פלוני נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"פ 3562/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3562/05 ע"פ 3584/05 ע"פ 3805/05 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין המערער בע"פ 3562/05: המערער בע"פ 3584/05: המערער בע"פ 3805/05: פלוני פלוני פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי לנוער בתל אביב מיום 24.3.05 בת"פ 50018/04 שניתן על ידי כבוד השופט דוד רוזן תאריך הישיבה: כ"ז בסיון תשס"ה (4.7.05) בשם המערער בע"פ 3562/05: בשם המערער בע"פ 3584/05: בשם המערער בע"פ 3805/05: עו"ד נעמי כהן עו"ד בני כץ עו"ד שרית יעקובוביץ בשם המשיבה: עו"ד מיכאל קרשן פסק-דין השופט א' רובינשטיין: רקע א. שלושה המה המערערים שערעוריהם נדונו יחדיו, לאחר שנשפטו על פי כתב אישום אחד ודינם נגזר כאחד, בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לנוער. שלושתם קטינים, אף כי אינם רחוקים כיום מן הבגירות (שנים מהם ישיגוה בחודש הקרוב, והשלישי – בעוד שנה). הם יכונו מערער 1, מערער 2 ומערער 3 לפי סדר כתב האישום. ב. (1) על פי כתב האישום, שבו הודו המערערים, נאמר באישום הראשון המשותף לכולם, כי ביום 18.7.04 לאחר חצות ישבו הם ואחרים בקיוסק בהרצליה, ועל פניהם חלף המתלונן עם חברתו. לא היתה בין המתלונן למערערים היכרות קודמת. חברם של המערערים קרא למתלונן, והלה לא שעה לו. אז קשרו המערערים לתקוף את המתלונן ולחבול בו, ואכן רצו והשיגוהו. מערערים 2-1 תפסוהו וחנקוהו, ומערערים 2 ו-3 היכוהו בפניו בסטירות ובאגרופים עד שנפל לכביש, ובעודו שוכב בעטו בו מערערים 2-1 בראשו ובבטנו, וחדלו רק משעצר נהג שחלף במקום את רכבו. נגרמו למתלונן חבלות של ממש, ובהן קרע בטחול – שנכרת בניתוח באותו לילה – ושטף דם פנימי בחלל הבטן. (2) באישום השני הואשם המערער 3 בכך שנהג לסחוט קטינים צעירים ממנו תוך שימוש בכוח ובאיומים ודוגמאות לכך ניתנות בכתב האישום, שתיים לגבי פלוני ואחרות – דרישת כסף מפלמוני, פעמים רבות תוך איום "שאם לא יתן לו כסף הוא יזיין אותו", וגם תוך חיפוש על גופו. (3) אישום שלישי הופנה נגד מערער 2, שבא לבית ספר בכוונה לתקוף את פלמוני והכהו ברגליו. (4) העבירות המיוחסות לשלושת המערערים הן חבלה בנסיבות מחמירות (סעיף 333 יחד עם 335(א)(2) לחוק העונשין); למערער 3, בנוסף לעבירות אישום 1, גם סחיטה באיומים (סעיף 428 רישא וסיפא לחוק העונשין) וסחיטה בכוח (סעיף 427 רישא); למערער 2 מיוחסת גם תקיפה סתם (סעיף 379) בנוסף לעבירות אישום 1. ג. המערערים הודו בבית המשפט קמא. שלושת המערערים הורשעו בעבירה לפי סעיף 333 יחד עם סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין, מערער 2 הורשע גם בעבירה לפי סעיף 379 לחוק ומערער 3 גם בעבירה לפי סעיף 404 לחוק (שעניינו דרישת נכס באיומים, עבירה שעונשה פחות בנסיבות מעבירת סחיטה באיומים). ד. הוגשו תסקירי מבחן מושקעים ומפורטים, מאת קצינת המבחן שירי שפירא, באשר לשלושת המערערים: (1) המערער 1, יליד 21.8.87, אומץ בגיל 8 במשפחה נורמטיבית, שקיבלתהו לאחר שסבל במשפחתו הביולוגית מהתעללות, וכן נפצע קשה בפניו בנפילה מקומה שלישית בגיל שנה וחצי, והדבר נותן אותותיו בהם גם כיום. הוריו המאמצים השקיעו רבות, אך רקעו יצר קשיי התנהגות; בעקבות מעשה העבירה הופנה לטיפול פסיכולוגי, ובתסקיר שירות המבחן הובע חשש פן מאסר בפועל עלול "לפרקו מבחינה נפשית" ולכן הומלץ על הרשעה, מאסר על תנאי, פיצוי כספי למתלונן וצו מבחן לשנה. העידו גם עדי אופי, לרבות מדריכו בתקופה הקשה שקדמה לאימוצו. (2) בתסקיר בקשר למערער 2, יליד 28.11.88, נמסר כי גדל במשפחה נורמטיבית, אך בגיל תיכון נגרר אחרי נוער שלילי והיה גם בקשר עם היחידה לנוער בסיכון בעיר מגוריו; הוא אובחן כמי שמעשהו היה מעשה חריג. שירות המבחן המליץ, נוכח גילו הצעיר והעדר עבר פלילי, על עונש דומה לזה של מערער 1. כן ניתנה לגביו חוות דעת של הפסיכיאטר ד"ר שלום ליטמן, שתמך בגישת שירות המבחן. (3) בתסקיר באשר למערער 3, יליד 30.10.87, נמסר כי למערער זה תיק פלילי קודם בעבירות של שימוש ברכב ללא רשות (בלשון העם – גניבת רכב), נהיגה ללא רשיון וללא ביטוח. הוא הועמד לדין ולגבי עבירות התעבורה הורשע, ואילו לגבי השימוש ברכב ללא רשות נקבעו דרכי טיפול. המערער 3 סבל מקשיי תפקוד מראשית לימודיו היסודיים. משנסתבך בעבירות נשוא התיק דנא הועבר, במסגרת חלופת מעצר, להוסטל "נופית", בו הוא שוהה כיום. גם לגביו הוגשה חוות דעת תומכת של ד"ר ליטמן. ה. בית המשפט קמא עיין בתסקירים ושמע את טענותיהם של באי כוח המערערים, שכולם חילו את פניו שלא לגזור מאסר בפועל. בית המשפט היה ער ורגיש לרקעיהם ולבעיותיהם של המערערים, אך זכר גם את חרפת העבירה שעברו, פגיעה זדונית ללא כל טעם במתלונן והפלאת מכות בו שסופה קריעת הטחול, ותוצאות קשות בתפקודו שעליהן העידה אמו. בשקללו את כל אלה לא מצא בית המשפט קמא להבחין בין המערערים, וכן ציין את הצורך להאבק באלימות קיצונית, וסופו שגזר על כל אחד מהם שלושים חודשי מאסר, מתוכם חמישה עשר לריצוי בפועל (בניכוי ימי מעצרם), והיתרה על תנאי, וכן קנס כספי של 500 ש"ח ופיצויים (על ידי כל אחד מהם) בסך 5,000 ש"ח למתלונן, שישולמו עד 1.10.05. הערעורים ו. (1) מטעם המערער 1 נטענו על ידי באת כוחו עו"ד נעמי כהן נסיבותיו האישיות הקשות ושנות סבלו בטרם אימוצו והצורך בגישה שיקומית-טיפולית ברוח חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול); נטען כי המדובר במעידה חד פעמית; כי מערער זה משוחרר מזה זמן רב, וכי רצונו עז לשקם עצמו, והוא מתמיד בטיפולים פסיכולוגיים. האינטרס הציבורי קורא, כך נטען, להושטת יד לשיקומו. תסקיר משלים של שירות המבחן, תיאר את שיבתו של המערער לחיים נורמטיביים תוך השקעה בלימודים ומוטיבציה. לפיכך חזר השירות על המלצתו בבית המשפט המחוזי. (2) באשר למערער 2 נטען על-ידי בא כוחו עו"ד בני כץ, כי המדיניות השיפוטית כלפי קטינים צריך שתהא שיקומית. ספציפית, הוגשו חוות דעת של ד"ר ליטמן, לרבות חוות דעת עדכנית בעקבות פגישות טיפוליות נמשכות, שקבעה פרוגנוזה חיובית העלולה להיקטע על-ידי מאסר בפועל. כן הובאו תקדימים לענישה במקרי אלימות בעבודות שירות בנסיבות אישיות מיוחדות. גם תסקיר שירות המבחן ציין, בין השאר, את המשך לימודיו של המערער 2. אף כאן נותרה ההמלצה בעינה. (3) באת כוח המערער 3, עו"ד יעקובוביץ תיארה את קליטתו הטובה במעון נופית, השייך לחסות הנוער של משרד הרווחה, והמשמש כחלופת מעצר לנערים אשר עומדים לדין על עבירות חמורות, או כאחת מדרכי הטיפול לפי סעיף 26 לחוק הנוער (טיפול והשגחה). כן תיארה את תהליך השיקום שעובר שם שולחה. לפיכך, על האינטרס של שיקומו לעמוד לשיטתה בראש השיקולים. עונש המאסר הוא מוצא אחרון שאינו מתאים למערער זה, שכבר היה עצור למשך חודשיים ומחצה, ולמד את לקחו. נטען גם כי חלקו מועט יותר בעבירה. גם רכז "נופית" מר שרון ביטון מסר בפנינו על תפקודו הטוב של המערער 3 שם. לאחר הדיון הגיענו מזכר נוסף מאת נציגת שירות המבחן שלומית מרדר, ועניינו המלצה כי המערער 3 יורשע ויועמד במבחן בתנאי מגורים למשך שנה, לפי פקודת המבחן, וזאת במעון "נופית". שוב הומלץ שלא להטיל מאסר בפועל, אף שניתן להטיל מאסר בעבודות שירות. (4) כללם של דברים, באי כוח כל המערערים ביקשו לראות בעבירות במקרה דנן פרץ אלימות שלא יישנה, שאינו כולל זדוניות מרושעת – וכך גם שירות המבחן בדברים בעל פה שהוסיפה גב' מרדר. ז. בא כוח המדינה סבר כי חומרת העבירה, בחברה שהאלימות גואה בה, מצדיקה אי התערבות בגזר הדין קמא, שבגדרו נשקלו כל הנסיבות הנחוצות, לרבות קטינות המערערים. דיון ח. (1) קשתה עלי ההחלטה בעניין זה, ודעתי ניטלטלה אנה ואנה. הקושי מובן ומובנה: מחד גיסא, ישנה תחושה עזה של רצון וצורך להעניש כראוי על מעשה ברברי של התנפלות על עובר אורח שלא עשה כל רע ופגיעה קשה ומרושעת בו, שגרמה לו נזק מיידי ונזק מתמשך; גמול כמשמעו, הרתעה כמשמעה, למען יראו וייראו. ומאידך גיסא, המדובר בקטינים שלפחות שניים מהם (1, 3) בעלי רקע אישי קשה והנוסף (מס' 2) היה אך בן 15 ושמונה חודשים בעת העבירה העיקרית. השאלה היא האם גם בנסיבות כאלה אין מקום, לא רק לתועלתם אלא לתועלת כלל החברה במבט צופה פני עתיד, להכריע לטובת שיקולי השיקום. לא אומר חלילה שבית המשפט קמא לא היה ער לאלה, אך עדיין עומדת השאלה איזו מכפות המאזניים תטה. בשאלה זו מתחבט המשפט בכל אתר ואתר ובכל תקופה ותקופה, ואין לה "פתרון בית ספר" אלא נסיון החיים והשכל הישר. באתי לכלל מסקנה, אחרי התלבטות קשה ביותר, שיש מקום להקל בעונש המאסר בפועל שהוטל על המערערים. (2)(א) הטעם שהביאני בסופו של דבר להציע לחברי להקל בחלק מעונש המאסר הוא קטינות המערערים, רקעם, והסיכוי הלא מועט, לצערי, כי חברת הכלא, במצבם השברירי, תדחף אותם למעגל העבריינות במקום למעגל הנורמטיבי; נזכור כי המערערים 1 ו-3 יהיו בגירים בקרוב, וירצו מן הסתם את עונשם או את רובו הגדול בכלא של בגירים, מה שלא יוסיף סיכוי לשיקומם, במציאות הקשה. לחברה כולה אינטרס, במיוחד כשהמדובר בקטינים, בשיקום עבריינים; החוק הרלבנטי לקטינים שמו חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) וכוונת המחוקק עולה משמו. מי שאישיותם טרם עוצבה, כעולה מכל החומר שהוגש בקשר למערערים, עלולים חלילה בצומת הדרכים של הכלא לבחור בדרך העבריינית במקום בדרך בני אדם הגונים מן היישוב. הם מצויים על הסף, זהות עבריינית טרם גובשה בהם, וסבורני כי יש ליתן להם סיכוי; דברים אלה לא היו נאמרים אילולא היה המדובר בשני שיקולים לכיוון זה, הן בקטינות כשלעצמה, והן ובעיקר – בשני מקרים – ברקע אישי ואנושי קשה. כמו השופט קמא איני רואה מקום להבחנה בין המערערים בעיקרם של דברים. אינני אוטם עיני ואוזני חלילה לשוועת המתלונן ולעקרון הגמול, ואכן יש למתלונן מקום נכבד לשוועה על העוול שגרמו לו. אך אני מקוה שאם תתקבל דעתי, יבין המתלונן את העומד ביסודה, ואם המטרה השיקומית גם תושג, אולי יהא בכך מקצת נחמה. ועם זאת ובלא קשר לעניין המאסר, אציע להכפיל את הפיצוי שנקבע למתלונן, כפי שיפורט להלן. (ב) לכיוון זה, ראו ע"פ 1768/98 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) בו הומר עונש מאסר בפועל (שהוטל על קטינים) במאסר על תנאי לאחר תקיפה באבנים ובאגרוף וחיתוך בסכין. פסיקה דומה נוספת קיימת גם לגבי בגירים; כן ראו ע"פ 4920/01 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם) (השופטת ביניש) ושיקולי האיזון המפורטים שם. עוד ראו ע"פ 1566/01 ניסימוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); וזה לא כבר ע"פ 8944/04 לזדון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (הנשיא ברק). מנגד, ראו ע"פ 8393/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת ביניש) שניתן ב-24.1.05, בו נדחה ערעורו של קטין בעל נסיבות אישיות קשות שגרם חבלה קשה למתלונן במעשה בריונות בעקבות סכסוך, ונאמר "עונשי המאסר נועדו להעביר מסר למבצע עבירת האלימות וכן מסר לרבים לעבריינים בכוח". ברוח דומה, בנסיבות הזמן והמקום, ראו ע"פ 4082/05 סיניק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט עדיאל), שנתן – בהקשר של תופעת הסכינאות – "את מעמד הבכורה לשיקולי הגמול וההרתעה המתחייבים מהאינטרס הציבורי". אכן, התקופה קשה היא והמסר הבא מבית משפט זה להחמיר יש לו חשיבות. ואולם, בסופו של יום עלינו לשקלל בכל מקרה את הנסיבות במכלולן, הציבוריות והאישיות, ודעתי במקרה דנן, לאחר ההתלבטות, היא כאמור. אציין במיוחד, כי נתתי אל לבי את המלצותיו של שירות המבחן, שנכנס כאמור לעבי הקורה. כן שהו המערערים תקופות מסוימות במעצר ממש. (3) אם תישמע דעתי, איפוא, יומר המאסר בפועל שנגזר על המערערים במאסר בן שישה חודשים שניתן יהא לרצותו בעבודות שירות, אם ימצא הממונה על עבודות שירות כי המערערים מתאימים לכך. תשעת החודשים הנותרים יהפכו לעונש מותנה ויצטרפו למאסר על תנאי שנגזר, קרי, המאסר על תנאי שנגזר על המערערים יהא בן שנתיים ומחצה. הקנס יעמוד בעינו. באשר למערער 3, כהמלצת שירות המבחן, יש מקום בצד הרשעתו ליתן צו מבחן (סעיף 1 לפקודת המבחן (נוסח חדש), תשכ"ט-1969 שעמו חיוב למגורים ב"נופית" לפי סעיף 5(2) לפקודת המבחן. זאת בנוסף למאסר בעבודות שירות, וכמתאפשר מנוסחו הנוכחי של סעיף 1(1)(ב) לפקודת המבחן. (4) אשר לפיצוי למתלונן, בית המשפט קמא הטיל – כאמור – "על כל אחד מן המערערים לפצות את המתלונן בסך 5,000 ש"ח. סבורני, כדי לסייע בשיקומו של המתלונן, כי יש מקום להכפיל סכום זה ל-10,000 ש"ח. דבר זה אינו עומד לדידי בניגוד לסעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982, הקובע כי "בית המשפט לא יגדיל עונש שהוטל על נאשם, אלא אם הוגש ערעור על קולת העונש". זאת, שכן הפיצוי אינו בחינת עונש; הפיצוי המוטל לפי סעיף 77 לחוק העונשין התשל"ז-1977, פורש על-ידי בית משפט זה ברע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3) 418 (השופטים חשין וריבלין אל מול דעתה החולקת של השופטת נאור) כתרופה אזרחית ולא כעונש, וכדברי השופט (כתארו אז) חשין שם, בעמ' 459, כי "הצופן הגנטי" של הסמכות לפי סעיף 77 "צופן אזרחי הוא בבירור... רק במשפט אזרחי מחייבים אדם לשלם פיצוי בשל סבל או נזק שגרם לאחר; רק במשפט אזרחי זוכה אדם לפיצוי בשל סבל או נזק שנגרם לו"; ראו גם דיון בכך ובשאלות נלוות ברע"פ 228/05 יאגודייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). ואם יטען הטוען, הרי הפיצוי הוא עול העלול להיות מוטל על הורי המערערים, ואם כן, הנושא בנטל הוא מי שלא חטא. התשובה לכך עשויה להיות, וכך אציע, בקביעת מועד לתשלום הפיצוי הנוסף בתוך מחצית השנה לאחר סיום ריצויו של עונשו של כל אחד מן המערערים. רוצה לומר, גם אם בשלב כלשהו יש סיכוי כי המערערים יתקבלו לשירות בצה"ל, ייוותר לדעתי פרק זמן לאחר סיום ריצוין של עבודות השירות כפי שייקבע, שבו יוכלו לעבוד ולחסוך - ואין המדובר בסכומי עתק – ולשלם בעצמם את 5,000 ש"ח הנוספים. (5) לא למותר לציין, לידיעת המתלונן, כי על פי סעיף 77 לחוק העונשין נגבה הפיצוי כגביית קנס, קרי, על-ידי מוסדות המדינה, ובעניין רע"פ 228/05 יאגודייב הנזכר נאמר, כי דבר זה מעיד לא על עונשיות הפיצוי, כפי שנטען, אלא על אנושיות המחוקק, כדי שלא לשלוח את המתלוננים להתדיינות אישית עם מי שפגעו בהם. (6) סוף דבר, אציע לחברי כאמור, קרי, המרתו של חלק העונש שהוטל כמאסר בפועל במאסר בשישה חודשים, שייבדק אם ניתן לרצותם בעבודות שירות; היתרה תצטרף לתקופת המאסר על תנאי; הקנס יישאר בעינו והפיצוי למתלונן יוכפל, והחלק הנוסף של הפיצוי ישולם תוך מחצית שנה לאחר סיום ריצויו של המעצר. אם תישמע דעתי, יתבקש הממונה על עבודות שירות לחוות דעתו בתוך 30 יום כאמור. לגבי המערער 3 ייווסף צו מבחן ועמו חיוב למגורים ב"נופית" כמפורט לעיל. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: לצערי, אינני יכול להצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט א' רובינשטיין. במרכז הרשעתם של המערערים ניצבת עבירה של גרימת חבלה חמורה, בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין. מאחורי הגדרה משפטית זו ניצבת זוועה אותה היטיב לתאר השופט המלומד של בית משפט קמא (ד' רוזן), ואביא את הדברים בלשון המקור (עמ' 7 לגזר-הדין): "הנאשמים פעלו כנגד צעיר, אותו לא הכירו ולא ידעו מעולם. השלושה בעצה אחת, ללא כל סיבה, ללא כל התגרות, על פי דחף מעוות וחולני, שעשוע זדוני, לכדו בזרועותיהם את המתלונן והפכו אותו שק לחבטותיהם הנוראיות. כל אחד משלושת הנאשמים היה שותף לביצוע מעשה התקיפה המזוויע. לא אחד מהם עצר וצעק חדל. הנאשמים הפעילו את כוחם כלפי המתלונן, בצוותא חדא, מקשה של אכזריות נבזית לפגוע ולחבול בפראות בגופו. הנאשמים היכו בסטירות ואגרופים, ומשנפל כתוצאה ממכותיהם על הכביש, בעטו בו בגופו – בעיטות בראש ובבטן. המתלונן לא עשה דבר למי מהנאשמים. המתלונן לא דיבר עמם ולא פגע בהם, ולו כמלוא הנימה. הם כחיות טרף רצו אחריו לשסע את גופו ונפשו. משתפשו אותו שילחו בו את רעתם, כשהם משחררים מעמקי נפשם יצרים אלימים ושטניים. המתלונן נפצע והובהל לבית החולים. בטנו נפתחה והדם ניגר עד שנדרשו הרופאים לכרות את הטחול שנקרע בשל מכותיהם." אם נדרשה ראייה נוספת לאלימות שפשתה כנגע בחברה הישראלית, המערערים שבפנינו הם ההוכחה הניצחת לכך. אכן, הם היו צעירים בגילם בעת ביצוע המעשה וכך הם גם היום. אולם גם קורבנם הוא אדם הנמצא בתחילת דרכו כבוגר, ושמעשיהם של המערערים, כך מותר להניח, שינו את חייו מן הקצה אל הקצה. וכאן המקום להדגיש, לא רק נזק בלתי הפיך הם גרמו לו, אלא אף חרצו בנפשו צלקות אשר לא ברור מתי יגלידו, וככל הנראה ילוו אותו עוד שנים הרבה. על התנהגות מסוג זה יש להגיב ביד קשה, ואם לא כך ננהג, תשתלט האלימות על כל תחומי חיינו. אכן, בתי המשפט התריעו, ולאחרונה אף ביתר שאת כנגד נגע האלימות. אולם, הגיעה השעה לעשות מעשה, ובראש וראשונה, להבהיר בדרך הענישה לעבריינים בכוח, ואפילו צעירים הם, כי המענה לאימות תהיה כליאה ממושכת, ולתקופות מאסר שעלולות להיות משמעותיות. עם זאת, אין כוונתי לומר שיש לזנוח כליל שיקולים של שיקום העבריין, ובמיוחד אם הוא קטין, אולם המציאות בה אנו חיים מציאות חירום היא, ועל כן שיקולים מסוג זה הינם שניים במעלה, וקודמים להם שיקולי גמול והרתעה. ובאשר לעניינם של המערערים - מהשופט המלומד לא נעלמו כל אותם נימוקים לקולא אשר נטענו בפנינו, כפי שלא נעלמו מעיניו המלצותיו של שירות המבחן. את כל אלה הוא הביא בחשבון בגזר-הדין המאוזן שהוציא מתחת ידו, ואינני סבור כי הוכחה בפנינו עילה להקל עם המערערים מעבר לכך. אשר על כן, הייתי דוחה את הערעורים כולם. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מצרפת דעתי לדעתו של חברי השופט א' א' לוי. אכן נסיבות חייו של המערער 1 קשות במיוחד, וצר לי עליו ועל הוריו המאמצים. אך כמו חברי השופט לוי איני רואה מנוס מלהגיב על המעשה הנורא שעשו המערערים ביד קשה. אף אני הייתי דוחה את הערעור. ש ו פ ט ת הערעורים נדחו ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט א' רובינשטיין. המערערים יתייצבו לריצוי ענשם במזכירות הפלילית בבית המשפט המחוזי בתל אביב ביום כ"ה בתמוז תשס"ה (1.8.05) עד השעה 11:00. ניתן היום, י"ג בתמוז תשס"ה (20.7.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05035620_T07.docמפ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il