פלוני נ. מדינת ישראל

24 בבית המשפט העליון ע"פ 3560/23 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופטת רות רונן המערער: פלוני נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מימים 7.12.2022 ו-28.3.2023 בתפח"ע 34715-10-20 שניתן על ידי כבוד השופטים ר' בן-יוסף, א' הימן וש' זמיר תאריך ישיבה: כ"ג בתמוז התשפ"ד (29.7.2024) בשם המערער: עו"ד ששי גז בשם המשיבה: עו"ד עדי שגב פסק-דין השופטת רות רונן: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים ר' בן-יוסף, א' הימן ו-ש' זמיר) מימים 7.12.2022 ו-28.3.2023 בתפח"ע 34715-10-20. בפסק הדין, הורשע המערער בעבירות של בעילת בת משפחה קטינה וביצוע מעשה מגונה בקטינה ללא הסכמתה החופשית; וכן בעילה שלא בהסכמה וביצוע מעשה מגונה שלא בהסכמה חופשית – ונגזר עליו עונש של 17 שנות מאסר בפועל. כתב האישום על פי המתואר בכתב האישום שהוגש נגד המערער ביום 19.10.2020, עבר המערער בשנת 2000 או בסמוך לכך לגור בחולון בדירתה של בת זוגו – יחד איתה ועם בתה שהייתה אז כבת 10 (הבת תכונה להלן: המתלוננת; הדירה בחולון תכונה להלן: דירת ההורים). באחד הלילות בשלהי שנת 2001, נכנס המערער לחדרה של המתלוננת בעת שישנה, נשכב לידה וביצע בה מעשה אינוס ומעשה מגונה, באמצעות מגע באיבר מינה והחדרת אצבעותיו לאיבר מינה. בהמשך, ועד לשנת 2003, המשיך המערער בביצוע מעשי אינוס ומעשים מגונים בתדירות של פעמיים-שלוש בשבוע; בכך שנגע, ליקק והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת, ואף שפשף את איבר מינו על חזה עד שהגיע לפורקן מיני על גופה. במהלך שנת 2003 עברה המתלוננת להתגורר בפנימייה במשך מספר חודשים, ובשנת 2004 היא חזרה לדירת ההורים. גם בין השנים 2006-2004, המערער חזר על מעשים אלה, בתדירות של פעמיים-שלוש בשבוע. בתקופה זו הוא גם גרם למתלוננת לעשות בו מעשה מגונה בכך שביקש ממנה לגעת בפטמותיו וללקק אותן, כך עשתה; וכן עשה בה מעשה מגונה כשגילח את שערות ערוותה. המתלוננת חשפה את מעשיו של המערער בפני אימה בשנת 2006 או בסמוך לכך, בנוכחותו. בתגובה כינה אותה המערער "שקרנית" והטיח מכשיר טלפון לעבר ראשה וראש אימה. כשהייתה המתלוננת כבת 16, היא עזבה את דירת ההורים ועברה להתגורר אצל הורי בן-זוגה דאז. בשנת 2009 נולדה בתה הבכורה – וכחודש וחצי לאחר מכן, כשיחסיה עם בן-זוגה עלו על שרטון, חזרה המתלוננת להתגורר בדירת ההורים. בתקופה זו, המערער סייע למתלוננת להתפרנס, תוך שהפך אותה לתלויה בו מבחינה כלכלית. בשנים 2014-2010, כשהיא התגוררה בדירת ההורים, המשיך המערער בביצוע מעשי אינוס ומעשים מגונים במתלוננת בתדירות של פעמיים-שלוש בשבוע. בין היתר, באמצעות החדרת אצבעותיו לאיבר מינה, ליקוק איבר מינה ושפשוף איבר מינו על חזה עד שהגיע לפורקן. מעשים אלה נעשו ללא הסכמתה החופשית של המתלוננת – כאשר גופה היה קפוא והיא בכתה לאורך ביצוע המעשים. המתלוננת עזבה את דירת ההורים בשנת 2014 ועברה לגור עם בן-זוגה השני. לשניים נולד ילד. בשנת 2016 נפרדה המתלוננת מבן-זוגה השני וחזרה לתקופה קצרה אל דירת ההורים עם שני ילדיה כשהיא בהיריון. בשנים 2019-2017 התגוררו המתלוננת וילדיה בדירה בבת ים, שם נולד בנה השלישי. למרבה הצער, בנה השלישי של המתלוננת נפטר בשנת 2017, מספר חודשים אחרי שנולד. כתוצאה מכך התקשתה המתלוננת להישאר בדירה בבת ים, והיא שהתה זמן רב בדירת ההורים. בעקבות שיפוץ בדירת ההורים – עברו אימה של המתלוננת והמערער להתגורר עם המתלוננת בדירה בבת ים בשנים 2019-2018. לכל אורך תקופה זו, בין השנים 2019-2016, המשיך המערער לבצע במתלוננת מעשי אינוס ומעשים מגונים, בלא הסכמתה החופשית של המתלוננת, כשגופה היה קפוא והיא בכתה לאורך ביצוע המעשים. ביצוע העבירות הסתיים עת הכירה המתלוננת את בן זוגה השלישי. בין השנים 2019-2010, המתלוננת הצליחה לעתים למנוע את ביצוע הפגיעות בתואנות שונות; אך במקרים אחרים, למרות ניסיונותיה להתחמק מהמערער, היא נכנעה לדרישותיו, בין היתר לאחר שהוא איים עליה כי יפסיק לתמוך בה כלכלית. בגין מעשים אלה הואשם המערער באינוס קטין על ידי בן משפחה (ריבוי עבירות) לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ביצוע מעשה מגונה בקטין על ידי בן משפחה (ריבוי עבירות), לפי סעיפים 351(ג)(2) ו- 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו- 345(א)(1) לחוק העונשין; אינוס שלא בהסכמה חופשית (ריבוי עבירות), לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; וכן ביצוע מעשה מגונה שלא בהסכמה חופשית (על מעשים שבוצעו החל מיום 7.10.2010) לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין. הכרעת הדין וגזר הדין ביום 7.12.2022 ניתנה הכרעת דין בעניינו של המערער, שהרשיעה אותו בדעת רוב בכל העבירות והעובדות שיוחסו לו בכתב האישום. אב בית הדין, השופט ר' בן-יוסף סבר כי יש לזכות את המערער מחמת הספק הסביר; ואילו השופטים א' הימן וש' זמיר סברו כי אשמתו של המערער הוכחה מעל לכל ספק סביר, ומשכך יש להרשיעו. השופט ר' בן-יוסף עמד על כך שהמערער הכחיש את כל המעשים שיוחסו לו במסגרת כתב האישום. הוא הבהיר כי על בית המשפט לקבוע ממצאי עובדה בעניין המעשים שיוחסו למערער על בסיס ההכרעה בין עדות המתלוננת ועדותו של המערער בלבד. זאת, מאחר שבמסגרת כ-16 השנים בהם נטען כי בוצעו העבירות, לא הוצגו ראיות של עדים שראו את ביצוע המעשים המתוארים; מלבד עדה אחת, הדודה מ', שהעידה כי ראתה נגיעות פיזיות של המערער במתלוננת – אך עדותה הוגדרה כ"בעייתית", וממילא אין בה כדי להוכיח מעשים שנעשו בלא הסכמה. אמנם, בעבירות מין רשאי בית המשפט להרשיע נאשם על סמך עדות יחידה; נוכח אופיין של עבירות מין (ועבירות מין בתוך המשפחה בפרט), הנעשות במחיצת הפוגע והנפגע בלבד, כך שהעדויות העיקריות הן רק של שניהם. עם זאת, לעמדת השופט ר' בן-יוסף, ישנם מספר טעמים בשלהם אין לקבל את עדות המתלוננת. בין יתר הדברים, עמד השופט על כך שבעת מתן עדותה, המתלוננת הייתה אישה בוגרת עם ילדים וניסיון מיני. למרות זאת, היא תיארה את מעשי המערער באופן תמציתי וחסר פירוט ממשי – גם במענה לשאלות שנשאלה. באשר ל"אותות האמת" בעדותה של המתלוננת, קבע השופט ר' בן-יוסף כי חרף הסימפטיה שמעוררת עדותה של המבקשת – תיאוריה היו דלים, רבו בהם סתירות ואי-דיוקים וכן היא חזרה פעמים רבות על הביטוי "איני זוכרת". נוסף על כך, המתלוננת תיארה את עצמה כ"משותקת" וחסרת יכולת להגיב בעת ביצוע העבירות; אך לצד זאת – הסבירה שלא הסכימה לבצע את דרישות המערער, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם תיאורה את מצבה הנפשי. השופט ר' בן-יוסף עמד על הקושי בעובדה שהמתלוננת קראה לבנה השלישי על שמו של המערער, וכי היא לא הוטרדה מכך שקראה לבנה המנוח על שם מי שפגע בה, אלא הוטרדה רק מעניינים כלכליים שהיו קשורים באירוע הברית. כמו כן, העובדה שהמתלוננת לא חששה לברוח לפנימייה; כי היא לא פחדה להינשא מספר פעמים, למרות התנגדות המערער; וכי היא חזרה לדירת ההורים ללא חשש – מגבירות אף הן את הספקות ביחס לגרסתה. גם טענותיה של המתלוננת בעניין פחדה הפיזי מהמערער לאורך ילדותה ובבגרותה, אינה אמינה. בדומה, הטענות בעניין התלות הכלכלית של המתלוננת במערער אינן נקיות מקשיים – בשים לב לכך שהיו למתלוננת חלופות תעסוקה שלא כללו תלות במערער, וכן לעובדה שהיא לא נכנעה לאלימות מצד בעלה השני או לפגיעות כלכליות מצד בעלה הראשון. לצד עדותה של המתלוננת, בחן השופט ר' בן-יוסף גם ראיות וסימנים נוספים העשויים לתמוך בגרסתה. בסופו של דבר, כאמור, הוא לא שוכנע כי הוצגו לפניו סימנים כאלה. כך בין היתר, התייחס השופט לעדותה של האחות א' לפיה המתלוננת סיפרה בטלפון לאימה בגיל 12 כי המערער נוגע בה. לשיטת השופט ר' בן-יוסף, העובדה שהאחות א' לא עשתה דבר בקשר למעשים הנטענים; העובדה כי היא העידה על שיחת טלפון אחת בנדון, אך המתלוננת העידה על שיחות תכופות בנושא זה עם אחותה; העובדה כי גרסת האחות סותרת את טענת המתלוננת ביחס לגיל בו היא הבינה את הפסול במעשי המערער (16-15) ואת גילה במועד בו נטען כי סיפרה על המעשים לאימה ואחותה – כל אלה אינם מאפשרים להתייחס לעדות האחות א' כתמיכה בעדות המתלוננת. בדומה, אין זה סביר לעמדת השופט ר' בן-יוסף כי אימה של המתלוננת תתעלם מהפגיעות של בן זוגה בבתה. הוא הוסיף כי בצדק ראתה האם את התנהגויות המערער במתלוננת (שכללו ישיבה על הברכיים ונשיקות בלחי ובפה) – כבלתי-מיניות. השופט ר' בן-יוסף התייחס גם כן לטענה לפיה גרסת המתלוננת מתחזקת נוכח מצבה הנפשי בעת התרחשות המעשים ובעת שסיפרה עליהם. לעמדתו, אף שמצב נפשי של קורבן תקיפה מינית עשוי להיות בעל משקל תומך בגרסת הקורבן – הרי שבפועל לא הוצגו ראיות לגבי מצבה הנפשי של המתלוננת בסמוך לביצוע המעשים הנטענים, אלא רק על מצבה בעת שסיפרה על המעשים בדיעבד. מצב נפשי כזה עשוי היה לנבוע מטעמים אחרים ולא רק מביצוע העבירות. השופט ר' בן-יוסף ציין כי ישנו תרחיש חלופי שהועלה בסיכומי ההגנה ומתיישב עם חפות המערער. לפי תרחיש זה, המתלוננת בדתה מליבה מקרים שאירעו בילדותה, על מנת להסביר יחסים מוסכמים שהתקיימו בינה לבין המערער בבגרותה. השופט עמד על כך שמדובר בתרחיש חלופי סביר (אף שלא הועלה על ידי המערער), בין היתר בשים לב לכך שהמתלוננת לא פנתה למשטרה מיוזמתה עם התלונה, אלא זו עלתה במסגרת חקירה שנפתחה כנגד המערער בעקבות קבלת מידע מודיעיני. בניגוד לעדות המתלוננת, השופט ר' בן-יוסף התרשם כי גרסתו של המערער, ששלל את כל המיוחס לו בכתב האישום, הייתה עקבית וקוהרנטית. גרסת המערער אישרה כי הוא סייע למתלוננת בעניינים כלכליים וכי התייחס אליה כבתו. את השלווה שהפגין המערער במסגרת ההליך המשפטי זקף השופט לזכותו של המערער, כאשר סבר שיש בכך כדי להצביע על אמונתו בחפותו, לפחות ברמת הספק הסביר. באשר לאי-דיוקים שהתגלו בעדות המערער (כגון ביחס לשאלה אם המתלוננת נשארה איתו בעת שאימה הייתה בחו"ל), צוין כי אין בהם כדי להצביע על "שקרי נאשם"; כאשר אף אותות האמת והראיות החיצוניות לא האפילו על אמינות עדותו. אמנם, המערער לא הצליח לאמת את טענותיו כי איבד את החשק המיני שלו, ואולם, הוא הציג אישורים המחזקים את טענתו כי מדובר בעלילה שנרקמה כנגדו מטעמים כלכליים. על כן, כאמור, סבר השופט ר' בן-יוסף כי יש לזכות את המערער מהעבירות שיוחסו לו. מנגד, כאמור, שני שופטי ההרכב הנוספים סברו כי יש מקום להרשיע את המערער – וזאת בעיקר נוכח אמינותה הגבוהה של המתלוננת. השופט א' הימן התרשם כי עדותה של המתלוננת כנה ואמתית, וכי היא אינה נשענת על מניע פסול, אלא על רצון לחשוף את סיפורה הקשה. תיאוריה של המתלוננת היו ברורים ומפורטים ביחס למעשי התקיפה המינית של המערער: היא תיארה את מעשי המערער באופן קונקרטי, מוחשי ואותנטי; והמצב הנפשי שתיארה תאם את מצבן הנפשי של נפגעות קורבנות עבירות מין. עוד עמד השופט א' הימן על כך שלא מצא בעדותה של המתלוננת סתירות מהותיות, וכי עדות זו אף נתמכת בעדויות של עדים נוספים בתיק ובתיאורים אודות מצבה הנפשי. בניגוד לשופט ר' בן-יוסף, השופט א' הימן היה סבור כי עדותה של המתלוננת על כך שסירבה לדרישות המערער אינה סותרת את עדותה בעניין תחושות של קיפאון ושיתוק שחוותה. זאת, בשים לב לתגובות שונות שעשוי קורבן עבירות מין לחוות; ולכך שתגובותיה השונות של המתלוננת אינן מחלישות את מהימנותה, אלא מעידות על מצב נפשי מורכב. באשר לעדות אימה של המתלוננת, שתיארה כי לא זיהתה אינדיקציות לפגיעות מיניות של המערער בבתה, אף שנחשפה לכך שהוא מנשק את המתלוננת על פיה ומלטף אותה – התרשם השופט א' הימן כי האם העלימה עין ממעשי הפגיעה המינית. כך הדבר גם ביחס להכחשת אימה של המתלוננת את האירועים בהם חשפה המתלוננת את הפגיעות בפניה, בגיל 16. בהקשר זה, אין להעדיף את עדות האם על פני זו של המתלוננת. זאת נוכח החשש האמור לפיו האם העלימה עין מהעבירות, ונוכח מערכת היחסים העכורה בין האם לבתה. עדות האם דווקא תומכת בעדות המתלוננת, שכן היא סיפרה שהייתה מותירה את המתלוננת עם המערער כשנסעה לבקר את האחות א' בחו"ל, וסיפרה על מגע חריג בין המערער למתלוננת (אף שהיא לא סברה שמדובר במעשים חריגים). מעשים חריגים אלה עלו גם מעדות הדודה מ'. אף שאותם מעשים של ליטוף ונשיקות לא צוינו בעדות המתלוננת, אין בכך כדי להטיל דופי בעדותה, שהתמקדה במעשים חמורים יותר שנעשו בגיל מבוגר יותר. עוד סבר השופט א' הימן כי אין בכך שהמתלוננת קראה לבנה המנוח על שם המערער כדי לייצר קושי ביחס לעדותה. זאת מאחר שהמתלוננת הייתה נתונה לשליטה כלכלית ומינית של המערער. בדומה, גם העובדה שהמתלוננת נישאה שלוש פעמים אין בה כדי ללמד שהיא לא חששה מהמערער, אלא להיפך – שהיא ניסתה בכל כוחה להתרחק ממנו. מהעובדה שהמתלוננת תיארה כי לא פחדה לריב עם המערער – אין ללמוד שלא חששה ממנו. להיפך – יש בכך להביא חיזוק לגרסתה – מאחר שלא נמנעה מלהעיד על המצבים בהם ידעה "לעמוד על שלה". השופט קבע בנוסף כי אין בחוסר התאמה של עדות האחות א' והדודה מ' בעניין שיחת טלפון בעלת אופי מיני של המערער, כדי להטיל דופי בעדותה של המתלוננת. העובדה כי הדודה מ' לא זכרה אירוע מסוים אינה יכולה להטיל דופי בעדותה של האחות א' – שזכרה אותו. לעומת עדות המתלוננת, השופט א' הימן עמד על כך שעדותו של המערער הייתה רוויה סתירות בכל הנוגע לתיאור מפגשיו עם המתלוננת. מחד גיסא הוא "הרחיק" את עצמו מתיאור מפגשים עם המתלוננת ומסר כי הוא שהה בדירת ההורים באופן מצומצם, וכי לא שהה עם המתלוננת בתקופה שאימה הייתה בחו"ל. מאידך גיסא – הוא מסר שפגש במתלוננת מדי בוקר, וכי שהה עמה בעת שהייתה אימה בחו"ל. סתירה בעדותו של המערער עלתה גם בקשר לשאלה אם המתלוננת גנבה ממנו כספים אם לאו. עוד עמד השופט על כך שהמערער לא הצליח להוכיח אימפוטנציה רפואית. באשר לתרחיש החלופי המוצע, לפיו המתלוננת והמערער קיימו יחסי מין בהסכמה רק לאחר שזו בגרה, וכי היא בדתה את סיפורי הפגיעה המינית בילדותה כדי "לתרץ" זאת, הרי שמדובר בהסבר שלא עלה מפי המערער עצמו אלא רק בטיעוני ההגנה. בית המשפט אינו צריך לבחון תרחישים חלופיים שלא הועלו על ידי נאשם אם מדובר בתרחישים בלתי סבירים שאינם עולים מתוך התשתית העובדתית. כזה הוא המצב בענייננו, בין היתר נוכח הכחשתו הגורפת של המערער לגבי קיום יחסים מיניים גם לאחר בגרותה של המתלוננת. השופט א' הימן הבהיר כי הוא מעדיף את גרסתה של המתלוננת על פני זו של המערער, וכי לאור זאת – יש להרשיע את המערער בכל העבירות המיוחסות לו. גם השופטת ש' זמיר סברה שיש להרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו. השופטת סקרה את קורות חייה הקשים של המתלוננת, ועמדה על כך שעל רקע סיפור חייה המצמרר, שכלל אלימות, אסונות ואיבוד אמון מתמשך במערכות יחסים ובבני אדם – לא ניתן לזקוף לחובתה את העובדה ששתקה לגבי הפגיעות המיניות שחוותה וכך "אפשרה" את המשך הפגיעה בה. כך, גרסת ההגנה – המושתתת על השאלה כיצד המתלוננת אפשרה פגיעה מתמשכת כמתואר – אינה אלא הפניית אצבע מאשימה לקורבן העבירה במקום לעובר העבירה. לעמדת השופטת, לא ניתן לתור אחר היגיון ורציונליות במעשיה של המתלוננת – שחייה היו רצופים פגיעות קשות, לא הגיוניות ולא רציונליות. השופטת ש' זמיר נתנה אמון מלא בגרסת המתלוננת, כשזו תיארה את המעשים ואת תגובתה להם באופן אותנטי. היא הוסיפה כי העובדה שתיאור המעשים היה כללי ולא מפורט – יכולה לנבוע מתכיפות המקרים והדמיון ביניהם, וכן מהקושי הכרוך בשחזורם. באשר למצבים בהם תיארה המתלוננת כי התנגדה למעשי המערער, עמדה השופטת על כך שגילוי יכולת התנגדות חלקי אין בו כדי לשלול היעדר יכולת התנגדות במקרים אחרים; וכן שישנו הבדל בין המצבים בהם המתלוננת תיארה שיתוק – אז הייתה פאסיבית בפגיעה, לבין מצבים בהם תיארה סירוב – בעקבות דרישת המערער כי המתלוננת תבצע פעולות אקטיביות. בנוסף לעקביות של גרסת המתלוננת, התייחסה השופטת ש' זמיר גם לעובדה שבניגוד למערער, המתלוננת נמנעה מ"להשחיר" את פני המערער – ואין זה סביר כי היא תבדה מליבה סיפור המתפרש על כ-20 שנה רק בשל רצונה לזכות בכספיו, כפי שהוא טען. זאת בפרט כאשר עולה שהמערער היווה לה עוגן כלכלי ומשפחתי בודד. עוד ציינה השופטת ש' זמיר, כי מעבר לעדות המתלוננת, ישנן ראיות התומכות בה, המספקות את דרישת ההנמקה הנדרשת בעדות יחידה של נפגע עבירת מין. למשל, עדות האחות א' שתיארה שיחה בינה לבין המתלוננת בה סיפרה המתלוננת על מגע של המערער בה; ועדות הדודה מ' שתיארה קשר בלתי הולם בין המתלוננת למערער, שכלל נשיקות בפה, ליטופים, והושבתה על ברכיו. השופטת ש' זמיר סברה כי מדובר במעשים בעלי קונוטציה מינית מובהקת, בפרט לנוכח הכחשתו הגורפת של המערער כי ביצע מעשים כאלה, המעידה שאף הוא סבור שמדובר במעשים מיניים. בדומה, הפנתה השופטת לעדויות הנוגעות למצבה הנפשי של המתלוננת עובר לחשיפת הפגיעה. חברתה של המתלוננת ה' תיארה סיטואציות בהן המתלוננת הפגינה פחד מפני המערער, ואת העובדה שפרצה בבכי עובר לחשיפת הפגיעה בפניה. גם המתקשר ג', עמו היו המתלוננת ואמה נוהגות להתייעץ, מסר כי המתלוננת בכתה כשחשפה בפניו את הפגיעה המתמשכת; וכך גם חוקרת המשטרה, שסיפרה כי במסגרת החקירה המתלוננת "לא הפסיקה לרעוד ולבכות". מאחר שמצב נפשי של מתלוננת שתועד בסמוך לחשיפת הפגיעה עשוי להצביע על תגובה רגשית לאירוע ולתרום לאמון שניתן לדברי המתלוננת – סברה השופטת ש' זמיר כי גם בעדויות על מצבה הנפשי של המתלוננת יש כדי להוות סיוע ממשי לעדותה. עוד הוסיפה השופטת כי נוכח ההבנה שבין המתלוננת לאימה שררה מערכת יחסים שלא הייתה מיטבית – קשה לקבל את עמדת ההגנה לפיה לו הייתה האם חושדת בפגיעה במתלוננת – היא הייתה פועלת לתיקון המצב באופן מידי. במקום זאת, עלה כי האם התעלמה מסימני אזהרה ומקריאות העזרה של המתלוננת, תוך שהעדיפה את רווחתה האישית והכלכלית על פני צרכי בתה. למרות זאת, השופטת ש' זמיר סברה כי מעדותה של האם עולים פרטים המסייעים לעדות בתה. כך למשל, עלה כי יחסי האם והמערער "התקלקלו" בסמיכות למועד בו המתלוננת העידה שהתחילו בה הפגיעות המיניות; כי המערער הרבה להרעיף מתנות על המתלוננת, והמתלוננת אף הייתה "מסייעת" לאימה בבקשה לכסף מהמערער; כי המערער קנה למתלוננת מכונית ודרש ממנה להשיב לו אותה בעקבות התנגדותו לחתונה עם בעלה הראשון של המתלוננת; וכן כי האם הייתה עדה למגע גופני בין המערער למתלוננת – שכלל כאמור הושבה על ברכיו ונשיקות, לעתים בפה. יחד עם זאת היא מסרה תשובות סותרות באשר לנורמטיביות של פעולות אלה בעיניה. נוכח דברים אלה, קבעה השופטת ש' זמיר כי האם בחרה להתעלם לאורך השנים מסימנים רבים שהעידו על הפגיעות בבתה, על מנת לשמר את מערכת היחסים שלה עם המערער. השופטת ש' זמיר ציינה כי גם מעדותו של המערער עצמו עלו חיזוקים לגרסת המתלוננת. כך למשל, המערער אישר את דברי המתלוננת כי נמנעה מלהתקלח – דבר שעשתה לטענתה על מנת לגרום לו להיגעל ממנה; וכן הוא אישר כי הוא התנגד לכל קשר זוגי שהיה למתלוננת, אם כי טען שעשה זאת לטובתה. השופטת הוסיפה כי המערער התקשה לספק הסברים מניחים את הדעת באשר לשאלות מהותיות שנשאל. למשל, טענתו כי תלונת המתלוננת מהווה ניסיון מתוכנן שלה ושל אימה לנשלו מרכושו – אינה מתיישבת עם העובדה שהמתלוננת ואימה לא היו בקשר משך מספר חודשים עובר לתלונה; כי הן לא יזמו את ההגעה למשטרה אלא נקראו להעיד (והמתלוננת אף סירבה להעיד בראשית הדברים); כי המתלוננת חשפה פרטים על הפגיעה בפני גורמים שונים שנים לפני התלונה במשטרה; וכי המערער היה הדמות היחידה שסיפקה למתלוננת משענת בתקופת הניתוק מאימה. ככלל, התרשמותה של השופטת מהמערער הייתה שלילית, והיא סברה כי לא היה ניתן לתת בו אמון. בשולי הדברים, הוסיפה השופטת כי לא ראתה לבחון את התרחיש האלטרנטיבי שהוצע, לפיו המתלוננת בדתה מלבה פגיעות מיניות בילדותה על מנת להצדיק קשר מיני מוסכם שהתקיים בינה לבין המערער בבגרותה. זאת נוכח הכחשתו הטוטאלית של המערער, שלאורו התרחיש המוצע אינו סביר ואינו עולה מהתשתית העובדתית הקיימת; ומאחר שכעולה מעדויות בתיק – המתלוננת חשפה את דבר הפגיעה המינית כבר בעת שהייתה קטינה. על כן, בדעת רוב השופטים, המערער הורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ביום 28.3.2023 ניתן גזר-דינו של המערער. במסגרת גזר הדין, קבע בית משפט קמא את מתחם הענישה ההולם כעומד על 20-14 שנות מאסר בפועל, לצד מאסרים מותנים ופיצוי משמעותי למתלוננת. זאת, בשים לב לפגיעה בערכים מוגנים דוגמת כבוד האדם, אוטונומיה ושמירה על ביטחון התא המשפחתי; לנסיבות הקשות של ביצוע העבירה – התעללות מינית קשה ומתמשכת שנמשכה לאורך שנים – שבוצעה תוך ניצול תלות כלכלית ונפשית, גילה הצעיר ותמימותה של המתלוננת וכן קרבתו המשפחתית של המערער למתלוננת; לאופי המעשים – המלמדים על תעוזה, תחכום ותכנון ושנעשו תוך שימוש באלימות מינית, נפשית וכלכלית – אף שלא נעשה שימוש באלימות פיזית; וכן לנזק שנגרם למתלוננת כתוצאה מעבירות המין – נזק כבד ובלתי הפיך שילווה אותה ככל הנראה לאורך כל חייה. בית המשפט הפנה בהקשר זה לפסיקה הנוגעת למדיניות הענישה הנוהגת – ועמד על הצורך בענישה ממשית וכואבת שתשקף את חומרתן של עבירות מין בכלל, ועבירות מין בתוך המשפחה בפרט. עוד התייחס בית המשפט לטענת ההגנה בעניין מצבו הבריאותי של המערער, אשר נטען שמהווה שיקול המצדיק חריגה ממתחם הענישה; וקבע כי אין מדובר במצב רפואי המעמיד את המערער בסיכון ממשי לחייו. באשר לקביעת העונש בתוך מתחם הענישה, התייחס בית המשפט בין היתר לגילו של המערער (75), למצבו הרפואי המורכב ולעדות האופי החיובית שמסרה גיסתו. בית המשפט לא ראה לנכון ליתן משקל להיעדר העבר הפלילי של המערער, בשים לב להרשעתו בביצוע עבירות לאורך תקופה של כ-16 שנים. במסגרת שיקולים להחמרת העונש – עמד בית המשפט על כך שהמערער לא הביע חרטה ולא לקח אחריות על מעשיו; לעובדה שחלק ניכר מטענות ההגנה התייחסו לדעת המיעוט שסברה שיש לזכותו, אף שאין בטענות אלה ממש; וכן לנזק הכבד והבלתי הפיך שנגרם למתלוננת. על כן, ראה בית המשפט לקצוב את עונש המאסר בפועל של המערער באמצע מתחם הענישה; ואת הפיצויים למתלוננת על הצד הגבוה. בסופו של דבר, העמיד בית המשפט את עונש המאסר בפועל של המערער על 17 שנות מאסר, בנוסף לעונשי מאסר על תנאי; ובנוסף חויב המערער בפיצוי המתלוננת בסך של 200,000 ש"ח. על פסק-דין זה הוגש הערעור שלפניי. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 6.8.2023 נדחתה בקשת המערער לעיכוב ביצוע רכיב הפיצוי הכספי למתלוננת. טענות המערער במסגרת הערעור, המערער מעלה טענות הן ביחס להכרעת הדין והן ביחס לגזר הדין. באשר להכרעת הדין, המערער ממקד את טענותיו במספר מישורים עיקריים – ראשית, הוא טוען כי במקרה דנן, אחד משופטי ההרכב ששמע את העדויות – היה סבור כי אין די בעדותה של המתלוננת כדי להוכיח את אשמו של המערער מעבר לספק סביר. די בעובדה זו כשהיא לעצמה כדי להביא לזיכוי. זאת מאחר שלעמדתו – אם עולה ספק סביר על ידי אחד משופטי ההרכב בעניין מהימנותו של עד יחיד בעבירת מין – יש להורות על זיכוי הנאשם מחמת הספק. שנית, נטען כי אין מקום לתת אמון בעדות המתלוננת, כאשר גרסתה הייתה "מתומצתת, רפטטיבית, [ו]חסרת גיוון" (פסקה 28 לעיקרי הטיעון); וכן נוכח העבודה שיש בה קשיים רבים ואין לה כל חיזוק ממקור אחר. כך למשל, המתלוננת הוכיחה את יכולתה "לעמוד על שלה", אך לא נתנה הסבר מדוע דווקא אל מול המערער ביטאה חולשה. בכלל זה מדגיש המערער כי גרסתה של המתלוננת ביחס לתגובתה של אימה לאחר שהיא סיפרה לה אודות יחסיה עם המערער – איננה סבירה. זאת מאחר שלא יעלה על הדעת כי אם השומעת על המעשים שמתבצעים בבתה – לא תגבה אותה ולא תתמוך בה. ישנן סתירות בין עדויות האם, האחות א', הדודה מ', וחברת המתלוננת ה' – לבין עדותה של המתלוננת, אשר מוכיחות שלמתלוננת יש נטייה לשקר. בדומה, נטען כי אין זה סביר כי המתלוננת תיתן למערער את מפתח דירתה כאשר כבר הייתה אישה בוגרת, וזאת לאור גרסתה לפיה מדובר במי שאונס אותה בניגוד לרצונה. עוד נטען כי תיאור מצבה הנפשי בעקבות הפגיעות היה "סתמי וזהה" (פסקה 28 לעיקרי הטיעון). בנוסף, מהימנותה של המתלוננת נקבעה בין היתר על בסיס מצבה הנפשי בזמן מתן העדות ותיאורה העצמי של המצב הנפשי שלה בעת הפגיעות. אולם, לעמדת המערער – עדות המתלוננת ניתנה מספר שנים לאחר שהאירועים נפסקו, כך שלא מתקיימת סמיכות בזמנים בין הפגיעה הנטענת לבין המצב הנפשי; וכן אין עדויות מהימנות נוספות שיכולות להעיד על מצבה הנפשי של המתלוננת בעת חשיפת הפגיעות. לעמדת המערער, בניגוד לגרסת המתלוננת – שהייתה רוויית קשיים וסתירות; גרסתו שלו לא התקבלה בשל סתירות שוליות בה. בהקשר זה מציין המערער כי לגילו המבוגר ומצבו הרפואי עשויים להיות השפעות על זכרונו, בוודאי כשמדובר באירועים שהתרחשו לכאורה לפני שנים רבות – וגם לכך היה צריך להתייחס בבחינת הסתירות השוליות שבגרסתו. המערער מוסיף כי משהוא מכחיש את כל האירועים המיוחסים לו, אין להעמיד לחובתו את העובדה שהוא מרחיק את עצמו מביצוע העבירה. בנסיבות אלה, נטען כי שגתה עמדת הרוב בבית משפט קמא, אשר העדיפה את עדותה של המתלוננת על פני עדותו של המערער, בלא שניתנו לכך נימוקים מספקים. שלישית, נטען כי יש להבחין בין התקופות השונות שלגביהן מיוחסות העבירות למערער. כך, בהתייחס לכל התקופה בה הייתה המתלוננת בת למעלה מ-21, אין מקום להרשיע את המערער בעבירות של אינוס. זאת מאחר שמחומר הראיות עולה כי בתקופה זו היו יחסי המין בין הצדדים – בהסכמה. הטענה היחידה של המתלוננת ביחס לתקופה זו היא כי היא קיימה יחסי מין עם המערער בשל מצוקה כלכלית והתלות הכלכלית שלה בו. אולם אין במצוקה כזו, גם אם היא קיימת, כדי להפוך יחסי מין מוסכמים לכאלה המגבשים את יסודות עבירת האינוס. על כל פנים, נטען כי גם לגרסתה של המתלוננת עצמה, התקופה בה ביצע המערער את המעשים היא קצרה הרבה יותר מזו שצוינה בכתב האישום. זאת מאחר שגם לגישתה לא היו יחסי מין בינה לבין המערער במהלך כל התקופות בהן הייתה בזוגיות וכן בתקופה ששהתה בפנימייה. עוד נטען בהקשר זה כי היה מקום להתייחס לתרחיש חלופי מזכה, לפיו יחסי המין בין הצדדים לאחר בגרותה של המתלוננת התקיימו בהסכמה; והמתלוננת בדתה את המעשים שמתואר כי נעשו בצעירותה, על מנת לתרץ את יחסי המין המוסכמים. לעמדת המערער, קיימת חובה לבחון תרחיש חלופי מזכה אף אם הוא לא הועלה על ידי נאשם – אך דעת הרוב בבית משפט קמא לא עשתה זאת. רביעית נטען כי בניגוד לדברי המתלוננת – בינה לבין המערער לא היו יחסי תלות כלכליים; אלא להיפך, המערער ניסה לאפשר למתלוננת עצמאות כלכלית במסגרת מערכת היחסים האבהית שהתקיימה ביניהם. במסגרת עבודתה אצל המערער, היא רכשה כלים לניהול משרד וכן רכשה במקביל הכשרות מקצועיות שונות. המתלוננת אף התנסתה במקומות עבודה שונים לאורך השנים – אך פעם אחר פעם חזרה לעבוד אצל המערער. גם לאחר שנשאלה, המתלוננת לא הצליחה לספק הסבר מניח את הדעת לכך ששבה לעבוד אצל המערער. בדומה, לא ניתן הסבר לכך שהמתלוננת לא חששה להתעמת עם המערער, בשים לב לתלות הכלכלית הנטענת. התמיכה הכלכלית של המערער במתלוננת היא לטענתו הסיבה להגשת התלונה השקרית כנגדו. נוכח יציאת המערער לפנסיה והשפעות מגיפת הקורונה – המערער הקטין את הכנסותיו וכפועל יוצא הקטין גם את הסיוע הכלכלי שנתן למתלוננת. לטענתו, התלונה הוגשה דווקא בתקופה זו, מתוך מניע כלכלי של המתלוננת ושל אימה, שזממו לקחת את נכסיו לעצמן. המערער מוסיף כי החל מהיום שבו נעצר, נמשכו עשרות אלפי שקלים מחשבונו – לעמדתו, על ידי המתלוננת ואימה. לחלופין נטען כי המתלוננת ביקשה להבטיח את מעצרו של המערער באמצעות תלונת שווא. קושי נוסף עליו מצביע המערער נובע מהעובדה שהמתלוננת קראה לבנה השלישי על שמו. ההסבר שניתן על ידיה לכך – העובדה שהמערער הבטיח לה מתנות בתמורה לכך, אינו סביר. אף אם יש בו ממש, הוא עשוי לחזק את האפשרות לפיה המתלוננת התלוננה כנגד המערער מטעמים כלכליים ועל מנת לזכות בטובות הנאה כספיות כתוצאה מכך. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם העובדה שהמתלוננת הגישה נגד המערער תביעה אזרחית בה ביקשה לעקל את כל רכושו. חמישית, המערער מעלה טענות לעניין מחדלי חקירה – בכך שגורמי החקירה לא בדקו את הנתונים לעניין התלות הכלכלית הנטענת של המתלוננת במערער; ואת תיקה האישי בבית ספרה ובפנימייה בה שהתה. עוד נטען כי לא בוצעו בדיקות של חשבון הבנק של המתלוננת ואימה; וכן שהחקירה זוהמה כאשר חוקרת בתיק מסרה מידע אודותיו לקרוב משפחה של המתלוננת. לחלופין טוען המערער כי אם יידחה ערעורו על הכרעת הדין, הרי שיש מקום להתערב בגזר הדין ולהקל בעונשו. זאת נוכח העובדה שמתחם הענישה נקבע על בסיס הערכה שגויה של נסיבות העבירה, וממילא יש להפחית את התקופות לגביהן גם המתלוננת לא טענה כי המערער עשה בה את המעשים המיוחסים לו. עוד נטען כי לא ניתן משקל לכך שהמעשים המיוחסים למערער בוצעו ללא אלימות וללא החדרת איבר. לעמדתו, מדיניות הענישה ביחס לעבירות חמורות מהעבירות בהן הורשע – היא מקלה יותר. בנוסף, יש מקום להקל בעונשו של המערער לאור העובדה שהוא הוא בן 77 במועד הדיון בערעור, ומשמעותו של עונש מאסר בן 17 שנים היא כי לא יזכה לחיות בעתיד כאדם חופשי. זאת בעיקר לאור מצבו הרפואי החמור – שאף בו יש להתחשב במסגרת גזר הדין. טענות המשיבה מנגד, המשיבה טוענת כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא – לא בהכרעת הדין ואף לא בגזר הדין. לגישתה, מדובר בערעור על ממצאי עובדה ומהימנות – שאף אם התקבלו בדעת רוב, אין מקום להתערב בהם. זאת בשים לב לכלל הידוע לפיו ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות ועובדה של הערכאה הדיונית אלא במקרים שנפל בהם פגם מהותי. לעמדת המשיבה, דעת הרוב נימקה את הכרעתה כנדרש – היא קבעה כי עדותה של המתלוננת הייתה ברורה ומפורטת; כי ישנן ראיות התומכות בעדות זו (כגון עדויות על כך שהמתלוננת חשפה את דבר הפגיעה לאורך השנים, עדויות על מצבה הנפשי של המתלוננת ואפילו עדותו של המערער עצמו שעשויה לתמוך בגרסת המתלוננת); כי מאחר שאין לבחון התנהגות של קורבן עבירות מין בכלים רגילים של היגיון ורציונליות – אין מקום להטיל דופי בעדות המתלוננת על סמך מאפיינים שונים בהתנהגותה; וכי בית המשפט לא מצא לנכון לתת אמון במערער, משעדותו הייתה רצופת סתירות. המשיבה סומכת את ידיה על הכרעת הרוב, וטוענת כי אין בטענות הנוגעות לסתירות בעדות המתלוננת כדי להצדיק התערבות של ערכאת הערעור. כך או כך, עמדת הרוב התייחסה לסתירות הנטענות הללו, וקבעה כי אין בהן כדי לפגוע במהימנותה של המתלוננת. הממצאים העובדתיים שקבעה עמדת הרוב (למשל, בעניין התלות הכלכלית של המתלוננת במערער) מבוססים היטב – וגם בהם אין להתערב. באשר לחיזוקים ראייתיים לגרסת המתלוננת – המשיבה טוענת כי הרשעה כגון זו שלפנינו אינה טעונה תוספת ראייתית ודי בהנמקה של בית המשפט בנוגע להתרשמותו מעדות המתלוננת; ומכל מקום, בית משפט קמא מצא לדבריה של המתלוננת חיזוקים ראייתיים רבים. גם בממצאים אלה טוענת המשיבה כי אין מקום להתערבות של ערכאת הערעור. המשיבה הוסיפה כי ישנו קושי במספר אמירות נורמטיביות בדעת המיעוט, שבשלן אין לאמץ אותה. בכלל זה צוין כי דעת המיעוט קבעה שהתנהלותו של המערער אשר נישק את המתלוננת על שפתיה בגיל 12 – אינה בעייתית; וכי לא יעלה על הדעת שאימה של המתלוננת לא תגיב לדבריה של המתלוננת לגבי המעשים שהמערער ביצע בה. בהקשר אחרון זה נטען כי האם עצמה – אף שכפרה בכך שבתה סיפרה לה על המעשים בגיל 16, אינה כופרת בכך שהמתלוננת סיפרה לה את הדברים כשנה לפני החקירה במשטרה. באשר למצב הנפשי של המתלוננת, צוין כי ישנן ראיות רבות ביחס למצבה הנפשי בעת שחשפה את הפגיעה, שחלקן נוגעות גם למצבה של המתלוננת בסמוך לקרות הפגיעה עצמה. עדויות אלה מתארות תגובה התואמת את מצבן הנפשי של קורבנות עבירות מין; ועל פי הפסיקה, מצב נפשי של נפגע עבירה עשוי להיות חיזוק או סיוע גם כאשר מצב זה נצפה לאחר חלוף זמן מביצוע המעשים. באת-כוח המשיבה מוסיפה כי אין מקום לבחינת התרחיש החלופי לפיו המתלוננת ניהלה רומן בהסכמה עם המערער כאישה בוגרת, וכדי להצדיק את התנהלותה הבעייתית – בדתה את הסיפור אודות המעשים בה בגיל צעיר יותר. בהתייחס לתקופה בה המתלוננת הייתה בת למעלה מ-21 – נטען כי טענה דומה על יחסים בהסכמה לא הועלתה בבית המשפט המחוזי, כשהמערער מעולם לא טען שהיה בינו לבין המתלוננת רומן בהסכמה, אלא הכחיש באופן גורף קיומם של מעשים מיניים בין השניים. עוד נטען כי בחינת תרחיש חלופי שלא הועלה על ידי נאשם – ייעשה בתיק בו הראיות הן נסיבתיות, וכאשר בית המשפט שוכנע כי קו ההגנה החלופי הוא סביר ומעוגן בחומר הראיות. לעמדת המשיבה – אין זה המצב בענייננו. על כל פנים, באת-כוח המשיבה הפנתה להכרעת הדין לפיה כאשר המערער קיים יחסי מין עם המתלוננת – גם כשזו הייתה מעל גיל 21 – היא הייתה קפואה ומשותקת, היא חשה כי נשמתה יוצאת מהגוף והרבתה לבכות. בית המשפט האמין לגרסה זו, וממילא אין מקום לטענה כי הקשר בין המערער למתלוננת אחרי שבגרה היה בהסכמה. באשר לקביעת דעת המיעוט לפיה התרחיש החלופי מתיישב עם העובדה שהמתלוננת לא התלוננה על מעשי המערער במשטרה – המשיבה מציינת גם כי גרסתה של המתלוננת מתחזקת בכך שהיא סיפרה את הדברים לאנשים רבים ובכלל זה לאימה ולבן זוגה הנוכחי. אילו הייתה המתלוננת חוששת מחשיפת מערכת היחסים הרומנטית שלה עם המערער – כפי שעולה מהתרחיש החלופי – האנשים האחרונים שהיא הייתה מספרת להם אודות יחסים אלה עוד לפני חקירת המשטרה היו אימה ובן זוגה. ביחס לטענה לפיה תלונת המתלוננת נבעה ממניע כלכלי, המשיבה מציינת כי בהתאם לעמדת הרוב, אין במסמך לפיו בוצעו משיכות רבות מחשבון הבנק של המערער כדי להוות ראיה שהמתלוננת או אימה הן שמשכו את הכסף; ומכל מקום, מאחר שהמתלוננת לא יזמה את התלונה במשטרה – ממילא אין ממש בטענת העלילה והמניע לה. אלה הם פני הדברים, לעמדת המשיבה, גם ביחס לטענות המערער ביחס למחדלי חקירה. נטען כי מחדלי החקירה הנטענים אינם מחדלים, ואין בהם כדי לעורר ספק באשמת המערער. למשל, לא היה בקבלת התיק האישי של המתלוננת מבית ספרה, כדי להטיל דופי בעדות המתלוננת. באת-כוח המשיבה טוענת כי אין גם מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא, נוכח אופיים וחומרתם של המעשים בהם הורשע המערער. זאת מאחר שמדובר במעשים שנעשו על ידי המערער במשך תקופה של שנים ארוכות, בבתה של בת-זוגו, מאז שהמתלוננת הייתה בת 12 ולסירוגין עד הגיעה לגיל 28, וכאשר מדובר על תדירות של פעמיים עד שלוש פעמים בשבוע. המעשים נעשו תוך ניצול גילה הצעיר, התלות הרגשית והכלכלית של המתלוננת במערער; הם נעשו בהתעלמות מרצונה של המתלוננת; והם גרמו לנזק רב למתלוננת – כעולה מתסקיר נפגעת העבירה. לעמדת המשיבה, העונש שהושת על המערער אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת. דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים מזה ומזה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות על שני ראשיו; וכך גם אציע לחברותיי שנעשה. כאמור, המערער התייחס בטענותיו לעובדה שהכרעת הדין כללה דעת מיעוט מזכה. ראשית, הלכה היא כי אין די בדעת מיעוט מזכה כשלעצמה על מנת לעורר ספק סביר באשמת נאשם, ואין מקום לזיכוי רק בשל כך שאחד משופטי ההרכב היה סבור כי קיים ספק סביר ביחס להרשעה. הרשעה בדעת רוב היא הרשעה תקפה לפי הדין הישראלי – בדיוק כמו הרשעה פה אחד. עם זאת, קיומה של דעת מיעוט מזכה אינו חסר משמעות – והוא מחייב את ערכאת הערעור לנקוט זהירות יתירה ביחס לטענות הנוגעות לקיומו של ספק סביר באשמת נאשם (סעיף 80(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; ע"פ 10100/07 מדינת ישראל נ' שחאדה, פסקה 31 (24.3.2010) (להלן: עניין שחאדה); ע"פ 3021/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 35-33 (11.1.2018)). בענייננו, אינני סבורה כי המערער העלה טענות לעניין אשמתו, המצדיקות התערבות בהכרעת הדין. דעת הרוב הייתה מנומקת וממצה, והיא התייחסה לגופן של הטענות שהועלו במסגרת דעת המיעוט – והסבירה באופן מפורט מדוע אין מקום לקבלן. המערער העלה טענות באשר להכרעות של ממצאי מהימנות וקביעות שבעובדה, לאור העובדה שאחד משופטי ההרכב לא מצא לנכון לתת בגרסת המתלוננת את האמון הנדרש לצורכי הרשעה. ואולם, ערכאת הערעור אינה שומעת כידוע את העדויות, ולכן אינה יכולה לקבוע באופן עצמאי ממצאי מהימנות המבוססים על שמיעתן באופן בלתי אמצעי. כל שערכאת הערעור נדרשת לעשות הוא לבחון את מסקנותיה של הערכאה הדיונית (עניין שחאדה, שם; ע"פ 3776/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (2.5.2018)). ערכאת הערעור יכולה לבחון את המסקנות של בית משפט קמא, ולבדוק האם הן מנומקות, האם הן מבוססות על המצב המשפטי לאשורו, והאם יש בהן טעויות בולטות שיש לתקנן. ככל שהן מבוססות, תיטה ערכאת הערעור להסתמך על מסקנותיה העובדתיות של הערכאה דלמטה. מבחינה זו אין למעשה הבדל בין פסק דין שניתן פה אחד לפסק דין שניתן בדעת רוב – ערכאת הערעור אינה יכולה "להעדיף" את דעת המיעוט על פני דעת הרוב. לכן – ומכוח הכללים החלים בהקשר זה במשפט הישראלי, יש להעדיף את עמדתם של שני שופטי הרוב אשר שמעו את העדויות בהתייחס לממצאי המהימנות והקביעות העובדתיות. יחד עם זאת, לאור ההתרשמות של דעת המיעוט מן העדויות, ייבחנו מסקנותיה של דעת הרוב באופן קפדני – האם מסקנות אלה מבוססות כנדרש על חומר הראיות במלואו; האם יש במסקנות אלה טעות משפטית או עובדתית ברורה המחייבת התערבות; והאם יש בנימוקי הרוב כדי "להתמודד" עם הטענות בדבר הספק הסביר אותו הטילה עמדת המיעוט בהרשעת הנאשם. כן תיבחן דעת המיעוט לגופה – תוך בירור השאלה על מה מבוססות המסקנות בה – האם על התרשמות בלתי אמצעית או שמא על הנחות נורמטיביות, לוגיות או משפטיות, שאותן יכולה גם ערכאת הערעור לבחון לגופן. ואכן, ממצאי המהימנות של שופט המיעוט מבוססים לפחות במידה מסוימת על מספר קביעות נורמטיביות. כך למשל, עמדת המיעוט נסמכת על הקביעה לפיה נשיקות בפה בין אדם בוגר לביתו החורגת הקטינה – אינן חריגות ואינן בעלות קונוטציה מינית. בדומה, עמדת המיעוט נסמכת על הקביעה לפיה הגרסה לפיה אימה של המתלוננת לא עשתה דבר לאחר שבתה סיפרה לה על מעשי המערער – איננה סבירה. ביחס למסקנות אלה, לערכאה הדיונית אין יתרון על פני ערכאת הערעור. לטעמי מדובר במסקנות שהבסיס הנורמטיבי שלהן פגום, באופן המחזק את המסקנה כי אין מקום להתערב במסקנתם של שופטי הרוב. ראשית, בנסיבות בהן מדובר במקרה דנן – נשיקה בפה של בת חורגת בהיותה ילדה בשנות העשרה לחייה – המיוחסת למערער – היא מעשה בעל קונוטציה מינית ברורה. יתרה מכך – אין זה מן הנמנע ובהחלט ייתכן כי אמה של המתלוננת העדיפה לעצום את עיניה נוכח אינדיקציות לפגיעה מינית בבתה, מטעמים שונים. ודאי שלא ניתן להניח כי גרסת המתלוננת בהקשר זה איננה סבירה ומצדיקה שלא לתת בה אמון. העובדה שדעת המיעוט התבססה בין היתר על הקביעות שלעיל, מחזקת אף היא את המסקנה לפיה יש מקום להעדיף את עמדת הרוב על פני דעת המיעוט. באשר לגילאי המתלוננת בזמן ביצוע הפגיעות – לפי סעיף 351(ב) לחוק העונשין, ביחס לתקופה עד גיל 21 אין צורך להוכיח העדר הסכמה. באשר לתקופה שלאחר מכן, נטען על ידי המערער כי היחסים – אם היו כאלה – היו בהסכמה. עוד נטען כי אין זה סביר כי המתלוננת תיתן למערער את מפתח דירתה כאשר כבר הייתה אישה בוגרת, וזאת לאור גרסתה לפיה מדובר במי שאונס אותה. אינני מקבלת את הטענה. המתלוננת הבהירה את הטעמים לכך שהיא הוסיפה לקיים יחסי מין עם המערער גם כאישה בוגרת. התלות הכלכלית שלה בו היא אחד הרכיבים של ההסבר – אולם אין זה ההסבר הבלעדי ואף לא העיקרי. המתלוננת מתארת מערכת יחסים רציפה שהתקיימה בינה לבין המערער מאז שהייתה ילדה בת 12, כאשר לגישתה בנוכחותו היא "חזרה" להיות ילדה בת 12 (פרוטוקול דיון מיום 19.10.2021, בעמודים 62-61 ו-68-67). המערער הילך עליה אימים והבהיר כי אם תסרב לו – הוא ייקח ממנה את המכונית שנתן לה (פרוטוקול דיון מיום 7.10.2021, בעמודים 20-19; פרוטוקול דיון מיום 19.10.2021, בעמוד 53). המערער היה מודע לכך שהיא אינה מעוניינת לקיים איתו יחסי מין – שכן המתלוננת הייתה קפואה כאשר הוא היה מקיים איתה יחסי מין, והרבתה לבכות במהלך האירועים (פרוטוקול דיון מיום 7.10.2021, בעמודים 20 ו-23). המכלול של הקשר בין השניים, שהחל בהיותה ילדה קטנה מאוד, וההמשך של הדברים – מחזקים את המסקנה כי אין מדובר בקשר בהסכמה, וכי גם המערער היה מודע לכך. באשר לטענה אודות אורך התקופה בה קיים המערער יחסים עם המתלוננת – אכן, גם לגישתה של המתלוננת אין מדובר בתקופה רציפה מאז היותה בת 12. בית משפט קמא היה ער לכך שהיו "הפסקות" ארוכות במסגרת תקופת הפגיעה, והוא אף ציין את הדברים בהכרעת הדין (ראו למשל עמודים 3-1, 65, 87-86, 90, 92 ו-102-101 להכרעת הדין). קיומן של הפסקות בין התקופות בהן המערער ביצע במתלוננת את מעשיו, איננה שוללת את המסקנה לפיה מדובר בתקופה כוללת אחת, כאשר ההפסקות הן רלוונטיות לכל היותר בהתייחס לגזר הדין – ולכך נתייחס בהמשך. באשר לטענה לפיה אין חיזוק לגרסת המתלוננת – אני סבורה כי יש לדחותה. ראשית יוער כי בהתאם לסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, ניתן להרשיע אדם על פי עדות יחידה של קורבן עבירת מין בצירוף הנמקה של בית המשפט – ללא צורך בתוספת ראייתית. בענייננו, די בנימוקיו המפורטים של בית משפט קמא אודות ממצאי המהימנות שנקבעו והטעמים להם, לצד נימוקיו להעדפת עדות המתלוננת על פני עדותו של המערער – על מנת להרשיעו. מכל מקום, דעת הרוב הפנתה גם לתימוכין נוספים לגרסת המתלוננת. גרסת המתלוננת מתחזקת בעיקר מכך שלא היא יזמה את הגשת התלונה נגד המערער, ומלכתחילה היא אף הכחישה את הדברים במסגרת חקירתה במשטרה. מכאן שקשה מאוד להניח כי גרסתה נבעה מרצון שלה לקבל טובת הנאה מהתלונה – שהיא כלל לא הייתה מעוניינת בה. יתרה מכך, מחומר הראיות עולה כי המתלוננת סיפרה את גרסתה אודות המעשים שהמערער ביצע בה זמן רב לפני הגשת התלונה ולמספר לא קטן של אנשים. כך, בין היתר, מעדותה של האחות א' עולה כי כשהמתלוננת נותרה לבדה עם המערער בדירת ההורים כאשר אימה ביקרה אצל א' בארצות הברית, א' שוחחה עם המתלוננת שסיפרה לה כי "[המערער] מציק לי, הוא נוגע בי" (פרוטוקול דין מיום 31.10.2021, בעמודים 112-107). אינני רואה משמעות רבה לסתירה לכאורה אליה הפנה בא-כוח המערער בהקשר זה. לגישתו, האחות א' טענה כי המתלוננת לא סיפרה את הדברים לה באופן אישי, אלא כי היא שמעה אותם כאשר המתלוננת סיפרה אותם לאימה. עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי למעשה האחות מתארת שיחת טלפון משותפת שלה, של המתלוננת ושל אימן (שם, בעמוד 108). נוסף על כך, מבחינתי די בכך שהאחות העידה כי גרסתה של המתלוננת אודות המעשים שהמערער ביצע בה – היא גרסה ארוכת שנים וכי היא סיפרה את הדברים עוד כשהייתה ילדה צעירה. מעדות המתלוננת עולה כי היא סיפרה את הדברים לאימה גם כאשר הייתה בת 16 – אלא שאימה לא האמינה לה (פרוטוקול דיון מיום 7.10.2021, בעמוד 18; פרוטוקול דיון מיום 19.10.2021, בעמודים 79-78). בהמשך סיפרה המתלוננת את הדברים גם לחברתה ה' (פרוטוקול דיון מיום 7.10.2021, בעמוד 29; פרוטוקול דיון מיום 31.10.2021, בעמודים 90-89); ועוד היא סיפרה על מעשיו של המערער לבן הזוג הנוכחי שלה. כאשר בן הזוג הפציר בה להגיש תלונה למשטרה – היא הבהירה לו שהיא מפחדת מתגובת המערער אם תדבר על הפגיעות (פרוטוקול דיון מיום 19.10.2021, בעמוד 79; פרוטוקול דיון מיום 16.11.2021, בעמודים 261-260). העובדה שהמתלוננת סיפרה את הדברים לאורך השנים למספר אנשים – אשר כולם העידו אודותיהם במשפט, מנוגדת כמובן לטענה לפיה היא בדתה את הדברים רק בסמוך לפני התלונה וזאת בשל בצע כסף או בשל חשש שלה שהרומן שלה עם המערער יתגלה. עובדה זו מחזקת מאוד את המסקנה לפיה מדובר בגרסה עקבית של המתלוננת – שהיא לא עשתה בה כל שימוש, מחד גיסא; אך שיתפה בה את האנשים הקרובים לה לאורך השנים – מאידך גיסא. ביחס לאימה של המתלוננת, יוער כי היא כפרה כאמור בכך שבתה סיפרה לה על המעשים כאשר הייתה בת 16. אולם, האם הודתה כי המתלוננת סיפרה לה את גרסתה כשנה לפני מועד התלונה במשטרה (פרוטוקול דיון מיום 16.11.2021, בעמודים 236-234). עדות זו של האם מחזקת כאמור אף היא את גרסת המתלוננת; ועומדת בניגוד לעמדתו של בא-כוח המערער לפיה לא ייתכן שהאם תדע על הפגיעות ולא תעשה לגביהן דבר. חומר הראיות כולל מספר חיזוקים נוספים לגרסת המתלוננת. בין אלה יש למנות גם את העדויות על מצבה הנפשי של המתלוננת בעת חשיפת הפגיעה – עדויות התומכות בגרסתה. זאת, בשים לב לעמדה הרווחת בפסיקת בית משפט זה, לפיה ישנו משקל ראייתי לעדות הנוגעת למצב נפשי של קורבן בעת שהוא חושף את המעשים שנעשו לו – גם אם החשיפה אירעה בחלוף זמן מביצוע העבירה (ע"פ 2608/04‏ פלוני נ' מדינת ישראל, פ''ד נט(6) 267, 277 (2005); ע"פ 8794/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז; יניב ואקי דיני ראיות 1495-1494 (כרך ג, 2021)). על כן, עדויותיהם של החברה ה', המתקשר ג' וחוקרת המשטרה – שתיארו מצב נפשי קשה של המתלוננת בעת שסיפרה להם על המעשים, מחזקים אף הם את עדותה של המתלוננת. עוד יש לציין בהקשר זה את העובדה שהמתלוננת העידה כי היא חדלה להתרחץ למשך תקופות ממושכות רק כדי שהמערער לא יהיה מעוניין בה. גרסה זו מקבלת חיזוק מעדות המערער עצמו, שאף הוא העיד כי המתלוננת לא הייתה מתרחצת (פרוטוקול דיון מיום 27.2.2022, בעמוד 313). בא-כוח המערער התייחס בהרחבה לכך שהמתלוננת קראה לבנה השלישי על שמו של המערער, כאשר לטענתו אין כל היגיון בכך שהמתלוננת תקרא לבנה על שמו של מי שאנס אותה לשיטתה. קשה לקבל טענה זו. המקרה שבפנינו סבוך מאוד ברמה האנושית ויש להיזהר משיפוטיות לגבי האופן שבו פעלה המתלוננת – וזאת בין אם נקבל את גרסתה לפיה היא עשתה כן משום שהמערער הבטיח לה מתנות אם תקרא לבנה על שמו ובין אם לאו. נוכח חומר הראיות במלואו – אין די בכך כדי להביא למסקנה שאין לתת אמון בגרסתה. בדומה, איני רואה סתירה לעדות המתלוננת כי היא פחדה מהמערער, בעובדה שהיא לא נמנעה מלהינשא מספר פעמים לאורך השנים בניגוד לרצונו; מכך שחזרה לאחר פירוק נישואיה לדירת ההורים; מכך שלא חששה להתעמת עם המערער לעתים; או מכך שהיא לא החליפה את מקור פרנסתה בכזה שאינו כולל קשר רציף עם המערער. אדרבה, העובדה שהמתלוננת ניסתה פעם אחר פעם להימלט מנוכחותו של המערער – בין אם באמצעות קשרים זוגיים שהתבררו כהרסניים ובין אם באמצעות ניסיונות תעסוקה אלטרנטיביים – יש בה כדי לחזק את גרסת המתלוננת. בנוסף, אפשר שהפגיעה הקשה והממושכת של המערער במתלוננת עוד מגיל צעיר, לצד יחסי התלות שפיתחה כלפיו – הובילו לפעול באופן שעשוי לעורר שאלות בחכמה שבדיעבד. לטעמי, אין לזקוף לחובתה של המתלוננת – במצב הנפשי הרעוע בו הייתה – את העובדה שהיא לא הצליחה להוציא את עצמה לאורך השנים ממסגרות של קשר עם המערער. בהתייחס לטענה לפיה המתלוננת העלתה את גרסתה מתוך בצע כסף – הרי כפי שצוין כבר לעיל, גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהמתלוננת כלל לא הגישה תלונה נגד המערער, וכי היא סיפרה את גרסתה למשטרה רק לאחר שהיא עצמה נקראה לחקירה לאחר שלידי המשטרה הגיע מידע מודיעיני בהקשר זה. לבסוף, לעניין הטענות בדבר מחדלי חקירה – קיומם של מחדלי חקירה כשלעצמו אינו מביא לזיכוי נאשם, אם הונחה תשתית ראייתית מספקת בעניין אשמת הנאשם, ואם הגנתו לא קופחה בשל המחדלים הנטענים (ע"פ 6722/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (10.9.2023); רע"פ 1421/24 יפרח נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (11.4.2024); ע"פ 9207/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (2.5.2024)). בענייננו, אין בטענות על אודות מחדלי חקירה כדי להצביע על "חשש קונקרטי להרשעת חף מפשע" (ע"פ 5864/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 114 (22.8.2021)). כך, אף לו היו חשבונות הבנק של המערערת והאם, חוזי השכירות של המתלוננת לאורך השנים, או מקומות עבודתה ומסגרות הלימודים שלה – נבדקים; או אם תיקה האישי של המתלוננת מבית הספר או הפנימייה היו מוצגים כראיות – לא היה די בכך כדי להטיל ספק סביר באשמתו של המערער, יהיו התוצאות של ראיות אלה אשר יהיו. המסקנה של כל האמור לעיל היא כי אין מקום להתערב בקביעותיהם של שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי וכי יש להותיר את הרשעתו של המערער על כנה. הערעור על גזר הדין המערער טוען כזכור כי יש מקום להקל בעונשו – הן לנוכח נסיבות העבירה, שלשיטתו אינן ברף הגבוה; והן נוכח נסיבותיו הפרטניות – גילו המבוגר ומצבו הרפואי. לטעמי, אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער. ראשית, בהתחשב במשך הזמן בו בוצעו המעשים, חומרתם והאינטנסיביות שלהם – 3-2 פעמים בשבוע, העונש אינו חמור. אינני סבורה כי העובדה כי היו במהלך הזמן תקופות בהן המערער לא פגע במתלוננת, מצדיקה הקלה בעונשו. כאמור, התמונה המלאה של מועדי ביצוע העבירות עמדה לפני בית משפט קמא כאשר קבע את מתחם הענישה, ואין בטענה כי בשנים כאלה ואחרות הייתה הפסקה בפגיעות על מנת להצדיק שינוי בגזר הדין שניתן ביחס לפגיעה מתמשכת לאורך שנים. גם אם היו תקופות מסוימות בהן המערער אכן לא פגע במתלוננת, מדובר בפגיעה ארוכת שנים, שהחלה בעודה ילדה רכה בשנים ונמשכה לאורך כל שנות התבגרותה ובגרותה. על זאת יש להוסיף את העובדה שהמערער ניצל לאורך כל התקופה את החולשה של המתלוננת, את מערכת היחסים ביניהם שהייתה דומה למערכת יחסים בין אב לבת, את יחסי הכוחות ביניהם במסגרת מערכת היחסים האמורה ואת התלות הכלכלית של המתלוננת בו. על רקע זה, המערער עשה שימוש רציף, נצלני וכוחני במתלוננת כדי לספק את צרכיו המיניים, בלא שהתחשב כלל בחוסר הרצון הברור שלה ובהשלכות של מעשיו. כאלה הם גם פני הדברים, לטעמי, גם ביחס לשאלה אם יש מקום להקל עם המערער נוכח מצבו הבריאותי המורכב, גילו המבוגר, והחשש – לאור שני אלה – כי אם עונשו יעמוד על כנו, הוא ייאלץ לרצות את עונש המאסר לשארית חייו. בית משפט קמא קבע בגזר דינו כי מצבו הרפואי של המערער אינו כזה הכרוך בסיכון ממשי לחייו באם יישלח למאסר ממושך. הוא אף עמד על החזקה לפיה שירות בתי הסוהר ערוך לטפל במערער ככל שיהיה בכך צורך. אין מקום לטעמי להתערב בממצאים עובדתיים אלה. בית משפט קמא אף לקח בחשבון את מצבו הרפואי של המערער ואת גילו, לצד היעדר החרטה שהפגין ואי-נטילת האחריות שלו על מעשיו – ותוך שקלול השיקולים הללו הוא קבע את עונשו של המערער באמצע מתחם הענישה. משלא הונחו בפנינו טענות חדשות שלא עמדו בפני בית משפט קמא, ומשלא נשקף סיכון ממשי לחיי המערער – לטעמי אין מקום להתערב גם בהכרעת דינו של בית משפט קמא. סוף דבר: אציע לחברותיי לדחות את הן את הערעור על הכרעת הדין והן את הערעור על גזר הדין; ולהותיר את פסק דינו של בית משפט קמא על כנו. רות רונן שופטת השופטת דפנה ברק-ארז: אני מסכימה לפסק דינה המקיף של חברתי השופטת ר' רונן, על כלל טעמיו. בנסיבות העניין אני מבקשת להצטרף במיוחד לקביעה לפיה אין לערכאה הדיונית כל יתרון על פני ערכאת הערעור בכל הנוגע לקביעות נורמטיביות או לקביעות המעוגנות בניסיון החיים. באופן יותר ספציפי, ובלב כבד, ראיתי לציין כי המציאות מלמדת שיש להיזהר מהנחת המוצא לפיה הורים לעולם יעמדו לימין ילדיהם המתלוננים על פגיעה מינית במשפחה. כך כמובן ראוי שייעשה. אולם, לא תמיד הרצוי הוא גם המצוי. ואכן, למרבה הצער, קיימים מקרים שבהם נפגעי עבירה לא זכו לתמיכה שהיו ראויים לקבל מן הקרובים להם, וזו הגיעה רק ממערכת המשפט. כך אירע גם כאן. דפנה ברק-ארז שופטת השופטת גילה כנפי-שטייניץ: אני מסכימה. גילה כנפי-שטייניץ שופטת הוחלט כאמור פסק דינה של השופטת רות רונן. ניתן ביום, כ"ט תשרי תשפ"ה (31 אוקטובר 2024). הותר לפרסום היום, ד' חשוון תשפ"ה (5 נובמבר 2024). דפנה ברק-ארז שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת רות רונן שופטת