הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. אחמד אבו שמסיה

פסק-דין בתיק ע"א 3527/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3527/15 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערערת: הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ ג ד המשיבים: 1. אחמד אבו שמסיה 2. עמאד אבו שמסייה 3. היבה אבו שמסייה 4. ג'יהאד פאיז אבו נאסר 5. קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים בתיק א -008560/06 שניתן ביום 18.03.2015 על ידי כבוד השופט א' פרקש תאריך הישיבה: כ"ג באלול התשע"ו (26.09.2016) בשם המערערת: עו"ד אסעד מזאוי ועו"ד ואליד זחאלקה בשם המשיבים 3-1: עו"ד נסים גרה המשיב 4: אין התייצבות בשם המשיבה 5: עו"ד אלון בלגה פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' פרקש) מיום 18.3.2015, בת"א 8560/06. הערעור נסב על חלוקת נטל הפיצויים בין קרנית הישראלית לבין קרנית הפלסטינית, לפי סעיף 12(ה) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד). רקע 1. המשיב 1 (להלן: הניזוק), קטין יליד 12.1.2001, נפגע בתאונת דרכים ביום 16.7.2006 בהיותו בן חמש שנים וחצי. לניזוק נגרמו פגיעות נוירולוגיות, נוירופסיכולוגיות ואחרות, ונכותו הרפואית המשוקללת הועמדה על 84%. הניזוק הוא ישראלי לפי חוק הפלת"ד, הנהג הפוגע הוא פלסטיני תושב האיזור שלא היה מבוטח בביטוח חובה, והתאונה אירעה בשטחי הרשות הפלסטינית. בנסיבות אלה, חל סעיף 12(ה) לחוק הפלת"ד הקובע כלהלן: "הקרן תשלם לנפגע שהוא ישראלי, נוסע יוצא או נוסע נכנס, אשר נפגע בתאונת דרכים שאירעה באזור או בשטחי האחריות הפלסטינית, או באזורים, או בשדה התעופה, ואשר החבות לגביה אינה מכוסה בפוליסה שהוציא מבטח, השלמת פיצויים בסכום ההפרש שבין הפיצויים שהיה זכאי להם אילו אירעה התאונה בישראל, לבין הפיצויים שהוא זכאי לקבל לפי הדין במקום התאונה; הקרן רשאית לשלם לבית חולים את הוצאות הטיפול בנפגע כאמור, כשם שמבטח חייב לשלמן לפי סעיף 28 לפקודת הביטוח (הדגשה הוספה – י"ע). הקרן היא קרנית הישראלית, ומכוח סעיף זה הוגשה התביעה נגד המשיבה 5 (להלן: המשיבה או קרנית הישראלית) ונגד המערערת (להלן גם: קרנית הפלסטינית), ובית המשפט המחוזי נדרש לבחון את גובה הפיצוי הן לפי הדין הפלסטיני והן לפי הדין הישראלי. בית משפט קמא העמיד את סכום הפיצוי הכולל – לפני ניכוי והקפאה של תגמולי המוסד לביטוח לאומי – על 3.96 מיליון ₪ לפי הדין הישראלי, ו-3.24 מיליון ₪ לפי הדין הפלסטיני, כך שעל קרנית הוטל לשאת בהפרש בסך של 714,967 ש"ח. הפער בין הסכומים נובע מתקרת פיצוי שנקבעה בחוק הביטוח הפלסטיני בגין ראשי הנזק של כאב וסבל וגובה השכר לצורך חישוב הפסדי השתכרות. משכך, הוגבל סכום הפיצוי בגין נזק בלתי ממוני ל-76,356 ₪ (במקום 207,924 ₪ לפי התקרה על פי חוק הפלת"ד הישראלי) והפיצוי בגין אובדן השתכרות ל-1.3 מיליון ₪ (במקום 1.9 מיליון ₪ לפי הדין הישראלי). אין מחלוקת באשר לסכום הכולל של הפיצויים שנפסקו לטובת הניזוק. הערעור שלפנינו הוגש מטעם קרנית הפלסטינית, בטענה שעל פי הדין הפלסטיני הניזוק היה זכאי לפיצוי נמוך בהרבה מזה שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא. אשר על כן, המחלוקת בהליך הנוכחי היא בין קרנית הפלסטינית לקרנית הישראלית, והיא משפיעה רק על אופן חלוקת הנטל ביניהן ולא על זכאותו של הניזוק. תמצית טענות הצדדים בערעור 2. המערערת טענה כי בית משפט קמא פירש את הדין הפלסטיני באופן שגוי, שמיטיב עם הניזוק הישראלי והמבטח הישראלי, ומעמיס את עיקר הפיצוי על המבטח הפלסטיני. נטען כי יישום מלא של הדין הפלסטיני היה מוביל לפיצוי כולל בגובה מאות אלפי שקלים בלבד, ובניגוד לכך פסק הדין מטיל על קרנית הפלסטינית עלויות כבדות בעוד קרנית הישראלית נושאת רק בחלק קטן מן הפיצוי. המערערת הדגישה בטיעונה את תכליתו של חוק הביטוח הפלסטיני: התאמת גובה הפיצוי לתנאי החיים ברשות הפלסטינית, לפרמיות הביטוח הנהוגות ולציפיותיהם של המבוטחים. לשיטתה של המערערת, בית משפט קמא התעלם מתכלית זו כאשר פירש את החוק הפלסטיני וקבע פיצויים על פי סטנדרטים ישראליים, וכך נולד יצור כלאיים שמקומו לא יכירנו. בהמשך נטען, כי הקושי האמור מחריף בשים לב לכך שהמערערת נכפית דרך קבע להתדיין בפני בית משפט ישראלי, שמחייב אותה בפיצויים בהתאם להבנתו את הדין הפלסטיני. על רקע טענות אלה, העלתה המערערת את ההשגות הבאות כנגד פסק דינו של בית משפט קמא: א. בסיס השכר לחישוב הפסד ההשתכרות - השכר הממוצע במשק הפלסטיני עומד על 2,000 ₪ בלבד, וסעיף 155 לחוק הביטוח הפלסטיני קובע תקרה של פי שתיים מממוצע השכר. בית משפט קמא, העמיד את חישוב השכר במשק הפלסטיני על כפל השכר הממוצע של עובדים פלסטיניים העובדים בהתנחלויות בשטחים (3,200 ₪ X 2 = 6,400 ₪). לטענת המערערת, חישוב הפיצוי החל על המערערת צריך היה להיעשות על בסיס של 2,000 ₪, ועל פי גיל פרישה של 60 במקום 67, ועל קרנית הישראלית לשאת בהפרש בין שכר זה לשכר הממוצע במשק הישראלי על פי גיל פרישה של 67. ב. חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד נעשה על בסיס גריעה של 80% מכושר השתכרות, דהיינו, "מותר השתכרות של 20%" כלשונו של בית משפט קמא. לטענת המערערת, מותר השתכרות עומד על כמעט 2,000 ₪, ויש לנכות סכום זה מתוך הסכום של 2,000 ₪ שהוא השכר הממוצע במשק הפלסטיני, ומכאן שאין לחייב את המערערת בפיצוי כלשהו בגין הפסדי שכר עתידיים של הניזוק. ג. עזרת צד ג' בעתיד – בית משפט קמא פסק הסך של מליון ₪ על דרך האומדן, ולטענת המערערת, סכום זה נפסק על פי שווי עזרה במשק הישראלי, בהתעלם מהשכר הממוצע במשק הפלסטיני, שכר המשליך מטבע הדברים על עלות עזרת צד ג'. ד. שיעור ההיוון בחישוב הפיצוי לעתיד צריך לעמוד על 5% כנהוג במשק הפלסטיני, ולא על 3% כנהוג בפסיקה בישראל. 3. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. לגישתה, העיקרון המנחה בדיני הנזיקין, הן בדין הישראלי הן בדין הפלסטיני, הוא עקרון השבת המצב לקדמותו, ועל כן יש לפצות את הניזוק בסכומים המתאימים למציאות חייו. הוטעם כי אין בסיס ל"תחושת הקיפוח" של המערערת, שכן גם על פי הדין הישראלי אזרח זר שנפגע בתאונת דרכים בישראל זוכה לפיצוי בהתאם לסטנדרטים הנהוגים במדינת מגוריו. הפער הרלוונטי לצורך סעיף 12(ה) נובע רק מהבדלים שבדין, כלומר מתקרות הפיצוי שנקבעו בחוק הביטוח הפלסטיני, ולא מהבדלים עובדתיים בין מערכות כלכליות שונות. 4. המשיבים 3-1 נמנעו מלהביע עמדה בשאלות השנויות במחלוקת, למעט בעניין הפסד השתכרות לעתיד, שלגביו נטען כי לא היה מקום לייחס לניזוק השתייכות ענפית ל"עובדים פלסטינים בישראל" אלא לפסוק לפי השכר הממוצע. דיון והכרעה 5. אדון תחילה בטענותיה העקרוניות של המערערת ולאחר מכן בהשגותיה לגבי ראשי הנזק השונים. כבר בפתח הדברים יש להבהיר, כי סעיף 12(ה) אינו עוסק בשאלת הסמכות של ערכאה ישראלית לדון בתאונות דרכים שאירעו באזור, אלא רק בשיעור הפיצוי שבו חבה קרנית הישראלית. שורשיו של סעיף 12(ה) נעוצים בהסכם שנחתם בין ישראל לבין אש"פ בקהיר בשנת 1994 (ראו הצעת חוק ליישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (תיקוני חקיקה), התשנ״ד-1994; ה"ח 2299, עמ' 621; וכן ריבלין, בעמ' 61-50). הוראת הסעיף היא אפוא תולדה של הסדר מדיני, ולא כאן המקום להידרש לטענות ולהיבטים בעלי גוון פוליטי שעשויים להשתמע מן הערעור. מובן גם, כי ההליך הנוכחי לא נועד להעביר את החוק תחת שבט הביקורת אלא ליישם את הוראתו, וכך נעשה. פרשנות סעיף 12(ה) לחוק הפלת"ד 6. ככל שמתעוררת שאלה פרשנית לגבי הוראת הסעיף, היא מתמקדת בשאלה מהם הפיצויים שהניזוק "זכאי לקבל לפי הדין במקום התאונה" כאמור בסעיף 12(ה) לחוק הפלת"ד. המערערת סבורה כי "הדין" במקום התאונה כולל התחשבות בסטנדרטים המקובלים ובמצב הסוציו-אקונומי של האוכלוסיה במקום התאונה, ואילו המשיבה סבורה כי "הדין" הוא רק המסגרת הנורמטיבית שלתוכה יש "להזין" את הנתונים העובדתיים שמושפעים ממאפייניו האישיים של הנפגע. שאלה זו כבר הוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה, וכך נקבע: "סעיף 12(ה) לחוק הפיצויים בא 'להשלים' את ההפרש בין סכום הפיצויים שלהם זכאי הניזוק לפי הדין שחל על התאונה לבין גובה זכאותו לפי הדין הישראלי (בהנחה שהניזוק עומד ביתר התנאים הקבועים באותו סעיף). תנאי בסיסי להפעלת סעיף זה, אם כן, הוא קיומו של הבדל בדין, היוצר הפרש בין הזכאויות השונות. ודוק: הבדלים בפסיקתם של בתי משפט שונים, המיישמים את הדין במקרים קונקרטיים, עשויים להתקיים תמיד ואין בהם די לשם כניסה בשעריו של סעיף 12(ה); רק הבדל בתוכנו של הדין יאפשר להפעיל את הוראותיו של סעיף זה. הנתונים השונים שעליהם מצביעה המערערת, לגבי אופן חישוב הפיצויים המגיעים לנפגע שהוא תושב השטחים, אינם משקפים הבדל שבדין. נתונים אלה, אף בהנחה שהם נכונים, משקפים הנחות עבודה עובדתיות של בתי המשפט הפלסטינים. על-פי הדין כפי שהוכח, הנחות אלה לא אמורות לחול על נפגע שהוא תושב ישראל, אפילו תתברר תביעתו בבית משפט פלסטיני. כך למשל, קביעת בסיס השכר של נפגע-קטין לפי השכר הממוצע במקום מושבו היא הנחה עובדתית הנובעת מהיעדר עבר תעסוקתי אינדיבידואלי (ראו: ע"א 10064/02 'מגדל' חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005); ע"א 9980/06 עיזבון אטינגר נ' עיריית ירושלים (26.1.2009)). השימוש בהנחה זו משקף את עיקרון 'השבת המצב לקדמותו', שהוא העיקרון המנחה בפסיקת פיצויים גם בבתי המשפט הפלסטינים" (ע"א 8236/09 אלמג'מועה אלאהלייה חב' לביטוח בע"מ נ' אבו גלידאן (30.12.2010) (להלן: עניין אבו גלידאן)). דברים נכוחים אלה מובילים לדחיית טענתה העקרונית של המערערת, כמתחייב גם מלשונו הברורה של סעיף 12(ה). מעבר לכך, כאן המקום להעיר אודות אי-בהירות מסויימת בקו הטיעון של המערערת. לשיטתה, כאשר בית משפט ישראלי ניגש לבחון את "הדין במקום התאונה" עליו לנהוג כפי שהיה נוהג בית משפט פלסטיני. דא עקא, המערערת לא הוכיחה שבתי המשפט הפלסטינים נוהגים להתעלם ממקום מושבו של תושב חוץ שנפגע בתאונת דרכים ולפסוק לטובתו פיצויים כאילו היה תושב האזור. להסרת ספק: הדין הישראלי מכיר בהשפעה שיש למדינת התושבות של הניזוק על גובה הפיצוי. כך, הפיצוי לתייר תושב דנמרק, שנפגע בתאונת דרכים בישראל, יחושב בשים לב לעלויות המקובלות במדינה בה הוא מתגורר. בהתאם, כאשר בית המשפט נדרש לקבוע בסיס השתכרות או לפסוק בראש הנזק של עזרת צד ג', עליו להתחשב לשם כך במקום מרכז חייו של הניזוק, כמתחייב מן העיקרון של השבת המצב לקדמותו (ע"א 702/87 ‎מדינת ישראל‎ ‎נ' כהן, פ"ד מח(2) 705, 730 (1994) (להלן: עניין כהן) (להלן: עניין ג'ון כהן); ע"א 750/79 קלאוזנר נ' ברקוביץ, פ"ד לז(4) 449, 461 (1983); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 916 (מהדורה רביעית; 2012) (להלן: ריבלין)). לכן, הדוגמאות שהביאה המערערת ולפיהן בתי המשפט בישראל פוסקים לפלסטינים נפגעי תאונות דרכים או תאונות עבודה, פיצויים בהתאם לעלויות עזרת צד ג' ובסיס השכר באזור, תומכים דווקא בעמדת קרנית הישראלית. כך, לדוגמה, בע"א 8960/06 טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (5.5.2010) נדון עניינו של נער תושב חברון שנפגע עקב תאונת דרכים בישראל ובית המשפט קבע את הפיצוי בהתאם לשכר הממוצע במשק הפלסטיני. ברע"א 6914/14 פלונית נ' קרנית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (7.12.2014) נדונה תביעה של יורשים ותלויים של מנוח תושב האזור שנפגע בתאונת דרכים בישראל. השופט צ' זילברטל אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שהפחית את הפיצוי בראש הנזק של אובדן שירותים, בשל "שוני הקיים בין עלויות העזרה במדינת ישראל לבין אלו שבשטחים". דוגמאות אלה ממחישות כי על מנת להעריך את גובה הנזק "יתחשב בית-המשפט גם במקום מושבו של הנפגע" (השופט א' ריבלין בע"א 1432/03 ינון ייצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' קרעאן, פ"ד נט(1) 345, 382 (2005)). כך, אם הנפגע הוא פלסטיני וכך אם הנפגע הוא תושב דנמרק. בדומה, הערכת הפיצוי לנפגע ישראלי בשטחים צריכה להיעשות על פי העלויות בישראל. 7. ומזווית נוספת. כאמור, גם הדין הנזיקי הפלסטיני מונחה על פי העיקרון של השבת המצב לקדמותו ופסיקת פיצויים בהתאם לנזק שנגרם בפועל. קביעת תקרות פיצוי רק בראשי הנזק של כאב וסבל והפסד השתכרות, מבטאת סטייה מן העיקרון הכללי של השבת המצב לקדמותו, מטעמים שונים שראה המחוקק הפלסטיני לנכון. מכלל לאו לגבי שני ראשי נזק אלה, נשמע הן של המחוקק הפלסטיני לגבי ראשי נזק אחרים. 8. על רקע האמור לעיל, אבחן את טענות המערערת לגופן. בסיס השכר של הניזוק לפי הדין הפלסטיני 9. בסיס השכר שעל פיו נהוג לחשב אבדן השתכרות של קטין לפי הדין הישראלי הוא בגובה השכר הממוצע במשק הישראלי. מהו בסיס השכר לפי הדין הפלסטיני? סעיף 155 לחוק הביטוח הפלסטיני, קובע כך: "בחישוב הפיצוי בגין הפסד השכר והפסד כושר השתכרות, אין לקחת בחשבון הכנסה העולה על פי שניים מממוצע השכר בתחום הכלכלי שהנפגע נמנה עליו, בהתאם לפרסום האחרון של הגוף המרכזי הפלסטיני לסטטיסטיקה" (תרגום שלי – י"ע). כאמור, לצורך קביעת שיעור הפיצוי לפי הדין הפלסטיני, בית משפט קמא העמיד את בסיס שכרו של הניזוק על 6,400 ₪, כמכפלת השכר החודשי הממוצע של "עובדים בישראל ובהתנחלויות", העומד על 3,200 ₪ לפי הנתון הרשמי של הלמ"ס הפלסטינית. המערערת טענה כי יש להעמיד את בסיס השכר על 2,000 ₪ בהתאם לשכר הממוצע ברשות הפלסטינית. בסוגיה זו מתעוררות שתי שאלות: שאלת השתייכותו של הניזוק ל"ענף כלכלי" ושאלת כפל השכר הממוצע. 10. אני סבור כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע את שכרו של הנפגע על פי ענף כלכלי של "עובדים פלסטינים בישראל". העובדה שהניזוק הוא "ישראלי" איננה מכניסה אותו לגדר קבוצת ההשתכרות של עובדים פלסטינים בישראל, ונוכח היותו קטין כלל לא ניתן לשייך אותו ל"ענף כלכלי" זה או אחר על בסיס נתונים כלליים בלבד. על כן הנתון הרלוונטי בשלב זה הוא 2,000 ₪, כגובה השכר הממוצע במשק הפלסטיני. ומכאן לשאלה השניה. במישור העובדתי, קשה לחלוק על כך שמבחינה סטטיסטית הניזוק שבפנינו היה צפוי להרוויח על פי השכר הממוצע במשק הישראלי, דהיינו יותר מפי שניים מממוצע השכר במשק הפלסטיני. זהו "חלון המציאות". עם זאת, הוראת סעיף 155 לחוק הביטוח מציבה תקרה של כפל השכר הממוצע וזהו סכום הפיצוי שיש לפסוק בענייננו לפי הדין הפלסטיני, שיוצר "חלון וירטואלי". אם קטין מדנמרק היה נפגע בישראל, ובהנחה שהשכר הממוצע בדנמרק גבוה מזה שבישראל, חישוב הפסדי ההשתכרות בעתיד צריך להיות מבוסס על השכר הממוצע בדנמרק עד לגבול שילוש השכר נוכח התקרה בדין הישראלי. כך נעשה לגבי בגיר, אזרח ישראלי תושב דנמרק שנפגע בתאונת דרכים באזור, ששכרו עלה על שילוש השכר הממוצע במשק הישראלי, ועל כן חישוב הפיצויים נעשה במגבלת תקרת שילוש השכר (ע"א 9242/02 עזה אלאהלייה נ' יוסף כבאבו (14.6.2004)). לכן, חישוב הפסדי ההשתכרות של הניזוק במקרה דנן, צריך להיות מבוסס על השכר הממוצע בישראל, עד לגבול כפל השכר הממוצע הפלסטיני, נוכח התקרה בדין הפלסטיני. ויפים לענייננו הדברים הבאים: גילו של הקטין הוא, אם כן, מודד חשוב, ולצדו יכול שיימצאו ראיות נוספות, אשר הוכרע לגביהן בעבר, כי הן עשויות, במקרים מיוחדים, לאפשר סטייה מהשכר הממוצע במשק. כך, למשל, נקבע בע"א 750/79 קלאוזנר נ' ברקוביץ, פ"ד לז(4) 449, כי במקום בו היה סיכוי של ממש שהנפגע יעבוד במדינה אחרת, שרמת השכר בה שונה מזו שבישראל, נשקלת עובדה זו בעת חישוב נזקיו (ראו גם ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(2) 705, 732-731). עמדה דומה ננקטה גם ביחס לקטינים, אשר הוכח כי מרכז חייהם הוא בשטחי רצועת עזה או יהודה ושומרון (ע"א 718/91 כמאן סולימאן נ' טוויל וופא (קטינה), דינים עליון כז 481; ע"א 9117/03 יהודה זהר נ' נגלאא ברדויל, תק-על 2004(3) 3060; ראו גם ת"א (ב"ש) 351/89 דיפאללה פאטמה נ' אזברגה ג'ומעה, תק-מח 95(2) 500; ת"א (תל-אביב-יפו) 2024/01 מוהנד בטראן נ' Tryg-Baltica, תק-מח 2004(3) 2319). ההיגיון העומד בבסיס הלכות אלו הוא שהקטינים, המתגוררים בשטחים או בארצות ניכר אחרות, לא ישתלבו בעתיד במשק הישראלי. על-כן, ומבחינה זו בלבד, אין נפקות של ממש לנתון בדבר השכר הממוצע במשק הישראלי, לצורך חישוב הפסד השתכרותם. שונה הדבר בעניינים של קטינים המצויים בישראל ומתעתדים להמשיך ולחיות בה (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא פס' 47 (7.9.2005)). 11. מסקנה: לפי הדין הפלסטיני יש להעמיד את בסיס שכרו של הניזוק על כפל השכר הממוצע, היינו 4,000 ₪ לחודש (חלף שכר של 6,400 ₪ שנקבע על ידי בית המשפט קמא). עזרת הזולת לעתיד 12. הפיצויים בראש נזק זה נפסקו לפי שווי העזרה במשק הישראלי, ובדין נקבע כך. הפיצוי בסך מליון ₪ נפסק באופן גלובלי, וב"הנדסה חוזרת" ניתן להעריך כי הסכום החודשי שנפסק אכן עולה על תקרת השכר הממוצע במשק הפלסטיני. אלא שה"תקרה" שנקבעה בחוק הפלסטיני לצורך ראש הנזק של הפסד השתכרות, לא חלה על ראש הנזק של עזרת צד ג'. כפי שכתב המומחה מטעם המערערת בחוות דעתו, בהתייחסו למספר ראשי נזק, כמו ציוד ואביזרים והוצאות רפואיות, הפיצוי הוא "בהתאם למה שמוכח בבית המשפט". כך גם לגבי עזרת צד ג', יש לפסוק סכום התואם את העלויות הריאליות הנהוגות במקום המושב של הנפגע (השוו לעניין ג'ון כהן). שיעור ההיוון, גיל פרישה, ניכוי השתכרות עתידית 13. בית משפט קמא דחה את טענותיה של המערערת לאחר שהמומחה מטעמה לא הציג אסמכתא כלשהי לשיעור ההיוון ולגיל הפרישה. מכל מקום, גם אם היה מוכח כי בשטחי הרש"פ נהוג לצאת לפנסיה בגיל 60 ועל פי הפסיקה הפלסטינית יש להוון את הפיצוי לעתיד על פי שיעור היוון של 5%, לא היה בכך כדי לסייע למערערת. הבחינה נעשית על פי גיל הפרישה במקום מושבו של הנפגע, וכך גם לגבי ההיוון. ההנחה היא, שהניזוק היה משקיע את הכסף במקום מושבו, ובהתאם לכך יש לחשב את שיעור ההיוון. וכך נאמר בעניין אבו גלידאן: "כיוון שיש להניח כי תושב ישראל ישקיע את כספי הפיצויים בישראל, הנתון העובדתי הנכון לגביו הוא שיעור ההיוון הנהוג בישראל. כל זמן שאין הוראה בדין הזר המחייבת שימוש בשיעור היוון אחר (ולא הוכח שכך הדבר) הרי שגם על-פי אותו דין זכאי ניזוק להיוון בשיעור המשקף את אפשרויות ההשקעה הממשיות העומדות לרשותו במקום מושבו. באופן דומה, גם גיל הפרישה הוא נתון עובדתי. הנפגע הוא תושב ישראל, ויש להניח כי אלמלא התאונה היה פורש בגיל הפרישה הנהוג בישראל" (וראו גם עניין ג'ון כהן, בעמ' 727 ו-730). אף התקשיתי לרדת לסוף דעתה של המערערת כי יש להפחית מחלקה שלה את כושר ההשתכרות שנותר לניזוק. טענה זו סובלת מכשל לוגי, באשר הפיצוי המשתלם לניזוק הוא בגין הפסד השתכרות, ולא בגין הסכום שאותו הוא יכול עדיין להשתכר, ובגינו אינו מפוצה. ובמילים אחרות, לניזוק נפסק פיצוי על פי חישוב של 80% מתוך השכר הממוצע, ואין לנכות מסכום זה את ה-20% בגינם לא נפסק לו פיצוי. סוף דבר 14. הערעור נדחה, בכפוף להתערבות בעניין בסיס השכר של הניזוק לפי הדין הפלסטיני, שיעמוד על 4,000 ₪ נטו. שינוי זה מעמיד את הפיצוי בגין אבדן השתכרות לפי הדין הפלסטיני על 880,000 ₪ (במעוגל) במקום 1,364,495 ₪ כפי שנקבע בפסק הדין מושא הערעור. המשמעות המעשית היא כי קרנית הישראלית תישא בסכום נוסף של 485,000 ₪ (במעוגל) מתוך הסכום בו חויבה המערערת, בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ בשיעור 15.34%, ובהתאם לכך, יש לשנות את חלוקת הניכויים בין הצדדים. בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏ל' בתשרי התשע"ז (‏1.11.2016). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15035270_E07.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il