ועד מקומי בית נקופה נ. מועצה אזורית מטה יהודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 3543/18 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3543/18 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר העותר: ועד מקומי בית נקופה נ ג ד המשיבים: 1. מועצה אזורית מטה יהודה 2. משרד הפנים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד שרית גל; עו"ד ירון דיין בשם המשיבה 1: עו"ד עמיחי ויינברגר; עו"ד רויטל אפלבוים בשם המשיב 2: עו"ד שרון הואש-איגר פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. עתירה זו עניינה בבקשת העותר – ועד מקומי בית נקופה – להורות למשיבה 1, היא המועצה האזורית מטה יהודה (להלן: המועצה), להימנע מהעלאת תעריף הארנונה למגורים לתושבים המתגוררים ביישוב אותו מייצג העותר. 2. בעתירה נטען כי המועצה העלתה את שיעור הארנונה בניגוד לחוק וכי היא פעלה בהקשר זה ללא סמכות ותוך חריגה מסמכות. כן נטען כי לעותר לא קיים סעד חלופי בדמות הגשת עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (להלן: בית המשפט לעניינים מינהליים), שכן העותר אינו "אדם" ואף לא "חבר בני אדם" כהגדרתם בחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפרשנות), ולפיכך חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים או החוק) אינו חל עליו. בנוסף, נטען כי החלטת המועצה כפופה להחלטת שר הפנים ושר האוצר ואף מטעם זה העתירה אינה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים. כן נטען כי לסוגיה המשפטית הנדונה השלכות רוחב ועל כן ראוי כי בית משפט זה ידון בעתירה. 3. בהחלטה מיום 3.5.2018 הורתי למשיבים להגיש את עמדתם ביחס לשאלת קיומו של סעד חלופי לעותר. המועצה והמשיב 2 (להלן: משרד הפנים) טענו בתשובותיהם כי לעמדתם יש לדחות את העתירה בשל קיומו של סעד חלופי. בתגובת העותר לתשובות המשיבים נטען כי משנכלל ועד מקומי בהגדרת המונח "רשות מקומית" המצויה בסעיף 3 לחוק הפרשנות, אין הוא יכול להיכלל במונח "אדם", שהגדרתו בחוק נפרדת. על כן, שב העותר על עמדתו כי לבית משפט זה הסמכות הבלעדית לדון בעתירה. לחלופין, ביקש העותר כי ככל שבית משפט זה יקבע כי עומד לו סעד חלופי על-ידי פניה לבית המשפט לעניינים מינהליים, תינתן הוראה על העברת העתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בהתאם לסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). משרד הפנים התנגד להעברת העתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים ואילו המועצה הותירה את העניין לשיקול דעתו של בית משפט זה. 4. לאחר העיון בעתירה ובתשובות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי. 5. סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים קובע כי בית המשפט לעניינים מינהליים ידון באלה: "עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית)". סעיף 1(א) לתוספת הראשונה לחוק (להלן: התוספת הראשונה) קובע כדלקמן: "ארנונות – עניני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד". עולה מכך כי, ככלל, ענייני ארנונה, למעט החלטות של שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד (בכפוף לאמור בסעיף 1(ב) לתוספת הראשונה), יידונו לפני בית המשפט לעניינים מינהליים. בענייננו תוקף העותר את החלטת המועצה ביחס להעלאת שיעור הארנונה, ולפיכך, ברי כי הסמכות לדון בסוגיה זו נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים. אציין כי אף ששר הפנים הוא צד לעתירה, ובשל כך, לכאורה, חלה הסיפא של סעיף 1(א) לתוספת – הקובעת, כאמור, כי החלטות בענייני ארנונה של שר הפנים לא יידונו בבית המשפט לעניינים מינהליים – הרי שלמעשה, לא נתקפת בעתירה כל החלטה אופרטיבית של שר הפנים. מהטעם הזה, העותר עצמו הגדיר את שר הפנים כמשיב פורמאלי בלבד, ובסעיף 3 לעתירה כתב מפורשות כי לא נדרש משר הפנים כל סעד. כמו כן, בסעיף 34 לערר שהגיש העותר לשר הפנים (נספח י') צוין כי שר הפנים אינו הגורם המוסמך לדון בחריגות המועצה מהוראות החוק בהקשר זה. הנה כי כן, הסוגיה הנדונה בעתירה נכנסת לגדרי התוספת הראשונה והיא נתונה לסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים. 6. אף טענתו הנוספת של העותר, כי הוא אינו "אדם" או "חבר בני אדם" ועל כן חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים אינו חל בעניינו, דינה להידחות. סעיף 2 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים מגדיר עניינים מינהליים כך: "עניינים הנוגעים לסכסוכים שבין אדם לרשות". סעיף 4 לחוק הפרשנות קובע כי "מקום שמדובר באדם – אף חבר-בני-אדם במשמע, בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד". המונח "חבר" מוגדר במילון אבן-שושן (אברהם אבן-שושן מילון אבן-שושן מחודש ומעודכן לשנות האלפיים כרך ב 518 (2003)) כך: "קיבוץ אנשים, חבורה, קבוצת אנשים בעלי עניין או עיסוק משותף ... התאגדות, ארגון ..."(וראו גם הגדרה דומה במילון אוצר הלשון העברית יעקב כנעני אוצר הלשון העברית לתקופותיה השונות כרך 4 עמ' 1146 (התשכ"ג)). נראה אם כן כי לא יכולה להיות מחלוקת שוועד מקומי בא בגדר המונח 'חבר בני אדם'. הוועד הוא בוודאי קבוצת אנשים בעלי עניין משותף, התאגדות, ארגון, וכיוצא באלה. לפיכך, טענת העותר בעניין זה נעדרת כל בסיס ואין בה ממש. 7. אוסיף עוד, וזה העיקר, העברת הסמכויות לבתי המשפט לעניינים מינהליים מתייחסת "לענינים הנוגעים לסכסוכים שבין אדם לרשות, להבדיל מסכסוכים שבין אדם לחברו (עניינים אזרחיים)" (ראו: דברי ההסבר לסעיף 2 בהצעת החוק; ראו והשוו: בג"ץ 5231/18 קר שירותי רפואה בע"מ נ' כללית שרותי בריאות, פסקה 4 (19.7.2018)). כלומר, תחימת הסמכויות המועברות לבתי המשפט לעניינים מינהליים היא על דרך ההבחנה בין סכסוכים מינהליים אשר הרשות היא צד להם, לבין סכסוכים אזרחיים אשר הרשות אינה צד להם. משכך, אף מבחינה תכליתית אין מקום להבחין - לעניין שאלת הסמכות, בין עתירות נגד רשות מינהלית המוגשות על-ידי אדם בודד לבין עתירות נגד רשות מינהלית המוגשות על-ידי חבר בני אדם. כל סכסוך מינהלי המפורט בתוספת הראשונה בין אדם, ובכלל זה, כאמור, חבר בני אדם, לבין הרשות המינהלית, הוא בסמכות בתי המשפט לעניינים מינהליים. 8. לבסוף, אף דינה של טענת העותר כי לסוגיה הנדונה השלכות רוחב המצדיקות דיון בבית משפט זה להידחות. השלכות הרוחב הנטענות, ככל שתהיינה כאלה, אין בהן כדי לאיין את סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בסוגיה. בית המשפט לעניינים מינהליים רשאי לדון בכל עניין שהוגדר בחוק תחת סמכותו, אף אם להכרעתו השלכות רוחב כאלו או אחרות. במאמר מוסגר אציין, מבלי שהדבר יתפרש כהבעת עמדה קונקרטית בעניין הנדון לפנינו, כי סעיף 6 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים קובע הסדר מפורש להעברת הדיון לבית משפט זה במקרה בו סבר בית המשפט לעניינים מינהליים כי העתירה הנדונה לפניו מעלה עניין בעל חשיבות, רגישות או דחיפות מיוחדת. 9. נוכח כל האמור ובשים לב להלכה המושרשת כי ככלל לא יידרש בית משפט זה לעתירה מקום בו קיים לעותר סעד חלופי (בג"ץ 3188/18 וסילייב נ' שר הפנים, משרד הפנים, פסקה 2 (24.6.2018)), דין העתירה להידחות על הסף. 10. העותר מבקש עוד כי נורה על העברת הדיון לבית המשפט לעניינים מינהליים מכוח סעיף 79 לחוק בתי המשפט. דין הבקשה להידחות, שכן בית משפט זה אינו נוהג להעביר עניינים שהוא אינו דן בהם אל הערכאה המוסמכת, מאחר שדרך ההתדיינות לפני בית משפט זה שונה מדרך ההתדיינות לפני בתי המשפט לעניינים מינהליים (ראו: בג"ץ 1554/02 אברהם נ' האפוטרופוס הכללי (7.4.2002); בג"ץ 9383/17 רוזנבלט נ' המרכז לגביית קנסות, פסקה 5 (11.12.2017)). כמו כן, הוראת סעיף 79 לחוק קובעת כי בית המשפט הדן בעניין רשאי להעבירו לבית משפט מוסמך אם מצא "שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית". ואולם, הסמכות הנתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים אינה שוללת את סמכותו העקרונית של בית המשפט זה, וגם משום כך אין מקום להורות על העברת הדיון (ראו: בג"ץ 1930/08 קצוטי נ' ההסתדרות הרפואית בישראל (19.3.2008)). 11. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, דין העתירה להידחות על הסף. העותר יישא בהוצאות המשיבים בסך 2,000 ש"ח לכל אחד. ניתן היום, ‏כ"ד באלול התשע"ח (‏4.9.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 18035430_R06.doc אש מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il