יאן קבטני נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3570/98 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' אנגלרד כבוד השופט א' א' לוי המערער: יאן קבטני נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 4.6.98, בת.פ. 3096/97 שניתן על-ידי כבוד השופטים: א' סטרשנוב, ז' המר, ש' טימן תאריך הישיבה: ה' בניסן התשס"ב (18.03.02) בשם המערער: עו"ד שמואל פלישמן בשם המשיבה: עו"ד רות דוד פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערער, יאן בן בוריס קבטני, הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בביצועה של עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, ונגזר לו מאסר עולם. העובדות אשר יוחסו לו היו אלו: א) בחודש יולי 1997, ביצע המערער עבודות שיפוץ בביתה של גב' תמר בן-יוסף (להלן - המנוחה) בתל-אביב. ב) בתאריך 16.7.97 הוא הגיע לדירת המנוחה, ודרש ממנה תשלום עבור העבודה שביצע. ככל הנראה, פרץ ויכוח בין השניים, ששיאו היה כאשר המערער נטל אבן-שיש והלם עמה, מספר פעמים, בראשה של המנוחה. אך בכך לא הסתיימה האלימות שהפגין המערער כלפי קורבנו, הואיל והוא גם חנק אותה בידו, ולאחר שכבר לא היתה בחיים, הוא דקר אותה מספר פעמים בסכין. ג) המערער הסתלק מהזירה אך שב אליה למחרת, ואז גרר את גופת המנוחה למרפסת, וכיסה אותה בפסולת של חומרי בנין. 2. גופתה של המנוחה התגלתה לאחר מספר שבועות, ובנתיחה שבוצעה במכון לרפואה משפטית, בתאריך 10.8.97, נקבע כי המנוחה מצאה את מותה מתשניק מכני, שנגרם עקב שבר בקרן העליונה של סחוס המגן. המערער נעצר יום לאחר שנתגלתה גופת המנוחה, והחשד דבק בו משום שנודע כי הוא ביצע את עבודות השיפוץ בביתה של המנוחה. המערער, שלא הכחיש את מעשי האלימות שיוחסו לו, טען כי ביום האירוע הוא דרש מהמנוחה את התשלום המגיע לו, ובעקבות כך פרץ ביניהם ויכוח. בשלב כלשהו הודיעה המנוחה שהיא הולכת להתקלח, ולאחר זמן-מה היא שבה כשהיא ערומה, ואיימה על המערער שתתלונן נגדו על אינוס. המערער הוסיף וטען, שהמנוחה נטלה אבן-שיש שאת משקלה העריך כ15- עד 20 ק"ג, והשליכה אותה לעברו, וזו פגעה בבטנו ובזרועו. בשלב זה החלה המנוחה להתרחק, והמערער שנטל את אבן השיש בידו, הלך בעקבותיה והלם עם האבן בראשה מספר פעמים. המערער העיד כי הוסיף להלום בראשה של קורבנו, גם כאשר היתה מוטלת על מזרון בסלון הדירה, ובהמשך (בלשונו): "תפסתי אותה בגרון ושחררתי והתחלתי לרעוד, תפסתי אותה בגרון והחזקתי דקה וחצי שתיים ביד שמאל". כאמור, המשיבה טענה כי המערער דקר את המנוחה, וגם לכך ניתן אישור מפיו. 3. בית המשפט המחוזי, אף שבלבו עלו ספקות ביחס לעיקר גרסתו של המערער, היה מוכן לדון בשאלת אשמתו על בסיס גרסה זו. במצב זה טען בא-כוח המערער, כי לא הוכחה בעניין שולחו ה"כוונה תחילה" הנזכרת בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, הואיל ורכיב ה"הכנה" נעדר ממנה. לענין זה טען בא-כוח המערער, כי נכון לקבוע שה"הכנה" כוללת שני יסודות, האחד פיסי והאחר נפשי, הואיל וזה הפרוש הנכון למלותיו של סעיף 301 של חוק העונשין: "ולאחר שהכין עצמו להמית את קורבנו". בא-כוח המערער הוסיף בעניין זה, כי גם אם יגיע בית המשפט למסקנה שיש לראות בנטילת אבן-שיש על-ידי המערער כ"הכנה" פיסית, לא הוכיחה המשיבה את קיומו של הרכיב הנפשי שמטבעו הוא סובייקטיבי, הואיל והמערער לא הגיע לדירת המנוחה על מנת להמיתה, ואת אשר עשה יש לראות כפעולה ספונטנית שלא קדם לה שיקול דעת. בא כוח המערער הוסיף, כי גם אם היו מספר שלבים בתגובת המערער (הכאת המנוחה עם אבן השיש, חניקתה ודקירתה), אין ללמוד מכך שגמלה בלבו החלטה להמיתה, ומדובר במה שהגדיר עו"ד פלישמן כ"המשך אותה פעולה רגעית טיפשית שנמשכה דקות ספורות ומתוך כעס רגעי ולא מחושב". 4. ההלכה הנוהגת בפסיקתו של בית משפט זה היא, שמבחנה של ה"הכנה" הוא מבחן פיסי טהור (ע"פ 392/91, שץ נ' מדינת ישראל, פד"י מז(2), 299, 308; ע"פ 396/69, נעים בנו נ' מדינת ישראל, פד"י כד(1), 561, 571). את טיעונו ביסס בא-כוח המערער בעיקר על מאמרו של פרופ' ש"ז פלר "הכנה במידה של כוונה תחילה - גלגול איטי אך הכרחי" (משפטים כ"ו תשנ"ז, עמ' 379). לא סברנו כי נכון להרחיב את היריעה ולדון בסוגייה זו לאור נסיבותיו של המקרה הנוכחי. כידוע, על הכוונה המפעמת בלבו של נאשם בעת ביצוע מעשה העבירה המיוחס לו, ניתן ללמוד מניתוח העובדות ונסיבות המעשה (ע"פ 299/81, טטראשווילי נ' מדינת ישראל, פד"י לו(1), 141, 149; ע"פ 322/87, דרור נ' מדינת ישראל, 718, 724; ע"פ 2577/90, זריקי נ' מדינת ישראל, פד"י מז(1), 214, 219; ע"פ 3178/90, מנשה גלמן נ' מדינת ישראל, פד"י מז(5), 370; ע"פ 6066/94 אבי חסן נ' מדינת ישראל, פד"י נא(4), 326, 335). כך נהגנו גם הפעם, ומסקנתנו היא שהוכח, ובמידה הנדרשת בפלילים, כי במערער התקיימה ה"כוונה תחילה" הדרושה לביסוס עבירת רצח על כל יסודותיה. א) האירוע הנוכחי לא היה הראשון בו הציג המערער דרישת תשלום למנוחה, ועל מקרה אחר הוא העיד בפני בית המשפט. הוא נשאל (ראה עמ' 21) אם בפעם הקודמת אמר למנוחה שאם לא תיתן לו כסף הוא יהרוג אותה, ועל כך השיב המערער: "אמרתי את זה אבל זמן לפני זה". לשאלה נוספת, אם גם ביום האירוע איים על המנוחה שיהרגנה, השיב המערער: "אמרתי את זה לא בבית אלא בקיוסק". ב) אכן, רבים הם אלה המתבטאים בדרך דומה לזו בה התבטא המערער ("אני אהרוג אותך"), מבלי שתסתתר מאחורי אמירה זו כוונה פלילית כלשהי, ובוודאי לא כוונה להמית את הקורבן. אך עניינו של המערער שונה, הואיל ולאמירותיו נלוו מעשים שאינם מתיישבים עם אפשרות אחרת זולת הכוונה להמית את המנוחה. ג) כאמור, נטל המערער אבן-שיש כבדה, וחבט בראשה של המנוחה עד שהתמוטטה ונפלה ארצה. המערער לא הרפה מקורבנו, ובעודה שוכבת חסרת אונים, מראש זב דם, והיא בוכה וצועקת (ראה עמ' 23 לפרוטוקול הדיון), הוסיף להנחית את אבן-השיש על ראשה. ואם אתה עדיין תוהה אם בלבו של המערער גמלה ההחלטה להמית, נדמה שחניקתה של המנוחה ודקירתה בסכין (הוא השיב בחיוב לשאלת התובעת: "הרגשת שהדקירה הראשונה לא מספיק חזקה והכנסת עוד פעם", ראה עמ' 23), מסלקות כל ספק בתחום זה, לאמור, כוונתו היתה להמית את קורבנו ולא להשיג תוצאה אחרת זולתה. זאת ועוד, גם מעשיו של המערער לאחר שעזב את הדירה מעידים על מי שפעל בקור רוח, שהרי על פי גרסתו הוא הלך לביתו, שם התקלח והחליף את בגדיו, ואחר כך הסב בבית קפה ללגום משקה, כאילו לא היה מעורב זה מקרוב בקיפוד פתיל חייה של אשה. אנו סבורים שכל אותם עניינים שמנינו, מבססים היטב את מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה התקיימו במערער כל רכיביה של עבירת הרצח אשר יוחסה לו, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור. ניתן היום, ה' בסיון תשס"ב (18.3.02). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________ העתק מתאים למקור 98035700.O03 /אז נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il