מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל נ. עזבון המנוח סלאח חוסין

4 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3554/21 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף המערערת: מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נגד המשיבים: 1. עזבון המנוח סלאח חוסין 2. עזבון המנוח אחמד חוסין 3. עבדאלכרים חוסין 4. מחמוד חוסין ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.3.2021 בת"א 12770-08-13 שניתנה על ידי כבוד השופט מנחם רניאל תאריכי ישיבות: ט"ו בטבת התשפ"ב (19.12.2021) ב' באב התשפ"ד (6.8.2024) י"ד בשבט התשפ"ה (12.2.2025) י"ג באייר באייר התשפ"ה (11.5.2025) בשם המערערת: עו"ד מרווה בז'ה בשם המשיבים: עו"ד אחמד נזאל פסק-דין לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מנחם רניאל) מיום 14.3.2021 בת"א 12770-08-13, בגדרו נקבע סכום הפיצויים המגיע למשיבים בשל הפקעת זכויותיהם במקרקעין לפני עשרות שנים. ערעור זה הוא אחד מיני ערעורים רבים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד (הליך זה נוהל תחת ע"א 6744/20. להלן: ההליך הדיוני המאוחד). כל הערעורים שהתנהלו תחת ההליך הדיוני המאוחד עוררו שאלות משותפות בדבר דרך חישוב דמי החכירה האבודים לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל (23.7.2019) (להלן: השאלות המשותפות). לאחר שהסתיים הדיון בשאלות המשותפות תחת ההליך הדיוני המאוחד, נותר להכריע בשאלות הפרטניות באותם תיקים בהם הדבר רלוונטי. בכך עוסק פסק הדין דנן ביחס לערעור שלפנינו. הרקע בתמצית על הקווים המשותפים לכלל הערעורים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד, עמדתי מספר פעמים בעבר, והמעוניין בהרחבה יעיין שם (ראו: ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 16-1 (7.7.2022) (להלן: פסק הדין החלקי); דנ"א 5676/22 עזבון המנוח עלי בדוי חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקאות 3-1 (27.12.2023) (להלן: פסק הדין בדיון הנוסף); ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 3-1 (10.12.2024) (להלן: ההחלטה מיום 10.12.2024)). בתמצית הדברים, החל מסוף שנות ה-50 וכלה בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, הפקיעה מדינת ישראל מקרקעין רבים לצרכי ציבור מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), כאשר חלקים נכבדים מהפקעות אלו בוצעו באזור הגליל, לשם הקמת יישובים חדשים (כגון כרמיאל ונוף הגליל). במקרים רבים, ובהם זה העומד לפנינו, בעלי המקרקעין שהופקעו לא דרשו בזמן אמת, ואף לא בחלוף שנים רבות לאחר מכן, את הפיצויים המגיעים להם בגין ההפקעה – ובהתאם המדינה לא שילמה להם דבר (להלן, יכונו בעלי מקרקעין אלו: הנפקעים). ואולם, ביום 21.3.2013 ניתן פסק הדין בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013) (להלן: פסק דין ארידור), אשר הבהיר כי גם על תביעות שעניינן בפיצוי בגין הפקעת זכויות במקרקעין מכוח פקודת הקרקעות חל הסדר ההתיישנות הכללי שבדין. בצד זאת, נקבעה בפסק דין ארידור תקופת ארכה של שלוש שנים, עד ליום 21.3.2016, במהלכה הוּתַּר לבעלי מקרקעין שהופקעו ולא תבעו פיצויים מהמדינה בתוך תקופת ההתיישנות – לעשות כן. בעקבות זאת, הוגשו מאות תביעות לפיצויי הפקעה לבתי המשפט המחוזיים, בעיקר במחוזות צפון וחיפה, כאשר עיקר המחלוקת בתביעות אלה נסוב על שיעור דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים מכוח סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות (להלן: דמי החכירה האבודים). בהמשך למתואר, במסגרת ע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל ז"ל (23.7.2019) (להלן: פסק דין איסמעיל) דן בית משפט זה באופן החישוב של דמי החכירה האבודים, ובהמשך לו ניתנו מספר הבהרות בעקבות בקשה לדיון נוסף שהוגשה על פסק הדין (דנ"א 5261/19 עזבון המנוח אסמעיל נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל (25.2.2020). להלן, יחד עם פסק דין איסמעיל: הלכת איסמעיל). על רקע חילוקי הדעות שהתגלעו בערכאות הדיוניות בעניין אופן יישומה של הלכת איסמעיל, הוגשו מאות ערעורים לבית משפט זה. בשנת 2021 אוחדו רובם המוחלט של הערעורים למסגרת ההליך הדיוני המאוחד, ונקבע מתווה משותף לדיון והכרעה בהם. על פי מתווה זה, יוכרעו תחילה השאלות המשותפות לכלל התיקים, ולאחר מכן יידונו הפלוגתאות הפרטניות הרלוונטיות רק לתיק בודד או למספר מצומצם של תיקים (יוער כי מספר קטן של תיקים מתנהל, בשל עיתוי הגשתם ובחירות הצדדים, שלא במסגרת זו). ביום 7.7.2022 ניתן פסק הדין החלקי, בו נפסק כי דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים ייקבעו על בסיס הכפלת השווי המשתנה השנתי של הקרקע לפי שיעורי התשואה הבאים: ביחס לדונם הראשון (שעל פי התכנית המנדטורית RP/50/42 (להלן: התכנית המנדטורית), החלה על מרבית המקרקעין המופקעים, הוקצה למגורים) – 5%; וביחס ליתר החלקה (שיועדה לשימושים חקלאיים לפי התכנית המנדטורית) – 3.25%. בנוסף נקבע כי המדינה תישא בשכר טרחת באי-כוח הנפקעים בשיעור של 15% בתוספת מע"מ, ובהחלטה מיום 26.2.2023 הובהר כי שיעור זה ייגזר מסכום הפיצוי המלא לו זכאים הנפקעים בשל ההפקעה, וכי סכום זה יבוא תחת שכר הטרחה והוצאות המשפט שנפסקו בערכאות הדיוניות לטובת מי מהצדדים (להלן: ההחלטה המשלימה). ביני וביני, ביום 6.2.2023 הורה המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, על קיום דיון נוסף בפסק הדין החלקי שיעסוק בהגדרת התקופה שבגינה ייפסקו דמי החכירה האבודים, וביום 27.12.2023 ניתן פסק הדין בדיון הנוסף, במסגרתו נקבע כי התקופה האמורה תחל במועד נטילת החזקה במקרקעין המופקעים על ידי הרשות המפקיעה ותסתיים במועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית. עוד נקבע, כי במידה והמדינה טרם שילמה לנפקעים את סכום הפיצוי המלא לו הם זכאים, יתווסף לסכום שטרם שולם הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, ממועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית ועד לתשלום מלוא הפיצוי בפועל; וכי במידה והועבר תשלום חלקי – הוא יקוזז בהתאם למועד בו בוצע, על פי האמור בע"א 7351/17 מדינת ישראל נ' אסדי (23.6.2019). בעקבות קביעות אלה, ובהתאם להן, התבקשה המדינה להגיש תחשיבים מעודכנים מטעמה בדבר סכום הפיצוי המעודכן לו זכאים הנפקעים השונים. ביום 15.2.2024 הגישה המדינה את תחשיביה בכלל התיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, כאשר בחודשים שלאחר מכן הגישו חלק מהנפקעים את השגותיהם בעניין, בד בבד עם בקשות מוסכמות למתן פסק דין בחלק לא מבוטל מהתיקים. ביום 6.8.2024 התקיים דיון קדם-ערעור בנוגע להמשך הטיפול בתיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, וכן בתיקים המעוררים שאלות דומות, בהם טרם ניתן פסק דין. בעקבות הדיון, התבקשו הן המדינה והן הנפקעים אשר הגישו ערעורים להודיע האם הם עומדים על ערעורם, ובכלל זה לפרט את הפלוגתאות הפרטניות עליהן הם עומדים גם בשלב הזה, ובנוסף נדרשו הנפקעים שעודם חולקים על תחשיב המדינה המעודכן להגיש עיקרי טיעון קצרים בכתב. ביום 17.11.2024 נערך דיון במחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים, אשר בהמשך לו ניתנה ההחלטה מיום 10.12.2024, בה הוכרעו שלוש סוגיות מרכזיות אשר היו משותפות למרבית הטיעונים שהועלו על ידי באי-כוח הנפקעים: סוגיית ההשבה במקרה של תשלום ביתר על ידי המדינה; סוגיית ניכויים של תשלומי מס שבח שהועברו לרשות המיסים כמקדמה, מסכום הפיצויים ששולם לנפקעים; ואופן ההתחשבות בהוצאות ובשכר הטרחה שנפסקו על ידי הערכאות הדיוניות במסגרת תחשיביה של המדינה. בכך באו המחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים על פתרונן, ולמעשה הוכרעו עיקרי השאלות המשותפות לתיקים הכלולים בהליך הדיוני המאוחד (להלן יכונו מכלול ההכרעות שניתנו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד בשאלות המשותפות, ושעיקרן תוארו לעיל: הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד). כמובהר לעיל, במספר תיקים נותרו פלוגתאות פרטניות, עליהן עמד מי מהצדדים להליך, אשר בחלקן בשלה העת להכריע. כזה הוא הערעור שלפנינו. ההליך בבית המשפט קמא וטענות הצדדים בערעור דנן מסקירת קורות ההליך הדיוני המאוחד, נעבור להצגת העובדות הייחודיות להליך דנן הרלוונטיות לערעור שלפנינו. ביום 7.8.2013 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה נגד המדינה, בה עתרו לקבלת פיצויים בשל הפקעת חלקם במקרקעין (אותם קיבלו בירושה) אשר היו מצויים בשעתו בשטח הכפר נחף, והיו ידועים כחלקות 32, 65 ו-97 בגוש 19145 (להלן: החלקות). ההודעה בעניין הפקעת החלקות, לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, פורסמה ביום 25.10.1962; וביום 2.9.1965 פורסמה הודעה בהתאם לסעיף 19 לפקודת הקרקעות, אשר בהמשך לה נרשמו החלקות על שם המדינה. במהלך ניהול התביעה, הוגשו חוות דעת שמאיות מטעם הצדדים, כאשר חוות דעת המומחה מטעם המשיבים העריכה את שיעור דמי החכירה האבודים על 6% ביחס למלוא שטח החלקות, ואילו חוות דעת המומחה מטעם המדינה הצביעה על שיעור דמי חכירה אבודים בגובה של 5% ביחס למלוא שטח החלקות. ביום 29.9.2014 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר במסגרתו נקבע חלקם של המשיבים בחלקות המופקעות (לאור טענות שהועלו ביחס לזכויותיהם בחלקות), וכן נקבע שיעור דמי החכירה האבודים בגובה של 6% משווי כלל שטח החלקות (להלן: פסק הדין הראשון). על פסק הדין הראשון הוגש ערעור מטעם המדינה וערעור שכנגד מטעם המשיבים (ע"א 7730/14. להלן: הערעור הראשון), וביום 2.6.2016 ניתן פסק דינו הקצר והתמציתי של בית משפט זה, אשר קיבל את הערעורים באופן חלקי (להלן: פסק הדין בערעור הראשון). נפסק, בהתאם להסכמת הצדדים בעניין זה, כי המשיבים יהיו זכאים לפיצוי עבור שטח של 6/7 משטח החלקות, חלף 3/7 שקבע בית המשפט קמא. לצד זאת, התייחס בית המשפט למחלוקת הצדדים בדבר סכום הפיצויים שנקבע בפסק הדין הראשון, ובכלל זה שיעור דמי החכירה האבודים, ופסק כדלהלן: ד. נפתח בקצרה בעניין העקרוני. אין צורך לחדש כל שני וחמישי הלכות בנושא זה. הדרך הראויה היא זו שנקבעה בהלכת דבאח הנזכרת, שם נפסק כי יש לנקוט בדרך של הערכת שווי לפי עסקאות השוואה - זו ראשית וזו אחרית; ועוד נאמר, כי השיטה של ראית דונם ראשון כקרקע מיועד לבניה (לפי הלכת חביב אללה) היא ברירת מחדל. איננו רואים מקרה זה כשונה מכל אחר, ומשרואה לפניו בית המשפט חוות דעת שמאיות סותרות, עליו למנות במקרה מתאים, וכך במקרה דנא, שמאי מטעמו. נטעים: הגישה השמאית צריכה להיות הוגנת ולהתחשב במכלול המשתנים, אך בסיסה הוא כאמור השוואתי, וההשוואה צריכה להיות עם "עסקאות דרך המלך" ולא עם פרשות קצה. במקרה דנא סבורים אנו במכלול כי היה מקום למינוי שמאי מטעם בית המשפט.   ה. אשר לאחוז הפיצוי, אין קדושה ב-5% אך גם לא ב-6%, וגם בכך על השמאי לתת דעתו למכלול הנסיבות.   ו. אנו מחזירים איפוא את התיק לבית המשפט קמא למינוי שמאי מטעמו, שלחוות דעתו יוכלו הצדדים להידרש כפי שיקבע בית המשפט, ובית המשפט יחזור ויפסוק את הדין. פסק דין זה יבוא חלף פסק הדין קמא, ונזכיר כי הזכויות הן ל-6/7 חלקים. אין צו להוצאות בבית משפט זה.      התיק חזר, איפוא, לבית המשפט קמא, ובהתאם לאמור בפסק הדין בערעור הראשון מונה ביום 12.7.2016 השמאי יצחק סיון כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: השמאי סיון). ביום 18.4.2017 הוגשה חוות דעתו של השמאי סיון, אולם לאחר שהלה נחקר על ידי הצדדים והוגשו טיעונים מטעמם – החליט בית המשפט קמא ביום 23.10.2017 שלא לאמץ את חוות דעתו לאור פגמים שנפלו בה, בין השאר, משום שאינה עולה בקנה אחד עם פסקי דין חדשים שיצאו מבית משפט זה (הכוונה לע"א 7060/14 רשות מקרקעי ישראל נ' דבאח (6.12.2016) וע"א 4299/15 אסדי נ' רשות מקרקעי ישראל (8.12.2016) שהטיבו עם הנפקעים בהשוואה לחוות הדעת שהוגשו מטעמם (להלן: הלכות דבאח ואסדי)). בהמשך לכך, ביום 5.11.2017 מונה מומחה אחר מטעם בית המשפט, השמאי יהודה דיין (להלן: השמאי דיין), אולם אף חוות הדעת שהוגשה על ידו נפסלה, בהסכמת הצדדים, וזאת בעקבות פסק דין איסמעיל (ראו החלטה מיום 9.12.2019). מומחה שלישי שמונה על ידי בית המשפט קמא, השמאי מיכאל דמבינסקי, לא השלים את מלאכתו, לאחר שהודיע כי איננו יכול לטפל בתיק בשל עומס מקצועי המוטל עליו, ועל כן מינויו בוטל (ראו החלטה מיום 11.3.2020). לבסוף, ובהסכמת הצדדים, ביום 31.3.2020 מינה בית המשפט קמא כמומחה מטעמו את השמאי איתן שפיצר (להלן: השמאי שפיצר), אשר ביום 13.10.2020 הגיש את חוות דעתו, ולאחר מכן נחקר עליה על ידי הצדדים. בסופו של דבר, ביום 14.3.2021 ניתן פסק דינו הנוסף של בית המשפט קמא (להלן: פסק הדין השני), אשר לעניין ערכי השווי של הדונם הראשון המיועד למגורים אימץ את חוות הדעת של השמאי שפיצר, ולעניין ערכי השווי של יתרת הקרקע, המיועדת לחקלאות, אימץ בחלקה את חוות דעתו של המומחה מטעם המדינה שהוגשה בראשית ההליך (ביחס לשנים 2000-1986) ובחלקה האחר את חוות דעת של השמאי שפיצר (ביחס לשנים 2018-2001; כאשר ביחס לשנים 2021-2019 נקבע כי אלו יהיו בהתאם לערכים של שנת 2018). בכל הנוגע לשיעור דמי החכירה האבודים, בית המשפט קמא הבהיר תחילה כי גדר המחלוקת בין הצדדים היא זו שהוצבה עת ניתן פסק הדין הראשון – 5%, כטענת המדינה בשעתו, או 6%, כטענת המשיבים. בהמשך לכך, קבע כי חוות דעתו של השמאי שפיצר בעניין זה איננה נשענה על נתונים שמאיים כנדרש, ואף על פי כן העמיד את שיעור דמי החכירה האבודים על 6% משווי המקרקעין ביחס למלוא שטח החלקות, כקביעת השמאי שפיצר, אך זאת על בסיס "עובדות שהובאו בתיק זה או נקבעו בתיקים אחרים" (פסקה 27 לפסק הדין השני). ביום 23.5.2021 הגישה המדינה ערעור על פסק הדין השני – הוא הערעור שלפנינו – אשר הופנה, בעיקרו של דבר, כלפי קביעותיו של בית המשפט קמא לעניין שיעור דמי החכירה האבודים, כמו גם קביעתו כי המדינה מנועה מלשנות מעמדתה המקורית בעניין זה, וכן כלפי שתי החלטות ביניים שניתנו על ידי בית המשפט קמא במסגרתן נדחו בקשות המדינה להגיש חוות דעת שמאיות עדכניות מטעמה לאור פסקי דין חדשים שיצאו מבית משפט זה. ביום 7.7.2022 ניתן כאמור פסק הדין החלקי, בו נקבע, בין היתר, כיצד יש לחשב את שיעור דמי החכירה האבודים, וכן נפסק שיעור שכר הטרחה המגיע למשיבים. במובן זה, אם כן, הטענות שהעלתה המדינה בערעורה – הוכרעו. בהתאם לקביעות בפסק הדין החלקי, ביום 12.9.2022 הגישה המדינה תחשיב מטעמה, על פיו התברר כי שולם למשיבים פיצוי ביתר, ועל כן הם נדרשים להשיב למדינה סכום של 228,108 ש"ח. כמתואר לעיל, לאחר פסק הדין החלקי ניתנו ההחלטה המשלימה ופסק הדין בדיון הנוסף, ובהתאם לקביעות בהם הגישה המדינה ביום 15.2.2024 תחשיב מעודכן מטעמה, ולפיו על המשיבים להשיב למדינה סכום העומד, נכון ליום עריכת התחשיב, על סך של 67,117 ש"ח (להלן: תחשיב המדינה המעודכן). בתגובתם מיום 17.3.2024, הודיעו המשיבים כי הם עומדים על פלוגתאות פרטניות מצדם, שעניינן, בעיקרם של דברים, כי אין להחיל על המקרה דנן את הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד, וזאת מחמת שניים: ראשית, כי ההפקעה דנן נעשתה לצורך הקמת העיר כרמיאל – תכנון שהיה ידוע בעת ביצוע ההפקעה – ועל כן, יש לראות בכלל שטח החלקות כמקרקעין המיועד לתעשייה או לבנייה, וככזה יש לשלם בגין הפקעת החלקות דמי חכירה אבודים בשיעור של לפחות 5%, אם לא למעלה מכך. שנית, כי בעת שהוחזר התיק לבית המשפט קמא, בעקבות פסק הדין בערעור הראשון, לב המחלוקת בין הצדדים בעניין שיעור דמי החכירה האבודים נע בין שיעור של 5%, כפי שטענה המדינה בשעתו, לבין שיעור של 6%, כטענת המשיבים, ומשכך – המדינה אינה רשאית לסטות מעמדתה זו, וכך קבע גם בית המשפט קמא בפסק הדין השני. לבסוף, טענו המשיבים כי הם זכאים לשכר טרחה והוצאות משפט בשיעור גבוה מהשיעור שנקבע בפסק הדין החלקי וההחלטה המשלימה, נוכח השתלשלות העניינים בתיק דנן (ובכלל זה ניהול שני הליכי ערעור בפני בית משפט זה), אשר הייתה כרוכה בעלויות גבוהות יותר. בעקבות ההחלטה מיום 7.8.2024, ביום 8.9.2024 הודיעו המשיבים כי הם עודם עומדים על טענותיהם בפלוגתאות הפרטניות מצדם. בתוך כך, חזרו המשיבים על טענתם כי החלקות שהופקעו הן בעלות פוטנציאל שונה מהמקרקעין שנדונו תחת ההליך הדיוני המאוחד, וזאת בשים לב למיקומן ולעובדה כי יועדו להקמת העיר כרמיאל שתכנונה קדם לביצוע ההפקעה. עוד טענו המשיבים כי מאחר שהמדינה שילמה את הסכום שנפסק בפסק הדין הראשון; בהינתן שעמדת המדינה בערעור הראשון הייתה כי יש להעמיד את שיעור דמי החכירה האבודים על 5%; ובשים לב לגדר המחלוקת בין הצדדים, כפי שהתווה בית משפט זה בפסק הדין בערעור הראשון, עת השיב את הדיון לבית המשפט קמא, וכפי שקבע בית המשפט קמא בפסק הדין השני – אין המדינה יכולה במסגרת הערעור דנן לסטות מהעמדה שהציגה בערעור הראשון, בין אם בשל קיומו של השתק שיפוטי ובין משום שהדבר עולה לכדי התנהלות בחוסר תום לב. כן חזרו המשיבים על טענתם כי יש לפסוק להם שכר טרחה והוצאות משפט בשיעור גבוה מהשיעור שנקבע בפסק הדין החלקי וההחלטה המשלימה, וזאת בשים להוצאות המשפטיות שהוצאו במסגרת הטענות הפרטניות. בנוסף על האמור, טענו המשיבים גם נגד תחשיב המדינה המעודכן, ובכלל זה כי המדינה מנועה מלטעון להשבת הפיצוי ששולם ביתר; כי אין לזקוף על חשבון דמי החכירה האבודים את שכר הטרחה והוצאות המשפט ששולמו בערכאה קמא; וכי לא הופחת מסכום ההחזר סכום המקדמה ששולם בעבר בגין מס שבח. לבסוף יצוין כי על טענותיהם האמורות חזרו המשיבים גם בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמם ביום 31.10.2024 (בעניין תחשיב המדינה המעודכן) וביום 14.11.2024 (בעניין הפלוגתאות הפרטניות). ביום 14.10.2024 הגישה המדינה בקשה להוצאת הודעת המשיבים מיום 8.9.2024 מתיק בית המשפט, היות שבהליך זה לא הוגש ערעור מטעם המשיבים ועל כן, לטענתה, אין הם רשאים להעלות פלוגתאות פרטניות מצדם. על בקשה זו חזרה המדינה גם ביום 28.11.2024. ביום 1.12.2024 התבקשה המדינה להתייחס לטענות המשיבים בפלוגתאות הפרטניות, וביום 8.12.2024 הגישה המדינה את עיקרי הטיעון מטעמה, במסגרתם טענה כי אין לקבל את טענות המשיבים בדבר פוטנציאל החלקות, ממצבור טעמים: אי הגשת ערעור מצדם; הרחבת חזית אסורה; אי הצגת חוות דעת שמאית כלשהי שתבסס את טענותיהם; ומשום שעל פי ההלכה הפסוקה אין להתחשב בהשפעתן של תוכניות הכרוכות בעצם ההפקעה, ואף לא בהשפעתן של תוכנית שטרם אושרו וטרם הופקדו בעת ההפקעה. אשר להיקף המחלוקת בין הצדדים לאור פסק הדין בערעור הראשון, טוענת המדינה כי משהחזירה ערכאת הערעור את התיק לערכאה הדיונית לצורך הכרעה בסוגיית שיעור דמי החכירה האבודים – לגביה הוגש, בין השאר, הערעור הראשון מטעם המדינה – הרי שהמדינה רשאית להעלות טענות נגד שיעור דמי החכירה האבודים, גם אם טענות אלו שונות מהטענות שטענה בראשית הדרך. כן מבהירה המדינה כי לשיטתה, לא ניתן ללמוד מהאמור בפסק הדין בערעור הראשון כל צמצום או הגבלה של גדר המחלוקת בין הצדדים באופן לו טוענים המשיבים. כמו כן, המדינה גורסת כי הטענה לעניין השתק שיפוטי, עקב השינוי בעמדתה בעניין שיעור דמי החכירה האבודים, הועלתה במסגרת ההליך הדיוני המאוחד ונדחתה בפסק הדין החלקי. ביני וביני, ביום 15.10.2024 הודיעה המדינה כי אין לה פלוגתאות פרטניות הדורשות הכרעה, ולכן ביקשה כי יינתן לתחשיב המדינה המעודכן תוקף של פסק דין. ביום 17.11.2024 התקיים דיון קדם-ערעור שעסק במחלוקות הנוגעות לתחשיב המדינה המעודכן, והן הוכרעו בהחלטתנו מיום 10.12.2024. משכך, טענות המשיבים בעניין זה באו לכדי מענה. ביום 15.12.2024 התקיים דיון קדם-ערעור נוסף, אשר בסופו הודיע בא-כוח המשיבים כי ימקד את טענותיו במחלוקות הפרטניות בתיק זה אך באפשרות של המדינה לטעון לשיעור דמי חכירה אבודים הנמוך מ-5% (להלן: המחלוקות שנותרו). ביום 12.2.2025 התקיים עוד דיון קדם-ערעור, אשר עסק במחלוקות שנותרו. במהלך הדיון שב בא-כוח המשיבים על עיקרי טענותיהם ולבסוף הודיע כי הם עומדים על מתן פסק דין המכריע לגופן של המחלוקות שנותרו. עוד יצוין, כי בהמשך להחלטה מיום 10.12.2024 הגישה המדינה ביום 30.6.2025 תחשיב מתוקן, אשר על פיו נדרשו המשיבים להשיב למדינה סך כולל של 60,242 ש"ח (לפני יישום מתווה ההנחות) (להלן: תחשיב המדינה המתוקן). בהתאם, למשיבים ניתנה האפשרות להגיש את השגותיהם על תחשיב המדינה המתוקן, וביום 5.8.2025 עשו כן. במסגרת הודעתם, חזרו המשיבים על טענותיהם במחלוקות שנותרו להכרעה, והוסיפו כי מאחר שסכום הפיצוי ששולם על פי פסק הדין הראשון נוגע אך למחצית משטח החלקות (3/7, בה הוכרה בשעתו זכויות המשיבים), אין לזקוף סכום זה, במסגרת תחשיב המדינה המתוקן, על חשבון יתר שטח החלקות שבו הוכרו זכויות המשיבים לאחר מכן (3/7 נוספים, במסגרת פסק הדין בערעור הראשון). בהתאם, נטען כי ביחס ליתרת החלקות יש לחשב את מלוא דמי החכירה האבודים עד למועד מתן פסק הדין השני. בהמשך לכך, הציגו המשיבים שלוש חלופות אפשריות לעריכת התחשיב: האחת, חישוב לפי שיעור דמי חכירה אבודים של 5% ביחס לכלל שטח החלקות, בהתאם לעמדת המדינה בערעור הראשון, כאשר החישוב ביחס לחצי משטח החלקות ייעשה עד ליום מתן פסק הדין הראשון וביחס לחצי השני יחושב עד ליום מתן פסק הדין השני; השנייה, ביחס למחצית משטח החלקות ייקבע שיעור דמי חכירה אבודים של 5%, ואילו ביחס למחצית השנייה ייערך חישוב לפי שיעור דמי החכירה האבודים שנקבעו בפסק הדין החלקי שניתן תחת ההליך הדיוני המאוחד, תוך ביצוע חישוב נפרד ביחס לתקופה בגינה יש לפסוק דמי חכירה אבודים בין שטחי החלקות כאמור בחלופה הראשונה; והשלישית, חישוב כלל שטח החלקות לפי שיעורי דמי החכירה האבודים שנקבעו בפסק הדין החלקי תחת ההליך הדיוני המאוחד, תוך הבחנה בין חלקי השטח לעניין הגדרת התקופה כאמור. בנוסף לחלופות אלו, וכטענות חלופיות, טענו המשיבים כי ככל שיתקבל תחשיב המדינה המתוקן, יש לפסוק לטובתם הוצאות משפט בסכום שלא ייפחת מסכום ההשבה הנדרש, ולחלופין לקבוע כי סכום ההשבה ישולם על ידי בא-כוח המשיבים, שכן המשיבים העבירו לידיו את סכום ההוצאות שנפסק לטובתם בשעתו. בתגובתה להשגות המשיבים, שהוגשה ביום 17.9.2025, דחתה המדינה מכל וכל את טענותיהם, בין משום שמדובר בטענות שכבר נדונו ונדחו ובין משום שמדובר בטענות חדשות שהיה נדרש להעלותן קודם לכן. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים על יסוד החומר שבכתב ושמעתי את טענותיהם בישיבת קדם-הערעור מיום 12.2.2025, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכות לפי תקנות 138(א)(3) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקסד"א החדשות), ולהכריע בסוגיות שנותרו על יסוד החומר בכתב והטיעונים שהושמעו בקדם-הערעור. כפי שאסביר כעת, סבורני כי יש לדחות את טענת המשיבים נגד הפעלת הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד בעניינם, וכנגזר מכך, ליתן תוקף של פסק דין לתחשיב המדינה המתוקן. כמתואר לעיל, בעת הזו המשיבים מעלים שתי טענות מרכזיות המצדיקות, לשיטתם, שלא להפעיל את הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד בעניינם: האחת, כי גדר המחלוקת בין הצדדים, כפי שעוצבה על ידי בית משפט זה בפסק הדין בערעור הראשון ובפסק דינו השני של בית המשפט קמא, לא התירה למדינה לשנות מהעמדה שהציגה בערעור הראשון; השנייה, כי ממילא המדינה מושתקת מלטעון לשיעור דמי חכירה אבודים שונה מזה שטענה לו בראשית ההליך ועל בסיסו שילמה את סכום הפיצוי שנפסק לטובת המשיבים בפסק הדין הראשון. לא מצאתי כי יש בטענות אלו ממש. בכל הנוגע לטענה הראשונה, כידוע, ערכאת הערעור רשאית, בין כלל סמכויותיה, להורות על החזרת הדיון בתיק לפתחה של הערכאה הדיונית שדנה בו בתחילה לשם בחינה והתייחסות נוספת מצידה (ראו תקנות 455 ו-462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקסד"א הישנות); תקנה 146 לתקסד"א החדשות). זאת, למשל, לשם קבלתן ובחינתן של ראיות נוספות, או במקרים בהם פסק הדין איננו בהיר או מנומק דיו. בכלל זה, החזרת דיון כאמור יכולה להתמצות בהשלמה ספציפית או בתוספת הבהרה נקודתית, הנוגעת לעניין מסוים שנדון על ידי הערכאה הדיונית (או שלא נדון); אך החזרת הדיון עשויה לכלול הידרשות מחודשת לסוגיה שעל הפרק, ואף לתביעה בכללותה (ראו והשוו ע"א 3634/20 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' קידישמן, פסקאות 35-32 (26.7.2022)), ובמקרים מסוימים אף להביא לכתיבה מחדש של פסק הדין כולו (ראו, למשל, ע"א 377/81 נבואני נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (4) 726 (1983). להתייחסות רחבה יותר לסוגיית החזרת תיק לערכאה הדיונית, ראו ע"א 1910/07 מרשי נ' קרן קיימת לישראל, פסקה 10 (29.12.2008); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 326-325 (מהדורה שלישית, 2012); גבריאל הלוי תורת הדיון האזרחי כרך ד 280-278 (2019)). עוד יש לציין, כי הדברים האמורים אינם תלויים בזהות הגורם שהגיש את הערעור, אשר הוביל להחזרת הדיון לערכאה הדיונית. כך, כאשר ערכאת הערעור מורה על השבת הדיון לערכאה הדיונית, בין אם היא תוחמת אותה לבירור עניין מסוים ובין אם לאו, הרי שהערכאה הדיונית עשויה להגיע, כאמור, לתוצאה שונה מזו שהגיעה אליה במקור – לעיתים לטובת הגורם שערער על פסק הדין שניתן על ידי הערכאה הדיונית, ולעיתים לטובת הגורם שלא ערער – ומבלי שיהיה קושי בדבר (כן ראו תקנה 146(ב) לתקסד"א החדשות: "בית המשפט רשאי להשתמש בסמכויות אלה אף אם הערעור נוגע רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בהן לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור". כן ראו סיפא תקנה 462 לתקסד"א הישנות). בענייננו, כזכור, הן המדינה והן המשיבים ערערו על פסק הדין הראשון בכל הנוגע לסכום הפיצוי, ובכלל זה דמי החכירה האבודים. בסופו של הדיון במעמד הצדדים, הוציא בית משפט זה את פסק הדין בערעור הראשון, ובו קבע כי בנסיבות העניין, ובהינתן שחוות הדעת שהובאו על ידי הצדדים סותרות זו את זו, יש מקום להורות במקרה דנן על מינוי מומחה מטעם בית המשפט. לפיכך, נפסק, בזו הלשון: "אנו מחזירים איפוא את התיק לבית המשפט קמא למינוי שמאי מטעמו, שלחוות דעתו יוכלו הצדדים להידרש כפי שיקבע בית המשפט, ובית המשפט יחזור ויפסוק את הדין" (פסקה ו' לפסק הדין בערעור הראשון). מלשון הדברים עולה כי בית משפט זה החזיר את הדיון בתיק לבית המשפט קמא לא על מנת שייערך דיון בסוגיה ספציפית – האם יש לפסוק דמי חכירה אבודים בשיעור של 5% (כעמדת המדינה בשעתו) או של 6% (כעמדת המשיבים), כפי שמבקשים המשיבים לטעון – אלא ההנחיה שניתנה לבית המשפט קמא הייתה כללית למדי, ועסקה באופן רחב בחישוב פיצויי ההפקעה להם זכאים המשיבים, לאור חוות הדעת של המומחה שימונה מטעם בית המשפט. בית משפט זה אף הוסיף והבהיר כי "אין קדושה ב-5% אך גם לא ב-6%, וגם בכך על השמאי לתת דעתו למכלול הנסיבות" (פסקה ה' לפסק הדין בערעור הראשון). אף עיון בהשתלשלות העניינים בהליך לאחר מתן פסק הדין בערעור הראשון מלמד כי זו הייתה גם הבנתם של המשיבים. כך, ביום 26.6.2016 ביקשו המשיבים להעביר לידי המומחה שימונה על ידי בית המשפט שתי חוות דעת באשר לפוטנציאל החלקות, תוך שציינו כי "נזכיר כי בימ"ש נכבד זה בפסק דינו בתיק זה, קבע כי [המשיבים] לא תמכו את טענותיהם בעניין [...] בחוות דעת מתאימה [...], ואולם משהוחזר הדיון לבימ"ש נכבד זה על ידי ביהמ"ש העליון, תוך הנחייה כי השמאי שימונה על ידי ביהמ"ש, צריך לקחת בחשבון את מכלול המשתנים, יש לבקש את התייחסותו לטענות [המשיבים] לגבי המשתנים שצריכים להילקח בחשבון, לצורך הערכת דמי החכירה האבודים, מה גם וכאמור [...] המדינה הגישה מטעמה חוות דעת נגדיות, ואותן תוכל להציג בפני השמאי שימונה" (סעיף 5 להודעת המשיבים). ביום 24.7.2016 הוגשה בקשה נוספת לצירוף חוות דעת מטעם המשיבים, הפעם כזו שנערכה על ידי המדינה והוגשה בהליכים אחרים, ובמסגרת התייחסות המשיבים לטענות המדינה, הללו הוסיפו וטענו כי "השאלה העיקרית הנמצאת בחזית הדיון, הינה הפוטנציאל הכללי של המקרקעין נשוא ענייננו, והשפעתו על השווי המשתנה מדי שנה, לצורך גזירת דמי החכירה האבודים לשנים הרלוונטיות" וכי "לטעמנו, כל צד רשאי להסב את תשומת לבו של השמאי מטעם ביהמ"ש, לכל הליך תכנוני רלוונטי, אף אם הוא לא היה ער אליו בעת הכנת חוות הדעת מטעמו" (סעיפים 8 ו-12 לתגובת המשיבים מיום 29.8.2016; ההדגשה הושמטה). בהמשך, הגישו המשיבים והמדינה בקשות למתן הוראות למומחה מטעם בית המשפט לאור הלכות דבאח ואסדי שניתנו בסמוך – המשיבים ביקשו כי בית המשפט יורה למומחה מטעמו להתייחס להלכות אלה (ראו בקשת המשיבים מיום 11.12.2016); ואילו המדינה ביקשה כי יורה על התעלמות מהלכות אלה, ולחילופין יאפשר לה להגיש חוות דעת שמאית מעודכנת מטעמה לאור ההלכות האמורות (ראו בקשת המדינה מיום 1.2.2017). בית המשפט קמא אומנם דחה את הבקשות הללו מיד עם הגשתן, אך זאת תוך שהבהיר כי "המומחה יתייחס לכל מה שיש להתייחס אליו לפי שיקול דעתו" (החלטה בבקשת המשיבים מיום 11.12.2016) ו-"השמאי מונה לתת חוות דעתו בשאלה שבמחלוקת בין הצדדים, שהיא גובה הפיצויים המגיעים למשיבים בגין הפקעת מקרקעין. מחלוקת זו לא השתנתה, ועדיין על השמאי ליתן חוות דעתו בדבר גובה הפיצויים המגיעים, לפי הדין העדכני [...]" (החלטה בבקשת המדינה מיום 1.2.2017). בהמשך לכך, עמדת המדינה העדכנית הוצגה לראשונה בחוות דעתו של השמאי דיין (ראו סעיף 7.1 לחוות הדעת שהוגשה ביום 12.9.2018), וכאשר ביום 27.11.2018 התקיים דיון במעמד הצדדים על חוות דעתו של השמאי דיין, המשיבים לא השיגו על עמדת המדינה העדכנית, ובהתאם בית המשפט קמא לא התייחס לשינוי זה (ראו בפרט פרוטוקול דיון בבית המשפט קמא, בעמ' 3); וכך היה גם בעת שנחקר השמאי דיין על חוות דעתו ובסיכומי המשיבים שהוגשו לאחר מכן (מיום 4.2.2019), לרבות סיכומי התשובה שהללו הגישו, ברשות בית המשפט, ביום 24.3.2019 (ויוער, סיכומי התשובה הוגשו לאור בקשת המשיבים להתייחס לסוגיה מסוימת שלגביה נטען כי לא הועלתה קודם לכן, אך לא היה מדובר בשינוי בעמדת המדינה לעניין שיעור דמי החכירה האבודים אשר הובאה בהרחבה גם במסגרת סיכומי המדינה שהוגשו ביום 5.3.2019 (ראו סעיפים 98-75)). הלכה למעשה, רק ביום 9.7.2019, עת התקיים דיון במעמד הצדדים בעניין משמעותו של פסק דין איסמעיל על התביעה דנן, לרבות לעניין שיעור דמי החכירה האבודים, העלו המשיבים לראשונה טענות בעניין עמדתה העדכנית של המדינה, והתייחסו לכך בכתב במסגרת סיכומיהם שהוגשו לאחר מכן, בהם טענו כי המדינה מושתקת מלטעון לשיעור דמי חכירה אבודים השונה מ-5%, כפי עמדתה בראשית ההליך (סעיפים 18-2 לסיכומים מיום 11.10.2019); ועל כך חזרו גם בסיכומיהם מיום 15.1.2021 לאחר שהוגשה חוות דעתו של השמאי שפיצר (ראו בסעיפים 44-28). אמת הדבר, בפסק הדין השני הבהיר בית המשפט קמא כי גדר המחלוקת בין הצדדים היא האם יש לחשב את דמי החכירה האבודים על פי שיעור של 5%, כטענת המדינה בראשית ההליך, או לפי שיעור של 6%, כטענת המשיבים, וכי אין לקבל את עמדת המדינה העדכנית בעניין זה "משום שאין בתיק זה שום חוות דעת מטעם [המדינה] או מטעם מומחה בית המשפט הקובעת שיעורים אלה [1.5% לייעוד חקלאי ו-2.5% לייעוד מגורים], אף ששמאי [המדינה] טען כך בפני מומחה בית המשפט" (פסקה 12 לפסק הדין השני). ואולם, נוכח השתלשלות הענייניים המתוארת לעיל סבורני כי בית המשפט קמא נפל לידי שגגה. לא רק שהנחייתו של בית משפט זה בפסק הדין בערעור הראשון הייתה כללית ורחבה, אלא שלאורך הדרך הובהר כי השמאים שמונו מטעם בית המשפט יפעלו לפי "הכללים העדכניים בנושא זה, כולל פסיקתו האחרונה של בית המשפט" (מתוך ההחלטה מיום 19.1.2017), ואף הותר לצדדים להביא טיעונים וראיות בעקבות פסיקות אלה, שלא נטענו קודם לכן; וכשם שהמשיבים פעלו באופן הזה, עת דובר בפסקי דין שסברו כי פועלים לטובתם, כך אינני רואה בסיס להתנגדותם להתיר למדינה לפעול באותו האופן (ויש לזכור כי עמדת המדינה שהתנגדה לכך שיותר למשיבים להתבסס על הלכות דבאח ואסדי נדחתה). ממילא, המדינה הייתה רשאית להשיג במסגרת הערעור דנן על קביעת בית המשפט קמא שדחתה את עמדתה העדכנית. בהינתן האמור, נותרנו עם טענתם השנייה של המשיבים, ולפיה המדינה לא יכולה לשנות מהעמדה המקורית שהציגה בראשית ההליך ועל בסיסה שילמה את סכום הפיצוי שנפסק לטובת המשיבים בפסק הדין הראשון, מחמת השתק ומניעות. אפס, לטענה זו נדרשנו בהרחבה במסגרת פסק הדין החלקי, אשר ניתן בהליך הדיוני המאוחד – ודחינו אותה. כפי שצוין בפסק הדין החלקי, השינוי בעמדת המדינה נעשה מאחר שהתברר לה כי עמדתה המקורית בטעות יסודה, וכי היא מביאה לתשלום סכומים העולים משמעותית על פיצויי ההפקעה להם זכאים הנפקעים על פי דין. בהמשך לכך, נקבע כי יש לראות בשינוי זה משום שינוי מדיניות, ביחס אליו "מקובלת ההלכה לפיה אין רשות מנהלית כבולה למדיניותה, לא כל שכן כאשר המדובר במדיניות שגויה" (פסקה 43 לפסק הדין החלקי). עם זאת, הודגש כי מדיניות העבר של המדינה מחייבת, לכל הפחות, להטיל עליה את הנטל הראשוני להצדיק את השינוי שחל בה. כך, היה על המדינה להראות כי המדיניות שהציגה שיקפה הבנה שגויה של הדין או של המציאות הכלכלית-שמאית (פסקה 45 לפסק הדין החלקי). בהתאם לכך, נקבע כי המדינה לא הציגה בסיס נתונים עובדתי המצדיק סטייה ממדיניות העבר ביחס לדונם הראשון, ולכן בנוגע אליו אומץ שיעור של 5%, בהתאם לעמדתה בעבר (פסקאות 63-62 לפסק הדין החלקי); לעומת זאת, ביחס ליתרת המקרקעין נקבע כי המדינה עמדה בנטל האמור, ולכן היא רשאית לסטות מהעמדה שהציגה, אך עמדתה לא התקבלה במלואה, אלא שיעור דמי החכירה האבודים ביחס לחלק זה של המקרקעין הועמד על 3.25%, המהווה מיצוע של עמדות הצדדים בנדון (פסקאות 69-66 לפסק הדין החלקי). ויודגש כי הנשיאה אסתר חיות הוסיפה והרחיבה לעניין האפשרות לכבול את המדינה לעמדתה המקורית לאור כלל ההשתק השיפוטי, אך דחתה אותה משום שסברה כי בנסיבות העניין לא התקיימו התנאים להחיל כלל זה. זאת ועוד, על קביעות אלה הוגשה בקשה לדיון נוסף, אך המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, לא ראה הצדקה להיעתר לה בסוגיה זו. לפיכך, אף טענות המשיבים בעניין זה לא יכולות לסייע בידם. כמו כן, בכל הנוגע לטענות המשיבים לפסיקת הוצאות ושכר טרחה בשיעור גבוה יותר מזה שנפסק בפסק הדין החלקי ובהחלטה המשלימה, סבורני כי אין מקום להיעתר להן, וזאת הן מטעמים דומים לאלו שצוינו בהחלטתנו מיום 10.12.2024, והן בשים לב לכך שטענות המשיבים במחלוקות הפרטניות נדחות כעת במלואן. לבסוף, ובהתייחס להשגות שהעלו המשיבים נגד תחשיב המדינה המתוקן, הרי שנוכח האמור לעיל אין לקבל את טענות המשיבים לפסיקת דמי חכירה אבודים בגובה 5%, לא ביחס לכלל שטח החלקות ולא ביחס למחציתו, כמוצע בחלופות הראשונה והשנייה. באשר לטענה לפיה יש לערוך חישוב נפרד ביחס לתקופה בגינה יש לפסוק דמי חכירה אבודים בין שטחי החלקות, גם דינה להידחות. בעניין זה מקובלת עליי עמדת המדינה כי אין מקום להבחין בין מקרים שבהם שולם פיצוי חלקי בעקבות מחלוקת בין הצדדים על גובה הפיצוי לבין מקרים בהם שולם פיצוי חלקי בעקבות מחלוקת על היקף הזכויות באותם מקרקעין מושא ההליך. אם תאמר אחרת, לא רק שייווצר מצב אבסורדי ואנומלי, אלא שבעל המקרקעין יימצא כמי שמתעשר על חשבון הרשות שלא כדין, והמקרה שבפנינו יוכיח: בגין מחצית מזכויותיהם, המשיבים יידרשו להשיב כספים ששולמו ביתר בתוספת ריבית והצמדה בלבד; ואילו בגין המחצית השנייה, תידרש המדינה לשלם את מלוא סכום הפיצוי עד למתן פסק הדין השני, הנושא שיעור תשואה משנה לשנה העולה בשוויו מתוספת הריבית וההצמדה בא יישאו המשיבים, ובהתעלם מהעובדה שהאחרונים החזיקו בתקופה זו בכספים מהמדינה. עם תוצאה זו לא ניתן להסכין. עוד יש לדחות את טענת המשיבים לפיה יש לפסוק הוצאות משפט בסכום שיאיין את חובת ההשבה המוטלת עליהם, משזו הועלתה בעלמא וללא כל נימוק; ואף לא ראיתי מקום להיעתר לטענתם החלופית של המשיבים, לקבוע כי סכום ההשבה ישולם על ידי בא-כוחם. ברי כי בעל דין ובא-כוחו רשאים להסכים ביניהם באשר לגורם אשר יישא בתשלום סכום ההשבה, אך כשם שהוצאות משפט ושכר טרחה אינם נפסקים במישרין לטובת בא-הכוח, אלא לטובת בעל הדין אותו הוא מייצג (ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח(2) 120, 128 (1964); רע"א 6172/06 נורדיה – מושב שיתופי של חיילים משוחררים בע"מ נ' חזן (31.8.2010)), כך גם אין להורות על חיוב בא הכוח במישרין בהשבת סכומים שנפסקו לחובת בעל הדין אותו הוא מייצג, הגם שמקור החובה הוא בתשלום ששולם לבעל הדין ביתר והועבר, על פי הנטען, לידי בא-הכוח. סוף דבר: משראינו לנכון לדחות את טענות המשיבים, ובהינתן שתחשיב המדינה המתוקן נעשה בהתאם לקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד ולא מצאנו ממש בטענות המשיבים בעניין זה – ניתן בזאת תוקף של פסק דין לתחשיב המדינה המתוקן. המשיבים, בין אם בעצמם ובין אם באמצעות בא-כוחם, ישיבו למדינה את הסכומים ששולמו ביתר כמפורט בתחשיב המדינה המתוקן. לפנים משורת הדין, בשל העיכוב המסוים שחל במתן פסק דין זה, המועד הקובע לעניין סעיף 33 להחלטה מיום 10.12.2024 יהיה יום 31.12.2025. לאחר ביצוע האמור, לא תהא למדינה טענה או דרישה כלשהי כלפי המשיבים בגין התשלומים ששילמה להם ביתר. בכך מתמצים הדיונים בערעור זה, כאשר פסק דין זה יבוא במקום פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבים יישאו בהוצאות לטובת המדינה בסך של 10,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ט בחשון התשפ"ו (‏10.11.2025). יצחק עמית נשיא דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט