סעיד עבדאלמגיד אבו ליל נ. מדינת ישראל

33 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3532/21 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב המערערים: 1. סעיד עבדאלמגיד אבו ליל 2. גמילה אבו ליל 3. מוחמד יוסף אבו ליל 4. עומר יוסף אבו ליל 5. מוסטפא יוסף אבו ליל 6. רשיד סברי ספורי 7. נעמה סברי ספורי 8. ג'מאל סברי ספורי 9. סעיד סברי ספורי 10. ראסם פרחאן חשיבון 11. נמר נג'אר 12. לאויס נג'אר 13. עזמי נג'אר 14. עאני נג'אר 15. אכרם נג'אר 16. לינדא חאיכ 17. נאסר ספורי 18. ואאיל ספורי נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת ע' הוד) בת"א 34542-02-16 ות"א 32075-03-16 מיום 24.2.2019 תאריך הישיבה: ח' באייר התשפ"ד (16 במאי 2024) בשם מערערים 5-1: עו"ד מג'די עאבד בשם מערערים 18-6: עו"ד ג'מאל עבדו בשם המשיבה: עו"ד יעקב הילמן פסק-דין השופט דוד מינץ: ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת ע' הוד) מיום 24.2.2019 בת"א 34542-02-16 ות"א 32075-03-16, שהוגש לאחר מתן פסק דין סופי בתביעות האמורות. הרקע לערעור המערערים הם בני שתי משפחות – משפחת אבו ליל (מערערים 5-1; להלן: משפחת אבו ליל) ומשפחת ספורי (מערערים 18-6; להלן: משפחת ספורי) – אשר הגישו תביעות לקבלת פיצויים בגין הפקעת חלקה 44 בגוש 17405 (להלן: החלקה או המקרקעין) בהתאם לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור) 1943 (להלן: הפקודה). מדובר בחלקה שהופקעה כחלק מהפקעה רחבת היקף בשטח כולל של 4,722 דונם לשם פיתוחה והרחבתה של העיר נצרת עילית (לימים נוף הגליל). הודעה על כוונת שר האוצר לרכוש את החלקה לצרכי ציבור לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה פורסמה ביום 19.3.1976, ואילו הודעה בדבר הקנייתם של המקרקעין לשר האוצר לפי סעיף 19 לפקודה לא פורסמה. במסגרת התביעות, שהדיון בהן אוחד, עתרו המערערים לקבלת פיצויי הפקעה, בין היתר מכוח סעיף 13 לפקודה. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת עובדתית בנוגע למועד תפיסת החזקה במקרקעין על ידי המשיבה. המערערים טענו כי החזקה נתפסה על ידי המשיבה זמן קצר לאחר פרסום ההודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה בשנת 1976 ולחלופין בתחילת שנות ה-2000, ואילו המשיבה טענה שהחזקה על ידה נתפסה רק בשנת 2011 עם פינויים של עצי זית שהיו נטועים בחלקה. וכעת לפירוט הטענות בהרחבה. משפחת אבו ליל טענה כי מסרה למשיבה את החזקה בחלקה בשנות ה-80 של המאה הקודמת, במסגרת שיחה שנערכה בין בני המשפחה לבין נציגי המשיבה. למרות זאת לאחר מספר שנים בהן לא נעשה בחלקה דבר על ידי המשיבה, חלק קטן ממנה נתפס בשנית על ידי בעלה של מערערת 2 בשנת 1995 (להלן: אחמד) והוא נטע בו עצי זית ועיבד את האדמה. עם זאת, מדובר בחזקה שהיא בגדר הסגת גבול, שאף הופסקה במהלך השנים 2001-2000. בשלהי שנת 2001 ותחילת שנת 2002 נכנסה המשיבה לחלקה ולחלקות שכנות בליווי משטרתי וכלים כבדים, פינתה אותן מאנשים, הסירה חלק מהנטיעות ואסרה על כניסה אליהן. נוכח האמור נטען כי יש לקבוע שמסירת החזקה של משפחת אבו ליל בחלקה הייתה בשנות ה-80, ולמצער כי רוב החלקה נמסרה באותו מועד למעט החלק בו ניטעו העצים אשר נתפס מחדש על ידי אחמד ונמסר בשנית במהלך שנת 2001. משפחת ספורי טענה כי תפיסת החזקה על ידי המשיבה במקרקעין נעשתה כבר בשנת 1976. עם ההודעה שפורסמה בשנת 1976 בני המשפחה נטשו את הקרקע ובשנת 2002 בעקבות מכתב ששלחה אליהם המשיבה בדרישה לפינוי החלקה (להלן: המכתב משנת 2002), הם פנו אליה והבהירו כי מזה שנים רבות הם אינם מחזיקים עוד בחלקה. גרסה זו נתמכת גם בעובדה שלא הוגשה נגדם תביעת פינוי; בנוסח ההודעה שפורסמה בשנת 1976 לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה בשפה הערבית – בה נאמר כי בכוונת השר לקנות חזקה במקרקעין באופן מיידי; במכתב שנשלח למשפחת אבו ליל בשנת 1997 מטעם המשיבה במענה לבקשה שהגישו לקבלת פיצויי הפקעה, בו נדחתה בקשתם אך לא בשל כך שטרם נתפסה חזקה בחלקה (להלן: המכתב משנת 1997); ובמסמך מתוך מערכת מעקב אחר פעילות מחלקת הפיקוח במשיבה (להלן: מסמך מעקב הפיקוח), המלמד כי בשנת 2002 התכוונה המשיבה להגיש תביעה בגין הסגת גבול למקרקעין, דבר המעיד על תפיסת החזקה בהם. משפחת ספורי ציינה כי גם אם בשנת 2011 נעקרו עצים מהחלקה, מדובר בעצים שניטעו על ידי משפחת אבו ליל לאחר ההפקעה והפינוי ורק בחלק מהמקרקעין; כי נטיעה זו פירושה הסגת גבול ולא אי-פינוי (טענה שנטענה לראשונה בסיכומים); וכי אין מקום לקשור בין מועד עקירת העצים לבין מועד תפיסת החזקה על ידי המשיבה. לבסוף נטען (גם כן לראשונה בשלב הסיכומים) כי בשנת 1999 אושרה תכנית מתאר מקומית ביחס למקרקעין בה צוין כי המשיבה היא בעלת החלקה, כך שהיא מנועה מלטעון שלא תפסה בה חזקה. נוכח האמור נטען כי יש לקבוע שמסירת החזקה במקרקעין על ידי משפחת ספורי נעשתה בשנת 1976; לחלופין בשנת 2002, לאחר הפנייה לרשות; ולחלופי-חלופין בשנת 2002 לגבי החלק שלא כלל עצי זית ובשנת 2011 לגבי החלק הנותר. המשיבה מצדה טענה כאמור כי החזקה נתפסה על ידה בחודש מאי 2011, זאת בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמה לאחר שבתחילה בכתב הגנתה טענה כי טרם תפסה חזקה במקרקעין. נטען כי בחודש אפריל 2011 ערך מר ערן ליבנה (להלן: ליבנה), ששימש במועדים הרלוונטיים מפקח הנפה הכוללת את החלקה, סיור במקרקעין יחד עם בנה של מערערת 2 כנציג בעלי החלקה (להלן: עימאד), במסגרת ניסיון להביא לפינוי המקרקעין. במהלך הסיור ספרו השניים את עצי הזית שהיו בה ובהמשך לכך עקרו המערערים את העצים לבקשת המשיבה בפינוי עצמי, כך שממועד זה יש לחשב את הפיצוי לפי סעיף 13 לפקודה. אמנם בתחילת שנות ה-2000 החל פינוי של חלקות בסמוך למקרקעין, אולם החלקה דנן לא פונתה עמהן. היו גם ניסיונות להביא לפינוי החלקה באמצעות דרישות שהועברו למחזיקים בה, אך הדבר לא צלח. על רקע זה אף הוחלט על העברת הטיפול בעניין למחלקה המשפטית לצורך נקיטת הליכים משפטיים נגד מחזיקי הקרקע. מסיבות שאינן ידועות, לא הוגשה תביעה בפועל למרות שהחלקה לא פונתה. המשיבה הוסיפה וטענה כי מתצלומי אוויר שהגישה עולה בבירור כי לא חל שינוי ממשי במצב עצי הזית שניטעו בחלקה בין השנים שקדמו לפינוי הנטען בתחילת שנות ה-2000 לבין השנים שלאחר מכן, וכי הלכה למעשה החלקה הייתה מעובדת עד לשנת 2011. החלטת בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 24.2.2019 קבע בית המשפט כי לא עלה בידי המערערים להרים את הנטל המוטל עליהם להראות כי המשיבה תפסה חזקה במקרקעין עובר למועד הנטען על ידה בשנת 2011. באשר למשפחת ספורי נקבע כי טענתה לפיה עזבה את החלקה בשנת 1976 לא נתמכה בראיה כלשהי, ואף לא הטענה כי החזקה במקרקעין נמסרה למשיבה. באשר לנוסח ההודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה, נקבע כי אין בה כדי ללמד על מועד תפיסת החזקה בפועל ועל מניעת האפשרות מהנפקע לעשות שימוש בקרקע. כן נקבע כי גם אם היה עולה בידי בני המשפחה להוכיח כי חדלו לעשות שימוש במקרקעין בשנת 1976, לא היה בכך כדי לזכותם בפיצוי לפי סעיף 13 לפקודה, שכן היה עליהם להוכיח כי מסרו בפועל את החזקה בקרקע למשיבה. על כך לא הובאה כל ראיה, זולת עדויות מתחמקות של בני המשפחה בנוגע לשאלה האם הודיעו למשיבה על פינוי המקרקעין. גם הטענה לפיה החזקה בקרקע נתפסה בשנת 2002 לא הוכחה. טענה זו הסתמכה על המכתב משנת 2002 אך מכתב זה דווקא מעיד על כך שבעת שליחתו טרם נמסרה החזקה במקרקעין, כאשר הגרסה לפיה נציג המשפחה פנה לרשות לאחר קבלתו והודיע כי הקרקע פנויה אינה מהימנה ואינה סבירה. מה גם, שמתצהירו ועדותו של ליבנה עלה כי החלקה לא פונתה בתחילת שנות ה-2000, שכן בשנת 2011 היה במקרקעין מטע עצי זית מוחזק ומעובד. בנוסף נקבע כי אין בכך שלא הוגשה תביעה לפינוי המקרקעין בשנת 2002 כדי ללמד על מסירת החזקה בחלקה או על מועד תפיסת החזקה בה על ידי הרשות. כמו כן נדחתה הטענה החלופית לפיה חלק מהקרקע נתפס בשנת 2002 והחלק הנותר נתפס בשנת 2011. מדובר בקרקע "מושע" שאינה ניתנת לחלוקה, ומכל מקום לא עלה בידי משפחת ספורי להוכיח את מועד מסירת החזקה למשיבה. בשולי הדברים דחה בית המשפט גם את הטענה שנטיעת עצי הזית הייתה בגדר הסגת גבול ואת הטענה בנוגע לתכנית המיתאר המקומית, בקבעו כי מדובר בהרחבת חזית וכי אין בטענות אלה כדי להוכיח את מועד תפיסת החזקה של המשיבה בחלקה. באשר למשפחת אבו ליל נקבע כי גם טענותיה בנוגע למועד החזקה הועלו בעלמא מבלי להסתמך על ראיה כלשהי. נקבע בין היתר כי אין במכתב משנת 1997 כדי ללמד על מועד התפיסה במקרקעין; וכי הטענה לפיה החזקה בחלקה נמסרה בשנת 1980 לא גובתה במסמכים ואינה מתיישבת עם הטענה שאחמד נטע עצי זית בחלקה ועיבד אותה שנים רבות לאחר שנה זו. גם הטענה בדבר מסירת החזקה בשנת 2001 נטענה בעלמא ומבלי להיתמך בדבר. מה גם, שהניסיון לבצע חלוקה של המקרקעין בהתבסס על החלק שבו ניטעו העצים אינו יכול להתקבל כאמור, בהתחשב בסוג המקרקעין ובהתנהלות של בני המשפחה לאורך השנים. גם לא הוכח שהפינוי שנערך בסביבת המקרקעין בתחילת שנות ה-2000 חל גם על המקרקעין דנן, וכך גם הטענה כי נאסר על בעלי החלקות להתקרב אליהן, טענה שהתבססה בין היתר על עדותו של עימאד אשר סתר את עצמו בעדותו ולא הותיר רושם אמין. עוד התייחס בית המשפט לעדותו של ליבנה אשר אף נתמכה במסמכים שהוצגו, בנוגע לסיור שנערך במקרקעין בשנת 2011 עם עימאד ולכך שבמהלכו נספרו עצי זית שהיו בחלקה באותה עת, בעוד שטענתו של עימאד בעדותו לפיה לא מדובר בעצים אלא בגזעים לא הוכחה. מעדותו של ליבנה גם עלה כי כחודשיים לאחר הסיור הגיע שוב לחלקה, לאחר שקיבל הודעה מעימאד כי השטח פנוי, כאשר כוונתו הייתה לפינוי עצי הזית. עדות זו לא נסתרה ויש בה כדי לתמוך בטענת המשיבה באשר למועד שבו הופסק השימוש בחלקה והחזקה בה נמסרה לה. עוד נקבע כי תצלומי האוויר שהוגשו – אשר הצדדים לא הגישו חוות דעת מומחה לפענוח שלהם והסכימו כי כל צד יטען לגביהם – במטרה להראות כי לא חל שינוי ממשי במצב עצי הזית בין השנים שקדמו לפינוי הנטען על ידי המערערים בתחילת שנות ה-2000 לבין השנים שלאחר מועד הפינוי הנטען, אכן תומכים בטענת המשיבה וסותרים את גרסת המערערים. בנוסף ציין בית המשפט כי מקובלת עליו עדות ליבנה לפיה אין בעובדה שלא ננקטו נגד המערערים הליכים לפינוי המקרקעין כדי ללמד כי החלקה הייתה פנויה, שכן החלקה הייתה נטועה ומעובדת. נוכח כל האמור נקבע כי גם טענותיה של משפחת אבו ליל בנוגע לתפיסת החזקה במקרקעין על ידי המשיבה במועדים הנטענים לא הוכחו. בנסיבות האמורות, נמצא כי לא עלה בידי המערערים להוכיח שהמשיבה תפסה חזקה בחלקה לפני המועד הנטען על ידה, בחודש מאי בשנת 2011. לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי הפיצוי למערערים לפי סעיף 13 לפקודה יחושב החל מחודש זה. לאחר דיון שהתקיים בסוגיית גובה הפיצוי, ולאחר שניתן פסק דין סופי ביום 14.3.2021, הוגש הערעור שלפנינו הנסוב על ההחלטה האמורה לגבי מועד תפיסת החזקה בחלקה על ידי המשיבה. תמצית טענות הצדדים בערעור לטענת המערערים נפל מספר רב של טעויות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. ראשית נטען כי שגה בית המשפט כאשר התייחס למועד עקירת עצי הזית מחלק מהחלקה, כמועד תפיסת החזקה של המשיבה במקרקעין. לא זו בלבד שבאותו מועד כלל לא היו בחלקה עצי זית אלא רק גזמי עצים, הקביעה לפיה תנאי למסירת חזקה היה עקירת עצים אינה מבוססת על כל מקור בדין. הלכה למעשה, ברוב המקרים שבהם נתפסת חזקה בקרקע הנטועה עצי זית, הדבר נעשה ללא עקירתם והערכת הפיצוי בגין הקרקע גבוהה מזו הנערכת ביחס לקרקע פנויה. גם במכתב משנת 2002 לא נדרש כל פינוי או עקירת עצים אלא רק מסירת חזקה, וזאת באמצעות מסירת הודעה על הסכמה. עוד שגה בית המשפט כשהתעלם מכך שהמשיבה נמנעה מלהביא ראיות חשובות ומהותיות וכשלא זקף זאת לחובתה. בידי המשיבה תיק שלם ועשיר בקשר לחלקה הכולל תכתובות, תרשומות ותיעוד מלא של כל אשר התרחש בקשר להפקעת החלקה ותפיסת החזקה בה. תיק זה לא הוגש לבית המשפט אלא נבחרו מתוכו מסמכים בודדים שצורפו לתצהירו של ליבנה. חשיבות המסמכים מקבלת משנה תוקף בענייננו שעה שליבנה החל לעבוד אצל המשיבה רק בשנת 2002; ושהמשיבה טענה בתחילת הדרך כי היא כלל לא תפסה חזקה במקרקעין. מדובר אפוא במסמכים בעלי חשיבות לענייננו, והימנעות המשיבה מהגשתם צריכה לפעול לחובתה. עוד טענו המערערים כי על פי עדותו של ליבנה, כשהגיע לחלקה בשנת 2011 מצא כי העצים היו במצב מוזנח, בעוד שבשנת 2002 היה המטע מתוחזק. על בסיס עדות זו דחה בית המשפט את גרסת המערערים לפיה מסרו את החזקה במקרקעין בשנת 2002, אולם העדות האמורה דווקא תומכת בגרסתם. מצבם של העצים בשנת 2011 מחייב את המסקנה כי מסירת החזקה נעשתה זמן רב קודם לכן, והדבר אף מתיישב עם הטענה שלא נסתרה לפיה בתחילת שנות ה-2000 נעשה פינוי של החלקות על ידי כלים כבדים בליווי משטרתי. עובדות אלה היו צריכות להביא את בית המשפט לכלל מסקנה כי החלקה נמסרה בהתאם לגרסת המערערים, בשנת 2002. כן נטען כי היה מקום לקבל את גרסתם על סמך המכתב משנת 1997, המעיד על פניית המערערים כבר באותה שנה לקבל פיצויי הפקעה. במכתב זה פנייתם נדחתה אולם לא בשל כך שלא נתפסה חזקה בחלקה, אלא בשל בעיה ברישום, והדבר מעיד על כך שתפיסת החזקה נעשתה כבר קודם לכן. בית המשפט דחה עמדה זו וגם בכך שגה. ולבסוף נטען כי שגה בית המשפט כשלא ייחס משקל לכך שבהודעת ההפקעה משנת 1976 בנוסחה בשפה הערבית צוין כי שר האוצר מתכוון לקנות חזקה במקרקעין באופן מיידי, דבר שהצדיק את העברת הנטל להוכחת מועד תפיסת החזקה לכתפי המשיבה; שלא ייחס משמעות לעובדה שלא הוגשה נגד המערערים תביעת פינוי, דבר המחזק את עמדתם בנוגע למסירת החזקה; ושהסתמך על תצלומי האוויר מבלי שהוגשו חוות דעת מומחה לגביהם. המערערים ציינו כי הם ערים להלכה לפיה ערכאת הערעור תמעט להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אך במקרה זה בו נפלו פגמים היורדים לשורשו של עניין, יש הצדקה לחרוג מן הכלל. המשיבה מטבע הדברים סמכה את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי, בציינה כי קביעותיו נטועות בהכרעות עובדתיות וממצאי מהימנות שאין מקום להתערב בהן. המערערים מתעלמים באופן עקבי מכך שעליהם מוטל הנטל להוכיח כי המדינה תפסה חזקה בפועל במקרקעין. הם מסתמכים על הטענה לפיה המשיבה נמנעה מהבאת ראיות התומכות בכך שהם פנו אליה וביקשו למסור את החזקה, אולם תיק החלקה נבדק באופן יסודי ואין בו כל תרשומת המעידה על פניות מסוג זה. עוד נטען כי אף אם תתקבלנה טענות המערערים באשר למועד עזיבתם את המקרקעין עובר לשנת 2011, אין בכך כדי ללמד על המועד שבו תפסה המשיבה את החזקה בפועל. באשר לטענה כי בשנת 2002 פונו החלקה וחלקות סמוכות, ליבנה העיד כי הפינוי נערך רק ביחס לחלקות שהיה לגביהן פסק דין שהורה על פינוי או שהייתה הסכמה לפינוי, דבר שלא התקיים במקרה זה. בכל הנוגע למכתב משנת 1997 נטען כי אין מקום לשנות מקביעתו של בית המשפט המחוזי, וכך גם ביחס לטענה בנוגע לנוסח ההודעה משנת 1976 בשפה הערבית. באשר לטענה לפיה אי-הגשת תביעת פינוי מעידה על תפיסת חזקה מצד הרשות, הרי שבהעדר כל ראיה על תפיסת חזקה מצדה, אין כל רלוונטיות לשאלה האם היא סברה כי יש להגיש תביעת פינוי אם לאו. באשר לטענות הנוגעות לתצלומי האוויר, הודגש כי הצדדים הסכימו להגיש תצלומים אלו ללא חוות דעת לפיענוחם תוך שכל צד יוכל להעלות את טענותיו. בהתאם לפסיקת בית משפט זה, תצלומי אוויר הם ראיה אובייקטיבית ורצויה, אשר ניתן לתת לנתונים המתגלים ממנה את מלוא המשמעות. בתום דיון שהתקיים לפנינו ביום 16.5.2024 המלצנו לצדדים לבוא בדברים, אולם ביום 31.7.2024 הם הודיעו כי לא עלה בידם להגיע להסכמות. על כן בשלה העת למתן הכרעה. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעתם בדיון שלפנינו הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחבריי שנעשה. סעיף 13 לפקודה מקנה לנפקע אשר לא קיבל פיצוי בגין ההפקעה בד בבד עם תפיסת החזקה במקרקעין על ידי הרשות, זכאות לפיצוי בגין "אובדן דמי חכירה". תכליתו של הסעיף היא לפצות את הנפקע בגין שלילת אפשרותו להשתמש במקרקעין ולהפיק מהם פירות, כל עוד לא קיבל את פיצויי ההפקעה אשר יאפשרו לו לרכוש קרקע חלופית או להקטין את נזקו. לצד זאת מתמרץ הסעיף את הרשות המפקיעה שלא לעכב את תשלום הפיצוי לבעל הקרקע מרגע שקנתה חזקה במקרקעין (רע"א 837/15 אבו ליל נ' עזבון המנוח עבד אל כרים חוסין אבו ליל, פסקה 14 (31.3.2015) (להלן: עניין אבו ליל); ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקה 38 (7.7.2022) (להלן: עניין טבר; דיון נוסף על פסק הדין התקבל אולם לא לעניין זה, וראו: דנ"א 5676/22 עזבון המנוח עלי בדוי חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל (27.12.2023) (להלן: עניין חיאדרה)); ע"א 8937/08 מדינת ישראל מנהל מקרקעי ישראל נ' חביב אללה, פסקאות 16-15 (1.12.2011); ע"א 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר, פסקה 24 (4.7.2012); ע"א 7351/17 מדינת ישראל נ' אסדי, פסקה 10 (23.6.2019)). בשים לב ללשונו ולתכליותיו של הסעיף, נקבע זה מכבר כי את הפיצוי לפי סעיף 13 לפקודה יש לחשב החל מיום קניית החזקה של הרשות במקרקעין בפועל (ע"א 7809/01 מסד חברה הדדית להלוואות וחסכונות בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד נט(1) 701, 708-707 (2005); עניין אבו ליל; ע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין, פסקה 25 (9.12.2008); ע"א 5316/20 רמתיים צופים אגודה הדדית בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (4.4.2021) (להלן: עניין רמתיים צופים); עניין חיאדרה, פסקה 14). תביעה לקבלת פיצויי הפקעה, לרבות מכוח סעיף 13 לפקודה, היא תביעה אזרחית לכל דבר (ראו למשל: ע"א 5964/03 עיזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד ס(4) 437, 481 (2006)). על כן נקודת המוצא היא כי גם בתביעה שכזו נטל ההוכחה מוטל על התובע-הנפקע, וזאת בהתאם לכלל לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה" (ראו והשוו: ע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל מוחמד איסמעיל אחמד ז"ל, פסקאות 45-42 (23.7.2019); עניין טבר, פסקה 41; דנ"א 1333/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רעננה נ' הורוויץ, פ"ד נח(6) 289, 295 (2004)). במסגרת זו מוטל על הנפקע הנטל להוכיח את כלל הרכיבים העובדתיים של תביעתו, ובכללם את מועד תפיסת החזקה של הרשות במקרקעין, אשר ממנו מחושב כאמור הפיצוי (עניין רמתיים צופים, פסקאות 27 ו-31). אכן, הוכחת מועד תפיסת החזקה של הרשות במקרקעין על ידי הנפקע עשויה לעורר קשיים. זאת שכן כפי שהדגישה המשיבה ובצדק, מועד הפינוי על ידי הנפקע אינו בהכרח המועד שבו תפסה הרשות את החזקה במקרקעין. לכך יש להוסיף כי מהדיון שנערך לפנינו עולה שאין בנמצא נוהל המחייב את המשיבה למסור לנפקע הודעה בדבר תפיסת החזקה במקרקעין, ושייתכנו מצבים שבהם שאלת מועד תפיסת החזקה תתברר לפני שפורסמה הודעה לפי סעיף 19 לפקודה (כפי שקרה בענייננו). על כן לא ניתן לשלול שבמקרים מסוימים יהיה מקום לראות במועד תפיסת החזקה במקרקעין על ידי הרשות המפקיעה משום עובדה המצויה בידיעתה המיוחדת של הרשות, ובהתאם לכך לקבוע כי הנטל המוטל על הנפקע לשם הוכחתה יהיה קל יותר במידת מה (ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71, 82 (2001); ע"א 1842/90 בר לב נ' רפופורט, פ"ד מח(5) 221, 230 (1994); רע"א 4418/02 מפעל הפיס נ' כהן, פ"ד נו(6) 577, 581 (2002); יניב ואקי דיני ראיות כרך ד 1924-1923 (2021) (להלן: ואקי); יעקב קדמי על הראיות – חלק רביעי – הדין בראי הפסיקה 1726 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009)). עם זאת, אף אם הייתי מניח שבמקרה זה היה מקום להטיל על המערערים נטל קל יותר כאמור (ואין הדבר מובן מאליו שכן חלק מהטענות מבוססות על מסירת החזקה לרשות באמצעות הודעה מצד המערערים ועל כן מדובר בעניין אשר לא בנקל ניתן לסווגו כמצוי "בידיעתו המיוחדת" של הרשות), עדיין מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה הם לא עמדו בנטל המוטל עליהם אינה מצדיקה את התערבותנו. כמפורט לעיל המשיבה טענה כי תפסה חזקה במקרקעין במהלך שנת 2011, עם פינוי עצי הזית מהחלקה, ואילו לטענת המערערים החזקה נתפסה במועד מוקדם יותר. בעניין זה ניתן לחלק את טענותיהם של המערערים באופן גס לשני מועדים: האחד, בסמוך לפרסום ההודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה; והשני, החלופי, בתחילת שנות ה-2000. בית המשפט המחוזי קבע כאמור כי לא עלה בידם של המערערים להוכיח את תפיסת החזקה על ידי המשיבה במועדים אלה, וכי מנגד המשיבה הציגה ראיות המבססות את גרסתה. לטענת המערערים, שגה בית המשפט בדחותו את הטענה לתפיסת החזקה במקרקעין בסמוך לפרסום ההודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה, מבלי שייחס משמעות לנוסחה של הודעה זו בשפה הערבית ולמכתב משנת 1997. טענות אלה אין לקבל. סעיפים 5 ו-7 לפקודה בחלקים הרלוונטיים לענייננו, קובעים כך: 5(1) מקום שמתכוון שר האוצר לרכוש קרקע כל-שהיא לצורך ציבורי כל-שהוא, יגרום כי תפורסם ברשומות הודעה על כוונתו זאת, והודעה זאת תהיה בטופס א' או בטופס ב' הרשומים בתוספת, הכול לפי הטופס הנאות. [...]. 7(1) שר האוצר רשאי להורות – בהודעה שתפורסם ברשומות לאחר פרסום ההודעה לפי סעיף 5, או אם הקרקע דרושה באופן דחוף למימוש מטרת הרכישה, מטעמים שיירשמו, או שהיא קרקע שסעיף 5א אינו חל לגביה – אף יחד עם ההודעה לפי סעיף 5 – לכל אדם שיש לו אחיזה בקרקע שעומדים לרכשה, למסור את האחיזה בקרקע עם תום מועד התקופה הנקובה לכך בהודעה או לפניו, ואותה תקופה לא תפחת מכדי חדשיים מתאריך פרסום אותה הודעה בעיתון, אלא-אם דרושה הקרקע באופן דחוף למימוש מטרת הרכישה, והרצאת-דברים בהודעה כזאת כי הקרקע דרושה באופן דחוף למימוש מטרת הרכישה, תהיה ראייה מכרעת לאותה עובדה [...]. בכל הנוגע להודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה, נטען כי בנוסחה בשפה הערבית צוין כי בכוונת שר האוצר לקנות חזקה מיידית בחלקה מאחר שהיא דרושה באופן בהול לצרכי הציבור, והדבר מלמד על תפיסת החזקה בפועל. אלא שפרסום הודעה לפי סעיף 7 לפקודה – גם במקרים שבהם הדבר נעשה יחד עם הודעה לפי סעיף 5 מחמת קיומו של צורך דחוף במקרקעין למימוש מטרת הרכישה כאמור בסעיפים – עניינו אך בכוונת הרשות המפקיעה לתפוס חזקה במקרקעין ובהצהרה על זכותה. אין בו כדי ללמד על תפיסת החזקה בפועל, דבר שעשוי להתרחש גם בחלוף זמן רב, בין היתר בנסיבות שבהן הנפקע מתנגד למסירת החזקה. כפי שקבע בית משפט זה בהקשר דומה בעניין אבו ליל: "טוענים המבקשים כי הודעה לפי סעיף 7 לפקודה מקנה הלכה למעשה לרשות המפקיעה את החזקה במקרקעין, ולא היא. עניינו של סעיף 7 בהודעה לנפקע על כוונתה של הרשות המפקיעה ליטול לידיה את החזקה במקרקעין, וליתן סיפק בידי הנפקע להערך לכך בהתאם. אכן, כפי שמציינים המבקשים, ההודעה המתפרסמת ברשומות לפי סעיף זה אינה בעלת אופי דקלרטיבי גרידא, כי אם בעלת אופי קונסטיטוטיבי. לאמור, זכותה של הרשות המפקיעה לקנות חזקה במקרקעין המופקעים מותנית בפרסומה של ההודעה [...]. עם זאת, 'עצם פרסום ההודעה ברשומות אינו בגדר תפיסה בפועל של ההחזקה במקרקעין המופקעים בידי הרשות המפקיעה' [...]. לא זו אף זו, כפי שציין בית המשפט המחוזי, בהעדר הסכמה של בעל הזכויות במקרקעין, או של המחזיק, למסירת החזקה, אין הרשות מוסמכת לקנות את החזקה ללא צו שיפוטי (למעט במקרים חריגים כמפורט בסעיף 8(ב)(1) לפקודה [...]), ואף בכך יש ללמדנו כי פרסום הודעה לפי סעיף 7 לפקודה אינו עולה כדי קניית חזקה" (שם, פסקה 13; ראו גם: ע"א 1841/90 רמיר – חברה קבלנית בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, תל-אביב, פ"ד מט(2) 650, 655 (1995); אריה קמר דיני הפקעת מקרקעין כרך ראשון 330-329 (מהדורה שמינית, 2013); אהרן נמדר הפקעת מקרקעין 352 (2011)). ובאשר למכתב משנת 1997, אשר כל שנאמר בו הוא כי: "תנאי לבדיקת זכויותיך לפיצויים בגין הפקעת החלקה 44 בגוש 17405, הוא רשום את זכויותיך בחלקה בספרי המקרקעין ולהמציא לנו נסח רישום לאחר הרישום". ככל שניתן להבין, הטענה בעניין זה היא כי מדובר במכתב שנשלח במענה לפנייתם של משפחת אבו ליל לקבלת פיצוי בגין ההפקעה, פנייה המעידה על מסירת החזקה בחלקה למשיבה, שכן אחרת לא ניתן היה להגישה. כן נטען כי גם המכתב עצמו, בו לא נאמר למערערים כי החזקה טרם נמסרה, מעיד על כך שהחזקה במקרקעין נתפסה על ידי המשיבה קודם לכן. גם טענות אלה אין לקבל. בכל הנוגע לפנייה לקבלת פיצויים, הרי שבהתאם לסעיף 9א לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964 עליו נשענו המערערים בטענתם, ניתן בנסיבות מסוימות לבקש פיצויים גם עובר למסירת החזקה (זאת להבדיל מתשלומם בפועל. וראו לעניין זה, למשל: ע"א 2276/20 מועצה אזורית לב השרון נ' דוידי, פסקה 49 (6.11.2022)). מה גם, שבמכתב משנת 2002 הוזכרה האפשרות לפנות לרשות בבקשה לקבלת פיצוי עובר למסירת החזקה במקרקעין כמובנת מאליה (וכלשון המכתב: "הנך מתבקש למסור את החזקה במקרקעין למדינה [...]. אם הנך רשום כבעל המקרקעין וטרם קבלת פיצוי בגין ההפקעה, הנך מוזמן לפנות למנהל מקרקעי ישראל בבקשה לקבלת הפיצוי. מכל מקום חובתך למסור את החזקה במקרקעין אינה מותנית בתשלום הפיצוי"). מכל מקום, בכל הנוגע לגוף המכתב משנת 1997, כל שנאמר בו הוא כי תנאי לבדיקת זכאותם של המערערים לפיצוי הוא רישום זכויותיהם. ודאי שלא ניתן לומר כי יש במכתב לקוני זה משום הכרה בכך שהחזקה במקרקעין נמסרה למשיבה. מעבר לכך. לא למותר לציין כי טענותיהם של המערערים לפני בית המשפט המחוזי בנוגע למועד המוקדם של תפיסת החזקה במקרקעין על ידי המשיבה, התבססו בעיקרן על עדויות בני המשפחה השונים. כך, טענתה של משפחת ספורי בנוגע לתפיסת החזקה בשנת 1976 לפני בית המשפט המחוזי התבססה על עדויות לפיהן המשפחה עזבה את המקרקעין במהלך שנות ה-70 של המאה הקודמת לאחר הפקעתה; ולפיהן לאחר קבלת המכתב משנת 2002 פנה אחד מבני המשפחה, ג'יריס ספורי (להלן: ג'יריס), אל המשיבה והודיע כי הם אינם מחזיקים עוד במקרקעין מזה שנים רבות. וכך, טענתה של משפחת אבו ליל התבססה על עדות בני המשפחה לפיה מסרו את החזקה במקרקעין למשיבה בתחילת שנות ה-80 או בסמוך לכך. אלא שבית המשפט המחוזי, שלפניו נשמעו עדים אלה, לא מצא כי ניתן להסתמך על עדויותיהם. ביחס למשפחת ספורי נקבע כי חלק מהעדים התחמקו מלהשיב לשאלה האם הודיעו למשיבה על עזיבת החלקה, וכי העד שהשיב לשאלה זו בחיוב, לא מסר זאת בתצהירו ולא תמך עמדתו בדבר. כמו כן, בכל הנוגע להתרחשויות לאחר המכתב משנת 2002 נקבע כי עדותו של ג'יריס אינה סבירה ואינה אמינה, והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם טענות שטען בהליך אחר שהגיש ובכללן כי המשיבה כלל לא יידעה אותם על הליכי ההפקעה. ביחס למשפחת אבו ליל נקבע כי עדויותיהם בדבר מסירת החזקה למשיבה לא נתמכו בראיות כלשהן, כאשר על פי עדות ליבנה גם בידי המשיבה לא קיימים מסמכים המעידים על כך. אין צריך לומר כי מדובר בממצאי מהימנות מובהקים המבוססים על התרשמותו הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים שנשמעו לפניה, כאשר בניגוד לטענת המערערים אין מדובר במקרה הנמנה עם המקרים החריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור (ע"א 7410/23 איפרגן נ' סנדרס, פסקה 10 (23.10.2023); ע"א 2610/23 אזוגי נ' עוה"ד עופר שפירא ועוה"ד רז מנגל בתפקידם ‏כמנהלים מיוחדים של החברה אמ. איי. אס. ווי ‏נכסים והשקעות בע"מ (בפירוק)‏, פסקה 59 (3.7.2023); ע"א 4077/21 עסיס רימונים בע"מ נ' פאי סיאם בע"מ, פסקה 20 (28.2.2023)). גם מטעם זה אפוא אין מקום לקבל את טענות המערערים בנוגע לתפיסת החזקה על ידי המשיבה במועד המוקדם, בסמוך לפרסום ההודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה. עוד יצוין כי הטענה בקשר למסירת החזקה במקרקעין עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת נסתרת אף מטענות משפחת אבו ליל עצמה. כך, בהליך לפני בית המשפט המחוזי נטען על ידי משפחת אבו ליל שאחמד נטע בחלקה עצי זית בשנת 1995 ועיבד את האדמה "בעקבות כך שלא נעשה כל דבר בחלקה". ממילא אין הדבר עולה בקנה אחד עם הטענה למסירת החזקה במקרקעין בשנת 1976 ולבטח לא עם הטענה לתפיסת החזקה על ידי המשיבה באותה תקופה. יוער בהקשר זה כי ניסיונם של המערערים לחלק את המקרקעין לחלקים נדחה בצדק על ידי בית המשפט המחוזי, שעה שמדובר בחלקה ב"מושע" ושאף לפי עדויות עדי המערערים לא הייתה תכנית חלוקה מאושרת בין השותפים בחלקה. מכל האמור עולה אפוא, כי אין כל מקום להתערבות במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא עלה בידם של המערערים להראות כי המשיבה תפסה חזקה במקרקעין בסמוך לפרסום ההודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה. ומכאן לטענותיהם נגד דחיית המועד החלופי שנטען על ידם. לטענת המערערים, שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את הטענה בדבר תפיסת החזקה במקרקעין על ידי המשיבה בתחילת שנות ה-2000. זאת, לטעמם, נוכח גרסתם בדבר הפינוי הרוחבי שנערך באזור המקרקעין בשנת 2002, אשר לא נסתרה, ולעדותו של ליבנה בדבר מצבם של העצים בחלקה בשנת 2011 לעומת מצבם בשנת 2002. גם טענות אלה אין לקבל. בכל הנוגע לפינוי הרוחבי, בית המשפט קבע כי אין בעדויות שנשמעו לפניו מטעם המערערים כדי להוכיח שפינוי זה חל גם על החלקה מושא ענייננו. נקבע בהקשר זה כי עדותו של עימאד הייתה מתחמקת, לא ניתן בה מענה ברור לשאלה האם החלקה מושא ענייננו פונתה ולא רק חלקות שכנות והיא לא הותירה על בית המשפט רושם אמין. כך לגבי עדותו של עד אחר מטעם המשפחה נקבע כי עדותו לא ניתנה מידיעה אישית, ובכל מקרה גם בה לא נאמר באופן חד-משמעי כי החלקה נמנתה בין החלקות שפונו. זאת כאשר מעדותו של ליבנה עלה שהפינוי שנערך בתחילת שנות ה-2000 לא כלל את החלקה. ממצאים אלה, כאמור, אינם מסוג הממצאים שבהם תתערב ערכאת הערעור. באשר לעדותו של ליבנה בדבר מצבם של עצי הזית בשנת 2011 לעומת מצבם בשנת 2002, גם עדות זו אינה מוכיחה את מועד תפיסת החזקה של המשיבה במקרקעין. ליבנה מסר אמנם בעדותו כי חלק מהעצים היו במצב מוזנח, אך הבהיר כי "לא כולם" (עמ' 21 לפרוטוקול הדיון מיום 12.7.2018, שורות 27-26). כמו כן, כאמור לעיל וכמפורט גם להלן, ליבנה העיד כי החלקה עובּדה הן לפני מועד הפינוי הנטען והן לאחר מכן, עד לשנת 2011, כך שלא ברור כיצד מבקשים המערערים להסתמך על עדותו כדי להצדיק סטייה ממסקנתו של בית המשפט המחוזי. זאת ועוד, לא מצאתי לקבל את טענת המערערים לפיה שגה בית המשפט בדחותו את טענתם כי העובדה שלא הוגשה נגדם תביעת פינוי בשנת 2002 מעידה על כך שבאותו מועד החזקה במקרקעין כבר נמסרה למשיבה. לא רק שמיצוי זכויותיה של המדינה בפועל כרוך במשאבים שהקצאתם כפופה לשיקול דעת, גרירת רגליים מצד רשויות המינהל למרבה הצער אינה דבר בלתי שגרתי וקשה להסיק מנתון בדבר הימנעות מביצוע פעולה, מסקנה בקשר לפעולות שכן בוצעו באותו מועד. על כן אין מקום לטענה כי יש באי-נקיטת הליכים כשלעצמה כדי ללמד על מסירת החזקה. כמו כן, והגם שהעניין לא קיבל ביטוי בכתב הערעור אלא בדיון בעל-פה לפנינו, לא מצאתי שיש גם במסמך מעקב הפיקוח כדי לשנות את התמונה. מדובר במסמך של מנהל מקרקעי ישראל שכותרתו "מערכת מעקב אחר פעילות מחלקת פיקוח" ובו דיווחים מתאריכים שונים (מיום 4.7.2002, ומיום 29.8.2011) בקשר ל"התקדמות הטיפול המשפטי" בתיק. אכן בחלקו העליון של אותו מסמך נרשמה התייחסות ל"תביעה משפטית בגין הסגת גבול", אולם בהמשך המסמך צוין כי מדובר ב"תביעה לפינוי וחזקה" על רקע נטיעת עצי זית "לאחר ההפקעה", ורק בדיווח משנת 2011 נאמר כי "בוצע פינוי עצמי ע"י הבעלים של עצי הזית". אין אפוא גם במסמך זה כדי לתמוך בגרסאות המערערים לגבי מסירת החזקה לפני שנת 2011. זאת גם בשים לב לעובדה שהרישום עליו ביקשו המערערים להסתמך, לגבי "תביעה משפטית", נעשה ביום 4.7.2002 – כחודשיים וחצי לאחר המכתב משנת 2002 בו הוזהרו כאמור המערערים כי הימנעות ממסירת החזקה לידי המשיבה תגרור אחריה פניה לבית המשפט לקבלת צו למסירת החזקה. לא שוכנעתי אפוא כי יש במסמך האמור כדי ללמד על תפיסת החזקה של המשיבה במקרקעין באותו מועד (וזאת אף אם כאמור לא ננקטו הליכים בפועל). אף לא מצאתי כי יש בטענות בנוגע לתכנית המתאר המקומית ביחס לבעלות במקרקעין, שהועלו אך בתמצית בדיון שלפנינו ונדחו על ידי בית המשפט המחוזי בשל הרחבת חזית, כדי להצדיק התערבות במסקנת בית המשפט המחוזי בנוגע למועד תפיסת החזקה של המשיבה במקרקעין. הנה כי כן, גם בנוגע למסקנותיו של בית המשפט המחוזי בדבר המועד החלופי שנטען על ידי המערערים, אין כל מקום להתערבותנו. עוד טענו המערערים ארוכות בערעורם כי לא היה מקום לבסס את ההכרעה בדבר מועד תפיסת החזקה במקרקעין על מועד עקירת עצי הזית תוך התעלמות מיתר הראיות שהוצגו, ודאי שעה שכלל לא דובר בעצי זית שנעקרו אלא בגזעי עצים. אלא שראשית, טענת המערערים כי כל שהיה במקרקעין בשנת 2011 הם גזמי עצים נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, ובצדק. זאת שכן במכתב שנשלח מטעם המערערים עצמם למשיבה בשנת 2011 נטען מפורשות כי בסיור שנערך בחלקה בשנת 2011 נספרו במקרקעין 165 "עצי זית" (נספח ד' לתצהירו של ליבנה מיום 5.7.2018), וכך גם צוין במסמך שנכתב בכתב ידו של עימאד באותו מועד (נספח ג' לתצהירו מיום 22.5.2018). שנית, וחשוב מכך, הכרעתו של בית המשפט המחוזי לא התבססה על מועד עקירת העצים וודאי לא התעלמה מיתר הראיות שהוצגו. הכרעתו התבססה על כך שהמערערים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכחת מועד תפיסת החזקה על ידי המשיבה, לאחר ניתוח כלל הראיות והעדויות שהונחו לפניו; כאשר מנגד נמצא שיש בעדותו של ליבנה כדי לתמוך בטענות המשיבה בנוגע למועד תפיסת החזקה בשנת 2011. אכן, עדותו של ליבנה התייחסה לעקירת העצים בשנת 2011, אך היא נועדה להראות שהחלקה עובּדה ונעשה בה שימוש עד לאותו מועד. ניסיונם של המערערים להצר אפוא את קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר מועד תפיסת החזקה של המשיבה במקרקעין למועד עקירת העצים, דינו להידחות. עוד טענו המערערים בערעורם כי לא היה מקום להתבסס על תצלומי האוויר מבלי שהוגשה לגביהם חוות דעת מומחה. אלא שמדובר בטרוניה שאינה ברורה. בדיון שהתקיים לפני בית המשפט ביום 12.7.2018 הסכימו הצדדים כי תצלומי האוויר יוגשו ללא פיענוח, כל צד יטען את טענותיו ובית המשפט יכריע על בסיס עיון בתצלומים (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 11-7). משניתנה הסכמתם של המערערים לבחינת תצלומי האוויר במתכונת זו, אין כל מקום לקבל את טרונייתם כעת. הרבה למעלה מהצורך אעיר כי לאחר עיון מעמיק בתצלומי האוויר, גם אני התרשמתי כי יש בהם כדי ללמד על כך שלא חל שינוי ממשי במצב העצים בין שנת 1999 (עובר למועד הנטען לביצוע הפינוי) לבין השנים שלאחר מכן, ועל כך שהחלקה עובדה גם בשנים שלאחר מועד הפינוי הנטען בשנת 2002. בפרט אציין לגבי תצלום האוויר משנת 2005, כי אף אם ניתן למצוא שטחים בעלי גוון ירקרק בסמוך לעצי הזית הנטועים בחלקה (דבר המצביע על הזנחה בטיפול בעצים), ניכר כי החלקה הייתה מעובדת גם באותה שנה, וזאת בפרט בהשוואה לחלקה הסמוכה אליה (חלקה 73) שפונתה ושנמסרה למשיבים, בה הגוון הירוק כהה במיוחד. ולבסוף, לא ראיתי לקבל את טענת המערערים לפיה היה מקום לזקוף לחובת המשיבה את העובדה שהיא לא הגישה את "תיק המנהל" בנוגע למקרקעין. בית המשפט קבע כי לא הוכח שנעשתה פנייה מצד המערערים לקבלת מסמכים כלשהם מהתיק האמור, ומנגד ליבנה העיד שבדק את התיק ולא מצא מסמך המלמד על מסירת החזקה במקרקעין מצד המערערים אל המשיבה (ודברים דומים נמסרו גם על ידי בא-כוח המשיבה בערעור שלפנינו). מה גם, שכאמור נטל ההוכחה מוטל על המערערים וניתן היה לבקש את המסמכים הרלוונטיים בהליכי גילוי המסמכים שנערכו בין הצדדים, כאשר לא נטען לפנינו כי התבקשו המסמכים ולא הועברו. אכן, ניתן להבין את טרוניית המערערים בנוגע להתנהלותה של המשיבה אשר בתחילת הדרך טענה כי טרם תפסה חזקה במקרקעין, ולאחר מכן שינתה את עמדתה. ברם אין בהתנהלות זו כדי לשנות מהנטל המוטל על המערערים, אפילו היה מדובר בנטל מרוכך, בו לא עמדו. לאחר סיום כתיבת חוות דעתי קיבלתי ועיינתי בפרוטרוט בחוות דעתו של חברי השופט ח' כבוב. מבלי להרחיב בדברים אציין כי אף אם כשיטת חברי סעיף 13 לפקודה מפנה להודעה שניתנה "לפי" או "מכוח" סעיף 7 ולא להודעה שניתנה "בהמשך" לאותו סעיף, הרי שהדבר לא ישנה את המסקנה אליה הגעתי. זאת שכן פיצוי לפי סעיף 13 ישולם רק לאחר שנקנתה "אחיזה בקרקע" והחל ממועד זה, ואילו הודעה לפי סעיף 7 אינה מהווה הודעה על תפיסת אחיזה בפועל אלא הודעה המופנית כלפי המחזיק למסור את אחיזתו לרשות. גם לא התרשמתי כי המשקל שניתן בעניין אבו ליל להבחנה בין "בהמשך" לבין "מכוחו" של סעיף 7, הוא שהכריע את הפרשנות שניתנה לסעיף 13 האמור. הודעה לפי סעיף 7 לנפקע היא בגדר הודעה בדבר כוונתה של הרשות המפקיעה ליטול לידיה את החזקה במקרקעין; ורק "אחיזה בקרקע" בפועל (גם אם "לפי" הודעה שנמסרה לנפקע מכוח סעיף 7) היא המקנה פיצויים. עוד אוסיף כי אף בהנחה שסעיף 13 לפקודה עוסק בהודעה שניתנה "לפי" סעיף 7, לדעתי אין מקום לשינוי נטל הראיה להוכחת תפיסת החזקה בהתאם לתגובתו של בעל המקרקעין. חברי מסתייג מהטלת נטל ההוכחה על נפקע אשר לא התנגד להפקעה מאחר שמדובר בהוכחת עובדה שלילית. ברם גם עובדה שכזו היא עובדה הטעונה הוכחה, וברגיל הנטל להוכיחהּ מוטל על התובע (וראו לעניין זה: ואקי, עמ' 1924-1923). בכל מקרה, אף כי ההבחנה בין נפקע שהביע התנגדות להפקעה לבין נפקע שלא התנגד רצויה בעיני חברי, היא אינה עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף, ולעניות דעתי אף לא עם תכליתו. סוף דבר: אציע לחבריי כי נדחה את הערעור תוך חיוב המערערים ביחד ולחוד בהוצאות המשיבה בסך של 10,000 ש"ח. דוד מינץ שופט השופט חאלד כבוב: שגגה שנפלה בשנת 1946 בתרגום התיקון לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות או הפקודה), הובילה, לטעמי, לאי-דיוק מסוים בהלכה שנקבעה בגדרי רע"א 837/15 אבו ליל נ' אבו ליל (31.03.2015) (להלן: הלכת אבו ליל). על יסוד אותה הלכה נקבע בענייננו, ראשית, כי היה על המערערים להוכיח שהמשיבה תפסה בפועל חזקה במקרקעין של המערערים עובר לחודש מאי 2011, חרף העובדה שהודעת הפקעה מכוח סעיפים 5 ו-7 פורסמה כבר בשנת 1976; שנית, כי לא עלה בידי המערערים לעמוד בנטל האמור; ושלישית, כי בהתאם, המערערים לא זכאים לפיצוי מכוח סעיף 13 לפקודת הקרקעות עד לאותו מועד. חברי, השופט ד' מינץ, מחרה-מחזיק אחר קביעה זו, בקבעו כי הלכת אבו ליל משקפת נאמנה את דבר המחוקק. לעומתו, אני סבור כי הלכת אבו ליל דורשת דיוק מסוים, וכי כעת מצויה לפנינו הזדמנות לתקן את הטעון תיקון. בהתאם, לגישתי, יש לקבל את הערעור בחלקו. הכול, כפי שיפורט מיד. העובדות אין חולק כי ביום 19.03.1976 פורסמה ברשומות הודעת הפקעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (י"פ התשל"ו 1454; להלן: ההודעה), שבה צוין, בין היתר, כדלהלן: "נמסרת בזה הודעה, כי המקרקעין המתוארים בתוספת דרושים לחלוטין לשר האוצר לצרכי ציבור, וכי שר האוצר מוכן לשאת ולתת בדבר רכישתם. [...] כן נמסרת בזה הודעה כי שר האוצר מתכוון לקנות חזקה במקרקעין האמורים בתום חדשיים מתאריך פרסומה של הודעה זו ברשומות, ושר האוצר מורה כי כל אדם שיש לו חזקה במקרקעין האמורים ימסור את החזקה בהם בתום תקופת החדשיים האמורים או לפני כן". חלקת הקרקע שבבעלות המערערים – חלקה 44 בגוש 17405 – נכללה בסעיף 4 לתוספת להודעה האמורה. במקביל, נשלחה אל המערערים, או למורישיהם, הודעה בערבית, במסגרתה נכתב, בין היתר, כי "שר האוצר מתכוון לקנות מידית חזקה במקרקעין האמורים מאחר שהם דרושים באופן בהול לצרכי הציבור עבורם הוא מתכוון לרכוש את המקרקעין, ושר האוצר מורה לכל אדם שהמקרקעין הנ"ל בחזקתו למסור את החזקה בהם תוך חודשיים" (ההדגשות הוספו – ח' כ'). חלפו קרוב לשלושה עשורים, ובמהלך שנת 2002 נשלח למערערים מכתב התראה הדורש מהם לפנות את המקרקעין בשל הפקעתם; ולא – יינקטו נגדם הליכי אכיפה לסילוק מהמקרקעין. לא למותר לציין, כי אין גם חולק על כך שחרף הודעת ההפקעה משנת 1976, שר האוצר מעולם לא הכריז כי המקרקעין יהיו לקניינה של המדינה מתוקף סמכותו שלפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות. חלפו כעשור ומחצה נוספים, ובמהלך שנת 2016 הגישו המערערים שתי תביעות, שהדיון בהן אוחד, לקבלת פיצוי "בשל אבדן דמי-חכירה" מכוח סעיף 13 לפקודת הקרקעות, בגין התקופה שמיום תפיסת החזקה במקרקעין על-ידי המשיבה. [במאמר מוסגר יוסבר, כי הגשת התביעה בשנת 2016 נבעה מהוראת המעבר שנקבעה בהלכת ארידור (דנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013)) ביחס להתיישנות עילת התביעה בנדון]. הצדדים בענייננו נחלקו בשאלה מאימתי תפסה המשיבה את החזקה במקרקעין. המערערים הציעו מספר מועדים שמהם יש למנות את החזקת המשיבה במקרקעין, כאשר המועד המוקדם ביותר שנטען על-ידם היה בשנת 1976, חודשיים לאחר פרסום ההודעה ברשומות. מנגד, המשיבה טענה, בתחילת הדרך, כי היא מעולם לא תפסה חזקה במקרקעין; ואילו בהמשך, עת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, היא הודתה כי היא החזיקה במקרקעין החל מחודש מאי 2011, לאחר שערכה סיור במקום. בית המשפט המחוזי קבע, בעיקרו של דבר, כי המערערים לא הצליחו להוכיח כי המקרקעין פוּנוּ כבר בשנות ה-70, לאחר ההודעה שפורסמה ברשומות; וכי אף אם היו מוכיחים זאת, לא היה בכך כדי לסייע להם. שכן, כך נקבע, בהתאם להלכת אבו ליל, היה על המערערים להוכיח את המועד שהחל ממנו תפסה המדינה חזקה בפועל במקרקעין, שהרי לא די בפינוי של המקרקעין על מנת לזכות בפיצוי מכוח סעיף 13 לפקודה. ובלשון בית המשפט המחוזי: "פרסום הודעה לפי סעיף 7 לפקודה מקנה לרשות זכות לתפוס חזקה בקרקע אולם אינו מקנה לה את החזקה במקרקעין המופקעים ואין בו כדי ללמד, כי נתפסה חזקה בפועל במקרקעין. פרסום הודעות כאמור אינו מלמד, כי בפועל נתפסה החזקה בקרקע ונמנעה מהנפקע האפשרות לעשות בה שימוש. פרסום הודעה לפי סעיף 7 לפקודה אינו עולה כדי קניית חזקה במקרקעין המופקעים. הזכאות לפיצוי לפי סעיף 13 היא ממועד תפיסת החזקה בפועל ולא מהמועד בו הייתה זכאית הרשות לתפוס חזקה במקרקעין לאחר שפרסמה הודעה לפי סעיף 7 לפקודה" (שם, בפסקה 15; ההדגשה בקו תחתון הוספה – ח' כ'). כפי שציין חברי, המערערים לא השלימו עם החלטת בית המשפט המחוזי ומכאן הערעור שלפנינו, בגדרו התבקשנו לקבוע כי "מועד תפיסת החזקה בחלקה היה בשנת 1976, או לחילופין, מחציתה בשנת 1976 והמחצית הנוספת בשנת 2002". לשיטת המערערים, יש למנות את התקופה שבה תפסה המשיבה את החזקה במקרקעין החל מ-60 ימים לאחר שפורסמה ההודעה ברשומות, והם התבקשו למסור את החזקה במקרקעין; ולחלופין, יש למנות את התקופה מיום שבו נשלח להם מכתב ההתראה בשנת 2002, שהורה להם לסלק את ידם מהמקרקעין באופן מידי, תוך איום בנקיטה בהליכים משפטיים נגדם – באופן המלמד כי המדינה הייתה סבורה באותו מועד כי היא המחזיקה החוקית במקרקעין. מנגד, המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור. לגישתה, על המערערים הנטל להוכיח את המועד שהחל ממנו היא תפסה חזקה בפועל במקרקעין, והם לא הצליחו להוכיח שתפיסת החזקה על-ידי המשיבה נעשתה לפני חודש מאי 2011. דיון והכרעה השאלה מאימתי יש למנות את התקופה שממנה זכאים נפקעים לפיצוי מכוח סעיף 13 לפקודה, אינה חדשה עמנו; היא נדונה בפירוש, לראשונה, בהלכת אבו ליל. עם זאת, כפי שציינתי בראשית דבריי, סבורני כי הלכה זו דורשת ליטוש ודיוק; והמקרה שלפנינו מוכיח זאת. על מנת לעשות כן, אעמוד על הרקע לחקיקת סעיף 13 לפקודת הקרקעות; על ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף; ועל המסקנות העולות מניתוח לשונו ותכליתו, בפרט בכל הנוגע לשאלה מה המשמעות של תפיסת החזקה במקרקעין שעליה מדובר בסעיף, ועל מי מוטל נטל ההוכחה בנדון. א. סעיף 13 לפקודת הקרקעות – רקע פקודת הקרקעות נמסרה לנו בירושה מהשלטון המנדטורי בארץ ישראל. הפקודה נחקקה בשנת 1943, ונערכו בה תיקונים מסוימים, הרלוונטיים לענייננו, בשנת 1946. פקודה זו אפשרה לנציב העליון להפקיע קרקעות לצרכי ציבור, וקבעה את מנגנון הפיצויים בגין הפקעות אלו. העקרונות לתשלום הפיצויים בגין ההפקעה סוכמו על-ידי השופט מ' חשין בע"א 2405/91 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח הרב פנחס דוד הורוביץ ז"ל, פ"ד נא(5) 23, 33 (1997) (להלן: עניין הורוביץ), בזו הלשון: "אלה הם אפוא עיקרי העקרונות לתשלום פיצויים: ראשית לכול, הערכת שווייה של קרקע תיעשה על-פי התמורה המשתלמת בעבור קרקע הנמכרת בידי מוכר מרצון לקונה מרצון. שנית, הערכת שווייה של הקרקע תיעשה כשווייה ביום פרסום ההודעה ברשומות על כוונת שר האוצר לרוכשה. [...] מכל מקום, הנחת-היסוד היא כי לא יעבור זמן רב למיום ההפקעה עד שהרשות תשקול על יד הבעלים את תמורת הנכס". ממשיך השופט חשין בלשונו הציורית: "ומה דין אם מיד בסמוך לאחר פרסום ההודעה ברשומות תופשת הרשות חזקה בנכס המקרקעין, אך פיצויים אין היא משלמת אלא לאחר זמן? הנכון הוא להתיר לרשות להחזיק בקרקע המופקעת; שלא לשלם לבעלים את תמורתה ובה בעת שלא לפצות את הבעלים על שנמנע ממנו מהשתמש בקרקע או בתמורתה?" על שאלה זו נועד להשיב סעיף 13 לפקודה, שבמקורו באנגלית, תחת הכותרת "Compensation for loss of rents", קבע כך: “Where the High Commissioner has in pursuance of a notice under section 5 entered into possession of any land, the court may award compensation to the owner of such land and to all persons entitled to any right or interest therein for loss of rents for the period between the time when the High Commissioner so entered into possession and the time when the consideration due under an agreement has been paid to the person entitled thereto, or compensation has been paid into Court under the provisions of this Ordinance”. ובתרגום המתרגם הממשלתי המנדטורי לעברית: "אם תפס הנציב העליון חזקה בקרקע לפי מודעה עפ"י סעיף 5, רשאי בית-המשפט לפסוק פיצויים לבעל אותו קרקע ולכל הצדדים שיש להם כל זכות או טובת-הנאה בקרקע, בשל הפסד בדמי חכירה בעד התקופה שבין הזמן אשר בו תפס הנציב העליון חזקה בקרקע כאמור והזמן אשר בו שולמה התמורה המגיעה עפ"י הסכם לאדם הזכאי בה, או הזמן שבו שולמו פיצויים לבית-המשפט עפ"י הוראות הפקודה הזאת". אם כן, סעיף 13 לפקודה קבע, כי אם החזקה בקרקע נתפסה על-ידי הנציב העליון לפני ששולמו לנפקע פיצויים בגין הקרקע, רשאי בית המשפט לפסוק לנפקע פיצויים בגין דמי החכירה שהוא איבד בתקופת הביניים. כפי שציין חברי, להוראה זו שתי תכליות מרכזיות: לוודא שבעל המקרקעין הנפקע לא ייצא בחסרון כיס כתוצאה מההפקעה; ולתמרץ את המדינה לשלם פיצויים לנפקע במהירות המרבית. ודוק. אילו הנפקע לא היה זכאי לפיצויים בגין הפסד דמי החכירה, הוא היה יוצא נפסד פעמיים. ראשית, בהיעדר פיצויים בתקופת הביניים, הנפקע לא היה יכול לקנות מקרקעין חלופיים בתקופת הביניים, ובכך נמנע ממנו הרווח שהיה יכול להפיק ממקרקעיו. שנית, וחמור מכך, בתום הליך ההפקעה, הנפקע היה זוכה לפיצויים בגובה ערך הקרקע בעת ההודעה על ההפקעה, ואם ערך הקרקע עלה מאז ההפקעה, הנפקע לא מקבל פיצויים שיאפשרו לו לקנות מקרקעין דומים לאלו שהופקעו ממנו ולהקטין את נזקו. לכך כמובן אין הצדקה. לפיכך נקבע, כי אם המדינה פעלה באופן שגרם לכך שהנפקע לא השתמש במקרקעיו, אך היא עדיין לא פיצתה אותו על שווי המקרקעין באופן שאִפשר לו לקנות מקרקעין חלופיים – עליה לשלם לו בעד דמי החכירה שהיו מגיעים לו ממקרקעיו, על מנת לוודא שהנפקע לא ייצא נפסד. לשון אחר, על המפקיע, קרי המדינה, לפעול להשיב את המצב לקדמותו. כאמור, בשנת 1946 נעשה תיקון, נרחב למדי, בהוראות הפקודה. לענייננו, רלוונטי השינוי שנערך בהוראת סעיף 13, שנוסחה, באנגלית, לאחר התיקון כך: ובתרגום המתרגם הממשלתי המנדטורי "הלא-כל-כך מוצלח" (כלשון השופט חשין בעניין הורוביץ): "מקום שקנה הנציב העליון אחיזה בקרקע כל-שהיא, בהמשך להודעה לפי סעיף 7, ישלם פיצויים לבעליה של אותה קרקע ולכל בני-אדם הזכאים בזכות או טובת-הנאה כל-שהן בה, בשל אבדן דמי-חכירה לתקופה שבין הזמן, אשר בו קנה הנציב העליון אחיזה כנ"ל, והזמן אשר בו שולמה השכירות, המגיעה על אותה קרקע לפי הסכם, לאדם הזכאי בה, או הזמן שבו שולמו פיצויים בגין אותה קרקע לאותו אדם או לבית-המשפט לפי קביעות הפקודה הזאת, הכול לפי המועד המוקדם יותר: בתנאי כי מקום שהציע הנציב העליון בכתב לתובע כל-שהוא סכום כל-שהוא כפיצויים בגין אותה קרקע, והסכום שגמלו בית המשפט לאותו תובע, או שקיימו התובע ההוא, אינו עולה על הסכום המוצע, ישלם הנציב העליון לאותו תובע-פיצויים בשל אבדן דמי-חכירה רק בגין התקופה שבין הזמן, שבו קנה הנציב העליון אחיזה כנ"ל, והזמן שבו הוצעה אותה הצעה [...]". [במאמר מוסגר יוער, כי עם הקמת המדינה, הממשלה האצילה את סמכותו של הנציב העליון לשר האוצר; ובמסגרת תיקון מס' 3 לפקודה נכתב בפירוש כי כל מקום שבו נכתב בפקודה "הנציב העליון" יבוא במקומו "שר האוצר" (ראו אצל אהרון נמדר הפקעת מקרקעין168 (מהדורה שנייה, 2011) (להלן: נמדר))]. הנה כי כן, כפי שניתן להיווכח מהשוואת הנוסחים באנגלית, לפני התיקון ואחריו, המילים הראשונות של סעיף 13 לפקודה נותרו כמעט זהות, מלבד שינוי אחד. חֶלֶף קניית חזקה במקרקעין על-ידי הרשות לפי הודעה מכוח סעיף 5 לפקודה (“in pursuance of a notice under section 5”), כפי שהיה במקור; התיקון לפקודה דיבר על קניית חזקה במקרקעין לפי הודעה מכוח סעיף 7 לפקודה (“in pursuance of a notice under section 7”). הערה: פקודת הקרקעות לא זכתה לחקיקתה ב'נוסח חדש' בהתאם להוראות סעיף 16 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח–1948, ועל כן, הנוסח המחייב של הפקודה הוא נוסחהּ באנגלית (ראו: שם, סעיף קטן (ז)). וכפי שנקבע זה מכבר, "לא ייתכן שהמתרגם הרשמי של ממשלת המנדט ישפוט מראש בשאלת פרשנות עדינה, בקבעו שני תרגומים שונים לאותה מלה" (ע"פ 15/63 ספקטור נ' מדינת ישראל פ"ד יז, 2310, 2318 (1963)). הגיונו של שינוי זה – החלפת ההפניה לסעיף 7 תחת סעיף 5 – היה פשוט. ככלל, הודעה לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות אינה אלא הודעה על כוונה עקרונית להפקיע את המקרקעין בעתיד, ועל כן, ככלל, אין תופסים חזקה במקרקעין באמצעות הודעה כזו. בניגוד לכך, הודעה לפי סעיף 7 לפקודה היא קונקרטית ומידית. בהודעה כזו, כפי שצוטט לעיל, הרשות הייתה פונה לנפקע (תחילה באמצעות הנציב העליון, ולאחר מכן באמצעות שר האוצר), ומודיעה לו על כוונתה "לקנות חזקה במקרקעין האמורים בתום חדשיים מתאריך פרסומה של הודעה זו ברשומות". זאת ועוד, בהודעה היה נכתב כי הרשות "מורה כי כל אדם שיש לו חזקה במקרקעין האמורים ימסור את החזקה בהם בתום תקופת החדשיים האמורים או לפני כן". ואם בכך לא די, סעיף 7(2) לפקודת הקרקעות קבע בפירוש כי "כתום מועד התקופה הנקובה בהודעה, שתימסר לפי סעיף-קטן (1), יהיה הנציב העליון זכאי להיכנס אל הקרקע, או לעלות עליה, ולקנות אחיזה בה בהתאם לכך". זאת, אלא אם כן הנפקע מתנגד להפקעה, שאז, ככלל, על הרשות לפנות לבית המשפט כדי לסלק את ידו, בהתאם להוראות סעיף 8 לפקודה. אם כן, כאשר מפורסמת ברשומות הודעה לפי סעיף 7 לפקודת הקרקעות והנפקע אינו מתנגד להפקעה – די בהודעה שפורסמה כדי להקנות לרשות את הסמכות לעשות בקרקע כרצונה (נמדר, 329-328)). הודעה שכזו הריהי קונסטיטוטיבית – היא משנה את מארג החובות והזכויות של בעל המקרקעין ושל הרשות; היא אינה הודעה דקלרטיבית גרידא (הלכת אבו ליל, פסקה 13). ניתן אפוא להניח, כי אדם ישר דרך אשר קיבל הודעה לפי סעיף 7 – ושאין בידו טענה עקרונית נגד ההפקעה – יקיים את ההוראות שניתנו לו, ויסתלק מהמקרקעין המופקעים בתוך חודשיים מפרסום ההודעה. לבטח שאין לבוא בטענות ודרישות כלפי אדם שכזה, המקיים את ההוראות המוטלות עליו, ככתבן וכלשונן. למעשה, זו הטענה המרכזית שבפי מערערים 18-6 (להלן: משפחת ספורי) בערעור דנן. לטענתם, הם אנשים ישרי דרך אשר קיבלו הודעה מהרשות בשנת 1976, במסגרתה הם הצטוו למסור את החזקה במקרקעיהם לידי הרשות בתוך חודשיים; וכך הם עשו כאשר הסתלקו מהמקרקעין והותירו אותם לידי הרשות. ואולם, טענה זו נדחתה על-ידי בית משפט קמא, שקבע כי לא זו בלבד שהיה על המערערים להוכיח את פינוי הקרקע על-ידם, אלא שעליהם היה הנטל להוכיח את המועד שבו המקרקעין נתפסו בפועל על-ידי המדינה, ואילו פינוי המקרקעין, כשלעצמו, איננו בגדר מסירת החזקה לידי המדינה. כאמור, מסקנה זו הושתתה על קביעות בית משפט זה בהלכת אבו ליל, והיא אומצה על-ידי חברי בחוות דעתו. למסקנה זו לא אוכל להצטרף, משהיא אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק; אף לא עם תכליתו. ב. הלכת אבו ליל – האם בדין יסודה? כאמור לעיל, סעיף 13 לפקודה (כנוסחו הרלוונטי להפקעה דנן) הקנה לנפקע זכות לפיצויים על אבדן דמי חכירה משעה שהרשות קנתה אחיזה במקרקעין המופקעים. אם כן, השאלה שאותה נדרש לברר היא מהי אותה אחיזה במקרקעין? שאלה זו נדונה כאמור, לראשונה, בהלכת אבו ליל. באותו עניין נקבע, כי "חישוב אבדן דמי החכירה יחל רק מיום קניית החזקה בפועל" (שם, פסקה 8; ההדגשה במקור – ח' כ'). בפסק הדין, בית המשפט הסתמך על פסק הדין בע"א 7809/01 מסד חברה הדדית להלוואות וחסכונות בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד נט(1) 701, 706 (2004) (להלן: עניין מסד), שם נקבע כך: "נראה כי לשונו של סעיף 13 ותכליתו מובילים בבירור למסקנה כי הפיצוי בעד אובדן דמי החכירה הוא ממועד תפיסת החזקה במקרקעין על-ידי הרשות המפקיעה, ועד מועד תשלום הפיצויים בגין הפקעת המקרקעין... הדבר כתוב בבירור בסעיף 13 לפקודה". יצוין, כי ההדגשות בקו תחתון (בציטוט מעניין מסד) הוספו על-ידי בית המשפט בהלכת אבו ליל (פסקה 10), והוא סבר כי ניתן ללמוד מכך שעל מנת לזכות בפיצויים מכוח סעיף 13 לפקודה, נדרש הנפקע להוכיח כי הרשות המפקיעה תפסה חזקה במקרקעין "בפועל", וכי לא די בכך שפורסמה הודעה לפי סעיף 7 לפקודה. בהלכת אבו ליל הודגש, כי תוצאה זו "נשענת על שני אדנים מרכזיים: לשון החוק ותכליתו". אשר ללשון, בית המשפט הפנה לכך שנוסח סעיף 13 לפקודה הוא "מקום שקנה שר האוצר החזקה באיזו קרקע, בהמשך להודעה לפי סעיף 7 [...]". לדבריו, "קניית החזקה האמורה בסעיף 13 לפקודה נעשית אפוא 'בהמשך להודעה לפי סעיף 7'. ודוק: בהמשך לסעיף 7, אך לא מכוחו של סעיף 7" (שם, פסקה 13). אשר לתכלית, נקבע כי "תכליתו של הפיצוי לפי סעיף 13 לפקודה היא כפולה: הן לפצות את הנפקע בגין שלילת האפשרות להשתמש במקרקעין המופקעים ולהפיק מהם פירות, שעה שטרם קיבל את פיצויי ההפקעה באופן שיאפשר לו לרכוש קרקע חלופית או להקטין את נזקו, הן להוות תמריץ לרשות המפקיעה שלא לנהוג בסחבת בתשלום פיצוי הוגן לבעל הקרקע משעה שקנתה חזקה במקרקעין". לדבריו, בהינתן שזוהי תכלית החוק, "ברי אפוא כי שלילת אפשרות השימוש באה לידי ביטוי רק לאחר שהרשות המפקיעה קונה חזקה במקרקעין בפועל, דבר המתחייב, כאמור, לפי טיבו של העניין הנדון ומן השכל הישר" (שם, פסקה 14). על בסיס הלכה זו, נדחתה בענייננו טענת משפחת ספורי, ונקבע כי לא עלה בידם להראות שהרשות תפסה חזקה במקרקעין בפועל עובר לחודש מאי 2011. כאמור לעיל, כשלעצמי, אני סבור כי יש לדייק ולחדד את הלכת אבו ליל, באופן שיש בו כדי להשליך על ההכרעה במקרה דנן. לסוגיה זו אפנה כעת. ב.1 הערה קצרה ביחס לעניין מסד תחילה, אסיר מהדרך את הטענה כי הלכת אבו ליל כבר הוכרעה בפסיקה בעניין מסד. מעיון בפסק הדין בעניין מסד עולה, כי השאלה שנדונה שם הייתה מהו המועד שעד אליו נדרשת הרשות לשלם פיצויים בגין אבדן דמי חכירה, ולא מהו המועד שהחל ממנו נדרשת הרשות לשלם פיצויים. לגופם של דברים, בעניין מסד לא נדונה השאלה הרלוונטית לענייננו – מהי משמעות המונח 'קניית חזקה במקרקעין' לעניין סעיף 13 לפקודה, ובפרט האם, בנסיבות מסוימות, די בפרסום הודעה לפי סעיף 7 על מנת שהדבר ייחשב כתפיסת החזקה בקרקע על-ידי הרשות? ב.2 הלשון כאמור, בהכרעתו בהלכת אבו-ליל בית המשפט נשען על לשון הפקודה כדי לקבוע כי לא די בהודעה לפי סעיף 7 על מנת שהדבר ייחשב לתפיסת חזקה במקרקעין. לדבריו, נוסח הסעיף מעיד על כך שתפיסת החזקה היא "בהמשך" להודעה לפי סעיף 7, אך לא מכוחו. לכך לא אוכל להסכים, שכן, התיבה "בהמשך" שבסעיף 13 לפקודה אינה אלא תרגום שאינו מיטבי להוראות התיקון שנערך בשנת 1946 לפקודה המנדטורית. ואסביר. כפי שניתן לראות מהמצוטט מעלה, השינוי שנערך בתיקון לפקודת הקרקעות (תיקון מס' 34 לשנת 1946) ברישא לסעיף 13 לפקודה, היה מוגבל ומתוחם. השינוי נועד לבטא את העובדה שרק הודעה לפי סעיף 7 לפקודה מובילה באופן ישיר לתפיסת חזקה של המקרקעין. להלן תובא טבלה להמחשת ההבדל האמור: סעיף 13 עובר לתיקון סעיף 13 לאחר התיקון Where the High Commissioner has in pursuance of a notice under section 5 entered into possession of any land […] Where the High Commissioner has, in pursuance of a notice under section 7, entered into possession of any land […] ואולם, שינוי זה הוביל לתרגום מחודש של סעיף 13 לפקודה, ושינוי זה הוליד את התיבה "בהמשך" להודעה לפי סעיף 7, שלא הופיעה בתרגום החוק המקורי. על מנת להמחיש את הדברים, אביא את תרגום הסעיף עובר לתיקון ולאחריו: סעיף 13 עובר לתיקון סעיף 13 לאחר התיקון אם תפס הנציב העליון חזקה בקרקע לפי מודעה עפ"י סעיף 5 [...] מקום שקנה הנציב העליון אחיזה בקרקע כל-שהיא, בהמשך להודעה לפי סעיף 7 [...] הנה, סעיף 13 לפקודה, במקורו, עסק במצב שבו נתפסה חזקה בקרקע "לפי מודעה עפ"י סעיף 5", וכך היה נכון לתרגם גם את הוראת הסעיף לאחר התיקון, תוך שינוי הספרה 7 בלבד. שכן, משמעותן של התיבות “in pursuance of a notice under section 7” היא – "לפי הודעה עפ"י סעיף 7", או "מכוח הודעה עפ"י סעיף 7"; ולא "בהמשך" להודעה זו (במובן של אירוע שקורה בהמשך לאירוע אחר). כך, למשל, בבג"ץ 1163/98 שדות נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נה(4) 817, 840 (2001) הובא הציטוט הבא מהוראות החוק האנגלי: “A prisoner does not qualify for the national minimum wage in respect of any work which he does in pursuance of prison rules” (National Minimum Wage Act, 1998, s. 45(1)). ברי כי משמעות המילים “in pursuance of prison rules” היא לפי הכללים של הכלא, או מכוח הכללים האלו; ולא בהמשך לכללים של הכלא (מבחינת העיתוי של הכללים). מכל מקום, לתיבה "בהמשך" עצמה יש שתי משמעויות. האחת, עיתוי. למשל, 'אירוע אחד התרחש בהמשך לאירוע אחר' (קרי, אירוע אחד התרחש לאחר אירוע אחר); ואילו השנייה, בהתאם. למשל, 'בהמשך לאמור' (קרי, בהתאם לאמור). על כן, אף אם הייתי סבור כי התרגום של התיקון לסעיף 13 משקף באופן מדויק את מילות הפקודה, לא היה בכך כדי להכריע אם תפיסת החזקה מתרחשת לאחר ההודעה לפי סעיף 7 לפקודה ובנפרד ממנה, או שתפיסת החזקה מתרחשת בהתאם להודעה לפי סעיף 7 לפקודה. ב.3 תכלית כפי שצוין בהלכת אבו ליל, תכליתו של סעיף 13 לפקודה היא כפולה: לוודא שהנפקע לא ייצא חסר כתוצאה מכך שהמקרקעין ניטלו ממנו טרם שהתקבל על-ידו פיצוי בפועל; ולתמרץ את הרשות לשלם את הפיצוי בהקדם, ללא 'סחבת' מיותרת. למעשה, מדובר בשני צדדים של אותו מטבע. שכן, הטעם המרכזי שבגינו חשוב שהרשות תשלם את הפיצויים בסמוך למתן הודעת ההפקעה, הוא כדי לצמצם את הפגיעה במי שאדמתו מופקעת ממנו. אם כנים הם הדברים, אזי גם תכלית החוק מחייבת לדייק קמעא את הלכת אבו ליל. ואסביר. נניח, למשל, שאזרח שומר חוק וישר דרך קיבל הודעה על קיומו של צורך דחוף להפקיע ממנו את מקרקעיו לצרכי ציבור. עוד נכתב באותה הודעה, כי בהתאם לסעיף 7 לפקודת הקרקעות, עליו למסור את החזקה במקרעין לידי הרשות בתוך חודשיים ימים – מה יעשה אותו אזרח? ניתן להניח שאותו אדם, אשר מרות החוק לנגד עיניו, יפעל בהתאם להודעה שנמסרה לו, ויפנה את מקרקעיו בתוך חודשיים ימים. כעת נניח, כי לאחר פינוי המקרקעין, הרשות החליטה, מטעמיה, להותיר את המקרקעין ריקים ולא לעשות בהם דבר. האם תכלית החוק מצדיקה מתן פיצוי לאותו אדם על אף שמקרקעיו נותרו פנויים? לטעמי, פשיטא שהתשובה היא בחיוב. אותו אזרח ישר-דרך איבד את הכנסתו מהמקרקעין שהופקעו ממנו, רק בשל כך שהוא ציית להודעה שניתנה לו מאת רשות ציבורית, בהתאם לסמכות שניתנה לה בחוק. אין כל הצדקה לגרום לו לחסרון כיס בעקבות כך. זאת ועוד, אותו מקרה ממחיש את הבעייתיות בהתנהלותה של הרשות, אשר פינתה אדם ממקרקעיו באופן בהול, כביכול היה בכך צורך, בעוד שבפועל היא נמנעה מלתפוס בפועל במקרקעין במשך שנים ארוכות. ברי כי קיימת חשיבות לתמרץ את הרשות להימנע מדרך פעולה מעין זו. אם כן, מהי ההצדקה לדרוש מהנפקע להוכיח שהרשות תפסה החזקה במקרקעין בפועל? ג. הלכת אבו ליל – דיוק וחידוד בהינתן האמור, סבורני כי על השאלה שנשאלה בהלכת אבו ליל – מאימתי זכאים נפקעים לפיצוי בגין 'אבדן דמי חכירה' לפי סעיף 13 לפקודה? – עלינו להשיב באופן הבא: א. כאשר הרשות מפרסמת הודעה ברשומות לפי סעיף 7 לפקודה, הרי שבהיעדר התנגדות מצד הנפקע, יש לראות במועד הפינוי הנקוב בהודעה, כמועד שבו הרשות תפסה את החזקה במקרקעין. כך עולה מלשון הסעיף כאשר מדייקים בתרגומו (בדומה לתרגום המקורי משנת 1943) – אם תפס הנציב העליון [שר האוצר] חזקה בקרקע לפי מודעה עפ"י סעיף 7. קרי, כאשר הנפקע מסכים להפקעה, ההודעה על-פי סעיף 7 היא-היא שמשנה את מארג הזכויות ומהווה תפיסת חזקה בקרקע. שכן, כאשר הנפקע אינו מתנגד להפקעה, די בהודעה לפי סעיף 7 כדי לאפשר לרשות לתפוס את המקרקעין. במובן זה, פרסום הודעה לפי סעיף 7 לפקודה אכן מקנה לרשות 'החזקה' בקרקע כמשמעות מונח זה בסעיף 15 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ("בסימן זה, 'מחזיק' – בין שהשליטה הישירה במקרקעין היא בידיו ובין שהשליטה הישירה בהם היא בידי אדם המחזיק מטעמו"), שכן לאחר פרסום הודעה לפי סעיף 7 לפקודה, ובהיעדר התנגדות מצד הנפקע – לרשות נתונה שליטה ישירה במקרקעין, והיא יכולה לעשות בהם כרצונה. די בכך כדי לראות בנפקע כמי שמסר את החזקה במקרקעין לידי המדינה. תוצאה זו מוצדקת גם מבחינת תכליות הסעיף. זאת, הן על מנת שהנפקע לא ייצא חסר כתוצאה מציותו להודעת ההפקעה מטעם המדינה; הן במטרה לתמרץ את הרשות שלא לפנות בעלי מקרקעין מקרקעותיהם באופן בהול, מבלי שיש לה צורך אמיתי בכך. ב. אולם, כאשר הנפקע מתנגד לפינוי, או-אז חלה הלכת אבו ליל, כנוסחה, במלוא הדרה. במצב כזה, הן לשון החוק הן תכליתו, מוליכות למסקנה כי כדי לזכות בפיצוי בגין אבדן דמי חכירה, על הנפקע להראות שהרשות תפסה בפועל את החזקה במקרקעין. ראשית, מבחינה לשונית, ככלל, כאשר הנפקע מתנגד לפינוי, הרשות אינה יכולה לתפוס את המקרקעין ללא צו שיפוטי, בהתאם להוראות סעיף 8 לפקודה. לא זו אף זו, במצב כזה, ברי כי הנפקע לא מסר חזקה והרשות לא תפסה את החזקה במקרקעין. שנית, מבחינה תכליתית, כאשר הנפקע מתנגד לפינוי וממשיך לעשות שימוש בקרקע, לא נגרם לו חסרון כיס כתוצאה מהאיחור בתשלום. על כן, אין הצדקה לחייב את המדינה לפצותו בגין אבדן של דמי חכירה, כאשר דמים אלו לא חסרו ממנו. דברים אלו יפים גם למקרה שבו הנפקע לא מודיע לרשות על התנגדותו להפקעה, אך בפועל הוא ממשיך לעשות בה שימוש. במצב כזה, אין כל הצדקה לחייב את הרשות בפיצויים כאשר לא נגרם לו חסרון כיס. ד. נטל ההוכחה אשר לנטל ההוכחה בתביעות לפי סעיף 13 לפקודה אציין, כי לטעמי, כאשר אין בידי המדינה ראיות המלמדות על כך שהנפקע התנגד להפקעה בשלב כלשהו, אין הצדקה להטיל עליו את הנטל להראות שהוא לא התנגד להפקעה או שהוא פינה את הקרקע. משמעות הטלת נטל ההוכחה על הנפקע היא שהלה ייאלץ להוכיח טענה נגטיבית ('לא הייתי במקרקעין בתקופה הרלוונטית'), במקום הטלת חובה על המדינה להוכיח טענה פוזיטיבית ('הנפקע עשה שימוש במקרקעין באותה תקופה'). אלא שהוכחת טענה נגטיבית כאמור, היא קשה עד מאוד. כיצד מצופה מאדם להוכיח שהוא לא עשה שימוש במקרקעין מסוימים במשך תקופה מסוימת, לבטח כאשר התקופה בענייננו נמשכה על פני למעלה משלושה עשורים? אדרבה, אם המדינה טענה כי קיימים צרכי ציבור דחופים המצדיקים לפנות את בעלי המקרקעין בתוך חודשיים, תתכבד ותוכיח כי הנפקע לא ציית להוראותיה ולא מסר לידיה את המקרקעין במועד שנקבע לכך. המידע צריך להיות בידיה; ברשותה פקחים האחראים על המקרקעין שהופקעו; תיק המקרקעין אצלה. המדינה היא גם זו שהוציאה הודעה לפי סעיף 7, שמשמעותה היא שהמקרקעין שאותם היא מתכוונת להפקיע, נחוצים לה באופן מידי. במצב כזה, מאזן הכוחות שבין הצדדים – המדינה מחד גיסא, והנפקע מאידך גיסא – מחייב כי המדינה היא זו שתצטרך להוכיח שהנפקע המשיך לעשות שימוש במקרקעין, כדי לפטור אותה מתשלום פיצויים על חסרון הכיס שנגרם לו. טענה זו מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שהרשות לא מחזיקה בנוהל מסודר שבאמצעותו נפקעים יכולים לתעד את אי-התנגדותם להפקעה או את מסירת החזקה על ידם לרשות. בענייננו, פגם זה התגלה במלוא עוזו, כאשר כלל לא הובהר מה בדיוק נדרש מהמערערים להוכיח כדי לעמוד בנטל שהונח על כתפיהם. כיצד היה מצופה מהם להוכיח שהמדינה תפסה חזקה במקרקעין, וכיצד נראית אותה תפיסת חזקה? על אחת כמה וכמה כאשר גרסת המשיבה ביחס למועד שהחל ממנו היא תפסה חזקה במקרקעין – ידעה שינויים במרוצת הזמן, כמתואר על-ידי חברי; כאשר המדינה כינתה את עצמה כ"בעל הקרקע" בתוכנית מתאר מקומית מס' ג/10278 משנת 1999. ולבטח, כאשר המדינה מבקשת לטעון שקרקע שהיא ביקשה מהמערערים למסור לחזקתה, בדחיפות, בשנת 1976, הגיעה לידיה רק בשנת 2011 – שלושים וחמש שנים לאחר מכן. ויודגש: כי במקרה הרגיל, לא יהיה די בכך שהרשות תראה כי נעשה שימוש כלשהו במקרקעין כדי להרים את הנטל האמור. שכן, גם אם הנפקע עזב את המקרקעין בעקבות הודעת ההפקעה, והרשות לא נכנסה אליהם, אין זה מן הנמנע כי גורמים אחרים עשו שימוש במקרקעין לצרכיהם. אין כל הצדקה להטיל על הנפקע – שפינה את המקרקעין שהופקעו ממנו, בהתאם להוראות שניתנו לו על-ידי רשות מוסמכת – את הנטל לוודא כי גורמים אחרים אינם עושים שימוש במקרקעין שפונו על-ידו; ואין סיבה שיישלל מהנפקע פיצוי על חסרון הכיס שנגרם לו עקב פינוי המקרקעין בהיעדר ראיה לחובתו. לעומת זאת, כאשר הנפקע הודיע על התנגדותו להפקעה (בין במילים בין במעשים), נכון להטיל עליו את הנטל להראות אימתי בדיוק הוא הפסיק את התנגדותו והסכים למסור את החזקה במקרקעין לידי המדינה. שכן, לנוכח ההתנגדות להפקעה, ככלל, המדינה נדרשת לנקוט בהליכים משפטיים כדי לסלק את הנפקע מהמקרקעין, וניתן להניח כי הנפקע המשיך לעשות שימוש במקרקעין בתקופת הביניים, כך שלא נגרם לו חסרון כיס שמוצדק לפצותו בגינו. סיכומו של דבר הוא, כי יש לבחון את ההסדר הקבוע בפקודת הקרקעות כחובק שני מצבי עולם: מצב בו בעל המקרקעין, הנפקע, ניאות להפקעה; ומצב בו הוא התנגד לה. כאשר הנפקע הסכים להפקעה ופינה את המקרקעין בהתאם להודעה שנמסרה לו, די בכך כדי לבסס את מסירת החזקה במקרקעין לידי המדינה. במצב זה, נטל ההוכחה כי הנפקע המשיך לעשות שימוש במקרקעין, באופן השולל את זכותו לפיצוי, מוטל על המדינה. לעומת זאת, במצב בו הנפקע התנגד להפקעה, יש לראות בו כמי שממשיך לעשות שימוש בקרקע עד למועד שבו יוכח כי המדינה תפסה חזקה במקרקעין בפועל. במצב זה, על הנפקע הנטל להראות מהו המועד שהחל ממנו המדינה תפסה חזקה במקרקעין בפועל, כמובהר בהלכת אבו ליל. מן הכלל אל הפרט בענייננו, בני משפחת ספורי טענו כי הם פינו את המקרקעין כבר בשנות ה-70 לאחר שהתבקשו לעשות כן על-ידי הרשות המוסמכת. טענה זו לא נסתרה. כל שנקבע בעניינם הוא, כי הם לא עמדו בנטל להראות את המועד שבו המשיבה תפסה את החזקה במקרקעין בפועל; זאת משום שלא היה בידם מסמך בכתב המוכיח את העברת החזקה לידי המדינה. ברם, כמבואר לעיל, בהתאם ללשון ולתכלית של ההסדר מושא ענייננו, כאשר הנפקע מעולם לא התנגד לפינוי, אזי די בהודעה לפי סעיף 7 כדי לזכות בפיצויים לפי סעיף 13 לפקודה (וזאת בסייג שלפיו המשיבה יכולה להוכיח כי הוא המשיך לעשות שימוש במקרקעין). בהקשר זה אף הובהר, כי לא די בכך שנעשה שימוש בקרקע על-ידי מאן דהוא, או כי המקרקעין לא פונו מכל מה שהיה בהם (בענייננו, עצי זית שננטעו במקום), כדי לעמוד בנטל הרובץ על המשיבה. על המדינה להראות כי הנפקע הוא שהמשיך לעשות שימוש בקרקע, אם ברצונה לשלול ממנו את הפיצויים בגין חסרון הכיס שנגרם לו עקב ההפקעה. משכך, לו תשמע דעתי, נקבל את ערעורם של בני משפחת ספורי ונורה כי התקופה שממנה הם זכאים לפיצוי בגין אבדן דמי חכירה, היא החל מתום חודשיים לאחר פרסום הודעת ההפקעה ברשומות. בהקשר זה יצוין, כי אין בעובדה שמדובר בחלקת מקרקעין 'במושע' כדי להצדיק את שלילת הפיצוי מבני משפחת ספורי, אשר נשמעו להוראות הרשות לפנות את המקרקעין, ובכך נגרם להם חסרון כיס. תוצאה אחרת משמעותה היא כי יש לזקוף לחובתם של בני משפחת ספורי, שנשמעו להוראות הרשות, את מחדליה של המדינה לפנות את שותפיהם מהמקרקעין. זוהי תוצאה שאינה צודקת. לעומת זאת, בכל הנוגע למערערים 5-1 (להלן: משפחת אבו ליל), התמונה שונה. בית משפט קמא קבע, על בסיס עדויות שנשמעו בפניו, כי בני משפחת אבו ליל התנגדו בשלב מסוים לפינוי המקרקעין, וכי לאורך תקופה מסוימת הם המשיכו לעשות שימוש במקרקעין. בנסיבות אלו, צדק בית משפט קמא בקביעתו כי היה עליהם להוכיח את המועד שבו המקרקעין נמסרו לידי הרשות, ובנטל זה הם לא עמדו. אשר על כן, יש לדחות את הערעור, ככל שהדבר נוגע למשפחת אבו ליל, כמפורט בחוות דעתו של חברי. סוף דבר לו תישמע דעתי, הערעור יתקבל בחלקו, כמפורט בפסקה 33 לעיל. בנסיבות העניין, אציע כי נחייב את המשיבה בהוצאות משפחת ספורי בסך של 10,000 ש"ח, וכי משפחת אבו ליל תחויב בהוצאות המשיבה בסכום זהה. אחר הדברים האלו קראתי את האמור בפסקה 33 לחוות דעתו של חברי ואת חוות דעתה של חברתי, ונותרתי איתן בעמדתי. משרבו עליי חבריי ודעתי נותרה במיעוט – כזאת אזכיר ואעיר. כאמור, בהלכת אבו ליל נדונה, לראשונה, השאלה מאימתי יש למנות את תקופת הפיצוי מכוח סעיף 13 לפקודה. אילו הדברים היו מוכרעים קודם לכן, לא הייתה ניתנת רשות לערער ב'גלגול שלישי' בשאלה ממוקדת זו בהלכת אבו ליל. אם נוסיף ונדייק בדברים, השאלה שנדונה בעניין מסד הייתה מהו המועד שעד אליו נדרשת הרשות לשלם פיצויים בגין אבדן דמי חכירה (וראו פרק ב.1 לעיל). כך, שלבטח לא נקבעה הלכה בשאלה, שנדונה לימים בהלכת אבו ליל, כבר שם. הלכה למעשה, כל שנאמר בעניין מסד ("לשונו של סעיף 13 ותכליתו מובילים בבירור למסקנה כי הפיצוי בעד אובדן דמי החכירה הוא ממועד תפיסת החזקה במקרקעין על-ידי הרשות המפקיעה, ועד מועד תשלום הפיצויים בגין הפקעת המקרקעין") הוא בבחינת ציון לשון הסעיף; נקודת המוצא של תחילת מועד הפיצוי, כדי לברר את נקודת הסיום שהייתה שנויה במחלוקת באותה פרשה. [במאמר מוסגר יוער, כי הלכת אבו ליל, ניתנה 'במעמד צד אחד'; מבלי לבקש תשובה לבקשת הרשות לערער מטעם המשיבים. ניתן רק לתהות מדוע ניתנה רשות לערער בשאלה המשפטית האמורה, אם אכן הדברים היו ברורים וידועים במועד נתינת פסק הדין]. לאמיתו של דבר, אין חולק כי יש למנות את תקופת הפיצוי ממועד קניית החזקה במקרקעין – כך הורה סעיף 13 לפקודה, בציינו כי ישולם פיצוי "מקום שקנה הנציב העליון אחיזה בקרקע כל-שהיא [...]". השאלה האמתית היא, אפוא, מהי משמעות המונח קניית חזקה במקרקעין לעניין סעיף 13 לפקודה? בהלכת אבו ליל ניתנה תשובה, חלקית לשיטתי, לשאלה זו. במסגרת אותה תשובה פורש המונח 'קניית חזקה' כ'קניית חזקה בפועל'. ברם, באותה פרשה לא נערכה הבחנה בין מצב דברים בו נפקע מציית מיידית להוראה שניתנה לו על-ידי המדינה לפי סעיף 7; ובין מצב שבו הנפקע מתנגד להודעת ההפקעה ונמנע מלהתפנות ממקרקעיו, עד אשר המדינה תשיג צו בית משפט שיאפשר לה לסלק את ידו, מכוח סעיף 8 לפקודה (לא למותר לציין, כי הבחנה כאמור אף לא נערכה בע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר (07.07.2022)). בחוות דעתי ביקשתי להשלים את ההלכה שנקבעה, תוך מתן מענה לשאלה בדבר משמעות המונח קניית חזקה במקרקעין, במצב בו הנפקע קיים את ההוראה שניתנה לו על-ידי המדינה, והסתלק מהמקרקעין המופקעים בתוך חודשיים מפרסום ההודעה. כפי שפירטתי לעיל – לשיטתי הן ההיסטוריה החקיקתית, הן הלשון והן התכלית של ההסדר המשפטי מובילות למסקנה כי בנסיבות אלו, די בפרסום ההודעה על מנת שהדבר ייחשב כתפיסת החזקה בקרקע על-ידי הרשות. זאת מכיוון שבמצב זה לרשות נתונה שליטה ישירה במקרקעין, והיא יכולה לעשות בהם כרצונה בלי צורך לפנות לערכאות לצורך סילוק יד. לשיטתי, במצב זה, לבטח שאין לבוא בטענות ודרישות כלפי אדם שכזה (לרבות במישור נטל ההוכחה), עת הוא מקיים את ההוראות המוטלות עליו על-ידי המדינה, ככתבן וכלשונן. הדברים מקבלים משנה תוקף במקרה שלפנינו, בו המדינה המבקשת לטעון שקרקע שהיא ביקשה למסור לחזקתה, בדחיפות, בשנת 1976, הגיעה לידיה רק בשנת 2011 – שלושים וחמש שנים לאחר מכן. לא ברור כיצד בית המשפט יכול להתייחס ברצינות לטענה מעין זו, ולהשלים עמה באופן השולל פיצוי מנפקע שפעל בהתאם להוראות המדינה. תוצאה זו לא צודקת ולא מוצדקת. שהרי, הנפקע יוצא נפסד כתוצאה מציותו להודעת ההפקעה מטעם המדינה; והדבר מתמרץ את הרשות לפנות בעלי מקרקעין מקרקעותיהם באופן בהול, מבלי שיש לה צורך אמיתי בכך. הכוונת התנהגות ראויה במקרה זה, למפקיעה ולנפקע – אין. בסופה של הדרך, ההיאחזות בדין המצוי, מבלי להרהר אם אין מקום לחידודו בנסיבות מסוימות, מייצרת בקרבי תחושת אי נוחות המלווה את חתימת פסק דין זה. לדידי במקרה זה נעשה למשפחת ספורי אי צדק בשל היצמדות להלכה חסרה שיש מקום לחידודה. חאלד כבוב שופט השופטת גילה כנפי-שטייניץ: עיינתי בחוות דעתו של חברי השופט ד' מינץ, וכן בחוות דעתו המעניינת של חברי השופט ח' כבוב, וראיתי להצטרף לדעתו של השופט מינץ. השאלה בה נחלקו חבריי נוגעת למועד התגבשות הזכות לפיצוי בגין 'אבדן דמי חכירה' מכוחו של סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943. בשאלה זו איננו צועדים על קרקע בתולה. בעניין מסד, ובאופן הברור ביותר בעניין אבו ליל, נקבעה הלכה ולפיה "החוק, ההלכה הפסוקה והספרות המשפטית מורים כולם כאחד כי חישוב אבדן דמי החכירה יחל רק מיום קניית החזקה בפועל" וכי "בפרסום הודעה לפי סעיף 7 לפקודה לא סגי" (ע"א 7809/01 מסד חברה הדדית להלוואות וחסכונות בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד נט(1) 701, 708-707 (2005); רע"א 837/15 אבו ליל נ' עזבון המנוח עבד אל כרים חוסין אבו ליל, פסקאות 8 ו-11 (31.3.2015). וראו גם אהרן נמדר, הפקעת מקרקעין, 352 ו-418-416 (2011)). חברי השופט כבוב מבקש להרהר מחדש (או "לדייק" כלשונו) אחר הלכת אבו ליל, אולם ספק אם יש לשינוי אותו הוא מבקש להחיל משום נפקות ממשית לעתיד. הוראת סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות בוטלה בשנת 2010 בחוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010 (ס"ח 2228 מ-15.2.2010), ביחס להפקעות שפורסמה בעניינן הודעה לפי סעיף 5 לפקודה ביום תחילת התיקון לחוק ואילך. במצב דברים זה, מסלול הפיצוי של אבדן דמי חכירה אינו קיים עוד בהתייחס להפקעות מאוחרות למועד התחילה (15.2.2010). באשר להפקעות העבר, ולנוכח הלכת ארידור (דנ"א 1595/06 עזבון ארידור נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד ס"ו(2) 58 (2013)), נוצרה רשימה סגורה ומתוחמת של הליכים הכוללים תביעה לפיצוי בגין אבדן דמי חכירה. עיקרם של אלה נדונו והוכרעו, וגם ערעורים שהוגשו בעניינם בסוגיית הפיצוי בגין אבדן דמי חכירה, אשר נדונו במאוחד (כ-200 הליכים) – הוכרעו זה מכבר (ראו: ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקה 34 (7.7.2022) (להלן: עניין טבר)). על רקע זה, כינה השופט ע' גרוסקופף את מסלול אבדן דמי החכירה לפי סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות בשם "מת מהלך" (שם, בפסקה 34). אוסיף כי בדיון נוסף שהתקיים בפסק הדין בעניין טבר בשאלת התקופה בגינה ישולם הפיצוי, ציין בית המשפט כי לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי המועד ממנו יש להתחיל לשלם את הפיצוי בגין אבדן דמי החכירה – הוא מועד נטילת החזקה במקרקעין על ידי הרשות המפקיעה בהתאם להלכת אבו ליל (ראו: דנ"א 5676/22 עזבון חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (27.12.2023)). בנסיבות אלה, מששונה החוק, סבורני כי אין הצדקה לדון מחדש בהלכה שהשתרשה ואשר שינויה חסר נפקות של ממש, ויש להותירה על מכונה. גילה כנפי-שטייניץ שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט דוד מינץ, אליו הצטרפה השופטת גילה כנפי-שטייניץ, בניגוד לדעתו החולקת של השופט חאלד כבוב. ניתן היום, ז' תשרי תשפ"ה (09 אוקטובר 2024). דוד מינץ שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט