יששכר אלוני נ. זנד טל מכוני תערובת בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3553/00 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא (בדימ.) ש' לוין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערערים: 1. יששכר אלוני 2. רחל אלוני נגד המשיבים: 1. זנד טל מכוני תערובת בע"מ 2. עמוס לוזון - עו"ד כונס נכסים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 3.4.2000 בה"פ 260/99 שניתן על ידי כבוד השופט ח' האשם בשם המערערים: עו"ד רפאלה שפריר בשם המשיבים: עו"ד דורון עצמון פסק-דין המשנה לנשיא (בדימ.) ש' לוין: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר דחה שתי המרצות פתיחה שהגישו המערערים, ונדונו במאוחד. האחת, למתן סעד הצהרתי שיקבע כי מכסת החלב שהוקצתה למערערים איננה נכס הניתן לעיקול. האחרת, למתן סעד הצהרתי שיקבע כי מחצית ממכסת ייצור החלב הנ"ל היא של המערערת מס' 2 (להלן - המערערת), ולפיכך לא ניתן לעקל לפחות חלק זה של המכסה. 2. המערערים הם זוג נשוי, תושביו וחבריו של המושב מדרך עוז. למערערים רפת פרות, בה הם עוסקים בייצור חלב, ועליה פרנסתם. כמות החלב שרשאים המערערים לייצר מוגבלת על ידי מכסה, שהוקצתה להם (כמו לכל יצרן חלב אחר בתחומי המדינה) על פי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (יצור חלב), תשכ"ז-1967 (להלן - צו החלב), שהוצא לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957. ההקצאה נעשתה על ידי "המנהל", שהוא גוף הממונה על ידי שר החקלאות על פי סעיף 1 לצו החלב. ביום 12.9.96 ניתן נגד המערער מס' 1 (להלן - המערער) בבית המשפט השלום בתל אביב, על-פי צד אחד, פסק-דין לטובת המשיבה מס' 1 (להלן - המשיבה), ובו חויב המערער לשלם למשיבה סך של 98,569 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, וזאת בגין חוב שהמערער חב למשיבה עבור אספקת מספוא לפרות. משלא שילם המערער את חובו, נפתח נגדו תיק הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב. 3. בגדר חוק ההוצאה לפועל ביקשה המשיבה לעקל את מכסת ייצור החלב של המערער, וראש ההוצאה לפועל נענה לבקשה והורה על העיקול המבוקש. משביקשה המשיבה לממש את העיקול, נתקלה בקושי, שכן על פי סעיף 4א לצו החלב לא ניתן להעביר מכסת חלב לאחר, ללא היתר בכתב מאת המנהל. המנהל פרסם הנחיות בעניין "ניוד מכסות חלב בקר", לפיהן ניתן להעביר מכסת חלב לאחר באמצעות המנהל בלבד. התנאי שנקבע לכך הוא שהיצרן ימסור הודעה בכתב למנהל על החלטתו לפרוש מיצור חלב, "וזאת לאחר מילוי תנאי המנהל". לפיכך, ובמסגרת תיק של איחוד תיקים שהתנהל נגד המערער, ביקשה המשיבה כי ימונה למערער כונס נכסים למכסת החלב (המשיב 2), וכי כונס הנכסים יחתום בשם המערער על הסכמתו ל"ניוד המכסה", קרי, למכירתה. ראש ההוצאה לפועל אכן מינה כונס נכסים כמבוקש, וקבע כי סמכויותיו יהיו על פי החוק והתקנות. בהחלטתו הוא לא התייחס לסמכות המפורשת שנתבקשה - לחתום בשם המערער על הסכמה לניוד המכסה. המערער ביקש בתגובה כי הליך הכינוס על המכסה יבוטל, אך ראש ההוצאה לפועל דחה את בקשתו. באותו מעמד (ביום 4.3.99) הוסכם בין בעלי הדין, באישור ראש ההוצאה לפועל, כי הליכי כינוס הנכסים נגד המערער יעוכבו ב-40 יום. זאת כדי לאפשר למערער לבקש מבית המשפט עיכוב הליכים בתיק ההוצאה לפועל שנפתח נגדו על ידי המשיבה. הוסכם כי אם בסיומם של 40 הימים האמורים לא יינתן הצו המבוקש, יימשכו ההליכים, ולמערער לא תהיה כל טענה לגבי הליך הכינוס. 4. המערער לא הגיש בקשה לעיכוב הליכים כפי שטען שבכוונתו לעשות. ביום 31.5.99 הגישה המערערת בקשה לבית המשפט המחוזי בנצרת למתן פסק-דין הצהרתי, הקובע כי מחצית מכסת החלב לשנת 1998 שייכת לה, ולכן לא ניתן למכרה, לפדותה או לממשה לשם כיסוי חובותיו של המערער. ביום 24.8.99 הגישו המערערים יחדיו בקשה למתן פסק-דין הצהרתי נוסף, שיצהיר כי מכסת החלב אינה ניתנת לעיקול או למימוש בלשכת ההוצאה לפועל, וזאת משום שמכסת החלב הינה רשיון אישי, שאינו ניתן לעיקול. בית המשפט המחוזי דן בשתי התובענות במאוחד ודחה את שתיהן. בפסק דינו קבע השופט (ח' האשם), כי דין תובענת המערערים להצהיר על הנכס כנכס שאינו ניתן לעיקול להידחות, הן על הסף והן לעיצומה; על הסף - משום שנוכח ההליכים הקודמים שפורטו לעיל, הגשת התביעה לבית המשפט כמוה כנסיון תקיפה עקיפה של החלטותיו של ראש ההוצאה לפועל, ואין לאפשר תקיפה כאמור. בית המשפט אף ציין בפסק-דינו כי אין להתעלם מהסכמתו של המערער עצמו להליכי הכינוס - ונוכח הסכמה זו הוא מנוע מלחזור ולתקוף את ההליכים בהגשת תובענה לבית המשפט המחוזי. לגופו של עניין - משום שאין מניעה להטיל עיקול, או לממש את מכסת החלב בהליכי הוצאה לפועל. בית המשפט דחה, כאמור, גם את התובענה שבה התבקש להצהיר כי למערערת בעלות על מחצית מכסת החלב, ונימק החלטתו בכך שאף אם ניתן יהיה להחיל על בני הזוג - כפי שאלה ביקשו - את הלכת השיתוף (וזאת בשים לב למכלול הנסיבות, ובעיקר לכך שהנישואים נערכו בשנת 1997, זמן קצר לאחר מתן פסק הדין נגד המערער), הרי שהלכה זו מחייבת אף שיתוף בחובות, ומכאן, שאין בה כדי להועיל למערערת. בגדר הערעור שלפנינו קיבל בית משפט זה את בקשת המערער למתן סעד זמני בערעור, שהשאיר בתוקפו צו זמני שניתן בבית המשפט המחוזי והאוסר שינוי במעמדה של מכסת החלב עד להכרעה בערעור זה. 5. הדין עם המשיבה שלכאורה צדק השופט המלומד בקביעתו שדרך המלך להשגה על החלטת ראש ההוצאה לפועל היא תקיפה ישירה של החלטתו ולא הגשת תובענה לסעד הצהרתי; אך במקרה דנן תבעה גם המערערת שעניינה אינו יכול לעלות לפני ראש ההוצאה לפועל ולכן עניינה לפחות אמור להתברר בהליך נפרד ובנסיבות אלה לא ראיתי טעם לפצל את הדיון בין שני המערערים. מוכן אני להניח, מבלי לפסוק, שלמערערת נתונה ה"בעלות" במחצית המכסה; (אך ראה להלן מה משמעות הדבר). חיזוק להנחה זו אפשר למצוא בעובדה שפורמלית ניתנה המכסה, לפחות לשנת 1999, לשני המערערים. עם זאת סיפרה המערערת בחקירה שכנגד שנערכה לה בבית המשפט המחוזי כי כשנישאה למערער לא הביאה עמה נכסים וידעה שיש למערער חובות. עקב מצב בריאותו של בעלה נפל עליה עיקר הנטל בעבודה במשק החלב. בנסיבות אלה מותר להסיק שהמערערים פעלו כיחידה משפחתית אחת השותפת בנכסים ובחובות, כמו שקבע השופט המלומד. אכן המחלוקת האמיתית בבית המשפט המחוזי לא סבה על זכויות המערערת כנגד זכויות המערער, אלא סביב השאלה אם רשאי כונס הנכסים להקדים ולממש את המכסה, אף כשהמערערים אינם מעוניינים בכך. לפתרון המחלוקת הזו אעבור עתה. 6. האם מכסת החלב ניתנת לעיקול? האם אפשר למנות עליה כונס נכסים? האם אפשר או ראוי להסמיך את כונס הנכסים ל"נייד" במקום המערערים את המכסה? כדי להשיב על שאלות אלה יש להגדיר מה טיבה המשפטי של מכסת החלב ומתברר שהמדובר בזכות מעורבת הכוללת יסודות קנייניים ואישיים גם יחד. בראש ובראשונה חייבים אנו להתייחס לשאלה מהי המשמעות המשפטית של עיקול מכסת חלב. אלמלא תחם צו החלב את זכותו של "בעל" המכסה לייצר חלב לפי מכסה, לא יכול היה להיות ספק בדבר ש"זכותו" של כל אדם היא לייצר חלב כראות עיניו (כפי שזכותו לעסוק בכל עיסוק כפי שיעלה מלפניו). זכותו היא זכות יסוד הבאה בגדרו של סעיף 3 לחוק יסוד: חופש העיסוק הקובע כי "כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד"; אף לפני החוק הנ"ל באה ה"זכות" בגדרן של "זכויות החופש או ההיתרים" כמשמעות דיבור זה בע"פ 99/51, 95 פ"ד ו' 342, 354 ואילך, או לשון אחרת - של החירויות. כזאת אין "זכות" זו יכולה להיחשב כנכס ולפיכך אין היא ניתנת לעיקול. הדין יכול להגביל את ה"זכות" האמורה כגון על ידי התניית השימוש בה בהיתר או - כמו בצו החלב - על ידי הגבלת היקף השימוש ב"זכות" במכסה. ההתנייה או ההגבלה האמורים אינם, כשהם לעצמם, ניתנים לעיקול כשם שה"זכות" המוגבלת או המכסה, כשהם לעצמם, אינם ניתנים לעיקול והוא הדין ב"חופש" או ב"חירות" הפעולה שנותרו בידי מושא ההיתר או המכסה. מה שיכול ויהיה ניתן לעיקול - בנסיבות מסויימות ובהיבטים מסויימים - הוא הכוח לנייד את נשוא ההיתר או המכסה שמכוח פרשנות ראויה של הדין הוקנו לו מרכיבים נכסיים. כשנדבר להלן על עיקול המכסה - כוונתנו תהיה איפוא להיבט זה של ה"זכות". 7. מבחינות מסויימות כוללת מכסת החלב זכויות שיתכן ואפשר לכללן בגדר "נכס", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, והשווה: תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אמרנו את הדברים בנימה של היסוס משום שיתכן ואין מדובר אלא ב"צפיה" שאינה ניתנת לעיקול, אלא אם כן עילתה כבר נתגבשה: בר"ע 232/75 פ"ד ל(1) 477; רע"א 134/88 פ"ד מב(4) 198; רע"א 1821/98 פ"ד נג(1) 773. השאלה מתי הופכת צפיה לנכס שאפשר לממשו אינה נקייה מספקות ותלויה בנסיבות המקרה; אף האבחנה עצמה בין צפיה לנכס מעוררת קשיים ניכרים וראויה היא לבדיקה חוזרת. אין ספק בדבר שמכסת החלב הינה בעלת שווי כלכלי. בעליה עשויים להפיק ממנה תועלת כלכלית, באמצעות פרישה מיצור חלב וקבלת "דמי ניוד" מהמנהל. אכן הזכות עבירה לפי היתר בכתב מהמנהל ולפי הנוהל שפרסם והוא - אם בעלי המכסה יצהירו שהם פורשים מעבודתם ביצור החלב וב"מילוי תנאי המנהל". השאלה היא אם הגבלת העבירות כאמור שוללת ממכסת החלב את אופיה כזכות כלכלית? הגעתי למסקנה שהתשובה לשאלה זו היא - לאו. מתן צו עיקול על מכסת החלב הוא בעל משמעות כלכלית שכן המערערים (או המערער) יהיו כפופים בעטיו לקבלת הסכמת המשיבה ל"ניוד המכסה", והסכמה זו - כך יש לשער - לא תינתן אלא אם המשיבה תקבל את חלקה בדמי הניוד. תוצאה זו תואמת את תכלית העיקול שיש לאפשר לנושה להיפרע מחיובו, והזכות נשוא העיקול נראית לי כמוגדרת דייה ומשמעותה עולה על צפיה גרידא. מכאן שהעיקול כדין הוטל וכונס הנכסים נתמנה כדין כדי לסייע - בעת המתאימה במימושו. 8. כאמור, לא הסתפקה המשיבה בבקשה למתן צו העיקול אלא בקשה גם לממש את הצו באופן מיידי על ידי שתינתן לכונס הנכסים סמכות "לחתום בשמו של המערער על ניוד מכסת החלב". ראש ההוצאה לפועל אמנם מינה כונס נכסים אך קבע שסמכויותיו תהיינה "כמפורט בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 ובתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979". הוא לא נתן סמכות ספציפית לכונס הנכסים לחתום בשם המערער על הסכמה לניוד מכסת החלב. איני בטוח שמכוח סעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, רשאי היה ראש ההוצאה לפועל להסמיך כונס נכסים שנתמנה על ידו לבצע פעולות בשמו של החייב, אף אם אינן קשורות באופן ישיר לנכס שעליו הוא נתמנה; אך יהיה הדבר אשר יהיה: אין זה מן הראוי שהסמכה זו תינתן. סוגיה זו מביאה אותנו לדון בהיבטים האישיים הכרוכים במכסת החלב. 9. בצד היסודות הכלכליים גרידא הכרוכים במכסת החלב כרוכים עמה גם יסודות אישיים. המכסה היא למעשה רשיון לייצר חלב, שניתן לאדם מאת המדינה (ראה גם הגדרת "מכסת חלב" בסעיף 1 לצו החלב). בלעדי הרשיון אין רשות לאדם לייצר חלב ואם יילקח מבעל הרשיון רשיונו ישללו ממנו מקור פרנסתו ועבודתו. עבודתו של אדם מהווה, לעיתים קרובות חלק מזהותו העצמית. רוב האנשים עובדים חלק נכבד מעתותיהם. אצל רבים מהם מתפתחים הרגלי חיים הקשורים בעבודתם וזהות אישית וחברתית הנובעת ממנה. רבים מהם גאים בעבודתם ומפתחים כלפיה יחס רגשי - קיים איפוא היבט אישי משמעותי לזכות במכסת החלב שהיא חלק מחירותו של בעל המכסה לעסוק במקצועו, כפי שכבר פורט לעיל. היבט זה יהיה גלוי לעין אם תינתן לכונס הנכסים הסמכות לחתום במקום המערער על בקשה לניוד המכסה. ניצול סמכות כזו יכול ויהיה בעל תוצאות מרחיקות לכת לגבי המערערים שידרשו לפרוש מיצור חלב ופרנסתם תישלל מהם. דומה הדבר למתן סמכות לכונס הנכסים לחתום על מכתב התפטרות בשם החייב כדי לשים את ידו על פיצויי הפיטורין המגיעים לו. גישה דומה קיימת במשפט המקובל לענין הגדרת הנכסים המוקנים לנאמן בהליך של פשיטת-רגל והמשמשים לפרעון חובותיו לנושיו. בענין Haig v. Aitken 3 All E.R. [2000], 80, 87 סרב בית המשפט לערעורים באנגליה להעמיד למכירה תכתובת אישית של איש ציבור שפשט את הרגל, שהיתה ברשותו, למרות שמכירה היתה עשויה להביא לנושים ממון רב. בית המשפט ציין בפסק דינו שהדין הוא שגם אם מדובר בנכסים של החייב שהם בעלי ערך כלכלי יכול ולענין פשיטת רגל הם לא יכללו בין נכסי החייב אם נודעת להם משמעות אישית מיוחדת לחייב. אפשר לגזור גישה זו הנובעת מערך כבוד האדם, המעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן - חוק היסוד). אכן, בבית משפט זה כבר נקבע כי בבקשה למתן צו עיקול זמני יש לאזן בין זכויות הנושה לבין זכויות החייב ולפרש את החקיקה בנושא העיקול לאור חוק היסוד: בש"א 4459/94 פ"ד מט(3) 479. 10. רואים אנו שמכסת החלב במשמעות אותה כבר פירטנו היא זכות מעורבת. היא כוללת יסודות כלכליים-רכושיים הניתנים לעיקול; היא כוללת גם יסודות אישיים מובהקים שאינם ניתנים לעיקול. כיצד עלינו לנהוג בזכות מעורבת כזו? לדעתי תלוי הדבר בנסיבות. במקרים שבהם אין אפשרות להבחין בין היסודות הכלכליים-הרכושיים לבין היסודות האישיים, יתכן שההחלטה תיפול, לפי הנסיבות, על יסוד ניתוח המרכיבים של הזכות כדי לבחון מה הם מרכיביה הדומיננטיים. לעומת זאת מקום שהיסודות הכלכליים-הרכושיים של הזכות והיסודות האישיים ניתנים להפרדה, ינקטו הליכי האכיפה אך כנגד היסודות מהסוג הראשון. לדעתי זהו הדין במקרה שלפנינו. הייתי מקבל חלקית את הערעור וקובע כי העיקול שהוטל על מכסת החלב בעינו יעמוד, במובן זה שהוא יהיה ניתן למימוש רק על תמורתה, אם ובמידה שהיא תנוייד בעתיד, מבלי שניתן יהיה לכפות על המערערים את ניוד המכסה. עיקול כזה יכול ויירשם בספרי הרשות המוסמכת הפועלת מכוח צו החלב. אם כך ייעשה יכול וראש ההוצאה לפועל יוכל לשקול אם יש עוד טעם קיום מינויו של כונס נכסים. נוכח התנהגותו של המערער בהצהרה לפני ראש ההוצאה לפועל - לא יהיה צו להוצאות. המשנה לנשיא (בדימ.) השופטת א' פרוקצ'יה: מהותה המשפטית של מכסת החלב 1. אני מצטרפת בהסכמה לניתוח שעשה חברי, המישנה לנשיא, באשר לטיבה המשפטי של "מיכסת החלב" כזכות מורכבת שלה פנים כלכליים-נכסיים בצד מאפיינים אישיים השלובים אלה באלה. ערכה הכלכלי של מיכסת החלב מתבטא, בין היתר, בזכות הנתונה לחקלאי לנייד את המכסה לאחר בכפוף להיתר הרשות המוסמכת, ולקבל את תקבולי הניוד; המרכיב האישי של המכסה משתקף בזכות שהיא מקנה לבעליה לייצר חלב בהיקף מוגדר מכח חוק תכנון משק החלב בישראל התשנ"ב-1992 וצו החלב. בכך משמשת המיכסה מקור פרנסה בידי החקלאי בתחום משק החלב המפוקח מכח חוק. המרכיב האישי במכסת החלב 2. מקובלת עלי הנחת המוצא של חברי לפיה מרכיב זכותו האישית של החקלאי במכסת החלב כמקור עיסוק ומשלח יד אינו ניתן לעיקול ולמימוש משעבירותה של הזכות האישית כפופה למגבלות ולתנאים. סיווג זה של הזכות עונה לעקרונות חוקתיים בדבר חופש העיסוק והגנה על מקור פרנסה כחלק מתפיסת כבוד האדם. הוא מתיישב גם עם עקרונות אכיפת החיובים בהוצאה לפועל ובפשיטת רגל, המבקשים לשמר לחייב מינימום של אמצעים הנדרשים לפרנסתו. כך, למשל, ניתנת לחייב חקלאי הגנה מפני עיקול זכות באדמה חקלאית המשמשת לו מקור פרנסה, ולגביה רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות כי תשאר בידי החייב כנדרש למחייתו שלו ושל בני משפחתו (סעיף 39 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967). כן פטורים מעיקול בהוצאה לפועל מטלטלין שונים, לרבות בעלי חיים בהיקף כספי מוגדר, שבלעדיהם לא יכול החייב לקיים את מקצועו ומשלח ידו (סעיף 22(4) לחוק ההוצאה לפועל). הוא הדין בהליכי פשיטת רגל, המגינים על מטלטלין ובעלי חיים של חייב בהיקף מוגדר, שבלעדיהם נבצר ממנו לקיים את משלח ידו (סעיף 86(4) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) התש"ם1980-). בנסיבות בהן העיסוק במשלח יד חקלאי מותנה בקיומו של רשיון כדוגמת מכסת החלב בענייננו, כי אז שלילתו על דרך עיקולו ומימושו לפרעון החוב לנושה שקול כאיון ההגנה הניתנת לחייב בדיני ההוצאה לפועל ופשיטת הרגל באשר למינימום הנדרש במקרקעין ובמטלטלין לצורך המשך עיסוקו. שכן אילו ניטלה מיכסת החלב, היתה בטלה עמה הזכות לייצר חלב, וממילא היתה ניטלת נפקותן של הוראות החוק המבטיחות קיומם של אמצעי ייצור מינימליים לצורך המשך הפקת החלב. יוצא מכך, כי הוצאתה של מיכסת החלב מבחינת המרכיב האישי שבה מגדר הגדרת "נכס" הניתן לעיקול מתיישבת ומשתלבת הן עם עקרונות חוקתיים יסודיים והן עם התפיסה הבסיסית של הגנת החייב בדיני ההוצאה לפועל ופשיטת הרגל. תפיסה זו, המגינה על יכולת החייב להמשיך ולעסוק במשלח ידו, ולו בהיקף מצומצם, מקדמת את רווחתו ורווחת משפחתו ופועלת במקרים רבים גם להיטיב עם הנושים אשר סיכוייהם להיפרע את סכומי נשייתם גדלים כאשר החייב ממשיך בעיסוקו. רעיון זה אף מקדם תפיסה רחבה של רווחה חברתית, המדגישה את חשיבות היותו של האדם גורם יצרני גם בעיתות משבר. המרכיב הרכושי במכסת החלב 3. שריונה של מכסת החלב מפני עיקול בשל המרכיב האישי שבה משפיע, כמובן, על המרכיב הרכושי הטמון בה, המבטא את הערך הכלכלי שלה. ערך זה קשור, בין היתר, ביכולת הניוד של המכסה, והפקת התקבולים עקב ההעברה. ניוד המכסה מותנה בשניים: ברצונו של החקלאי להעביר לאחר את המכסה, ובמתן היתר בכתב להעברה הניתן על ידי הרשות המוסמכת. הפקת הערך הכלכלי של המכסה על ידי ניודה כרוך, בהכרח, באובדן זכותו האישית של החקלאי לייצר חלב, ובויתור מצדו על מקור עיסוקו בייצור חלב. עולה, על כן, השאלה כיצד ניתן מצד אחד להבטיח את מימוש הערך הכלכלי של המכסה לטובת נושי החקלאי-החייב ומצד שני למנוע אגב כך פגיעה ביסוד האישי הטמון במכסה, השמור לטובת החקלאי, ומורחק מהישג ידו של הנושה. 4. לכאורה, מדובר בהתמודדות פנימית בין שני יסודותיה של הזכות למיכסת החלב, כאשר היסוד הרכושי עשוי, לכאורה, להוות נושא לעיקול בעוד היסוד האישי של הזכות אינו ניתן לעיקול. שאלה היא כיצד ליישב סתירה זו בין חסיונו של היסוד האישי במכסת החקלאי מפני עיקול המגן על זכותו להמשיך ולהשתמש ברשיון ייצור החלב, לבין ערכה הכלכלי-נכסי של המכסה, אשר מימושה לטובת הנושים על דרך עיקול גורר עמו, ממילא, פקיעת רשיון הייצור האישי שבידי החייב. הסכמת החקלאי לביצוע פעולת הניוד, באם היתה ניתנת, היתה בודאי פותרת את הסתירה האמורה ומספקת מענה לניגוד הפנימי השורר בין מרכיבי הזכות באשר לאפשרות מימושה לטובת הנושים. אולם מה הדין מקום שהסכמה כזו אינה ניתנת, והנושים מבקשים לשים ידם על המכסה ולממש את ערכה הכלכלי? עיקול על נכס בבחינת זכות קיימת 5. עיקול בהליכי הוצאה לפועל מוטל על נכס. "נכס" כולל מיטלטלין, מקרקעין, ועל פי סעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל "לרבות זכות קיימת או עתידה." עיקול נכס כמשמעותו בחוק ההוצאה לפועל מניח קיומו של חוב פסוק לטובת הזוכה. הוא נועד להשיג שתי מטרות: האחת - להוות מחסום בפני עשיית דיספוזיציות סותרות בנכס נשוא העיקול; השניה - לאפשר את מימושו המהיר של העיקול על דרך מכירת הנכס לצורך פרעון החוב הפסוק. העיקול אמנם אינו מקנה לזוכה זכות מהותית בנכס המעוקל, אך משמעותו היא "שימת יד" של בית המשפט או לשכת ההוצאה לפועל על נכס מסוים כסעד דיוני שנועד לאפשר הליכי הוצאה לפועל ומימוש נכסים לצורך פרעון חובות החייב (ע"א 743/81 בנק ברקליס דיסקונט נ' רוזנבוים, פד"י לט(1) 12, 17; ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי נ' ולך, פד"י מג(2) 864, 872; בר אופיר, הוצאה לפועל, הליכים והלכות, מהד' 5, עמ' 302). אשר למטרה השניה, קובע סעיף 21 לחוק ההוצאה לפועל ביחס למטלטלין כי "ראש ההוצאה לפועל רשאי לצוות על עיקול מטלטלין של החייב ומכירתם או על מימושם בדרך אחרת"; לענין מקרקעין קובע סעיף 34 כי ניתן לעקל את מקרקעי החייב, ועל פי סעיף 36, אם עברו שלושים יום מיום רישום העיקול והחייב לא שילם את החוב הפסוק, רשאי ראש ההוצל"פ, לפי בקשת הזוכה, לצוות על מכירתם של המעוקלים. מכאן, כי ביסוד מוסד העיקול בהוצאה לפועל טמונה ההנחה כי הנכס המעוקל - בין מטלטלין ובין מקרקעין - ניתן למימוש יעיל תוך פרק זמן סביר לצורך גביית חובו הפסוק של החייב, ומימוש זה בכל מקרה אינו מותנה בהסכמתו של החייב. הוא הדין במוסד כונס הנכסים כמשמעותו בחוק ההוצאה לפועל. על פי סעיף 53 לחוק, רשאי ראש ההוצאה לפועל למנות כונס נכסים לנכס מסוים של החייב. הדבר נעשה אם ראה ראש ההוצל"פ צורך או תועלת בדבר לשם ביצוע פסק הדין. על פי סעיף 54(א) "כונס הנכסים יקח לרשותו את הנכס שנתמנה לו, ינהלו, ימכרנו, יממשו, ויעשה בו כפי שיורה ראש ההוצאה לפועל, וידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב". ראש ההוצאה לפועל רשאי לתת לכונס הוראות כיצד לפעול בנכס, ומכח סעיף 56א לחוק, החייב אחראי כלפי כונס הנכסים כדלהלן: "החייב לא יעשה דבר שיש בו להפריע לכונס הנכסים במילוי תפקידיו, ימלא אחרי הוראותיו של כונס הנכסים בכל הנוגע לנכס שכונס הנכסים נתמנה לו, ויעשה למטרות המנויות בסעיף 54 כל דבר שלדעת כונס הנכסים מן הצורך הוא או מן התועלת שייעשה בידי החייב עצמו..." מינוי כונס נכסים נועד בדרך כלל לביצוע מהיר ויעיל של פסק דין כספי (בר אופיר, שם, עמ' 484). הוא נעשה בהקשר לנכס מסוים של החייב כדי לאפשר ניהולו או מכירתו לצורך מימוש ערכו הכלכלי. מטרות העיקול וכינוס הנכסים בהוצאה לפועל - למנוע דיספוזיציות סותרות בנכס המעוקל ולאפשר מימושו המהיר לצורך תשלום החוב הפסוק - אינן עולות בקנה אחד עם קיום צו עיקול ומינוי כונס על נכס קיים אשר מימושו לצורך תשלום החוב כפוף ותלוי בהסכמת החייב עצמו, ואשר אין לדעת האם ומתי תינתן. התנייה זו בהסכמת החייב אינה מתיישבת עם אופיים של מוסדות אלה ועם תכלית קיומם. מאידך, מימוש עיקול וכינוס הנכסים של מכסת החלב בלא התנייה כלשהי פירושו כי יתאפשר באמצעותם לנייד את מכסת החלב באופן מיידי גם בלא הסכמת החייב, ובכך לפגוע בזכותו האישית למקור פרנסתו, דבר שלא ניתן לעשות, כאמור. יוצא, אפוא, כי אין אפשרות לנתק באופן אמיתי בין היסוד האישי והרכושי שבמכסת החלב על דרך עיקול שיאפשר מימוש הפן הרכושי של הזכות בלא פגיעה בפן האישי שבה, והתוצאה המעשית המתבקשת מכך היא כי לא ניתן לעקל את מכסת החלב ככזו. עיקול ציפייה עתידית לתקבולי ניוד מכסת החלב 6. הקושי בהטלת עיקול על מכסת החלב עצמה בשל שילוב המרכיב האישי והרכושי זה בזה מותיר שאלה האם ניתן להבטיח את זכות הנושים לשים ידם על תקבולי ניודה של מכסת החלב, אם וכאשר יופקו, על דרך עיקול הציפייה העתידית להפקתם. שאלה זו כורכת עמה ניתוח המושג "נכס" בר-עיקול ובר-כינוס על פי דיני ההוצאה לפועל, ובתוך כך, גם בירור המשמעות המשפטית של המושג "זכות עתידה", הכלול בהגדרת "נכס". 7. סעיף 43 לחוק ההוצאה לפועל קובע כי ראש ההוצאה לפועל רשאי לצוות על עיקול "כלל נכסי החייב או על עיקול נכס מסוים מנכסיו הנמצאים בידי צד שלישי". הסמכות למנות כונס נכסים מכח סעיף 53(א) לחוק מתייחסת אף היא ל"נכס מסוים של החייב". תנאי להטלת עיקול או מינוי כונס נכסים על פי הוראות אלה הוא כי הם יוטלו על "נכס" כמשמעותו בחוק. סעיף ההגדרות בחוק מגדיר "נכס" - "לרבות זכות קיימת או עתידה". בחינת משמעותה של הגדרה זו עשויה לתת תשובה לשאלה האם ניתן לראות בזכותו של החקלאי לתקבולי הניוד של מכסת החלב, אם וכאשר יחליט לניידה, משום "נכס" בר-עיקול, בבחינת "זכות קיימת או עתידה" כאמור בהגדרה. "זכות קיימת" בידי החייב הינה זכות מגובשת הניתנת למימוש מיידי בהתאם לאופייה של הזכות. תקבולי ניוד מכסת החלב אינם יכולים להיחשב "זכות קיימת" הניתנת למימוש מיידי כל עוד החייב לא גמר בדעתו לניידה ולהפיק את תקבוליה, וכל עוד הרשות המוסמכת לא נתנה הסכמתה להעברה. אך האם עשויים הם להיחשב "זכות עתידה" הניתנת לעיקול? שאלה זו מצריכה אבחנה בין "זכות עתידה" המוכרת כ"נכס" בר-עיקול, לבין תקוה, סיכוי או ציפייה לרכוש זכות בעתיד, אשר לגביהם עומדת השאלה האם ניתן לראות בהם "נכס" הניתן לעיקול. ההלכה הפסוקה נקטה אבחנה בין "זכות עתידה" שהתגבשותה בעתיד היא ודאית, בין בתאריך קבוע ובין בקרות ארוע שהתרחשותו אינה מוטלת בספק, לבין זכות שטרם נולדה או טרם נתגבשה. כך, למשל, זכות חוזית קימת הנתונה לאדם לקבל תשלום כסף מהצד השני לחוזה מהווה "זכות עתידה" הנכללת בהגדרת "נכס" אף שמועד פרעון התשלום החוזי טרם הגיע, שכן הזכות החוזית לתשלום כבר נתגבשה במישור המשפטי, ומימושה הינו וודאי בהגיע מועד הפרעון בעתיד. הוא הדין לגבי הזכות לשכר עבודה, גם אם תשלום השכר יתרחש לאחר ביצוע העבודה בעתיד, והוא, כאשר קיים כבר חוזה עבודה מחייב. אחרת הוא לגבי זכויות שעילתן טרם עוגנה בחוזה או בהתקשרות משפטית אחרת שעדיין לא באה לעולם. התקוה או הציפייה להיווצרות זכות כזו בעתיד, בעקבות התקשרות משפטית שאולי תתרחש, לא הוכרה כ"זכות עתידה" ולכן לא נכללה בהגדרת "נכס". וכך, עצם קיום סיכוי לקבל כסף בעתיד לא הוכר כנכס בר-עיקול בהוצאה לפועל, כל עוד אין הוא מלווה בעילה משפטית מגובשת ההופכת את קבלתו לודאית (בר-אופיר, שם, עמ' 478, 485-6). בענין ע"א 323/80 אלתית נ' בנק לאומי לישראל, פד"י לז(2) 673, 683, בחן בית המשפט את השאלה האם זכות חברה למשיכת יתר בבנק מכח הסכם בין הלקוח לבנק הינה "נכס" בר עיקול, והשיב כך: "על פי החוק, נכס הניתן לעיקול כולל "זכות קיימת או עתידה" (כהגדרת "נכס" בסעיף 1 של החוק). עיקול כאמור על "זכות" חברה לקבלת אשראי היה בו כדי להועיל למערערת רק אם עמדה לחברה עילה לחייב את הבנק לשלם לה כספים אלה, בין מיידית ובין בזמן עתיד כלשהו. אך אין לומר שזכות כזו עמדה לחברה אם עצם זכותה לקבלת אשראי טרם נולדה, בהיותה מותנית בשיקול דעתו של הבנק אם ליתן לה אשראי, אם לאו. אם הזכות לקבלת הכסף טרם נולדה או טרם נתגבשה - ולפי ההסכם הזכות אינה קיימת - אין זו זכות בת-עיקול. סיכוי לקבלת הכסף אין בו די כל עוד אין חוזה או עילה אחרת שעל פיהם מגיע הסכום, ואפילו תשלומו הוא בעתיד." הזכות ששמר לעצמו הבנק לסרב להסכים למשיכת יתר פלונית הפכה את זכות הלקוח למשיכת-יתר לציפייה בלבד, להבדיל "מזכות עתידה", ולפיכך לא ניתנה לעיקול. (ראה גם ע"א 263/70 בנק ליצוא בע"מ נ' בנק לאומי בע"מ, פד"י כד(1) 672; בר"ע 232/75 אטבה נ' רצבי, פד"י ל(1) 477). בענין רע"א 1821/98 ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל, פד"י נד(1) 773, 793 נפסק (מפי השופט מ. חשין) כי אין לעקל כספי אשראי דוקומנטרי כל עוד זכותו של המוטב להיפרע מן הבנק לא נתגבשה, וכל עוד הוא מחזיק בידו אך בציפייה להיוולדה של זכות כזו בעתיד. נקבע כי תקוה, ציפיה או סיכוי בעלמא לזכות אשר טרם באה לעולם אינם ניתנים לעיקול. 8. הפרשנות הצרה למושג "זכות עתידה", הקושרת אותה אך לזכות הנובעת מהתקשרות משפטית קיימת, גם אם מימושה הכספי בעתיד, אינה מקובלת על הכל. יש הגורסים כי הביטוי "זכות עתידה" בחוק ההוצאה לפועל מרמז דוקא על כונה לכלול בו ציפייה לזכות בעתיד ולא להגבילו לזכות שכבר נתגבשה. על פי גישה זו, "זכות קיימת" על פי ההגדרה כוללת בגידרה גם זכות משפטית לתשלום כסף שנתגבשה אף שמועד פרעונה טרם הגיע, ואילו המושג "זכות עתידה" בא להוסיף על כך ציפיה לזכות העשויה להתגבש בעתיד, וטרם באה לעולם. על פי תפיסה זו, גם ציפייה כזו היא בבחינת "זכות עתידה" הנחשבת כ"נכס" שניתן להטיל עליו עיקול. (השווה ש. לרנר, המחאת חיובים, דיני חיובים - חלק כללי, בעריכת פרופ' ד. פרידמן, עמ' 21 בעמ' 83). אכן, בית המשפט התלבט, לא אחת, בהיבטה התיאורטי והמעשי של השאלה, קרי: מדוע לא ניתן יהא להטיל עיקול על זכות שטרם נתגבשה, כדי "ללכוד" את הזכות ברגע שתתגבש. בפרשת "ניקו בדים" מקשה בית המשפט (השופט חשין) (שם, עמ' 796): "מדוע נגביל את צו העיקול הזמני אך לעת התגבשה של הזכות? מדוע לא יהא תובע זכאי לבקש הטלת עיקול זמני גם על זכות שטרם נתגבשה, קרי: עיקול על ציפייה לגיטימית contingent right - ומשהוטל העיקול, מדוע לא יתפוס בזכות לכשתתגבש? מדוע לא נכיר בצו עיקול שינוח בשקט בתיקי הבנק; צו שיארוב לזכות הבלתי בשלה עד שתבשיל, ומשתבשיל הזכות - ידבק בה?" ומשיב בית המשפט לקושיה זו: "לשאלה זו לא מצאנו תשובה "אנליטית" נחרצת. התשובה היא, בעיקרה, תשובה "מעשית"..." 9. ההתנגדות הכללית לעסקאות בנכסים עתידיים טמונה בעיקרה בטעמים משולבים של הגנה על החייב והגנה על הנושים. מבחינת החייב, החשש הוא כי קיים קושי להעריך מראש את טיבן והיקפן של עסקאות ובטוחות בנכסים עתידיים, וקיים חשש לפגיעה בו אם תיעשנה עסקאות מראש בנכסיו העתידיים לטובת נושיו, בלא להותיר לו נכסים פנויים במידה מספקת, כנדרש לרווחתו המינימלית. אשר לנושים, הועלה חשש כי צדדים שלישיים עלולים להיפגע בכך שיסתמכו על נכסים שבידי החייב לצורך בטחונות בלא לדעת כי אחרים קנו בהם זכויות עוד קודם שבאו לעולם (לרנר, שם, עמ' 77). כנגד שיקולים אלה, הועלו טעמים שכנגד. מבחינת החייב - היכולת ליתן בטוחה על נכס עתידי נותנת בידיו אמצעי רב ערך לקבלת אשראי, והיתרון העשוי לצמוח לו מכך, ביחוד במישור העיסקי, גובר על החשש מפני אי הוודאות בעתיד. אשר לפגיעה אפשרית בנושים - זו מוקהה מקום שניתן לקיים רישום בטוחה או עיסקה אחרת שעושה החייב בזכות העתידית באופן שקיומן ייחשף בפני נושים פוטנציאליים. הנה כי כן, ההתנגדות לעסקאות בציפיות עתידיות נעוצה בטעמים עיוניים ומעשיים כאחד. הקושי העיוני מקורו בהתנגדות להכיר בהענקת זכויות בנכסים ובזכויות שטרם באו לעולם. במישור המעשי, הדעת נותנת כי המבקש לרכוש זכות בנכס עתידי יסתפק בדרך כלל ברכישת הזכות - בין על דרך עיקול, שעבוד, או המחאה - ברגע שזו תבוא לעולם, ובלא שיידרש לפעולה נוספת, ובלבד שיובטח לו כי אדם אחר לא יוכל לגרוע מזכויותיו שנרכשו בפרק הזמן שבין עשיית העסקה בנכס העתידי לבין מועד היווצרו של אותו נכס. 10. חרף העיקרון הנישנה בהלכה הפסוקה, לפיו אין להטיל שעבוד או עיקול על ציפייה לזכות שטרם נתגבשה, הן החקיקה והן הפסיקה הכירו באפשרות כזו במספר הקשרים. לשם הדגמה, במישור החקיקה, בפקודת האגודות השיתופיות בסעיף 26 הותר לאגודה לדרוש מחבר בטוחה להלוואה שקיבל ממנה על דרך שעבוד יבול עתידי, מכשירים וכלים חקלאיים, ופרי עמלו של החבר, בין שבאו לעולם ובין שלא באו לעולם בשעת יצירת השעבוד, בין שהמשעבד רכש אותם ובין שלא רכש אותם בעת יצירת השעבוד. בדומה לכך, חוק הפטנטים תשכ"ז1967- מאפשר שעבוד פטנט או הכנסות המופקות ממנו או שניהם יחדיו, והדבר חל גם על הכנסות עתידיות. כך הוא גם בשעבוד-צף, שעניינו שעבוד נכסים העשויים להגיע לידי התאגיד-החייב בעתיד. 11. בתחום ההלכה הפסוקה הוכרה, באורח קזואיסטי, האפשרות להמחות או למשכן כספים העשויים להיכנס בעתיד לחשבונו של חייב בבנק, ובדרך זו ליתן בטוחה על תקבולים עתידיים של בעל עסק (ראה 447/59 נאמן לעזבון ליכטנשטיין בפש"ר נ' שק"ם, פד"י י"ד(1) 620). כן הוכרה תקפות פעולה משפטית של המחאה על כספים שיכנסו בעתיד לחשבון הממחה, אפילו אם בעת ההמחאה היה החשבון ביתרת חובה ולא היו לממחה זכויות חוזיות מוקנות לתשלום כסף בעתיד (ראה פרשת בנק ליצוא). באותה רוח, בפרשת אלתית (שם), בית המשפט מצא כי אף שלא קנויה בידי לקוח בנק זכות הניתנת לעיקול למשיכת יתר נוכח שיקול הדעת המוקנה לבנק לסרב לכך, יש להכיר בתקפות צו עיקול שהוטל על חשבון עובר ושב של החייב, שיש בו כדי לתפוס את כספי יתרת הזכות שיימצאו בחשבון מעת לעת, כל עוד צו העיקול בתוקף (דברי מ"מ הנשיא שמגר, שם, עמ' 686). צו העיקול תופס את כספי היתרה בחשבון, אם וכאשר יהיו כאלה, אף שקיימת אי ודאות אם יגיעו לידי החייב, ואם יראה לנכון להכניסם לחשבון. 12. לענין משכון, עלתה השאלה האם קימת מניעה למשכן נכס שטרם בא לעולם, מקום שקימת ציפייה לקבלו בעתיד, באופן שהמשכון ישתכלל עם הגיע הנכס הממושכן לידי הממשכן. הובעה דעה במשפט לפיה אין מניעה לכך, משהמחוקק הישראלי לא שלל בתפיסתו העקרונית שעבוד נכסים עתידיים (ויסמן, משכון, עמ' 24-31). 13. בתחום המחאת החיובים עולה שאלה מהי זכות נושה הניתנת להמחאה, ולמה התכוון מחוקק חוק המחאת חיובים, תשכ"ט1969- בקובעו בסעיף 1(א) כי זכות נושה, לרבות "זכות עתידה לבוא", ניתנת להמחאה. גם בהקשר זה הובעה דעה כי המחאת זכויות עתידיות על פי חוזה שטרם נכרת עולה בקנה אחד עם משמעות המושג "זכות עתידה לבוא", ועשויה להשתלב בתפיסה הבסיסית המונחת ביסוד החקיקה האזרחית הישראלית. בחיבורו של לרנר (שם, עמ' 83-84) מסביר המחבר כי לתפיסה רחבה זו חשיבות רבת משקל לפיתוח שוק האשראי על דרך מתן אפשרות לרכוש סיכוי בר מימוש גם אם טרם נתגבש לכלל זכות מלאה. הוא אומר (עמ' 79): "לדעתנו, אם גוף כלכלי מעונין לרכוש "משהו", ויהא זה סיכוי או ציפייה גרידא, יש לסייע לו להגשים את רצונו... הווי אומר, על שיטת המשפט להכיר בסוג זה של עסקה, ובלבד שאין כנגדה שיקולים לבר-מסחריים כמו שאלות מוסר או טובת הציבור." מההיבט הכלכלי, יתכן מצב בו חוזה קיים יהיה בעל משקל כלכלי פחות-ערך מציפייה או סיכוי עתידי העשויים להניב טובת הנאה כספית משמעותית. אין הצדקה שלא להכיר בערך הכלכלי של ציפייה כזו וליתן לה מעמד ומשקל מוכר במהלך החיים העיסקיים. 14. שיטות משפט רבות מכירות בחשיבותן של עסקאות בזכויות עתידיות ונותנות להן תוקף בהקשרים שונים. כך, למשל, באגליה מוכרת עיסקה של “assignment of book debts”, ובארצות הברית מוכר מוסד ה- “accounts receivables financing". עסקות אלה מאפשרות לבעל עסק הזקוק לאשראי להמחות ולשעבד תקבולים העשויים להגיע אליו בעתיד, גם כאשר טרם באו לעולם. אפשרות כזו מסייעת למי שאין בידו נכסים אחרים העשויים לשמש בטוחה. באנגליה הוכרה גם המחאת זכות על פי חוזה שטרם בא לעולם מכח דיני היושר, ומשבאה הזכות לעולם הופך הנמחה האקויטבילי לנמחה מכח הדין. במשפט האמריקאי הכיר המחוקק במפורש בעסקאות בנכסים עתידיים ב-,Uniform Commercial Code,Ch.9-204 ובשיטות שונות באירופה הוכרה המחאת זכויות עתידיות אף ללא רישום (לרנר, שם, עמ' 80). 15. הנה כי כן, הכלל לפיו אין לעשות עסקאות וליתן בטוחות בזכויות עתידיות שטרם באו לעולם עומד להערכה ולעיון מחודשים. ההלכה הפסוקה במקומנו סטתה מהעקרון האמור מבלי משים, בתחומים בהם מתבקש ליתן הכרה משפטית לציפייה או לסיכוי שיש להם משקל כלכלי ומקום שישנה הסתברות מסוימת כי יתממשו. התפתחות סוגיה זו על דרך הרחבת ההכרה המשפטית ביכולת הדיספוזיציה בציפייה לזכות עתידה נתנה אותותיה גם במשפטן של ארצות אחרות. הדברים מחזקים את הצורך ואת האפשרות להרחיב את ההכרה בלגיטימיות של אמצעים אלה, ולו בתחומים בהם הדבר מתבקש מכורח צרכי הכלכלה והעסקים. 16. ענייננו במיכסת חלב ששלובים בה יסודות אישיים ורכושיים. לא ניתן לממש בעיקול את היסודות הרכושיים במיכסה בלא לפגוע ביסודות האישיים שבה. נסיבות אלה אינן מאפשרות הטלת עיקול על המכסה ומימושו בלא פגיעה כאמור. מצד שני, ראוי כי ערכה הכלכלי של המכסה, המשתקף בסיכוי להפקת תקבולים מניודה - אם וכאשר החייב יחליט לניידה - יהיו ניתנים לתפיסה בידי הנושה ויובטחו בידיו לכשארוע הניוד יתקיים. לצורך כך, ראוי לתת בידי הנושה אמצעי של עיקול תקבולים עתידיים העשויים להתקבל מניוד מיכסת החלב, אם וכאשר יתרחש ארוע זה. אמצעי זה עשוי להשיג את האיזון הראוי בין הפן האישי והרכושי הטמון במכסה, ולשמור על אופיו של העיקול כמכשיר שאינו מותנה באורח ישיר בהסכמת החייב. גישה זו מתיישבת עם תפיסות יסוד של המשפט האזרחי ועונה לצרכים עיסקיים מעשיים. היא מקדמת את עניינם של החייב והנושה כאחד, ומקום שנרשם עיקול התקבולים העתידיים מניוד המכסה אצל הרשות המוסמכת, עשוי הדבר לשמש אזהרה מספקת לנושים קיימים ועתידיים. 17. הפתרון האמור אינו זר לגישת ההלכה הפסוקה במקומנו ככל שהיא נוגעת למצבים דומים בהם מצויה בידי החייב זכות אישית-רכושית מעורבת, ומקום שהנושה מנוע מעיקול הזכות עצמה בשל מאפייניה האישיים, אך ניתן בידו לעקל תקבולים עתידיים העשויים להתקבל ממימוש הזכות על דרך העברתה לאחר, אם וכאשר הדבר יתרחש. כך, למשל, נדונה בעבר השאלה האם זכותו של דייר מוגן מכח חוק הגנת הדייר נתונה לשעבוד או עיקול לטובת נושה. ההלכה הפסוקה קבעה כי זכות הדיירות המוגנת ככזו אינה ניתנת לשעבוד או עיקול בהיותה זכות מכח חוק בעלת מאפיינים אישיים וקנייניים המעורבים אלה באלה. עם זאת, נחלקו הדעות האם ניתן לעקל או לשעבד זכות לדמי מפתח עתידיים שהדייר המוגן עשוי לזכות בהם אם וכאשר יפנה את המושכר ויתקיימו התנאים לכך על פי החוק. בבר"ע 416/86 דנוך נ' עמר, (פד"י מ(3) 775, 777) קבעה המישנה לנשיא בן-פורת כי זכות הדיירות המוגנת ניתנת לשעבוד או עיקול במשמעות "דמי המפתח אשר ישולמו אם וכאשר יפונה המושכר ישמשו מקור לפרעון החוב המובטח על ידי השעבוד... פשיטא שזכות הניתנת לשעבוד היא גם "בת-עיקול"". תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בע"א 200/69 נאמן לנכסי ברר בפש"ר נ' כונס נכסי ברר, פד"י כג(1), 763, 768. בית המשפט (מפי השופט זוסמן) עמד על האופי האישי של הזכות לדיירות מוגנת במושכר אשר יש בצידה ערך כלכלי מכח הזכות לדמי מפתח, והכיר באפשרות מישכון זכות הדיירות במשמעות הזכות לדמי מפתח אשר הדייר המוגן עשוי לזכות בהם לכשיפנה את המושכר. אלה דבריו: "אי אתה יכול לפסול מישכון של שכירות בית עסק מטעם החוק אלא אם תאמר שלא נכס הוא, היינו שלא ניתן להפוך אותה לכסף ולהיפרע ממנה. אמנם השכירות גופה אינה ניתנת להעברה. הנאתו האישית של הדייר איננה נכס לא לענין חוק המשכון ולא לענין פקודת פשיטת הרגל, אך משום כך לא חסרה השכירות הסטטוטורית לחלוטין את כל התכונות הדרושות כדי לשמש בטחון לאשראי... אמנם השכירות מטעם החוק אינה "בעלת גוון מעין קנייני"... אך חוק דמי מפתח צמצם במקצת את אופייה האישי המוחלט וממילא הוסיף על ערכה בכך שאיפשר לדייר להפוך את השכירות לכסף... אפשר להניח שמפני קשיי הניצול לא תתקבל שכירות מטעם החוק בנקל כבטוחה לחוב, אך זהו ענין למלווה לענות בו, ומיעוט הערך אינו עילה להכריז על השכירות כדבר שאינו ראוי לשמש נושא למשכון. אסיים בהערה כללית: סבור אני כי מקום שהמחוקק היתווה דרך להפקת תועלת מנכס, לא מן המידה שבית המשפט ייצר את צעדי הבעלים." (הדגשה לא במקור). נראה שכוונת הדברים אינה למישכון זכות השכירות עצמה אלא למישכון הציפייה לדמי מפתח עתידיים, אם וכאשר יתקבלו (ראה ויסמן, משכון, שם, עמ' 40). בענין בר"ע 232/75 אטבה נ' רצבי (פד"י ל(1) 477) חלק בית המשפט העליון על התפיסה שהובעה בפרשת ברר וקבע כי הזכות לדמי מפתח קמה לדיירים המוגנים רק כאשר יעשו חוזים להעברת דירותיהם לאחרים או להחזרתן לבעלי הבית, וכל עוד לא נעשה דבר בכיוון זה, זכותם לדמי מפתח הינה בגדר "תקווה או ציפייה" בעלמא, זכות שטרם באה לעולם, וזכות עתידה מעין זו אינה ניתנת לעיקול. נסיון ליישב את הפסיקה הסותרת כאמור נעשה במקרה מאוחר יותר - ברע"א 134/88 לוי נ' כקשור, (פד"י מב(4) 198). היישוב נעשה על דרך יצירת אבחנה בין הזכות לדמי מפתח בדירת מגורים המוגנת על ידי הגנת הדייר לבין הזכות לדמי מפתח בבית עסק מוגן. לגבי הראשון הוחלט כי לא ניתן לעקל או לשעבד את הציפייה לדמי מפתח עתידיים בעוד לגבי השני ננקטה העמדה כי ניתן לעקלם, וזאת על שום ההסתברות הקרובה יותר לממש דמי מפתח בבית עסק לעומת זו הקיימת לגבי דייר בבית מגורים. כך או כך, הפסיקה הכירה במצבים מסוימים, ביכולת להטיל בטוחה על זכות דייר מוגן לדמי מפתח, אם וכאשר יקבלם עקב פינוי המושכר. הצורך בהכרה זו נובע מקיומו של ערך כלכלי הנילווה לדיירות המוגנת אשר לא ניתן לממשו על דרך עיקול זכות הדיירות עצמה בשל אופייה האישי. האמצעי שהופעל לצורך יישוב הניגוד בין הפן הכלכלי לפן האישי של הזכות הוא על דרך הטלת בטוחה על הציפייה העתידית לדמי מפתח, אם וכאשר הדייר יפנה את המושכר. האבחנה שנמתחה בין בית מגורים לבית עסק לענין זה אינה מקהה מעוצמת ההכרה בעצם היכולת להפוך ציפייה עתידית לקבלת כסף בסיס לעיקול או שעבוד. ניתן להניח כי דין דומה עשוי לחול גם באשר לזכויות אחרות שבידי חייב מקום שיש בהן עירוב פן אישי ורכושי, כדוגמת רשיון הפעלת מונית ("מספר ירוק"). בעבר עלתה השאלה האם יכול בעל רשיון מונית להעביר לאחר את זכותו ברשיון מכח צוואה. בע"א 1046/93 שיתי נ' שיתי (דינים עליון ל"ט, עמ' 51) מנתח השופט גולדברג את טיבה של הזכות כך: "הרשיון להפעלת מונית הוא אמנם זכות אישית של בעל הרשיון וזכות אישית אינה עוברת, דרך כלל, בירושה. אולם זכות זו מאגדת בתוכה זכות נוספת להעביר את הרשיון לאחר, ובלבד שמתקיימים באותו אדם התנאים האמורים בסעיף 14ב לפקודת התעבורה, ונתקבל היתר מאת המפקח על התעבורה. על פי רוב, נבלעת הזכות להעביר בזכות האישית לרשיון. אולם מצב זה אינו קיים בהכרח כשמדובר בהעברת זכויות מחמת מיתה. משנפטר בעל הרשיון, אין הזכות האישית ברשיון עוברת בירושה. לא כן הזכות להעביר את הרשיון. זכות זו, שהיא בעלת ערך כלכלי, עוברת עם מות בעל הרשיון לעזבונו, וככזו יש בידי בעל הרשיון לצוות עליה בצוואה." על פי קו מחשבה זה ניתן לומר כי נושה של בעל רשיון מונית מנוע מלעקל את הרשיון גופו בהיותו בעל מאפיינים אישיים. עם זאת, יש בידו לעקל את הציפייה לתקבולים העשויים להתקבל על ידי בעל הרשיון אם וכאשר יחליט להעבירו לאחר. מן הכלל אל הפרט 18. ענייננו אינו מחייב קביעה כללית וגורפת באשר ליכולת המשפטית להטיל בטוחה על ציפייה לזכות עתידית בכל תחום שהוא. אין צורך מצד אחד, לנקוט עמדה קיצונית הפוסלת הכרה בזכויות עתידיות מכל וכל, או מן הצד האחר - להכיר בה בלא סייג. כבר ב- 1965 ביטא גילמור בספרו Security Interests in Personal Property את הדעה הבאה לגבי עסקאות בזכויות עתידיות (עמ' 249): “It was not necessary to go so far as the pot of gold at rainbow`s end. But neither should it have been necessary to allow outworn metaphysics to dictate the conclusion that any type of transfer of future rights was a legal impossibility.” די לצורך הסוגיה שלפנינו לומר כי מקום שמדובר במכסת ייצור או ברשיון עיסוק שיש בהם מאפיינים של זכות אישית שלא ניתן לעקלה חרף ערכה הכלכלי, הרי צרכי הכלכלה וניהול העסקים, כמו גם עניינם של החייבים והנושים כאחד, מצדיקים הכרה בתוקף המשפטי של עיקול על ציפיות עתידיות לתקבולים, העשויים להתקבל מניודה של הזכות על ידי בעליה לאחרים. את העיקול ניתן לרשום בספרי הרשות המוסמכת, המפקחת על השימוש ברשיון ועל העברתו לאחר, וכך מושגת גם תכלית העמדתם של נושי החייב על קיומו של עיקול כזה. 19. אציע, איפוא, להכיר בקיומו של עיקול לטובת המשיבה הנושה על הציפייה הקיימת לתקבולי מכסת החלב, אם וכאשר אלה יופקו מניודה של המכסה על ידי בעליה. משמעות הדבר היא כי כל עוד המכסה בידי החייב, העיקול המוטל על התקבולים הוא מעין "עיקול צף", המשתכלל עם ביצוע ניוד המיכסה והפקת התמורה בגינה. באותו שלב יתפוס העיקול באופן מיידי את התקבולים שהופקו, ויאפשר את מימושם לטובת הנושה. ההסתברות לניוד מיכסת החלב על ידי המערער בזמן מן הזמנים אינה בלתי ריאלית, משסביר להניח כי בשלב כלשהו בעתיד יבקש הוא להעביר את המיכסה לאחר ולהפסיק לייצר חלב מסיבות של גיל, בריאות, הסבה מקצועית וכיוצא באלה. עוד אציע כי המשיבה תיזום רישום הערה בדבר עיקול הציפיה לתקבולים מניוד החלב בספרי הרשות המוסמכת, הפועלת מכח צו החלב. באופן זה תהיה הרשות עצמה ערה לקיומו של העיקול, וכמוה גם נושים קיימים ועתידיים של החייב. נוכח האמור, ראוי כי ראש ההוצאה לפועל ישקול אם אין לבטל את מינויו של כונס הנכסים שכן כל עוד לא יופקו התקבולים בפועל - ואין לדעת אם ומתי הדבר יתרחש – נראה כי המשך מינויו הינו חסר תוכן ממשי. בכפוף לאמור לעיל, אני מצטרפת לפסק דינו של המשנה לנשיא. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: 1. חבריי, המשנה לנשיא ש' לוין והשופטת א' פרוקצ'יה – יצאו מנקודת מוצא משותפת הכוללת הנחת יסוד עיקרית ולפיה אובדן מכסת החלב של המערערים בעת הזו תגרע מהם מינימום של קיום אנושי בכבוד ופרנסה בסיסית. הנחת יסוד זו, בין היתר, זו הובילה את חברי למסקנות שונות באשר לדין בערעור שבפנינו. חברי המשנה לנשיא קבע כי מכסת החלב היא אכן נכס הניתן לעיקול אולם כונס הנכסים שמונה לו לא יוכל להסכים לניוד המכסה ללא הסכמת החייב עצמו. חברתי השופטת פרוקצ'יה קבעה בשל אופיה המיוחד של מכסת החלב לא ניתן לעקל אותה ככזו אלא יש לראות את נשוא העיקול בתקבולים העתידים שיתקבלו אם וכאשר יחליטו המערערים לנייד את מכסת החלב. לא אוכל להצטרף למסקנותיהם של חבריי. הטעם לכך הנו כי לשיטתי, הנחת היסוד העומדת ביסוד עמדותיהם לא הוכחה בנסיבות המקרה ואשר על כן, לו דעתי היתה נשמעת היינו מחזירים את הדיון לערכאה הדיונית על מנת שתקבע ממצאים שבעובדה בשאלה זו ורק לאחריה יקבע הדין על פיהם. זכותו של החייב לתנאי קיום מינימליים 2. חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז–1967, החל על העניין שבפנינו, משקף איזון בין שתי תכליות עיקריות: האחת, גביה מהירה ויעליה של החוב. זאת, על מנת לקדם לא רק את האינטרס של הזוכה הנושה אלא גם את טובת הציבור, כיבוד החוק והאמון בשלטון החוק. סמוכה לתכלית זו התכלית הכללית שעניינה ההגנה על זכותו החוקתית של הנושה לקניין. השניה, הגנה על החייבים אשר לאור מצבם הכלכלי אינם יכולים לעמוד בתשלום החוב הפסוק, תוך מניעת הפיכתו של החייב לחסר יכולת ולנטל על החברה. סמוכה לתכלית זו התכלית הכללית שעניינה ההגנה החוקתית על כבוד האדם והחירות של החייב (ראו בהרחבה: רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360, להלן: פרשת גמזו). ודוק: ההגנה על כבודו של החייב וחירותו אינה באה לידי ביטוי רק באמצעי קיום מינימליים אלא בשמירה על יכולתו הבסיסית לקיים את עצמו. בכך נשמרת יכולתו הבסיסית של החייב לפתוח בדרך חדשה לאחר פרעון החוב ולשיקום כלכלי. בכך ניתן ביטוי לאינטרס הנושה שעה שקיום של חייב ופרנסתו יכולים לסייע בפרעון החוב. בכך מוגשמת גם תכלית כללית שעניינה הזכות החוקתית לחופש העיסוק של החייב. 3. כיצד יש לאזן בין תכליות אלו, שעה שנוגדות הן? במענה לשאלה זו ציינתי בפרשת גמזו, כי נקודת המוצא הנה מתן משקל נכבד לזכותו של הזוכה הנושה ולאינטרס הציבור בפרעון החוב. כך, שעה שניתן פסק דין סופי כנגד החייב ויש לקיימו. אולם, גם איזון זה יכול ויטה לטובת החייב תוך סיוג זכותו של הזוכה – הנושה. "איזון זה לא צריך לפגוע "בגרעין הקשה" של כבוד החייב. יש לשמור על צלם האדם של החייב... יש להבטיח את מינימום הקיום האנושי של החייב" (פרשת גמזו, שם). על כן, האיזון הראוי המגן על מינימום קיום אנושי של החייב מוביל גם למסקנה כי יש לשמור על יכולתו של החייב לפרנס את עצמו ולקיים עצמו באופן מינימלי. אמת, בידי הנושה-הזוכה פסק דין לתשלום חוב אולם בשל השמירה על כבוד החייב ויכולתו להמשיך ולקיים עצמו, יש לפטור נכסים מסויימים מן ההוצאה לפועל באותה המידה שהם משמשים לפרנסת החייב במובן הבטחת הקיום המינימלי שלו. 4. איזון עקרוני זה בין התכליות השונות, מוצא ביטויו בהוראות שונות בחוק ההוצאה לפועל. כך, למשל, סעיף 22 לחוק מונה שורה של נכסים שאינם ניתנים לעיקול (וממילא למימוש), ובהם "כלים ומכשירים שבלעדיהם אין החייב יכול לקיים את מקצועו, מלאכתו משלח ידו או עבודתו שהם מקור פרנסתו ופרנסת בני משפחתו" (סעיף 22(4) לחוק). כך גם, ההגנה על החייב החקלאי (סעיף 39 לחוק). רעיון בסיסי זה, של סיוג יכולת ההוצאה לפועל לשם הגנה על קיום מינימלי של החייב מצוי גם בדין ההשוואתי (ראו סעיפים 4 ו – 5 לחוק הפרוצדורה האזרחית (ZPO) בגרמניה; בארה"ב - 11 U.S.C. 522 (2001)). ודוק: הן בדין הישראלי והן במשפט ההשוואתי, קובע החוק במפורש את סוגי הנכסים הפטורים מהוצאה לפועל. ככל שהדברים אמורים בנכסים הנדרשים לשם פרנסת החייב, הכרח הוא שיהיה מדובר בכלים "שבלעדיהם אין החייב יכול לקיים את מקצועו". זאת ועוד: המחוקק קבע סף מקסימלי של סוג הנכסים וערך אותם הנכסים שאינם ניתנים לעיקול בשל היותם הכרחיים לפרנסת החייב וקיומו (ראו תקנה 50 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979). במובן זה, קבע המחוקק נקודת איזון הקובעת איזה שווי של נכסים אשר ראוי שישארו בידי החייב לשם המשך עיסוקו ופרנסתו תוך שמירה על כבודו וקיומו הבסיסי. 5. חבריי, המשנה לנשיא והשופטת א' פרוקצ'יה, קובעים למעשה כי מכסת החלב הכרחית לעיסוקו של החייב ולשמירה על קיומו הבסיסי ופרנסתו. דא עקא, כי אין חולק כי שוויה של המכסה עולה על השיעור הקבוע בסעיף 22(4) לחוק. במובן זה, מבוססת ההגנה הניתנת לחייב, לשיטתם חבריי, לא על סעיף 22(4) לחוק אלא על פרשנות החוק והגדרת "נכס" שבגדרו. מוכן אני להניח – מבלי להכריע בדבר – כי במסגרת פרשנות החוק והמונח "נכס" שבגדרו, ניתן להגיע למסקנה כי באיזון בין התכליות השונות יהיו מקרים בהם ההגנה על נכסי החייב הדרושים לפרנסתו וקיומו המינימלי תהא רחבה יותר מזו הקבועה בהוראות החוק עצמן (לרבות סעיף 22(4) שבו). הגנה רחבה זו תוכל למצוא לכאורה ביטוי בהיקף סמכותו של כונס הנכסים שמונה לנכס (כגישתו של חברי) או בצמצום הנכס העומד לעיקול לתקבולים עתידיים ממכירתו הרצונית ולא מעיקול הנכס עצמו (כגישתה של חברתי). אולם, גם אם אקבל פרשנות זו – וכאמור איני מכריע בעניין – הרי שמבוססת היא על הוכחה ברורה כי אכן הנכס נשוא המחלוקת הנו דרוש ככלי עבודה הכרחי של החייב. ודוק: לא כל נכס המשמש את החייב בעבודתו נופל למסגרת זו, שאם לא כן נמצאו לא פעם רוב הנכסים של החייב פטורים מדיני ההוצאה לפועל. האיזון הראוי בין תכליות החוק מבסס הגנה, על כן, רק על אותם נכסים בסיסיים ביותר שבלעדיהם אין ביכולתו של החייב להתפרנס במקצועו. זאת ועוד: יש להראות כי הנכס נשוא העניין הוא המאפשר קיום מינימלי לחייב ובלעדיו תהא פגיעה ב"גרעין הקשה" של כבודו ויכולתו להתקיים (ראו פרשת גמזו). יש גם להראות כי לא ניתן להבטיח קיום מינימלי על ידי נכס חלופי או חלק מן הנכס הקיים. האם בוססה תשתית עובדתית זו בנסיבות המקרה? 6. עיון בחומר שבפנינו מגלה אי בהירות עובדתית. אמת, עולה מן החומר שבפנינו כי ניתן פסק דין (בשנת 1996) על סך 98,569 ₪ כנגד המערערים וכי קיימים כנגדם תיקים נוספים (מאוחדים) בהוצאה לפועל ואף הסדר חוב מטעם המשקם (ראו תצהיר המערערים בפני בית המשפט המחוזי מיום 22.8.1999). המערערת ציינה בתצהירה (מיום 25.5.99) כי כל פרנסת המשק עליה וכי "באם לא ינתן צו מניעה ועיקול מכסת החלב ימומש יגזל ממני מקור פרנסתי ואני אוותר בלא כל אמצעי מחיה שכן פרנסתי על רפת הפרות". המערערת נחקרה אמנם על תצהירה בבית המשפט המחוזי אולם לא הוברר במהלך הדיון אם מקור הפרנסה והקיום המינימלי היחיד של המערערים הוא על מכסת החלב. בית המשפט המחוזי לא קבע ממצאים עובדתיים בשאלת מצבם הכלכלי של המערערים, אמצעי הקיום הבסיסיים שלהם והיות מכסת החלב כולה הגנה על מינימום הקיום של המערערים. לא נקבע בבית המשפט המחוזי ממצא לגבי יכולתם לקיים את עצמם בכבוד ללא ייצור החלב על פי המכסה (כמו למשל, עבודה במשק אחר, השכרת המשק לאחר וכד'). המכסה עצמה – לשנת 1999 עמדה על 270,000 ליטר חלב. שוויה – לפי האמור בסיכומי המשיבים שלא נסתרו בעניין זה על ידי המערערים – הנו מאות אלפי שקלים. נכון הדבר כי ללא המכסה לא ניתן לייצר חלב אולם אין נובעת מכאן המסקנה כי אין בידי החייב כל מקור פרנסה חלופי אחר. כך הדבר בייחוד נוכח שוויה הניכר של המכסה ביחס לחוב עצמו. בנסיבות אלו, אין אני מוצא יסוד עובדתי מספיק לסיוג זכותו הבסיסית של הנושה לקיום פסק הדין בו זכה. אשר על כן סבור הייתי כי יש להחזיר את התיק לשמיעה בפני בית המשפט המחוזי בכדי שיקבע ממצאים שבעובדה לגבי שאלות אלו וכן יכריע באשר לדין החל עליהן בנסיבות המקרה. זכות אישית במכסת החלב 7. בשולי הדברים אבקש להעיר באשר לעמדת חבריי לפיה רשיון החלב כולל מאפיינים "אישיים" המצדיקים דין שונה באשר לעיקולו ומימושו. אכן, מוכן אני להניח כי יהיו מקרים בהם נכס מסויים לא יהיה כפוף לדיני ההוצאה לפועל בשל מאפיינים "אישיים" חזקים שיש בו. עמדתי על כך כי תכליתו של חוק ההוצאה לפועל כוללת לצד ההגנה על הנושה וזכויותיו גם את ההגנה על החייב וכבודו. במסגרת זו ניתן לכלול לא רק את קיומו המינימלי ועיסוקו של החייב, אלא גם את ההיבט האישי-רגשי הקשור בנכס שבידי החייב. דוגמאות לכך מצויות בדין ההשוואתי כמו למשל פטור מעיקול ומימוש של טבעת אירוסין (In Re Mins, 49 B.R. 283 (E.D.N.C. 1985. אולם, לא כל קשר של החייב לנכס, ואפילו תלות בו, מצדיקים הוצאת נכס מסויים ממסת הנכסים הכפופים לחוק. אכן, גם במסגרת זו, האיזון בין תכליותיו השונות של החוק מניח – ולו בנקודת המוצא – כי כל נכס כפוף לדיני ההוצאה לפועל. הוצאת נכס מסויים מתחולת דיני ההוצאה לפועל תיעשה באותם המקרים בהם עיקול הנכס ומימוש יהוו פגיעה בבסיס ההגנה על כבוד האדם של החייב וחירותו. אשר על כן נדרש להראות כי לנכס האמור ערך רגשי או אישי כה גבוה, עד כדי ראיית שמירתו בידי החייב כחלק ממימושו העצמי וכבודו כאדם (ראו למשל: In Re Leva, 96 B.R. 723 (W.D.Tx. 1989). מכסת החלב, נשוא הערעור שבפנינו, אינה לכאורה נכס מעין זה. אמת, מהווה היא יסוד לעיסוק עצמאי במשק חלב, ובשל אופיה המיוחד, לא ניתן לייצר חלב בלעדיה. במובן זה, יש במכסת החלב מאפיינים אישיים. אולם ספק בעיני אם מאפיינים מהותיים הם דים לשם הוצאת הנכס מכלל תחולת החוק. האיזון הראוי בין התכליות השונות שבבסיס החוק מוביל לכאורה למסקנה כי אין הצדקה שלא להחיל את דיני ההוצאה לפועל במלואם על מכסת החלב. ספק הוא, אם בנסיבות המקרה יש יסוד מספיק לקביעה כי יש למכסת החלב – כ"נכס" – מאפיינים אישיים מספיקים המצדיקים תחולה מיוחדת של הדין – אם שלילת יכולת המימוש ואם היכולת לעקל רק תקבולים עתידיים במכירה. אולם, נוכח מסקנתי באשר להכרח בהחזרת הדיון לערכאה הראשונה בעניין קביעת הממצאים בדבר מצבם הכלכלי של המערערים וקיומם המינימלי, אין אני נצרך להכריע בסוגיה זו ואבקש להשאירה בצריך עיון לעת מצוא. ה נ ש י א הוחלט ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של הנשיא, לקבל חלקית את הערעור ולקבוע כי העיקול שהוטל על מכסת החלב בעינו יעמוד, במובן זה שהוא יהיה ניתן למימוש רק על תמורתה, אם ובמידה שהיא תנוייד בעתיד, מבלי שניתן יהיה לכפות על המערערים את ניוד המכסה, וזאת בכפוף לרישום הערה על דבר העיקול בספרי הרשות המוסמכת הפועלת מכח צו החלב. לאור התוצאה אליה הגענו, ישקול ראש ההוצאה לפועל אם לבטל את מינוי כונס הנכסים, שנראה, לכאורה מיותר. אין צו להוצאות. ניתן היום, כ' אדר ב' תשס"ג (24.3.2003). ה נ ש י א המשנה לנשיא (בדימ.) ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 00035530.B12 מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il