגדרי הענישה עת גוזרים את דינו של הנאשם בכל תחום ובכל מישור, בין אם עסקינן בהליך הפלילי ובין אם עסקינן בהליך המשמעתי (והשוו: על"ע 8280/05 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' שלם עו"ד (לא פורסם, 17.12.2005)). בנסיבות העניין, המשקל היחסי שהעניק בית הדין הארצי לנסיבותיו האישיות של המערער במסגרת האיזון הכולל שבין חומרת העבירות על רקע תכלית הדין המשמעתי לבין אותן נסיבות אישיות והמסקנה אליה הגיע הובילו לטעמי לתוצאה עונשית ראויה, העומדת בגדרי תכלית הענישה המשמעתית ואין בטענות המשיב בערעורו כדי להצדיק סטייה לחומרא מעבר לעונש שנקבע למערער. כך או אחרת, הלכה היא שבית משפט זה אינו נוהג להתערב בשיקול הדעת באשר לעונש אותו בוחרים בתי הדין המשמעתיים להטיל. התערבות בהחלטותיהם של בתי הדין, תיעשה אך במקרים בהם העונש שהוטל חורג ממדיניות הענישה הראויה (ראו על"ע 6868/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד חיים ( לא פורסם, 8.7.2007); על"ע 3092/05 לשכת עורכי הדין בישראל הוועד המרכזי נ' זכריה אגברייה (לא פורסם, 4.4.2006); על"ע 5160/04 דלעיל). כאמור, במקרה דנן, שוכנענו, כי מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים ולאור הנסיבות, נראה לנו, כי העונש שהושת על המערער הינו במסגרת מתחם הענישה הראוי. סוף דבר: לא מצאנו מקום להתערב בגזר דינו של בית הדין הארצי. אשר על כן, הערעורים בעל"ע 3572/06; על"ע 8601/06; על"ע 8184/06 נדחים בזאת. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. אפתח בתוצאה: אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט ג'ובראן. ב. אודה כי התלבטתי באשר לעל"ע 3572/06, שכן הסיטואציה המתעוררת כאן, נסיבות שבהן ישנה הרשעה פלילית שחותם הקלון בה שנוי במחלוקת, והלשכה מבקשת לאכוף בתחום המשמעתי, אך אין היא בטוחה שייקבע הקלון, אינה פשוטה. מהי הדרך שתבור לה הלשכה, כדי שאם לא ייקבע קלון, עדיין תוכל לנסות ולהתמודד בהיבט המשמעתי, כגון בעבירה של ההתנהגות שאינה הולמת? ג. הסדרים קרובים לזה שבסעיף 75 לחוק הלשכה מצויים בדברי חקיקה שונים, שעניינם שיפוט משמעתי. נקבעה בהם ככלל רשימה של עבירות משמעתיות, ובצדה כללי סדר דין ועונשים. במספר דברי חקיקה אנו מוצאים כי רשימת העבירות כוללת גם התנהגות שאינה הולמת וגם הרשעה בעבירה שיש עמה קלון. (1) כך בסעיף 17 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג - 1963: "עובד מדינה שעשה בישראל או בחוץ לארץ אחת מאלה אשם בעבירת משמעת... (3) התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד המדינה או התנהג התנהגות העלולה לפגוע בתדמיתו או בשמו הטוב של שירות המדינה... (6) הורשע על עבירה שיש עמה קלון" (נוסח זהה מצוי בסעיף 9 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), תשל"ח - 1978). (הדגשות כאן ולהלן הוספו – א"ר). (2) הוא הדין בסעיף 18 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984 (בעקבות סעיף 22(א) לחוק השופטים, תשי"ג - 1953): "(א) שר המשפטים רשאי להגיש לבית הדין קובלנה על שופט על יסוד אחד מאלה... (2) השופט התנהג באופן שאינו הולם את מעמדו של שופט בישראל; (3) השופט הורשע בעבירה שבנסיבות הענין יש בה משום קלון...". (3) וכך אף בסעיף 16 לחוק שמאי מקרקעין, תשס"א - 2001: "שמאי מקרקעין שעשה אחד מאלה עבר עבירת משמעת: (1) התנהג בדרך שאינה הולמת את המקצוע... (6) הורשע בפסק דין סופי בעבירה שיש עמה קלון או בעבירה שיש לה השלכה על עיסוקו כשמאי מקרקעין". (4) ההתייחסות אל הרשעה בעבירה שיש עמה קלון כעבירת משמעת אחת מרבות, מופיעה בדברי חקיקה נוספים, בכללם סעיף 16(א) לחוק המהנדסים והאדריכלים, תשי"ח - 1958: "(א) המועצה רשאית למנות ועדת אתיקה, מבין חבריה או מחוצה לה, שתחקור מקרה שהובא לידיעתה ובו נאשם רשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים בהתנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע, בין שנקבעת בכללים לפי סעיף 15 ובין אם לאו, או שנתחייב בדין על עבירה שיש בה קלון...". (5) הסדר דומה קבוע גם בסעיף 12 לחוק רואי חשבון, תשט"ו - 1955 (בהקשר אחר ראו תקנה21(ב) לתקנות רואי חשבון, תשט"ז - 1955). בסעיף 14(ב)(1) לחוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב - 1992 נקבע כי "לפי פניית שר המשפטים רשאית המועצה להעביר חבר בית דין מכהונתו בשל התנהגות שאינה הולמת תפקיד של חבר בית דין או בשל הרשעה בעבירה שיש עמה קלון...". ד. עינינו הרואות, כי בדברי חקיקה אלה הרשעה בעבירה שיש עמה קלון היא עבירת משמעת ככל עבירה אחרת, חלים עליה סדרי הדין החלים על העבירות השונות, וניתן להטיל בגינה אותם עונשים. בהתאם ניתן - וכך מקובל לעשות - לכלול בכתב אישום או קובלנה משמעתית, גם עבירה של התנהגות שאינה הולמת, וגם עבירה של הרשעה בעבירה שיש עמה קלון (ראו: עש"מ 309/01 זרזר נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נה(2) 830; עש"מ 1928/00 מדינת ישראל נ' ברוכין, פ"ד נד(3) 694; עש"מ 581/00 בן ארי נ' נציבות שרות עובדי המדינה (לא פורסם); עש"מ 917/99 מדינת ישראל נ' עבדאללה חמזה, פ"ד נג(3) 77; עש"מ 4123/95 אור נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 184). מבלי שאדרש לפרטים ספציפיים, במקרים שנמנו מעלה, עומדת איפוא בפני הערכאה המשמעתית - פעמים היא בית דין, פעמים ועדה - האפשרות להרשיע בשתי העבירות או באחת מהן, או כמובן לזכות. דומה כי בדרך "כוללת" זו ביקש ללכת המשיב, כאשר כלל בכתב הקובלנה גם עבירה לפי סעיף 61 לחוק הלשכה וגם בקשה להטלת עונש לפי סעיף 75 לחוק. האם אכן היתה דרך זו פתוחה בפניו? האם העובדה שהרשעה בעבירה שיש עמה קלון נקבעה בסעיף נפרד בחוק לשכת עורכי הדין מעידה שאין ניתן להתייחס אליה כאל עבירת משמעת רגילה? זו השאלה שהציב המשיב בערעורו בהקשר דנא. ה. המחוקק ייחד איפוא את סעיף 75 מגדרי העבירות המשמעתיות בחקיקה שנמנתה מעלה, אם היה הדבר במודע, ובין אם לפנינו חוסר הרמוניה חקיקתית בשל היסח הדעת. האם ניתן לפרש פרשנות תכליתית ול"שדך" את ענייננו עם הדוגמאות האחרות? אכן, המשפט מבקש להשיג הרמוניה, וכדברי אהרן ברק (פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה, 473) "...במתן מובן לדבר חקיקה, מן הראוי הוא – בהנחה שכל שאר הדברים שוים – לבחור באותו מובן השותף להרמוניה, אחדות וקוהרנטיות של המובן לדבר החקיקה המתפרש עם דברי החקיקה והעקרונות הלבר-חקיקתיים המהוים את הקשור והחיצוני". ואולם, במקרה דנא השוני המבני בולט, וחוששני כי אין ניתן להחיל את הדגם המתואר לעיל - של צירוף העבירות - בקובלנה משמעתית לפי חוק לשכת עורכי הדין. מבחינה זו – בשונה מדברי החקיקה שהובאו מעלה - לפי חוק לשכת עורכי הדין, הרשעה בעבירה שיש עמה קלון אינה מוגדרת ישירות עבירת משמעת (כמשמעה בסעיף 61). בסעיף 69 להצעת חוק לשכת עורכי הדין, תשי"ט – 1959 נאמר: "עורך דין שהורשע בבית משפט או בבית דין צבאי בפסק דין סופי בשל עבירה פלילית, ומצא בית דין משמעתי מחוזי, לאחר שנתן לעורך הדין הזדמנות להשמיע טענותיו לפניו, כי בנסיבות הענין היה בעבירה משום קלון, רשאי בית הדין המשמעתי להטיל עליו את אחד הענשים האמורים בסעיף 62, אף אם לא עבר עבירה משמעתית" (ההדגשה הוספה - א"ר). נוסח זה מלמדנו לכאורה את אלה: ראשית, וזו עיקר, הרשעה בעבירה שיש עמה קלון לא נתפסה בעיני מנסחי הצעת החוק כשלעצמה כעבירת משמעת כמובנה בחוק ("עורך דין שהורשע... אף אם לא עבר עבירה משמעתית"); שנית, נקבעו להליך סדרי דין עצמאיים ("לאחר שנתן לעורך הדין הזדמנות להשמיע טענותיו לפניו"). גם העובדה שהעבירה נקבעה בפסקה עצמאית הנושאת את עצמה בעניינים האמורים מעידה כי אין המדובר בעבירה נוספת - נספחת לרשימת העבירות בסעיף 60 להצעת החוק (כיום סעיף 61 לחוק). ניתן לטעון, כי הגיונה של הגישה עימה; יתכנו עבירות נושאות קלון המצויות מחוץ למעגל הפנימי של עבירות המשמעת, אך קלונן מזרים עצמו אל תוך מסגרת ההתייחסות הציבורית למקצוע. עורך דין שרצח, אנס או שדד חלילה העטה קלון על עצמו אף אם לא היה לכך כל קשר למקצועו, ועל כן ראוי הוא לסנקציות באשר לעיסוקו המקצועי. ו. נוסח החוק שהתקבל בתשכ"ג אימץ נוסח מצומצם יותר של הסעיף: "עורך דין שהורשע בבית משפט או בבית דין צבאי בפסק סופי בשל עבירה פלילית, רשאי בית דין משמעתי מחוזי, על פי בקשת קובל, להטיל עליו אחד הענשים האמורים בסעיף 68, אם מצא שבנסיבות הענין היה בעבירה משום קלון". האם השינויים שחלו בנוסח זה לעומת הצעת החוק - שאינו קובע סדרי דין לעצמו, ואינו כולל את הסיפא הנזכרת - מעידים על שינוי במעמדה של העבירה ועל הפיכתה לחלק מרשימת העבירות הקבועה בסעיף 61? סבורני כי התשובה אינה חיובית. ראשית, המדובר אמנם בהטלת עונשים, אך אין לשון הקובעת עצם ההרשעה כעבירה משמעתית. ז. שנית, הסעיף קובע מפורשות כי ניתן להטיל בגינו רק את הסנקציות הקבועות בסעיף 68. עמדה על כך השופטת פרוקצ'יה: "הליך משמעת על פי סעיף 75 מוגבל לענישה בעונשים המפורטים בסעיף 68... בהליך מסוג זה אין בית הדין מוסמך להטיל גם אמצעים עונשיים נוספים המפורטים בסעיף 69 לחוק שניתן להטילם בהליך משמעתי רגיל... אין זה ברור אם הגבלת האמצעים העונשיים בהליך ענישה על פי סעיף 75 הינה פרי מחשבה מדעת או השמטה בלתי מכוונת. מכל מקום, זהו המצב הנוהג, ומירווח הענישה על פיו מוגבל כאמור" (על"ע 2531/01 חרמון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נח(4) 55). ח. שלישית, במקום אחר נקבע כי "מטרתה של הוראת סעיף 75 לחוק אינה עונשית, שהרי ההוראה מדברת במי שהורשע כבר ונגזר דינו על ידי בית המשפט. מטרתה של ההוראה... שמירה על רמתו של מקצוע עריכת הדין ועל אמון הציבור בעורכי דין" (על"ע 11744/04 עו"ד מאיר זיו נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (לא פורסם) - השופטת ארבל; על"ע 2579/90 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ' פלוני, פ"ד מה(4) 729). גם מסיבה זו, נוכח העובדה שהנאשם כבר נענש על מעשיו במישור האכיפה הרחב, שונה הליך לפי סעיף 75 מהליכים לפי סעיף 61. ט. רביעית, בית הדין המשמעתי הארצי ציין כי בדומה לנוסח הצעת החוק, להליך לפי סעיף 75 סדרי דין משלו: "בקשה להטלת עונש מכח סעיף 75 לחוק, אינה בגדר 'תלונה' או 'קובלנה' כאמור בסעיף 1 לכללים" (עמ' 4, ההדגשה במקור). לפי דרך זו על הליך לפי סעיף 75 אין חלים גם כללי הדיון (הקבועים בכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים) תשכ"ב -1962) אשר מעניקים לנאשם זכויות דיוניות שונות. יתכן שהדבר קשור לכך שאבדה לנאשם חזקת החפות - שעה שברי כי חזקה זו ממשיכה לעמוד ביחס לעבירות לפי סעיף 61. כיצד איפוא ינוהל במאוחד הליך בו עומדת לנאשם חזקת חפות ביחס לחלק מתוכו בלבד? י. הבחנה נוספת בין ענישה לפי סעיף 75 לבין ענישה לפי סעיף 61 קשורה לסמכות החנינה של נשיא המדינה - וגם בעניין זה דין שונה לשני ההליכים (ראו בג"צ 957/89 פלוני נ' לשכת עורכי הדין - הועד המרכזי, פ"ד מד(2) 431). י"א. אכן, השכל הישר מחייב כי עבירה פלילית שיש עימה קלון לא תעבור ככלל ללא סנקציה בגדרי מקצוע הבנוי על אמון. אוצר העונשים המשמעתיים אינו בלתי מוגבל, ועיקרו בסעיף 68 לחוק הלשכה. ועם זאת, במישור הדיוני, שאי אפשר שלא לייחס לו חשיבות; אין זהות גמורה בין ההליכים. י"ב. סבורני איפוא כי על פי הדין הקיים אל נכון קבעו בתי הדין המשמעתיים שלא ניתן להגיש כתב קובלנה הכורך יחדיו או לחלופין הליכים לפי סעיף 75 עם הליכים לפי סעיף 61. למצער בשאלת הזכויות הדיוניות, כפי שפורט, אין בניסוח "לחלופין" כדי לרפא את הקושי. י"ג. קביעה זו, המצטרפת לדברי חברי השופט ג'ובראן ולפסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי, אינה פשוטה ליישום. הנה במקרה שלפנינו סבר המשיב כי המעשים בהם הודה המערער מגבשים עבירה לפי סעיף 61 (התנהגות שאינה הולמת), וגם מאפשרים הטלת עונש לפי סעיף 75. לפי דרכנו אין הוא יכול לכרוך את שתי העילות; כיצד איפוא ינהל את ההליך? האם לאחר שתידחה בקשה לפי סעיף 75 יוכל לנהל הליך משמעתי לפי סעיף 61 ואין בכך משום סיכון כפול, ולא כל שכן אם יודיע על כך מלכתחילה? וגם אם נניח כי אין מניעה לנהל הליך כאמור - האם בהתחשב במשך הזמן הנדרש לבירור ההליך לפי סעיף 75, לעיתים בשלוש ערכאות - יהיה זה ראוי לפתוח הליך נוסף מבראשית? דומני כי פשיטא שאין מקום לניהול שני ההליכים במקביל, מטעמי שכל ישר, ומתוך הקושי בהגנת הנאשם - בהליך אחד יבקש לסתור את הטענות בדבר עצם התקיימות העבירה, ובשני תהיה העבירה עובדה נתונה. בית הדין המשמעתי הארצי ביקש להשאיר שאלות אלה בצריך עיון: "אין אנו נדרשים לשאלה זו, שכן לא כך נהג המשיב במקרה דנן. שאלה זו לא הוכרעה בבית הדין קמא ואין לנו כערכאת ערעור לקבוע את עמדתנו לגביה. המשיב יהיה רשאי, אם יחפוץ בכך, לשקול את צעדיו, האם לאחר מתן פסק הדין על ידינו, יהיה מקום להגשת קובלנה בפני בית הדין. במקרה כזה, תישמר למערער הזכות לטעון כנגד כך גם במישור העקרוני" (עמ' 5). י"ד. סבורני כשלעצמי, כי מספר המקרים שבהם תתעורר השאלה לא יהא גדול; על פי רוב יהיו לדעתי הקלון או אי הקלון ברורים ומובהקים; לכאורה נראה גם שהאפשרות הקבועה בסעיף 75 נועדה מיסודה למקרים מובהקים – ובהם, כיוון שהנאשם איבד את חזקת החפות, ובסוגית הקלון עצמה אין נדרש בירור עובדתי מורכב, קפצו החוק והתקנות ידיהם בהגנות הדיוניות שהוענקו לנאשם. במקרים שאינם מובהקים לא תהא הסיטואציה נוחה, כמו בענייננו שלנו, והעצה למצער היא דיון מהיר ככל האפשר בהליך לפי סעיף 75. לעת הזאת, מכל מקום, יש להותיר לבתי הדין למשמעת לגבש את עמדתם, ועל כן בנקודה זו תם הדיון אך לא נשלם. כאמור, מצטרף אני לחוות דעתו של חברי. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים לדחיית הערעורים, כמוצע על ידי חברי השופט ג'ובראן. אני מצטרף להערותיו של חברי השופט א' רובינשטיין, נוכח נוסחו של סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, שמתכונתו שונה מדברי חקיקה אחרים המסדירים שיפוט משמעתי, כמבואר על ידי חברי. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"א באלול התשס"ז (4.9.2007). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06035720_H05.doc /צש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il