משרד הביטחון האגף לשיקום נכים נ. פלוני

פסק-דין בתיק עע"מ 3550/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"ם 3550/15 וערעור שכנגד לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן המערער והמשיב שכנגד: משרד הביטחון האגף לשיקום נכים נ ג ד המשיב 1 והמערער שכנגד: פלוני המשיב 2: ארגון נכי צה"ל ערעור וערעור שכנגד על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד"ר ד' אבניאלי) בעת"ם 42586-05-12 מיום 21.4.2015 תאריך הישיבה: ד' באדר ב התשע"ו (14.3.2016) בשם המערער והמשיב שכנגד: עו"ד רועי שויקה בשם המשיב 1 והמערער שכנגד: עו"ד סיגל יער בשם המשיב 2: עו"ד משה מרדלר; עו"ד ענת קליין פסק-דין השופט ע' פוגלמן: המשיב זוכה לתגמולים מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: התגמולים; חוק הנכים) ולהטבות מסוימות מכוח הוראות אגף השיקום במשרד הביטחון (להלן: ההטבות; אגף השיקום) עקב נכות נפשית שמקורה בשירותו הצבאי בשנות ה-70 של המאה הקודמת. התגמולים שולמו למשיב באופן חודשי החל משנת 2005 ובאופן רטרואקטיבי החל משנת 1974, ואילו ההטבות שולמו לו החל משנת 2009. השאלה העומדת לפתחנו היא מאיזה מועד, ובאיזו דרך חישוב, על משרד הביטחון לשלם באופן רטרואקטיבי את ההטבות הניתנות למשיב. הקדמה ורקע כללי – תגמולים והטבות לנכי צה"ל 1. מדינת ישראל מעניקה לנכי צה"ל תשלומים שונים, לרבות תגמולים והטבות, מכוח חקיקה ראשית, חקיקת משנה והנחיות מינהליות. מטרתם החברתית של כל אלה היא פיצוי והכרה בתרומתם של נכי צה"ל – בשירותם ובהקרבתם של אלה שנקראו לשרת בכוחות הביטחון ונפגעו בזמן ועקב השירות (בג"ץ 8487/03 ארגון נכי צה"ל נ' שר הביטחון, פ"ד סב(1) 296, 308-307 (2006) (להלן: עניין ארגון נכי צה"ל); רע"א 7678/98 קצין התגמולים נ' דוקטורי, פ"ד ס(1) 489, 506-505, 552 (2005) (להלן: עניין דוקטורי)). נוכח מורכבות ההסדרים שלפיהם ניתנים תגמולים והטבות וחשיבותם לענייננו, אעמוד בתמצית על המסגרת הנורמטיבית שבה עסקינן. 2. דבר החקיקה העיקרי המסדיר את זכויותיהם של נכי צה"ל הוא חוק הנכים, שמכוחו זכאים הם לתגמולים המשולמים חודש בחודשו. סכום התגמולים נגזר מהשכר המשתלם לעובדי מדינה בדרגה מסוימת, המשתנה באופן עיתי (סעיפים 1, 4-5 לחוק הנכים). בצד חוק הנכים גיבש משרד הביטחון, במרוצת השנים, שורה של הנחיות פנימיות, המוכתרות "הוראות אגף". מכוח הוראות אלו זוכים נכי צה"ל (ובעבר גם שאיריהם של חיילי צה"ל שנפלו בתקופת שירותם) להטבות שונות – הניתנות לפנים משורת הדין וללא עיגון חקיקתי, לבד מעיגון תקציבי בהוראות חוקי התקציב השנתיים. 3. בין התגמולים לבין ההטבות כמה הבדלים בעלי חשיבות לענייננו. הבחנה ראשונה בין השניים עניינה מועד תחילת התשלום: לשם קבלת תגמולים על הנכה להגיש תביעה לקצין התגמולים (סעיפים 18(א) ו-30(א) לחוק הנכים). לפי סעיף 18(א) לחוק הנכים, תגמולים משולמים לנכי צה"ל מיום הגשת התביעה לתשלום תגמולים ככל שזו אושרה (ולחילופין, מיום שחרור הנכה משירותו הצבאי, אם הוגשה התביעה תוך שנה אחת מיום זה). חריג לכלל זה – שאליו אדרש בהמשך – הוא מצב שבו לא הגיש נכה תביעה לתגמולים בשל "מחלת נפש או ליקוי בשכלו", שאז ישולמו התגמולים החל מיום השחרור מצה"ל (סעיף 18(ו) לחוק הנכים). 4. לעומת זאת, נקבע בשעתו כי הטבות, המשולמות מידי חודש, תשולמנה מיום קביעת שיעור הנכות המזכה בהטבות על ידי ועדה רפואית (הוראת אגף שיקום נכים 80.23 "מועד תחילת תשלום הטבות – עפ"י הוראות אגף שיקום נכים" (עודכנה לאחרונה ביום 1.1.2010) (להלן: הוראת אגף השיקום)). פסיקתנו הכירה באפשרות לסטות מהוראה זו – כלומר, לשלם את ההטבות באופן רטרואקטיבי ממועד מוקדם לקביעת שיעור הנכות – במקרים שבהם קיימים "טעמים שרירותיים או זדוניים" או שהתרחש מחדל שגרם "להימשכות ההליכים יתר על המידה" (בג"ץ 292/84 בודיק נ' אגף השיקום, פסקה 2 (24.4.1985) (להלן: עניין בודיק)) (להלן: החריג הפסיקתי). יוסף עוד כי סעיף 13 להוראת אגף השיקום מאפשר, "בהתקיים נסיבות מיוחדות", מתן הטבות שלא לפי ההוראה בסכום מוגבל (44,800 ש"ח). 5. כבר בנקודה זו יודגש כי בעניין לופו נקבעה בטלותה של הוראת אגף השיקום האמורה. זאת, שכן כפי שנפסק, תוצאתה של ההוראה היא אי שוויון בין מי שנכותם זהה ושהגישו תביעתם באותו המועד אך שהמועד לקביעת נכותם שונה – ולפיכך זוכים הם להטבות ממועד שונה. יחד עם זאת, מועד התחולה לבטלות ההוראה נקבע באופן פרוספקטיבי, כך שבטלותה תחול לגבי החלטות קצין התגמולים שניתנו ממועד מתן פסק הדין ואילך בלבד (עע"ם 7335/10 קצין התגמולים נ' לופו (29.12.2013) (להלן: עניין לופו)). במרוצת השנים, לאחר מתן פסק הדין בעניין לופו ונוכח ההכרזה על בטלותה של הוראת אגף השיקום, נקבע כי יש לנקוט גישה מקלה בפרשנות החריג להוראת אגף השיקום שנקבע בעניין בודיק; ועוד נקבע כי גישה מקלה זו יכולה לבוא לידי ביטוי – בין היתר – בתשלום חלקי למפרע, גם במקרים שבהם האחריות להימשכות ההליכים אינה אך לפתחה של המדינה (עע"ם 7942/14 פלוני נ' קצין התגמולים, פסקאות 29-25 (7.10.2015) (להלן: עניין פלוני); אך השוו עע"ם 3842/09 שוורץ נ' קצין התגמולים (17.5.2015) שבו הוער כי אין די בעצם הימשכות ההליכים כדי להקים את החריג הפסיקתי). סיכומו של עניין הוא כי ביחס להחלטות קצין התגמולים שניתנו לפני יום 29.12.2013 חל המצב המשפטי הבא: תגמולים – משולמים מיום הגשת התביעה לתשלום תגמולים; ואילו הטבות – משולמות מיום ההכרה בנכות. זוהי תמונת המצב המשפטי גם בענייננו, שכן העתירה דנן – וממילא ההחלטה נושא העתירה – הוגשה טרם מתן פסק הדין בעניין לופו. 6. הבדל נוסף בין התגמולים לבין ההטבות קשור באופן התשלום. תגמולים לנכי צה"ל המשולמים למפרע מיום הגשת התביעה לתשלום תגמולים מוחרגים מחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית; סעיף 8 לחוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ד-1984 (להלן: חוק הקצבאות)), כך שאין מוסיפים להם הפרשי הצמדה וריבית. התשלום נעשה לפי הסדר השערוך המצוי בחוק הקצבאות. לפי הסדר זה, מתחלקת התקופה שלגביה מבוצע התשלום למפרע לשתיים: התקופה הראשונה – משכה הוא מיום הגשת התביעה לתשלום תגמולים ועד לתקרה של 10 שנים מיום הגשת התביעה (סעיף 2(א)(3) לחוק הקצבאות), וזאת בכפוף לפרמטרים שונים, ובהם: מועד הגשת התביעה (סעיף 3 לחוק הקצבאות); והימשכות ההליכים ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום (סעיף 2(א) לחוק הקצבאות). עם זאת, במקרים שבהם נמצא כי שרירות וחוסר תום לב של הרשות המוסמכת גרמו לאיחור בתשלום – תיתכן הארכת התקופה הראשונה אף מעבר ל-10 שנים (סעיף 3א לחוק הקצבאות; וראו רע"א 4248/14 קצין התגמולים נ' פלוני, פסקה יג-טו (28.1.2015)). בתקופה זו משולמים התגמולים בהתאם לשיעורם המעודכן ביום התשלום. היינו לפי שיעור התגמולים שבתוקף בחודש שקדם ליום התשלום. לעומת זאת, התשלום בגין התקופה השנייה – שמשכה מתום התקופה הראשונה ועד ליום התשלום בפועל – נעשה בהתאם לשיעור התגמולים שהיה קבוע ביחס לכל חודש באותה תקופה. יוצא אפוא כי ביחס לתקופה השנייה משולמים התגמולים לזכאי בערך נומינלי בלבד. משמעות הדברים היא כי התשלום הרטרואקטיבי של תגמולים נעשה במונחים ריאליים – השומרים על ערכו של הכסף – רק ביחס לחלק מתקופת התשלום למפרע. להבדיל מכך, בעניין ההטבות אין בנמצא מנגנון הקבוע בחוק, בתקנה או בהוראה הנוגע לאופן התשלום למפרע. לאחר שהנחנו את התשתית הנורמטיבית הכללית נפנה לנסיבות המקרה שלפנינו. תמצית ההליכים הקודמים 7. המשיב, שהוא גם המערער שמנגד, נפצע ביום 17.7.1970 בהפגזה בצומת המזח בסיני (להלן: הפציעה) בעת שירותו הסדיר כנהג זחל"ם. ביום 27.10.1972 הגיש המשיב תביעה להכרה לפי חוק הנכים בגין פציעה זו. ביום 30.1.1973 הכיר קצין התגמולים במשיב כזכאי לשיעור נכות בגין פגיעות פיזיות שמהן סבל בעקבות הפציעה. במועד זה שולמו למשיב תגמולים למפרע החל מיום הפציעה. 8. ביום 1.9.2003 הגיש המשיב תביעה נוספת (להלן: התביעה הנוספת) לפי חוק הנכים, שנגעה למצבו הנפשי. לטענת המשיב, כתוצאה מאירוע הפציעה החל הוא לסבול מקשיים נפשיים שונים הקשורים באירוע. ביום 21.7.2005 הכיר קצין התגמולים במשיב כסובל מהַלֶּמֶת (הפרעת דחק פוסט-טראומטית, ובלעז Post-Traumatic Stress Disorder או PTSD) שארעה בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירות זה. כעולה מהחלטה זו, סמוך לפני קבלתה, ביום 10.7.2005, קבעה ועדה רפואית כי תוקפה של הנכות הנפשית יהא ממועד הגשת התביעה הנוספת (כלומר, מחודש ספטמבר 2003). משכך זכה המשיב ביולי 2005 לתשלום למפרע של תגמולים (מחודש ספטמבר 2003), ומאז יולי 2005 זוכה הוא לתשלום חודשי של תגמולים. 9. המשיב ביקש לזכות בתגמולים למפרע ממועד שונה מזה שנקבע על ידי קצין התגמולים – לא מיום הגשת התביעה הנוספת כי אם החל ממועד שחרורו מצה"ל, וזאת בהתאם לחריג הקבוע בסעיף 18(ו) לחוק הנכים האמור שלפיו במקרים שבהם לא הגיש נכה תביעה לתגמולים בשל "מחלת נפש או ליקוי בשכלו" ישולמו התגמולים החל מיום השחרור מצה"ל. על כן שב ופנה המשיב ביום 9.2.2006 לקצין התגמולים בתביעה לקבלת התגמולים למפרע למן שחרורו מצה"ל. תביעה זו נדחתה על ידי קצין התגמולים ביום 23.10.2007 מהטעם שנמצא – לפי חוות דעת רפואית – כי לא ניתן לקבוע כי המשיב לא היה מסוגל לדאוג לענייניו במועדים הרלוונטיים או כי היה במצב נפשי שהצריך מינוי אפוטרופוס. 10. המשיב ערער על החלטה זו, וביום 15.8.2010 קיבלה ועדת הערעורים לפי חוק הנכים את ערעור המשיב. נקבע כי על אף שאין להחיל את החריג הקבוע בסעיף 18(ו) לחוק הנכים על עניינו של המשיב, מועד תחולת הנכות הנפשית יהא מיום 19.5.1974 (להלן: מועד תחולת הנכות הנפשית). זאת, שכן יש לראות את המשיב כמי שהגיש תביעה בגין מצבו הנפשי עוד בשנת 1974. קביעה זו התבססה על מכתב שנשלח ביום 19.5.1974 מהתחנה לבריאות הנפש בפתח תקווה למשרד הביטחון, שבו צוין דבר מצבו הנפשי של המשיב; ועל פנייה של המערער מיום 16.6.1975 לתחנה לבריאות הנפש בפתח תקווה בדרישה להמצאת חומר רפואי הנוגע למשיב. בהחלטה הוסברה קביעה זו כך: "משבאה בפני ה[המערער] אינדיקציה ולו ראשונית לפגיעה נפשית בעקבות אותו אירוע של הפגזה, שעה שתביעה בגין 'פגיעה פיזית' באותו אירוע הונחה בפניו, היה עליו לראות את אותה 'תביעה קיימת' כמתייחסת אף לליקוי הנפשי או למצער להעמיד את ה[משיב] באופן רשמי על הצורך בהגשת תביעה נוספת להכרת זכות בגין פגימה זו". קצין התגמולים לא ערער על החלטה זו והיא הפכה חלוטה (להלן: ההחלטה החלוטה). 11. להשלמת התמונה יוער כי בחודש מרץ 2009 קבעה ועדה רפואית שיעור נכות נפשית של המשיב הגבוה מזה שנקבע בשנת 2005 (להלן: שיעור הנכות המעודכן). בחודש ינואר 2011, בעקבות מתן ההחלטה החלוטה אשר קבעה כי יש להכיר בנכותו הנפשית של המשיב רטרואקטיבית, קבעה ועדה רפואית נוספת את שיעור נכותו הנפשית ביחס לשנים שעברו – וזאת תוך הבחנה בין שלוש תקופות: 1980-1974; 2003-1980 ו-2003 ואילך, שביחס לכל אחת מהן נקבע שיעור נכות שונה. תגמולים בשיעורם המעודכן שולמו לפיכך למשיב באופן חודשי ממועד ההכרה בפועל (מרץ 2009); ומשנת 2011 באופן רטרואקטיבי – ובהתאם להחלטה החלוטה – מן המועד שבו הובא לראשונה לידיעת המערער דבר הפגיעה הנפשית של המשיב (חודש מאי 1974) ועד למועד הגשת התביעה הנוספת – שבגדרה, כאמור לעיל, זכה המשיב לתגמולים (חודש ספטמבר 2003). 12. בחודש יוני 2011 התברר למשיב כי נוכח קביעת שיעורי נכותו הנפשית ביחס לשנים עברו היה הוא זכאי בעבר להטבות שונות. על כן, ביום 10.8.2011 פנה המשיב למשרד הביטחון בתביעה כי ישולמו לו ההטבות שלהן היה זכאי מכוח "הוראות אגף" בגין הפגיעה הנפשית, החל מחודש מאי 1974, בהתאם לשיעורי נכותו בתקופות השונות. ביום 15.12.2011 סורבה תביעתו של המשיב בהסתמך על הוראת אגף השיקום. כזכור, הוראה זו, שחלה בעניינו של המשיב, קובעת כי הטבות המשולמות מידי חודש תשולמנה מיום קביעת שיעור הנכות המקנה את הזכאות לתשלום ההטבה על ידי ועדה רפואית. על כן, מששיעור הנכות המעודכן – המזכה בחלק מההטבות שאותן ביקש המשיב – נקבע בחודש מרץ 2009, נקבע כי ההטבות שלהן היה זכאי המשיב בשל שיעור הנכות המעודכן תשולמנה לו החל ממועד זה בלבד. לסיכום הדברים, עובר לעתירה נושא הערעור שלפנינו זכה המשיב לתגמולים ולהטבות כמתואר להלן: החל משנת 2005, עת נקבע לו שיעור נכות נפשית, זכה לתשלום חודשי של תגמולים וכן לתשלום רטרואקטיבי של תגמולים שמועד תחילתם שנת 2003 (מועד הגשת התביעה הנוספת); החל משנת 2009, שבה נקבע לו שיעור נכות מעודכן וגבוה מזה שנקבע בשנת 2005, זכה לתשלום חודשי של הטבות מסוימות; ומשנת 2011, עת נקבע שיעור הנכות הנפשית של המשיב ביחס לתקופות שבין השנים 2003-1974, זכה לתשלום רטרואקטיבי של תגמולים ביחס לאותה תקופה. עם זאת, המשיב לא זכה לתשלום רטרואקטיבי של הטבות. 13. ביום 24.5.2012 הגיש המשיב לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו עתירה מינהלית שכוונה להחלטתו של קצין התגמולים מיום 15.12.2011 שלא לשלם למשיב הטבות למפרע. בעתירה טען המשיב כי הוא זכאי לקבל תשלום למפרע של ההטבות שלהן היה זכאי בתקופות שונות החל ממועד תחולת הנכות הנפשית (לאמור, משנת 1974) ועד למועד הגשת תביעתו הנוספת בספטמבר 2003 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. לעמדת המשיב, יש לשלם את ההטבות למפרע בשל מחדלי המערער ועקב הימשכות ההליכים בעניינו, שהובילה להשתהות בטיפול בפגיעה הנפשית שממנה הוא סובל. 14. לבקשת המערער, ההליכים בעתירה הותלו עד להכרעה בעניין לופו הנזכר לעיל. פסק הדין בעניין לופו ניתן ביום 29.12.2013, ובמסגרתו, כאמור, נקבע כי הוראת אגף השיקום לעניין אי תשלום למפרע של ההטבות בטלה. עם זאת, כפי שצוין, מועד התחולה לביטול ההוראה נקבע באופן פרוספקטיבי, ביחס להחלטות הניתנות ממועד מתן פסק הדין ואילך בלבד. הדיון בעתירה חודש לאחר מתן פסק הדין. פסק הדין נושא הערעור 15. ביום 21.4.2015 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד"ר ד' אבניאלי) את עתירת המשיב. נקבע כי נוכח ההחלה הפרוספקטיבית של ההלכה שנקבעה בעניין לופו, הוראת אגף השיקום תקפה בעניינו. עם זאת, נפסק כי הימשכות ההליכים נגרמה בשל מחדל המערער, ועל כן יש להורות על תשלום למפרע של ההטבות מהיום שבו – לו היה פועל המערער כשורה – הייתה נקבעת למשיב נכות נפשית. זאת, בהתאם לחריג הפסיקתי האמור שנקבע בעניין בודיק, ושבמסגרתו הוכרה האפשרות לסטות מהוראת אגף השיקום במקרים שבהם קיימים "טעמים שרירותיים או זדוניים" או שהתרחש מחדל שגרם "להימשכות ההליכים יתר על המידה". בקביעת המועד שממנו יהא זכאי המשיב להטבות נסמך בית המשפט על קביעתו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין בעניין לופו, שלפיה: "הוראה 80.23 מביאה איפוא לכדי תוצאות אקראיות המפלות בין נכי צה"ל בהיקף ההטבות שניתנות להם, ואינה נותנת ביטוי ראוי לעקרון השויון – מה שאפשר היה, אולי, אילו נכללו בה קוי תיחום סבירים [...] המציבים תקרה של 2.5 שנים (הזמן הממוצע לטיפול בתיק כאמור בפסקה 4 לתצהיר הראשון [הכוונה היא לתצהיר שהוגש מטעם קצין התגמולים – ע' פ']) לבירור התביעה להכרה בנכות מיום הגשתה" (עניין לופו, פסקה מה). על רקע האמור קבע בית משפט קמא כי משך הזמן שצוין בעניין לופו כ"זמן הממוצע לטיפול בתיק" – שנתיים ומחצה – מהווה "נורמה חדשה" ה"ראויה לאימוץ"; וכי במקרה דנן, "מאחר שהנכות [הנפשית – ע' פ'] הוכרה מחודש מאי 1975, הזכות לקבלת ההטבות קמה כעבור שנתיים וחצי – החל מחודש נובמבר 1977". יוער כי פסק הדין קבע – ככל הנראה בשל טעות קולמוס – את מועד תחולת הנכות הנפשית לחודש מאי 1975 ואת מועד תשלום ההטבות לחודש נובמבר 1977, אך הצדדים מסכימים כי הכוונה הייתה למעשה לחודשים מאי 1974 ונובמבר 1976 בהתאמה. 16. אשר לאופן התשלום קבע בית המשפט כי נוכח "התמדת המערער שלא להכיר בזכותו של המשיב" – שהובילה להימשכות נוספת של ההליכים – אין להחיל את ההסדר הקבוע בחוק הקצבאות לעניין תשלום תגמולים, ותחת זאת על המערער לשלם את ההטבות בתוספת הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית החל מחודש נובמבר 1977 (הכוונה גם במקרה זה הייתה, כאמור, לנובמבר 1976). מכאן הערעור והערעור שכנגד שלפנינו. טענות הצדדים ערעור משרד הביטחון 17. המערער אינו מבקש להשיג על עצם ההכרה בזכות המשיב לתשלום ההטבות למפרע ואף לא על המועד שנקבע לזכאותו של המשיב להטבות (שנתיים ומחצה מיום שהובא דבר פגיעתו הנפשית של המשיב לידיעת המערער), אך הוא מלין על הנימוק שעליו התבסס בית המשפט בקביעת מועד זה. לדברי המערער, בית משפט קמא קבע כ"ברירת מחדל" כי כל אימת שיחלפו שנתיים ומחצה מיום הגשת תביעה ועד לקביעת שיעור נכות – תשולמנה ההטבות למפרע כחריג להוראת אגף השיקום. לטענת המערער, קביעה זו שגויה ומשמעותה היא כי בכל מקרה שבו לא ניתנה החלטת ועדה רפואית בחלוף שנתיים ומחצה מיום הגשת תביעה להכרה בנכות – יידרש תשלום למפרע מאותו מועד ואילך. עמדת המערער היא כי קביעה זו מתעלמת ממורכבותם של המקרים הבאים לפתחו, ואף עומדת בסתירה להלכת בודיק הקובעת את הצורך בהתקיימותם של "טעמים שרירותיים או זדוניים" או קיומו של מחדל אשר הביא "להימשכות ההליכים יתר על המידה" כחריג להוראת אגף השיקום. עוד סבור המערער כי הקביעה האמורה לא נדרשה לצורך ההכרעה במקרה דנן, שכן נקבע – והמערער אינו משיג על כך – כי התקיים מחדל שהביא להימשכות ההליכים. מן הטעמים האלה סבור המערער כי אין מקום לקביעה כוללת בעניין זה. 18. בנוסף משיג המערער על דרך חישוב תשלום ההטבות למפרע אשר נקבעה בפסק הדין – קרי על כך שנקבע כי לסכום ההטבות יתווספו הפרשי הצמדה וריבית. לעמדת המערער, היה על בית משפט קמא להימנע מקביעה זו בשים לב להחלטתו מיום 30.10.2012, שלפיה דרישת המשיב לתשלומי הפרשי הצמדה וריבית לא הועלתה לפני קצין התגמולים. בהחלטה זו צוין כי בית המשפט אינו מוסמך להידרש לטענות שלא נטענו לפני קצין התגמולים ושלגביהן לא ניתנה החלטה, וכי לפיכך על העותר להימנע מ"להיזקק עוד לענין זה במסגרת העתירה הנוכחית" (להלן: החלטת הביניים). נוכח החלטה זו טוען המערער כי לא היה יכול לצפות כי תינתן פסיקה בעניין. 19. לגופם של דברים נטען כי את ההטבות יש לשלם תוך שימוש בשיטת השערוך הקבועה בחוק הקצבאות – כלומר, תשלום בשיעור המעודכן, ללא הפרשי הצמדה וריבית – כשם שנעשה במקרי עבר שבהם הופעל החריג הפסיקתי להוראת אגף השיקום, ולא בתוספת ריבית והצמדה כקבוע בחוק פסיקת ריבית כפי שפסק בית משפט קמא. טעם הדבר, כך המערער, הוא "הקרבה" שבין תשלום הטבות מכוח הוראות אגף השיקום לבין תשלום תגמולים מכוח חוק הנכים. קרבה זו מחייבת, לעמדת המערער, כי ההטבות תשולמנה בהתאם להסדר הקבוע בחוק הקצבאות. 20. להשלמת התמונה יצוין כי המערער טען בסיכומיו כי הוא פועל לעיגון ההטבות בחוק ולהחלה של ההסדר הקבוע בחוק הקצבאות על תשלומן של אלו למפרע. המערער מדגיש כי בישיבה שהתקיימה בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (חקיקה) הוכרע כי בתקופת הביניים, עד לחקיקה אשר תסדיר תשלום למפרע של ההטבות, תשלום הטבות למפרע יעשה – מכוח סמכותו של המערער לפי חוק פסיקת ריבית – בתוספת הצמדה בלבד (להלן: עמדת המערער לגבי תקופת הביניים). 21. בתשובה לערעור סומך המשיב ידיו על קביעות בית משפט קמא. אשר לנימוקי בית המשפט המחוזי לקביעת מועד הזכאות המשיב אינו מביע דעתו לעניין קיומה של "ברירת מחדל" שלאחריה ייחשב הדבר להימשכות יתר של ההליכים, שכן לטענתו הדבר אינו נדרש בעניינו, שבו התקיים מחדל של ממש. ברם, המשיב מבקש לשנות מקביעת המועד בערעור שכנגד מטעמים שיובאו בהמשך. 22. בכל הקשור לדרך חישוב ההטבות נטען כי בצדק החיל בית משפט קמא במקרה זה את חוק פסיקת ריבית והורה על תשלום ההטבות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. אשר לטענה הדיונית של המערער, שעניינה החלטת הביניים של בית משפט קמא, נטען כי סיכומי המערער בבית משפט קמא הוגשו לאחר מתן החלטת הביניים ובהם הוא טען לעניין תשלום הפרשי הצמדה וריבית בפירוט. משכך, היה על המערער לצפות כי תינתן החלטה בעניין. ממילא, כך המשיב, הסמכות לפסיקת הפרשי הצמדה וריבית היא סמכות שניתן לעשות בה שימוש אף אם לא נדרשו לכך הצדדים. 23. גם לגופו של עניין סבור המשיב כי אין מקום להתערב בפסיקת בית משפט קמא. כך, משום שפוסק הריבית היה בית המשפט לעניינים מינהליים – הוא רשות שיפוטית; ומשום שחוק הקצבאות – שאותו מבקש המערער להחיל – אינו בר החלה בענייננו, שכן ההטבות אינן משולמות מכוח אחד החוקים המנויים בתוספת לחוק זה. עוד נטען כי משהובאה עמדת המערער לגבי תקופת הביניים יש לראות את המערער כמי שמסכים לתשלום בצירוף הצמדה, כך שהמחלוקת שנותרה היא לעניין תשלום הריבית בלבד. הערעור שכנגד 24. בערעור שכנגד משיג המשיב, כאמור, על מועד הזכאות להטבות שקבע בית משפט קמא. לעמדתו, יש להשוות מועד זכאות זה למועד הזכאות לתגמולים. כזכור, תגמולים משולמים מיום הגשת התביעה לתשלומם, ובמקרה זה קבעה ועדת הערעורים כי מועד הגשת התביעה לתשלום תגמולים ולזכאות לנכות ייחשב החל מיום 19.5.1974 (עקב מחדלו של המערער שנמנע מלברר את עניינו של המשיב אף שדבר מצבו הנפשי של האחרון הובא לידיעתו). על רקע זה מתבקש כי מועד הזכאות להטבות ייקבע משנת 1974, ולא משנת 1976 כפי שנפסק. זאת, בהתאם לפסיקה קודמת בעניין שטאובר (עת"ם (מינהליים ת"א) 1173/07 שטאובר נ' אגף השיקום (17.6.2007)), שם הורה בית המשפט על תשלום הטבות – לשאירי חללי צה"ל – מכוח הוראות אגף השיקום ממועד הגשת התביעה ולא ממועד ההכרה בנכות. המשיב ער לכך שפסק הדין בעניין שטאובר בוטל בערעור בהסכמת הצדדים (עע"ם 7421/07 קצין התגמולים נ' שטאובר (10.12.2008)), אך הוא מדגיש כי זה נעשה תוך הסכמת הצדדים שהמשיבים (הם שאירי חללי צה"ל שעניינם נדון שם) יזכו לתשלום למפרע החל ממועד הגשת התביעה. 25. עוד נטען, כטענה חלופית, כי ככל שיש לקבוע את מועד הזכאות להטבות ממועד ההכרה בנכות, הרי שמועד זה יש לקבוע שלא לפי הערכה "כללית" של זמן בירור זכאות להטבות – שנתיים ומחצה – אלא בהתאם לטווח הזמנים שבו התברר עניינו של המשיב הלכה למעשה. לדברי המשיב, בעניינו התמשכו הליכי ההכרה בנכות שנה ו-10 חודשים: מיום הגשת התביעה הנוספת בספטמבר 2003 ועד לחודש יולי 2005. בהתאמה, יש לקבוע את מועד ההכרה בנכות לחודש מרץ 1976, כלומר שנה ו-10 חודשים ממועד הבאת עניינו של המשיב לידיעת המערער בחודש מאי 1974. זאת, להבדיל מן המועד שנקבע – חודש נובמבר 1976. 26. בתשובה לערעור שכנגד סומך המערער על קביעת בית המשפט לעניינים מינהליים שלפיה מועד הזכאות לתשלום הוא מחודש נובמבר 1976, שנתיים ומחצה מיום הבאת עניינו של המשיב לידיעת המערער, ולא המועד שבו נודע לו הדבר בפועל (מאי 1974). לשיטתו, החריג הפסיקתי להוראת אגף השיקום צריך לחול בהתאם לנסיבות הפרטניות של המקרה. במקרה דנן, כדי להעמיד את המשיב במקום שבו היה לולא התרחש המחדל שגרם להימשכות ההליכים, יש לקבוע את מועד הזכאות למועד שבו הייתה מוכרת נכותו של המשיב לו היה המערער נוהג כשורה. בעניינו של המשיב סובר המערער כי מועד זה חל שנתיים ומחצה ממועד הבאת דבר הפגיעה הנפשית לידיעתו – קרי נובמבר 1976. עמדת ידיד בית המשפט 27. ארגון נכי צה"ל, שצורף להליך כידיד בית המשפט בעתירה המינהלית, הגיש אף הוא את סיכומיו וטען בדיון שלפנינו (להלן: הארגון). אשר למועד הזכאות נטען, בהסתמך על האמירה בעניין לופו, כי משך הליכים העולה על שנתיים ומחצה צריך לשמש "חזקה עובדתית" שלפיה ההליכים התמשכו יתר על המידה – חזקה המעבירה את הנטל לצאת מגדרי החריג הפסיקתי לידי המערער. עוד לטענת הארגון, כאשר מוחל החריג הפסיקתי יש לשלם את ההטבות למפרע החל ממועד פניית הזכאי לקבלת ההטבות. במקרה דנן משמעות הדבר היא כי התשלום נדרש החל מחודש מאי 1974. לעניין דרך חישוב התשלום למפרע טוען הארגון כי משהמערער הודיע כי בתקופת הביניים הטבות שתשולמנה למפרע – תשולמנה בתוספת הפרשי הצמדה, הרי שגם לשיטתו ההסדר הקבוע בחוק הקצבאות אינו חל במקרה זה. עוד נטען כי כדי להעמיד את המשיב במקום שבו היה עומד לו היה המערער נוהג כשורה יש לפסוק הן הפרשי הצמדה, הן ריבית. דיון והכרעה 28. טרם נדרש להכרעה במקרה הפרטני, נזכיר בתמצית את שאמרנו קודם לכן: נכי צה"ל זוכים כיום הן לתגמולים מכוח חוק הנכים, הן להטבות שונות הניתנות מכוח הוראות אגף השיקום שגיבש משרד הביטחון. הוראות אחרונות אלו מכווינות את שיקול דעתו של אגף השיקום ביחס לנושאים שונים כגון הקריטריונים לזכאות להטבות; אופן תביעתן וקבלתן; טיבן; אופיין; ועוד. לענייננו רלוונטית כאמור הוראת אגף השיקום – הוראה מספר 80.23 שכותרתה "מועד תחילת תשלום הטבות – עפ"י הוראות אגף שיקום נכים" שהייתה בתוקף עובר להלכת לופו. כפי שצוין קודם לכן, לפי הוראה זו הטבות מכוח הוראות אגף השיקום המשולמות מידי חודש בחודשו תשולמנה מיום קביעת שיעור הנכות על ידי ועדה רפואית המקנה את הזכאות לתשלום ההטבה. הלכה למעשה שוללת הוראה זו תשלום למפרע של הטבות במקרים שבהם נוצר – מסיבות שונות – פער זמנים בין מועד הגשת התביעה להכרה בשיעור הנכות לבין מועד ההכרה בפועל בשיעור זה. 29. הוראה זו היא בעלת מעמד של הנחיה מינהלית (ראו עע"ם 8531/10 זכאי נ' משרד הביטחון, פסקה 11 (28.11.2011) (להלן: עניין זכאי); אך ראו מנגד: עניין לופו, פסקה יח; עע"ם 4515/08 מדינת ישראל נ' נאמן, פסקאות 16-15 (6.10.2009) (להלן: עניין נאמן)). כהנחיה מינהלית, אין בכוחה של הוראת אגף השיקום לכבול את שיקול דעתה של הרשות המוסמכת באופן מוחלט. על אגף השיקום מוטלת החובה – כבכל הקשר אחר – לסטות מהוראותיו שלו-עצמו במקרה שבו מתקיימות נסיבות פרטניות חריגות (עניין זכאי, פסקה 17; בג"ץ 552/04 גוזמן נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (3.7.2005); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 250 (2010)). ואמנם, פסיקתנו כבר יישמה כלל זה בקובעה את החריג הפסיקתי שנדון לעיל. כזכור, במקרים אשר עונים על התנאים שנקבעו בעניין בודיק – קרי כאשר קיימים "טעמים שרירותיים או זדוניים" או כשהתרחש "מחדל אשר הביא להימשכות ההליכים יתר על המידה" – תיתכן סטייה מהוראת אגף השיקום באופן שיידרש תשלום למפרע של הטבות מכוח ההוראה. על רקע זה נפנה עתה לבחינת השאלות שעל הפרק ביחס לתשלום למפרע של ההטבות למשיב – הן השאלה שעניינה מועד הזכאות, הן שאלת דרך החישוב. מועד הזכאות להטבות – תשלום למפרע 30. עניינו הראשון של הערעור שלפנינו – ועניינו של הערעור שכנגד – הוא במועד הזכאות לתשלום למפרע. כאמור, המערער אינו תוקף את המועד שנקבע בפסק הדין לתשלום – שנתיים ומחצה ממועד הבאת עניינו של המשיב לידיעתו (במקרה זה, שנת 1976) – אלא את הנימוקים לקביעת מועד זה. לדעתי אין להיעתר לטיעוניו בהקשר זה. כידוע, תפקידה של ערכאת הערעור אינו "לכתוב מחדש" את פסק הדין נושא הערעור אלא לתקן משגים וטעויות שנפלו בו שתוצאותיהם פגעו בצדדים להליך (בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית-משפט השלום בחדרה, פ"ד נב(3) 721, 737 (1998)). 31. המערער אינו מלין על תוצאת פסק הדין בהקשר זה – התשלום למפרע – אלא אך על ההנמקה שעליה התבסס בית המשפט, שלשיטתו של המערער "לא נדרשה על-מנת להגיע לתוצאה המשפטית". לשון אחר, המערער עצמו אינו חולק בשלב זה על קיומו של מחדל שהוביל להימשכות ההליכים בעניינו של המשיב; על כך שמחדל זה מצדיק תשלום למפרע כחריג להוראת אגף השיקום; על כך שתשלום למפרע במקרה של הימשכות הליכים שנגרמה כתוצאה של מחדל צריך להעמיד את המשיב במקום שבו היה עומד לו היה המערער נוהג כשורה; ועל כך שהערכה של שנתיים ומחצה כמשך זמן סביר להימשכות ההליכים בעניינו של המשיב היא הערכה מתאימה. על כל אלה המערער אינו משיג, ועל המסקנה הנובעת מכל אלה – היא התוצאה של תשלום למפרע של ההטבות החל מחודש נובמבר 1976 – אין הוא מערער. דומה אפוא כי העיקרון שלפיו בעל דין לא יערער אך על נימוקיו של פסק דין מקום שבו אין הוא מבקש לשנות מהתוצאה יפה גם לנסיבות דנן (וראו מן העת האחרונה ממש ע"א 7043/14 חברת הכשרת ישוב בישראל בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 8 (1.5.2016) שם ציין השופט י' עמית כי "כאשר צד להליך אינו חולק על תוצאת פסק הדין, אין מקום להגשת ערעור עצמאי מטעמו"; ועוד ראו עניין אברהמי שבו נדחה מן הטעם הזה ערעורו של מי שזכה בחלק מהסעדים שתבע וביקש לערער על קביעות הערכאה הדיונית בלא לשנות מתוצאת פסק הדין ע"א 6138/93 הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי נ' אברהמי, פ"ד נ(1) 441, 447-446 (1996) (להלן: עניין אברהמי); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 261, 451 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: הערעור האזרחי); לתוצאה דומה השוו ע"א 2734/09 פיוטרקובסקי נ' ארנון, פסקאות 16-15 להחלטת הרשמת (השופטת) ד' כהן-לקח (20.6.2010); אך לגישה אחרת ראו: ע"א 10961/04 המוסד לביטוח לאומי נ' גוטר, פסקה טו (4.9.2006), שם היה נכון בית משפט זה לדון בהנמקת הערכאה הדיונית נוכח "השפעתו הגדולה, שלא לומר המכרעת, של בית המשפט המחוזי בנושאי פירוקים [...] [ה]הופכת אמרת האגב למעין תקדים שרבים נאחזים בו"; בש"א 4691/91 מדינת ישראל נ' אוזן, פ"ד מה(5) 695, 700 (1991); וראו הערעור האזרחי, בעמ' 407). אבהיר כי אין הדבר דומה לעניינו של משיב בערעור המבקש לתמוך תוצאתו של פסק דין בנימוק שונה מזה שעל בסיסו התקבל פסק הדין נושא הערעור. זאת, שכן בקטגוריה זו, השונה מהעניין שלפנינו, אין המשיב יוזם פתיחה מחדש של דיון בסוגיה – ועל כן אין הוא נדרש להגיש ערעור שכנגד (תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי); ראו, בין רבים, ע"א 259/86 נגה נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מג(4) 147, 150 (1989)). על רקע האמור איני רואה להידרש לגופן של טענות המערער באשר לשינוי ההנמקה. טענות אלו שמורות לו וככל הנדרש ניתן יהיה לבררן במקרה מתאים. 32. מכאן לטענת המשיב בערעור שכנגד, שלפיה יש לראות במועד הגשת התביעה להכרה בנכות – שהיא, בעניינו של המשיב, גם התביעה לתשלום תגמולים – כמועד הקובע לצורך התשלום הרטרואקטיבי. לא ראיתי לקבל טענה זו. הפגיעה שגרם למשיב מחדלו של המערער (שבשלב זה של ההליך אין הוא חולק על התרחשותו) -שהתבטא בכך שהמערער נמנע מלטפל בעניינו של המשיב כשזה הובא לידיעתו בשנת 1974 – היא הטעם לתשלום ההטבות למפרע, מכוח החריג שנקבע בעניין בודיק. ומה היה מצבו של המשיב אלמלא התרחש מחדל זה? לפי הוראת אגף השיקום, ובהיעדר תחולה לחריג, היה הוא זוכה להטבה מיום ההכרה בזכאותו ולא מיום הגשת התביעה. משמעם של דברים אלה: היענות לבקשתו של המשיב לראות במועד הגשת התביעה כמועד הקובע לצורך התשלום הרטרואקטיבי תעמיד אותו במקום טוב יותר משהיה עומד בו לו היה המערער פועל כשורה. ואבהיר: אינני שולל כי ייתכנו מצבים שבהם נכון יהיה להחיל תשלום למפרע מיום הגשת התביעה להכרה בנכות, אך מצבים אלה הם בגדר חריג לחריג, ולא הונחה לפנינו עילה המצדיקה תוצאה שכזו בענייננו (ראו עע"ם 5728/09 עבודי נ' משרד הביטחון, פסקה 15 (2.1.2011) שבו צוין כי עצם הקביעה כי עניינו של המערער נופל לגדר אחד החריגים (אשר עשויים לאפשר תשלום רטרואקטיבי של ההטבות) אינה מחייבת "כי התשלום הרטרואקטיבי ייעשה החל מאותו מועד ממנו משולמים רטרואקטיבית התגמולים מכוח חוק הנכים [כלומר, ממועד הגשת התביעה לתשלום תגמולים ולהכרה בשיעור נכות – ע' פ']"). 33. דחינו אפוא את טענתו העיקרית של המשיב בערעור שכנגד, ונותרה טענתו החלופית שלפיה את מועד ההכרה בזכאות יש לקבוע בנתון למשך הזמן שלקח למערער להכיר בזכאותו: מחודש ספטמבר 2003 ועד לחודש יולי 2005. מכך שממועד הגשת התביעה הנוספת, להכרה בנכותו הנפשית (בשנת 2003) ועד להכרעה בה (בשנת 2005) חלפו שנה ו-10 חודשים מבקש המשיב ללמוד מה היה משך ההליכים שהיה צפוי לולא מחדלו של המערער. נזכיר כי בשל כך טענתו היא כי יש להורות על תשלום ההטבות החל מחלוף שנה ו-10 חדשים מחודש מאי 1974 (הוא המועד שבו הובאה לידיעת המערער פגיעתו הנפשית) – כלומר, החל מחודש מרץ 1976. 34. לטעמי אין להידרש לטענה זו. עיון בכתבי הטענות ובפרוטוקולי הדיונים בבית המשפט לעניינים מינהליים מעלה כי טענה זו של המשיב לא נשמעה בערכאה המבררת. כידוע, ערכאת הערעור אינה נדרשת, ברגיל, לטענות שלא באו בפני הערכאה הדיונית ואשר נשמעות לראשונה בערעור (ע"א 8570/09 חגולי נ' עיריית ראשון לציון, פסקה 24 (15.3.2011)). אף לגופם של דברים, איני סבור שדי בהצבעה על משכם של הליכים שהתרחשו בעשור הראשון של המאה הנוכחית כדי להצדיק התערבות בהכרעה שמתייחסת להימשכות המשוערת של ההליכים בשנות ה-70 של המאה הקודמת (וכזכור, זהו המועד הרלוונטי לענייננו). סיכומו של עניין זה: לטעמי יש לדחות הן את הערעור, הן את הערעור שכנגד בכל הנוגע למועד הזכאות לתשלום למפרע. דרך חישוב התשלום למפרע 35. נשוב ונזכיר כי לעניין הדרך שבה יחושב התשלום למפרע קבע בית המשפט דלמטה כי יש להחיל את חוק פסיקת ריבית, וכי אין להחיל את חוק הקצבאות. הטעם שצוין לכך הוא דרך התנהלותו של המערער, אשר התמיד באי הכרתו בזכאותו של המשיב. תמים דעים אני עם בית משפט קמא כי אכן, במקרה זה דרך החישוב המתאימה מעוגנת בחוק פסיקת ריבית ולא בחוק הקצבאות, ברם אין הדבר נובע לטעמי מהתנהלות המערער. שונה דעתי גם ביחס ליישומו של חוק זה: להשקפתי, היה מקום במקרה דנן להסתפק בהצמדת התשלום למפרע של ההטבות. אסביר מסקנתי, ואפתח בטענה הדיונית שהעלה המערער. 36. לטענת המערער, בהחלטה מיום 30.10.2012 הורה בית המשפט לעניינים מינהליים לצדדים שלא להידרש לטענות לעניין הפרשי הצמדה וריבית שכן טרם הגשת העתירה לא טען המשיב בנושא לפני קצין התגמולים. על כן, כך נקבע בהחלטה, בית המשפט אינו מוסמך לדון בטענות אלו. משכך, לטענת המערער, לא היה הוא יכול לצפות כי תינתן פסיקה בעניין זה. דין טענה זו להידחות. כידוע, בית משפט רשאי לשנות מהחלטות ביניים שנתן (ראו למשל: ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505, 508 (2002); ע"א 450/64 איזנר נ' פינקלשטיין, פ"ד יט(1) 655, 657 (1965)), ומכל מקום, במקרה זה טען המערער בסיכומיו לעניין תשלום הפרשי הצמדה וריבית (ראו סעיפים 41-27 לסיכומי המערער בבית משפט קמא) כך שזכותו להתגונן מפני פסיקה במישור זה לא קופחה. על כן, בנסיבות אלו אין להיעתר לטענה הדיונית. 37. מכאן לגוף העניין. כאמור, במסגרת פסק הדין פסק בית המשפט לענינים מינהליים הפרשי הצמדה וריבית לטובת המשיב, וזאת בהתאם לסמכותו מכוח סעיפים 2 ו-3א(א) לחוק פסיקת ריבית, שלפיהם: הסמכות לפסוק ריבית 2. רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו. הצמדה 3א(א). במקום לפסוק ריבית רשאית רשות שיפוטית, לפי שיקול דעתה, לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית, במלואם או במקצתם. 38. מושכלות יסוד הן כי בסמכותו של בית המשפט לפסוק ריבית והפרשי הצמדה אף מבלי שהתבקש לכך, שכן מדובר ב"סעד כללי" שאין חובה להזכירו בכתב התביעה (סעיפים 9(7) ו-14(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי; ע"א 611/89 דרוקר זכריה חברה קבלנית לעבודות אזרחיות ופיתוח בע"מ נ' נחמיאס, פ"ד מו(2) 60, 68 (1992); ע"א 391/88 פיכטנבוים נ' זלישניק, פ"ד מו(4) 311, 315 (1992) (להלן: עניין פיכטנבוים)). כאמור בלשון סעיפים 2 ו-3(א)א לחוק פסיקת ריבית – סמכות זו היא סמכות שבשיקול דעת, המופעלת, כפי שנקבע בפסיקה, בהתאם ל"נסיבותיו של המקרה" (ע"א 234/78 בנין נ' בנין, פ"ד לד(2) 541, 550 (1980); וראו: עניין פיכטנבוים; ע"א 419/80 הולנדר ושות' בע"מ נ' הוד אווז בע"מ, פ"ד לו(4) 433, 435-434 (1982); ד"נ 15/79 ליבל נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, פ"ד לה(3) 29, 52 (1981)). לא פעם נקבע כי פסיקתם של ריבית והצמדה "היא הכלל, ואי פסיקתם היא החריג, המצריך הנמקה" (ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם, פ"ד לט(2) 222, 224 (1985)). ואמנם, מקום שבו פסקה הערכאה הדיונית ריבית והצמדה, תמעט ערכאת הערעור להתערב בהחלטתה (ע"א 144/84 שרעבי נ' האחים קרטין, פ"ד לט(4) 606, 609 (1985)). ברם, סבורני – ואקדים בעניין זה מסקנה לניתוח – כי המקרה דנן בא בגדר המקרים שבהם יש לחרוג מכלל זה. 39. כאמור, פסיקת הפרשי הצמדה וריבית צריכה להיעשות בהתאם לנסיבות המקרה, ובענייננו מדובר בתשלום למפרע של הטבות מכוח הוראות אגף השיקום. כזכור, הוראות אלו הן בגדר הנחיות מינהליות, שאותן – ככל נורמה משפטית אחרת – יש לפרש על פי לשונן ותכליתן (עע"ם 389/13 קרינסקי נ' המשרד לביטחון פנים, פסקה 19 (1.10.2014); עע"ם 7749/09 אורט ישראל חברה לתועלת הציבור נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, פסקה 11 (30.11.2011) (להלן: עניין אורט); בג"ץ 219/81 שטרית נ' שר החקלאות, פ"ד לז(3) 481, 487 (1983)), תוך התחשבות במאפייניהן הייחודיים (עניין אורט; ראו גם יואב דותן הנחיות מינהליות 163-161, 442-440 (1996)). בענייננו, בהיעדר חוק מסמיך, ניתן "להיעזר בבחינת הסדרים חקיקתיים אחרים [...] שהם בעלי קרבה עניינית" להוראות אגף השיקום (in pari materia; עע"ם 9102/12 קוזמינה נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול, פסקה 22 (26.8.2014)). הענקת פרשנות דומה לחיקוקים (במקרה זה – לטקסטים משפטיים) המקיימים ביניהם קשר נורמטיבי מגשימה את עקרון ההרמוניה החקיקתית, שלפיו יש לפרש דבר תחיקה "באופן שהפירוש שינתן לו יביא לשילובו בדברי החקיקה האחרים כאילו היו גוף אחד" (ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים לישראל בע"מ, פסקה 98 (14.5.2012); וראו: בג"ץ 4790/14 יהדות התורה – אגודת ישראל – דגל התורה נ' השר לשירותי דת, פסקה 33 (19.10.2014); ע"א 5964/03 עיזבון ארידור נ' עיריית פתח תקוה, פ"ד ס(4) 437, 524 (2006); בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477, 513 (1970)). 40. לצורך דיוננו ניתן להיזקק אפוא, כפי שיפורט להלן, לחוק הקצבאות. יובהר מיד כי הפנייה לדבר חקיקה זה נעשית כחלק מהניתוח הנורמטיבי שעליו עמדנו, שכן החוק אינו חל על ענייננו במישרין: חוק זה מונה, בתוספת לו, את רשימת החוקים שעל הטבות מכוחם הוא חל. כפי שהוזכר מעלה, ההטבות שבהן עסקינן אינן ניתנות מכוח חוק אלא מכוח הוראות אגף השיקום, ועל כן פשיטא שאין הן באות בגדר חוק המוזכר בתוספת לחוק הקצבאות. יחד עם זאת, אין חולק כי ההוראות לתשלום תגמולים מכוח חוק הנכים הן בעלות קרבה עניינית להוראות אגף השיקום (וראו: עניין לופו, פסקה מב; עניין נאמן, פסקה 30) וזאת בהינתן תכליתו העיקרית של חוק הנכים – פיצוי והכרה בתרומתם של נכי צה"ל – תכלית הרלוונטית גם להטבות המשולמות מכוח הוראות אגף השיקום (ראו, בין רבים: רע"א 3807/14 פלוני נ' קצין התגמולים, פסקה 5 (26.6.2014); עניין לופו, פסקה יב; עניין נאמן, פסקאות 31-30; עניין ארגון נכי צה"ל, בעמ' 308-307; עניין דוקטורי, בעמ' 506-505, 552; להבחנה מסוימת בין תכלית התגמולים – המשויכים לדיני הנזיקין – לבין תכלית ההטבות – להן יכול שתהיה זיקה גם לדיני הרווחה – ראו עניין עבודי, פסקה 14; ומנגד ראו: עניין לופו, פסקה יג; רע"א 7097/10 זכאי נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (24.1.2012)). 41. כזכור, לפי ההסדר שבחוק הקצבאות, תגמולים לנכי צה"ל המשולמים למפרע מוחרגים מחוק פסיקת ריבית (סעיף 8 לחוק הקצבאות), כך שאין מוסיפים להם הפרשי הצמדה וריבית, אלא אלה משולמים לפי שיעורם המעודכן בחודש שבו מתבצע התשלום. עם זאת, התקופה שביחס אליה משולם שיעור מעודכן משתנה בהתאם לפרמטרים שונים, כמפורט בפסקה 6 לעיל. יתרת התגמולים לתקופה שחורגת מהתקופה הראשונה, משולמים בערכם המקורי ללא כל הצמדה או תשלום ריבית. הסדר זה נגזר מתכלית חוק הקצבאות – שעליה עמדה הפסיקה בהרחבה – שהיא מציאת איזון בין האינטרס של הזכאים, לרבות נכי צה"ל, לתשלומים בערכם הריאלי, לבין הצרכים התקציביים של המדינה (ראו למשל: רע"א 3386/15 מנחם נ' קצין התגמולים, פסקה 24 (31.8.2015); בג"ץ 4769/90 זידאן נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד מז(2) 147 162-161 (1993); והשוו לסעיף 297א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 הקובע כי גמלה מכוח חוק זה תשולם בצירוף הפרשי הצמדה בלבד). הדבר נאמר מפורשות כבר בדברי ההסבר לחוק הקצבאות: "מטרת החוק היא לתת פיצוי עבור פיגור בתשלום קצבאות ומענקים לזכאים על פי חוקי התגמולים השונים. בירורן של תביעות ובקשות מכוח חוקי התגמולים אורך לעתים זמן רב [...] תשלומים רטרואקטיביים שולמו לפי הסכומים הנומינליים של התגמולים כפי שהיו נוהגים בתקופה שבעדה שולמו [...] פסיקת הפרשי הצמדה על תשלומים רטרואקטיביים לפי חוקי התגמולים השונים תטיל מעמסה כספית גדולה על אוצר המדינה [...] הצעת החוק באה לקבוע את האיזון הנכון ודרך הביניים בין ההיבטים הסוציאליים להיבטים הפיסקליים" (דברי הסבר להצעת חוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ב-1982, ה"ח 231, 232-231). 42. עינינו הרואות: ביחס לתגמולים מכוח חוק הנכים נוהג הסדר (מכוח חוק הקצבאות) שתכליתו היא שמירת ערכו של הכסף המשולם לאותם נכים, תוך איזון אל מול צרכים תקציביים. תכלית זו יפה גם לעניין תשלום הטבות מכוח הוראות אגף השיקום ולטעמי, יש בכוחה של פסיקת הפרשי הצמדה בלבד לממש תכלית זו (ראו והשוו בג"ץ 608/88 פינקלשטיין נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מג(2) 395, 408-407 (1989)). כידוע, הצמדה היא תשלום ההפרש הנוצר בין ערכו הנומינלי של סכום המשקף ערך ריאלי מסוים במועד יצירת החיוב, לבין ערכו הריאלי של אותו הסכום במועד התשלום. כלומר, ההצמדה נועדה להתמודד עם השינויים העיתיים בערך הכסף המביאים לירידה בערכו (רע"א 1015/01 בן ארצי נ' מדינת ישראל, פסקאות 26-24 (11.5.2011); ע"א 4030/03 מפעלי גרנות אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ נ' מס הכנסה – פקיד שומה למפעלים גדולים, פסקאות 12-10 (2.7.2007); בג"ץ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2) 793, 807 (1996)). לעומת זאת, ריבית המצטרפת לתשלומי הצמדה "באה לבטא את העובדה שהכסף אשר לתשלומו היה התובע זכאי, עוכב בידי אחר במקום להיות ברשותו ובשליטתו" (ע"א 330/78 המהפך אגודה שיתופית בע"מ נ' פקיד השומה למס הכנסה, פ"ד לה(2) 499, 504 (1981); ע"א 587/73 שאולי נ' מזרחי, פ"ד ל (1) 533, 540 (1975)). כלומר, תכליתה של הריבית היא לפצות את הנושה עבור שלילת האפשרות שעמדה לו לעשות שימוש בכספו לו היה משולם לו במועד (וזאת בניגוד לריבית המשולמת בלא שמשולמים הפרשי הצמדה, שמטרתה היא גם שמירה על ערך הכסף. ראו דוד קציר פסיקת ריבית, הצמדה ושיערוך 390 (1996)). 43. נסיבות המקרה שלפנינו מצדיקות, לדעתי, החלה של הסדר דומה לזה הקבוע בחוק הקצבאות – קרי: הצמדת ההטבות בלבד. כך, כפי שציינו, מכוח הסמכות שיש לבית המשפט לפסוק הפרשי הצמדה מכוח חוק פסיקת ריבית; ונוכח האיזון בין התכלית הסוציאלית של ההטבות, המצדיקה שמירה על ערך הכסף לבין מתן משקל הולם לשיקולים התקציביים, כפי שמלמד ההסדר הקרוב שבחוק הקצבאות. מקבלים אנו אפוא את עמדת המערער לגבי תקופת הביניים. סוף דבר אם תשמע דעתי, יידחו אפוא הערעור והערעור שכנגד בכל הנוגע למועד הזכאות לתשלום למפרע שנקבע לחודש נובמבר 1976; ויתקבל הערעור בכל הנוגע לאופן התשלום, כך שתשלום ההטבות למפרע יעשה בצירוף הפרשי הצמדה בלבד. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הנשיאה מ' נאור: 1. אני מסכימה לפסק-דינו המקיף של חברי השופט ע' פוגלמן ומטעמיו. 2. בצדק לא דן חברי השופט ע' פוגלמן בטענותיו של המערער בעניין מועד זכאותו של המשיב לתשלום למפרע. המערער לא תקף את המועד שקבע בית המשפט לעניינים מינהליים אלא אך את הנימוקים שהובילו את בית-המשפט לקובעו. אדגיש כי אין באי-ההתייחסות לטענות אלה לגופן משום הבעת דעה שלפיה אין בהן ממש. כפי שכתב חברי, הטענות בעניין זה "שמורות [למערער] וככל הנדרש ניתן יהיה לבררן במקרה המתאים." ה נ ש י א ה הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ‏כ"ב באייר התשע"ו (‏30.5.2016). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15035500_M08.doc אח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il