אפרים אוריון נ. הועדה המקומית לתכון ובניה בתל אביב יפו

החלטה בתיק רע"א 3547/10 בבית המשפט העליון רע"א 3547/10 בפני: כבוד השופטת מ' נאור המבקש: אפרים אוריון נ ג ד המשיבות: 1. הועדה המקומית לתכון ובניה בתל אביב יפו 2. עירית תל אביב יפו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז ב-ת.א. 5965-08-07 מיום 8.4.2010 שניתנה על ידי כבוד השופט ד"ר א' סטולר בשם המבקש: עו"ד מ' גרון בשם המשיבות: עו"ד ק' אסולין פסק דין 1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופט ד"ר א' סטולר), מיום 8.4.2010, בגדרה הורה בית המשפט למבקש להמציא אישור על תשלומי מיסים שונים כפי שיפורט להלן. 2. על פי הנטען בבקשה ובצרופותיה, עוד בשנת 2002 הגיש המבקש תביעה כנגד המשיבות, הוועדה המקומית לתכנון ובניה בתל אביב-יפו ועיריית תל אביב יפו (להלן המשיבה 1 והמשיבה 2 בהתאמה). לכתחילה הוגשה התביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ואולם עם כינונו של בית המשפט המחוזי מרכז הועברה התביעה להתברר לפניו. לימים, תוקן כתב תביעת המבקש, במסגרתו תבע המבקש פיצויים בגין נזקים שהוסבו לו, על פי הנטען, כתוצאה מהעיכוב הבלתי סביר בקבלת היתר הבניה למבנה (להלן הנכס) אשר נגרם לטענתו בגין התנהלות המשיבות בטיפולן בעניין. המבקש עמד בתביעתו על הנזקים הבאים: הפסד דמי שכירות כנגד פרק זמן העיכוב בהוצאת ההיתר; לחלופין, הפסד דמי שכירות בגין התקופה שלאחר סיום בניית המבנה. הנזק, כך נטען, נגרם בשל העדר האפשרות להשכיר את הבית לנוכח שפל בתחום הנדל"ן בתקופת סיום הבניה; הוצאות מימון שנגרמו כתוצאה מדחיית מכירת הנכס- על פי הסכם ליווי פיננסי שבין המבקש לבנק הפועלים בע"מ אישר האחרון אשראי למימון בניית הנכס בגינו נתבקש היתר הבניה. על פי ההסכם, החזר האשראי נועד להתבצע עם מכירת הנכס. משעוכבה מכירת הנכס, 'גולגל' האשראי הבנקאי להלוואות חוזרות ונשנות אשר צברו ריביות; הוצאות מימון הנלוות להלוואה שנטל המבקש לצורך תשלום חובו לבנק הפועלים בע"מ וכן הוצאות עבור שירותים משפטיים שניתנו בקשר לעסקת ההלוואה האמורה ובקשר להליכי הוצל"פ שנקט הבנק כנגד המבקש, משום העדר פירעון חוב ההלוואה שנטל המבקש; פיצוי בגין פגיעה במעמד המבקש לצורך קבלת אשראי מבנק הפועלים בע"מ, בעטיה נאלץ להסתייע בגורמים חוץ בנקאיים הנוטלים ריבית גבוה מזו המקובלת במערכת הבנקאית; הוצאות בגין תשלומים למס רכוש; הוצאות בגין תיקונים ושיקום הנכס שנדרשו כתוצאה מחוסר תחזוקה שוטפת באין שוכרים או קונים במבנה; פיצוי בגין עוגמת נפש הנובעת בין היתר מהפסד ימי עבודה. בהמשך תוקן גם כתב ההגנה, בגדרו טענו המשיבות בין יתר טענותיהן, כי המבקש "עשה לו כשיטה להתעשר על חשבונם של אחרים תוך ביצוע מעשי רמיה" וכי לכתחילה לא נועד הנכס למכירה אלא למגורי המבקש. כי המבקש מנסה באמצעות הגשת התביעה, בחוסר תום לב ותוך ניצול לרעה של הליכי משפט, להשית את עלויות בניית הנכס על המשיבות ולהוסיף ולהתעשר שלא כדין. כן נטען כי המבקש לא פעל בזהירות ובמיומנות הנדרשת ממגיש בקשה להיתר בניה כן לא פעל בתום הלב הנדרש כלפי רשויות התכנון וכלפי שכניו וכי אם היה פועל בהתאם להחלטות המשיבה 1 ולהחלטות הועדה המחוזית לתכנון ובניה, מגיש בקשות מתאימות ופועל למיצוי הליכים- כי אז ממילא תביעתו הייתה מתייתרת ונזקיו הנטענים היו נמנעים; נטען, כי התובע לא פעל בזריזות לצורך קידום עניין מתן ההיתר, ואף משניתן ההיתר לא פעל לקדם את בניית הנכס ולבסוף לא עשה די כדי למכור או להשכיר את הנכס. כל זאת תוך שביצע חריגות בניה ואיכלס את הנכס מבלי שניתן לו האישור הנדרש לכך לפי דין. כן נטען, בין היתר, בעניין הנזקים הנתבעים כי יש לקזז את תשלומי האגרות, הארנונה והמיסים אשר היה המבקש נדרש לשלם לו היה נבנה המבנה קודם לכן. כן יש לקזז את חובותיו של המבקש למשיבות הנובעים מתשלומי הארנונה, ההיטלים, האגרות והמיסים אשר הוטלו על הבית שבנה ולא שולמו. עוד יש לקזז את רווחי המבקש הנובעים מהימנעותו מלשלם את מלוא סכום ההלוואה אשר נטל מן הבנק והשיב אך באופן חלקי. כמו גם את עליית שווי הנכס ממועד הגשת הבקשה למתן היתר בניה ולכל הפחות ממועד מכירתו הצפוי של הנכס ועד מועד תיקון כתב התביעה. נטען גם כי המבקש איננו זכאי לפיצוי בגין תשלום מס רכוש. 3. הארכתי בתיאור הטענות כיוון שהמשיבות טוענות נגד מהימנותו של המבקש. הצדדים הגישו תצהירים מטעמם, ושלב שמיעת חקירות העדים החל. המבקש נחקר על תצהירו במהלכן של שתי ישיבות ההוכחות שהתקיימו עד להגשת הבקשה שלפני. במסגרת חקירתו הנגדית נשאל המבקש שאלות רבות שנועדו לברר האם שילם בשנים שקדמו לדיון תשלומי מיסים שונים ובהם מס הכנסה, מע"מ, מס שבח, מס רכישה וכד'. עוד במהלך הישיבה הראשונה אשר התקיימה ביום 25.3.2010 פנה בית המשפט למבקש והורה לו להמציא מסמכים הנוגעים לעניין היכולים לספק מענה הולם לשאלות שנשאל המבקש בחקירתו הנגדית. כך עולה מפרוטוקול הדיון מיום 25.3.2010, בעמ' 192, שם מובאים מפי השופט סטולר, הדברים הבאים שהופנו למבקש "אם אדוני יכול, יעביר לבית המשפט ולצד שכנגד, אסמכתא ששולם סכום כלשהו בעשר השנים האחרונות למס הכנסה". המבקש אף הוא התחייב באותו דיון, להמציא לבית המשפט אסמכתאות לתשלומים ששילם בעשר השנים שקדמו לדיון, עבור מס שבח, מס רכישה מס רכוש ועוד בקשר לזכויות במקרקעין, זאת "במידה וזה נמצא אצלי" (כלשון המבקש כפי שהובאה בעמ' 194 לפרוטוקול). כן התחייב לבקשת ב"כ המשיבות לנסות ולאתר מסמכים נוספים הנוגעים לתשלומי מע"מ ומס הכנסה. המבקש התייצב על דוכן העדים בשנית להמשך חקירתו במועד ישיבת ההוכחות הנוספת, אף שהמסמכים הנדרשים לא הומצאו. נוכח מצב הדברים האמור, הורה בית המשפט המחוזי: "לישיבה הבאה, אדוני יביא, ימציא מראש....עד ל-1 ביוני, את כל האישורים שיש לך על תשלומי מיסים, מס הכנסה, מע"מ, מס שבח, מס רכישה, היטל השבחה במידה ושולם, בכל תקופה שהיא, היות וזה נשאל, היות והתבקשת.... ". על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שלפני. טענות הצדדים 4. המבקש משיג על החלטת בית משפט קמא הן מן הפן הדיוני והן מן הפן המהותי. לשיטתו, שגה בית משפט קמא באשר החלטתו האמורה, בגדרה נדרש המבקש להמציא מסמכים שונים, ניתנה מבלי שנתבקש להורות כן ע"י המשיבות ומבלי שניתנה לו ההזדמנות להתנגד לכך, שהרי דברי התנגדותו נשמעו לאחר שניתנה ההחלטה. לגופם של דברים נטען, כי המסמכים שנדרשו אינם רלוונטיים לגדר המחלוקת שבין הצדדים וכי הדרישה להציגם מצטרפת לשורת שאלות בלתי רלוונטיות שנשאל ע"י ב"כ המשיבות במהלך חקירתו הנגדית; כי אין מקום להורות על חשיפת מסמכים הנוגעים לתשלום מיסים שאמור היה להתבצע ע"י בעל דין אך לשם בחינת מהימנותו ומבלי שיש לעניין קשר לנושא התביעה. מכל מקום, המשיבות לא הבהירו כיצד המצאת המסמכים עשויה לסייע להוכחת טענותיהם בדבר העדר מהימנות המבקש. לפיכך אין לעניין רלוונטיות אף באשר לסוגיית מהימנות המבקש. על כן, החלטת בית משפט עלולה להוביל להכבדה ולהטרדת המבקש שלא לצורך, והיא אף עומדת בניגוד להוראות חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, ובניגוד להוראות נוספות שמקורן בפקודת מס הכנסה, חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 וחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963- ועניינן הגנה על פרטיותו של האזרח. יתר על כן בהחלטת בית משפט קמא יש לטענתו משום פגיעה חמורה ובלתי מידתית בזכויותיו של המבקש המוקנות לו לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בייחוד כך באשר לזכותו לפרטיות ולצנעת הפרט. יוער כי בפתח טיעוניו הטעים המבקש כי בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 9.5.2010, הוא היום האחרון להגשת הבקשה, משום שפרוטוקול הדיון בגדרו ניתנה ההחלטה, נמסר לידיו אך ביום 28.4.2010. 5. המשיבות טוענות בתגובתן כי המבקש מנוע מלהשיג עתה על החלטת בית המשפט המחוזי. שכן, אף שהדבר איננו מוצא אחיזה בתמלילי הפרוטוקול שהוקלט, בסיומו של הדיון שהתקיים ביום 25.3.2010, ובהתאם להצעת בית המשפט, הוסכם בין הצדדים, כי המשיבות תשלחנה למבקש שאלון ובו שאלות הדרושות לבירור באשר לתשלומי מיסים ששילם המבקש לטענתו ובאשר לחובותיו הנטענים, ואילו המבקש ישיב לשאלות בצירוף האסמכתאות הנדרשות. ואכן, בהתאם לאמור, ביום 31.3.2010 הפנו המשיבות שאלון אל בא כוח המבקש ואולם שאלון זה לא זכה למענה. בנסיבות האמורות ולנוכח הסכמתו המוקדמת של המבקש, מנוע עתה המבקש מלחזור בו מהסכמתו. בהקשר זה, מפנות המשיבות לעמ' 226 לפרוטוקול הדיון, מהאמור בתשובות המבקש עולה לטענתן, כי המבקש לא סתר והכחיש דבר קיום ההסכמה האמורה שהושגה בין הצדדים בהתאם להצעת בית המשפט. ומשעה שהשיב "פניתי בכדי להשיג לך את מה שהתבקשתי" – אין המבקש יכול לשוב עוד מהסכמתו. מכל מקום, לנוכח הנחיית בית המשפט בעניין השאלון הרי שההחלטה בדבר המצאת המסמכים הנדרשים ניתנה עוד ביום 25.3.2010, ומשכך, המועד להשיג עליה חלף. עוד נטען כי השתהות המבקש בהגשת בקשה זו עד ליום האחרון בו ניתן להגישה, לשיטתו, גובלת בחוסר תום לב באשר נועדה למנוע מן המשיבות קבלת מידע מהותי טרם חקירת עדי המשיבות. זאת ועוד, בדיון שהתקיים ביום 8.4.2010, במהלכו כזכור ניתנה ההחלטה עליה נסובה בקשה זו, נשאל המבקש באשר למסמכים שהתחייב להמציא לדיון ("האם ומתי אי פעם שילמת מע"מ או דברים כאלה"- כלשון ב"כ המשיבות, עמ' 226, לפרוטוקול הדיון). לא זו בלבד שהמבקש ובא כוחו לא התנגדו למתן מענה לשאלות בנדון, אלא שהמבקש אף המשיך והשיב כי לכשימצאו האישורים הנדרשים ימציאם למשיבות ומעל כולן לא התכחש המבקש (או בא כוחו) להסכמה שהושגה בין הצדדים כאמור. לגוף העניין נטען כי העיון במסמכים נדרש כדי לברר "האם שילם אי פעם תשלום אשר בגינו הוא יכול לטעון לנזק", וכן כדי לעמוד על אותם הנזקים הנתבעים אשר לפי הנטען נגרמו למבקש, כתוצאה מהוצאות שנבעו מפעולות המשיבות לרבות הוצאות שנבעו מתשלומי מיסים לרשויות המדינה השונות. כן נדרש העיון כדי לברר את נכונות הצהרת המבקש בדבר היותו איש עסקים העוסק בנדל"ן, וזאת לצורך בחינת מהימנות המבקש אשר נמצא כמי שנוהג לתבוע באופן סדרתי סכומי כסף נכבדים. הצגת אסמכתאות לתשלומי מיסים נדרשים יכולה ללמד אפוא על נכונות הצהרת המבקש. המבקש הצהיר בחקירתו כי כבר פנה ועשה לצורך חיפוש המסמכים הנדרשים, על כן אין בקיום החלטת בית משפט קמא משום הכבדה על המבקש. המשיבות מוסיפות וטוענות כי לנוכח החלטת בית המשפט זנחו את קו חקירתם וויתרו על שאלותיהן בעניין, משום שסברו כי תשבות לשאלותיהן תמצאנה במסמכים הכתובים עם המצאתם לעיונן. על כן, ביטול החלטת בית משפט קמא צפוי לפגוע בזכויותיהן הדיוניות. כן נטען, כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה באשר לקביעת בית משפט קמא בנוגע לרלוונטיות הראיות. 6. בא כח המבקש בקש להבהיר בתגובתו לתשובת המשיבות, כי מעולם לא נתן הסכמתו להמצאת המסמכים שבמוקד המחלוקת. לטענות המשיבות בעניין זה "אין כל שחר", כלשונו. כן הדגיש, כי בניגוד לנטען, בית משפט קמא לא 'המליץ' על שליחת השאלון ומענה לו, אלא הביע תמיהתו מכך שהמשיבות לא פעלו באופן זה עוד במסגרת ההליכים המקדמיים בהליך. ומכל מקום, בשלב בו החלו להשמע הוכחות בתיק והחלה חקירת המבקש, אין עוד מקום להיענות לדרישה למתן תשובות לשאלון ולהמצאת מסמכים. גם הסכמת המבקש במהלך חקירתו הנגדית לפעול לאיתור המסמכים, לאו הסכמה היא. שכן, אין זה מן הראוי להגיע להסכמות מעין אלו עם עד בהיותו על דוכן העדים, הגם שבבעל דין עסקינן. מה גם, שעיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי המבקש נסה תחילה להמנע מלענות על השאלות הנוגעות לתשלומי המיסים, ורק משלא זכה להגנת בית המשפט בעניין זה, נאלץ להשיב כפי שהשיב. על כן, לא ניתן לראות בו כמי שהסכים והתחייב למסור את המסמכים הנדרשים. כן נטען כי נוסח הפתיח של החלטת בית המשפט, העומדת ביסוד הבקשה שלפני- "עכשיו אתה מקבל את זה כצו"- מלמד כי עובר למועד מתן החלטה זו, לא ניתנה כל החלטה קודמת המורה על המצאת אישורי תשלום מיסים ומשכך, ברי, כי לא היה מקום להשיג על כך במועד מוקדם יותר. דיון והכרעה 7. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה. דין הערעור להתקבל. 8. בפתח הדברים, יאמר, כי הסכמת הצדדים הנטענת בעניין המצאת המסמכים איננה עולה באופן ברור מפרוטוקול הדיון, ואף לא נלמדת מנוסח החלטת בית משפט קמא. אדרבא, העדר התייחסות מפורשת של בית המשפט להסכמת הצדדים תומכת במסקנה כי זו לא הושגה. 9. יצוין, כי הצדדים שניהם לא טענו למסגרת הדיונית בגדרה ניתנה ההחלטה, האם בהליך לגילוי ועיון במסמכים עסקינן (תקנות 112-120 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי)) או שמא ניתן הצו בגדר סמכותו של בית המשפט לזמן עדים ולצוות על גילויים של מסמכים לבקשת בעל דין (תקנה 178 לתקנות סדר הדין האזרחי). נראה כי החלופה השניה היא הנכונה. הגם שלבית המשפט נתונה הסמכות לזמן לדין עדים מטעמו ולהורות על המצאת מסמכים, אין הוא נוהג לעשות כן אלא במקרים נדירים בלבד (ראו תקנה 167 ותקנה 183 לתקנות סדר הדין האזרחי וכן רע"א 4256/98 ה.ל.ס. בע"מ נ' כור מתכת בע"מ פ"ד נג(1) 621 (1999)) ואולם, אין זהו המקרה שלפנינו. עם סיום הישיבה הראשונה, עתר בא כוח המשיבות לכך כי בית המשפט יורה למבקש להמציא אסמכתאות שדובר בהן במהלך הדיון, ובהן אישורי תשלום מס. אמנם, בקשה זו לא נענתה באותו מועד, כנראה כדי לאפשר לצדדים לנסות ולייתרה באמצעות מענה לשאלון, שכנטען לא זכה לתשובה. החלטת בית משפט לא נולדה לחלל ריק מבלי שקדמה לה בקשת בעל דין. 10. כידוע, אמת המידה העיקרית להתרת הבאת עדות ובכלל זה הצגת מסמך, היא האם העדות רלוונטית שאם לא כן, נמצא כי אין בעדות "צורך" (כלשונו של סעיף 1 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971; ע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' נועם אורים פ"ד מה(2) 811, 826 (1991); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 320-321 (מהדורה עשירית, תשס"ט-2009) ; והשוו באשר לדרישת הרלוונטיות בנוגע להליך גילוי מסמכים רע"א 2534/02 שמשון נ' בנק הפועלים בע"מ פ"ד נו(5) 193, 195 (2002); 9322/07 Gerber Products Company נ' חברת רנדי בע"מ (לא פורסם, 15.10.2008), לעניין ההבחנה לגבי היקף דרישת הרלוונטיות בכל אחד מן התחומים ראו רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי פ"ד מט(4) 54 (1995)). 11. בענייננו, עמד בית משפט קמא על רלוונטיות הראיות הנדרשות, וכך נקבע לעניין זה: "אני חושב שיש רלוונטיות בשלב הזה למישור האמינות, ואני אומר לך מדוע. ככל שאני מבין את העניין, האיש מצהיר שהוא איש עסקים בארץ...יש איזושהי צפייה סבירה מאיש עסקים בארץ, שמנהל עסקים בארץ, שישלם גם מיסים בארץ" כן הובהר בהמשך כי "לכאורה יש לזה השלכה על מישור האמינות" (עמ' 233-234 לפרוטוקול הדיון מיום 8.4.2010). מהמשך דבריו של בית המשפט בדיון, שהופנו אל ב"כ המשיבות במהלך חקירתו הנגדית של העד, עולה כי לכאורה עניין תשלומי המיסים אינו נוגע, כך לתפיסת בית משפט קמא, לנושא המחלוקת "עד היום, בישיבה הקודמת טיפלת בנושא הפריפריה. התרתי לך להיכנס לנושא המיסוי...כרגע המחלוקת כמו שאני מבין אותה...האם נגרם לתובע נזק כתוצאה מכך שהדברים התעכבו..." (עמ' 245 לפרוטוקול). 12. ככלל, עניין מהימנותו או אי מהימנותו של עד היא עניין רלוונטי למשפט, על כן "אין בית המשפט נוטה להגביל השאלות המוצגות במסגרת זו, אם שאלות 'ישירות' (כגון אלו המתייחסות לעברו להרשעותיו הקודמות של העד) ואם שאלות 'עקיפות' (כגון אלו המתייחסות לאורח חייו בדרך כלל, ליחס הסביבה כלפיו וכיוצ"ב)" (ראה: יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1965 (תש"ע-2009); ע"א 200/63 צוף נ' אושפיז פ"ד יז 2400, 2406 (1963)). עם זאת, ברי, כי אין לאפשר הימשכות משפטים ללא גבול ואסור שהחקירה תגלוש מעבר לכל מידה סבירה (ע"פ 113/79 רכטמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.1979)). הכלל האמור כפוף לכלל בדבר סופיות תשובות העד 'בעניינים צדדיים', לפיו, בדרך כלל, תשובתו של עד באשר לשאלה שתכליתה להאיר על מהימנותו, ועניינה זר לעניינו של ההליך הנדון, תחשב "כסופית", ולא תותר אחריה הבאת ראיות נוספות אשר מטרתן היא להזים את הדברים. תכלית הכלל מונחת בשיקולי יעילות הדיון, הגינות החקירה כלפי העד במובן זה שאין להפתיעו בשאלות צדדיות ובמידת התרומה שעדות מהסוג הנדון עשויה לתרום לדיון (ע"פ 556/74 פדידה נ' מדינת ישראל פ"ד כט(2) 387, 392 (1975); בג"צ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל פ"ד לט(4) 124, 129-139 (1985); והשוו לעניין עדות מפריכה ע"א 365/81 אזולאי נ' לביא פ"ד לח(4) 125 (1984); אליהו הרנון דיני ראיות חלק ראשון 116 (תש"ל)). ואולם, ככל שמדובר בשאלה שיש לה השלכה ישירה ומיידית למהימנות העד (על היכולת לסמוך על דבריו), ובעובדות הנוגעות לתכונות חיוניות של מהימנות עדים, והן ניתנות להוכחה פשוטה, ברורה וחד משמעית ואינן כרוכות בהארכה בלתי סבירה של הדיון – יכול ויהיה מקום להתיר חקירה נוספת והבאת ראיות לסתור בעניין אף שמדובר "בעניינים צדדים" (ראו יעקב קדמי, בספרו הנ"ל, בעמ' 1965-1970; אליהו הרנון, בספרו הנ"ל, בעמ' 117); כאשר הותרה הבאת ראיה לסתור תשובה 'בעניין צדדי', נדרש כי הראיה הסותרת תתייחס על פניו, במישרין לתשובה שנועדה לסתור. מכל מקום, עניין הבאת 'ראיות הזמה' מסור לשיקול דעת הערכאה המבררת, אלא שבענייננו, נראה שלא נעשה דיון בשאלות הכרוכות בסוגיה זו. 13. אני סבורה בנסיבות עניין זה כי הדרישה להמציא את המסמכים שהמבקש נדרש להביאם סותרת את הכלל בדבר סופיות תשובות העד בעניינים צדדים. המשיבות מבקשות להוכיח, באמצעות העד, כי הצהרותיו בעניין תשלום מסים אינן אמת, כדי לפגוע במהימנותו, כשם שלא ניתן היה לדרוש מצד ג' (ואני מתעלמת משאלת חסיון מסמכי המס) להביא לעדות מסמכים הנוגעים למבקש, כך לא ניתן לבקש זאת מן המבקש עצמו. 14. ודוק: בכך איני מחווה דעה מה המסקנה שיש להסיק מאי נכונותו של המבקש להמציא את המסמכים. שאלה זו תעלה מן הסתם בעיתוי המתאים. 15. על כן החלטתי לקבל את הערעור ולבטל את ההחלטה בעניין המצאת המסמכים. בית המשפט המחוזי ישקול גם את שאלת הוצאות בקשה זו במסגרת פסק הדין. ניתן היום, ‏ד' אב, תש"ע (15.7.2010). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10035470_C03.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il