פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"א 3520/10
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 3520/10
לפני:
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט י' עמית
המערערים:
1. יצחק פיטרו
2. תמר פיטרו
3. אברהם פיטרו
נ ג ד
המשיב:
גן יאשיה, מושב עובדים של חיילים משוחררים
ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) בתיק ה"פ 24414-12-09 מיום 16.3.2010
תאריך הישיבה:
ט' בשבט התשע"ב (2.2.2012)
בשם המערערים:
עו"ד יעקב הרכבי
בשם המשיב:
עו"ד עופר נועם; עו"ד ערן בן עזרא
פסק-דין
השופט ע' פוגלמן:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) אשר דחה את תביעת המערערים להצהיר כי המערער 3 הוא חבר במשיב ולהקצות לו נחלה בתחומו, ולחלופין להורות כי הוא זכאי למלוא התמורה בגין מכירת אחת הנחלות הפנויות בתחום המשיבה.
העובדות הצריכות לעניין
1. בין הצדדים נטושה מחלוקת ממושכת אשר מגיעה לפתחו של בית משפט זה זו הפעם השנייה. מערערים 2-1 הם בני זוג (להלן: ההורים). הם ממייסדיו של המשיב, מושב גן יאשיה, המאוגד כאגודה שיתופית (להלן: המושב), והם מתגוררים בו מאז הקמתו. מערער 3 הוא בנם (להלן: הבן). בשנת 1975 העניק המושב להורים זכות להקצות נחלה פנויה בתחומו לאחד מילדיהם בתמורה לרכישת מניה. ההורים רכשו מניה תמורת סך של 20,000 ל"י – שאישור על תשלומה התקבל ביום 17.8.1978 –והודיעו כי הם מקצים את הנחלה לבתם. בהתאם להודעת ההורים, הקצה המשיב את הנחלה הידועה כמשק מס' 17 (להלן: הנחלה( לבת. בשנת 1980 או בסמוך לכך, ביקשו ההורים לשנות את הקצאת הנחלה עבור הבן. וכך היה. אולם הבן, שמעולם לא התקבל כחבר במושב, לא נטל חזקה בנחלה, וזו החלה לצבור חובות בגין תשלומי חובה שנתיים למושב. המושב זקף חובות אלו לחובת הבן. במשך השנים השכיר המושב 12 דונם מהאדמות החקלאיות שבנחלה וקיזז את דמי השכירות שקיבל מהחובות שנצברו בגינה. דא עקא שלא היה די בדמי השכירות הללו לכיסוי החובות. ביום 16.12.1988 הודיעו ההורים למושב כי הם מוותרים על הנחלה בתנאי שיושב להם הסכום ששילמו עבור המניה. ביום 21.9.1989 השיב המושב להורים כי הוא דוחה את בקשתם להשבת התשלום; כי החליט למכור את הנחלה; כי תמורת המכירה תקוזז מהחוב שהצטבר כאמור לחובת הבן; וכי יתרתו תהיה באחריות מערער 1 (להלן: האב). ביום 5.6.1990 נמכרה הנחלה לצד שלישי. בשנת 1994 (או בסמוך לכך) פנה המשקם שמונה למושב לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 אל הבן בדרישה לתשלום החוב בגין הנחלה. ביום 17.3.1997 פנה המושב למשקם וטען כי מכירת הנחלה נעשתה בהסכמת ההורים ושסוכם עמם כי תמורת המכירה תפרע את החוב. בהליך לפני המשקם אישר המושב שהבן מעולם לא התקבל כחבר לשורותיו. בפסק מיום 28.11.2002 קבע המשקם כי הבן פרע את חובו למושב באמצעות ויתורו על זכויותיו בנחלה (להלן: פסק המשקם הראשון). בשנת 2006 פנה האב לרשם האגודות השיתופיות בבקשה לחקור את השתלשלות האירועים בנוגע לנחלה. פנייתו נדחתה בנימוק שהיה עליו לשטוח את טענותיו לפני המשקם, ומשלא עשה כן במועד, דינן להידחות. בסמוך לאותה עת פנה הבן למשקם בבקשה לביטול הפסק האמור. בהחלטה מיום 3.10.2006 קבע המשקם כי פסקו הראשון ניתן בחוסר סמכות מאחר שהבן מעולם לא היה חבר במושב, לא היה בעל נחלה ולא היה חקלאי, ועל כן הפסק בטל.
2. על רקע השתלשלות עובדתית זו, הגישו המערערים בשנת 2007 תובענה לבית המשפט המחוזי בחיפה להצהיר כי על המושב לקבל את הבן כחבר בשורותיו ולהקצות לו נחלה פנויה בתחומו. בית המשפט (כב' סגן הנשיא ג' גינת) דחה את התובענה על הסף מחמת התיישנות (ה"פ (מחוזי חי') 58/07 פיטרו נ' גן יאשיה (לא פורסם, 31.10.2007) (להלן: פסק הדין הראשון)). בית המשפט קבע כי עילת התביעה נולדה בשנת 1989, כאשר ההורים הסכימו למכירת הנחלה, ולכן היא התיישנה. כמו כן נקבע כי אין בהליכים שהתנהלו לפני המשקם כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, שכן אין זהות בין עילת התביעה שלפניו לבין עילת התביעה שהתבררה לפני המשקם. המערערים הגישו ערעור על פסק הדין לבית משפט זה (ע"א 10561/07 פיטרו נ' גן יאשיה (לא פורסם, 25.06.2009)), ובמסגרתו הוסכם כי פסק הדין הראשון יבוטל, המערערים יגישו תובענה חדשה ומפורטת וכל טענות הצדדים שמורות להם. כך עשו המערערים: הם הגישו תובענה חדשה ובמסגרתה עתרו לסעדים המפורטים בפתח פסק דין זה. לחלופין ביקשו המערערים להורות כי הבן זכאי למלוא התמורה בגין מכירת אחת הנחלות הפנויות שבתחומי המשיב. זו התובענה שפסק הדין בה הוא נושא הערעור שלפנינו.
3. בית המשפט קמא (כב' השופט מ' רניאל) דחה את התובענה הן מחמת התיישנותה הן לגופו של עניין. נקבע כי הזכות הנטענת בנחלה אינה זכות במקרקעין ותקופת התיישנותה היא שבע שנים; כי עילת התביעה נולדה לכל המאוחר ביום 5.6.1990 (מועד מכירת הנחלה); וכי לא חלו אירועים המפסיקים את מרוץ ההתיישנות. בעניין זה נדחתה טענת הבן להשהיית מרוץ ההתיישנות מחמת פציעה שעבר בשנת 1987 במהלך שרותו בכוחות הביטחון. בית המשפט קבע, בין היתר על סמך התרשמות בלתי אמצעית מעדותו של הבן, כי לא הוכח שהוא לא היה מסוגל לדאוג לענייניו בפרק הזמן שלאחר הפציעה. עוד נקבע כי לא הייתה מניעה מצד ההורים לפעול למיצוי זכויותיהם בתקופה זו. בית המשפט דחה גם את טענתם שלפיה ההליכים שהתקיימו לפני המשקם עצרו את מרוץ ההתיישנות בקובעו כי מדובר בעילות תביעה שונות, שכן התביעה לפני המשקם נסבה על חוב של הבן, ואילו התביעה דנן עוסקת בזכויותיו הנטענות בנחלה. בית המשפט הוסיף כי אפילו היה מדובר באותה עילה, הרי שלכל היותר יש להפחית מן התקופה פרק זמן של כארבעה חודשים, ובכך אין כדי לסייע למערערים.
4. לגוף העניין קבע בית המשפט כי מכירת הנחלה נעשתה בהסכמת ההורים שהתבטאה בכך שלא נקטו כל פעולה ברבות השנים להשיג עליה. עוד נקבע כי גם אם הייתה לבן זכות לקבל את הנחלה, אזי בגין זכות זו היה עליו לשאת בחובותיה. בהיעדר התנגדות מצד הבן, לרבות בתקופה שקדמה לפציעתו, לכך שהאגודה השכירה חלק מהנחלה וקיזזה את דמי השכירות מהחוב שנזקף בגינה, גילה הבן את דעתו שכל עוד לא מומשו זכויותיו בנחלה, אין הוא זכאי להן. לבסוף קבע בית המשפט כי ממילא לא הוכח שיש נחלות פנויות בתחומי המושב. מכאן הערעור שלפנינו.
הערעור
5. המערערים טוענים כי עסקינן בתובענה במקרקעין לעניין תקופת ההתיישנות, אולם גם אילולא היה כך, לא חלפה תקופת ההתיישנות. בהקשר זה משיגים המערערים על קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר ליכולתו הקוגניטיבית של הבן בתקופה שמאז התאונה. לשיטתם, בתקופה זו לא היה הבן מסוגל לטפל בענייניו ולכן מרוץ ההתיישנות נעצר. עוד נטען כי למשקם הייתה סמכות ייחודית לדון בעניין, ולכן מרגע שהוגשה תביעת החוב, היה הבן מנוע מלהעלות את טענותיו בערכאה אחרת, עד שפסק המשקם בוטל בשנת 2006. זאת ועוד, לשיטת המערערים קיימת זהות עילות בין ההליך לפני המשקם להליך דנן, שכן אילולא החוב למושב לא היה צידוק למכירת הנחלה מלכתחילה. משכך, לפי הטענה, אין למנות בתקופת ההתיישנות גם את פרק הזמן שבו התנהלו הליכים אצל המשקם. באשר לטענת הוויתור נטען כי ההורים לא היו יכולים לוותר על זכותו של הבן. לגופו של עניין נטען כי לכתחילה החיובים שהטילה המשיבה על הבן בגין הנחלה הוטלו שלא כדין, שכן הוא אינו חבר באגודה ולא נטל חזקה בנחלה או עיבד את הקרקע. לשיטתם, ככל שהייתה הסכמה למכירה, הסכמה זו הייתה מותנית בהשבת שווי המניה. תנאי זה מעולם לא התמלא, ומשכך לא השתכללה הסכמתם למכירה.
המשיבה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מטעמיו.
הכרעה
6. דין הערעור להידחות. מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי המערערים ויתרו על הזכות בנחלה דנן. אשר להורים, אין חולק כי הם שילמו עבור הזכות להקצות לבנם משק במושב. עם זאת, הם ויתרו במפורש על כל זכות בנחלה. יתרה מכך, מרגע שנודעה להם ההחלטה בדבר מכירת המשק ודחיית טענתם להחזר התשלום בגין המניה (החזר שקוזז כנגד חובות שנצברו בגין המשק) עוד בשנת 1989, הם לא עשו דבר כדי להשיג על המכירה עד שנת 2006, כשהאב פנה לראשונה לרשם האגודות השיתופיות. אשר לבן, אין חולק כי הוא לא השלים את התהליך הנדרש לשם קבלת הזכויות בנחלה: הוא מעולם לא התקבל כחבר במושב, לא תפס חזקה בנחלה ולא עיבד אותה. גם בהליכים בעניין זה ובהליך דנן הוא לא העלה כל טענה לגבי זכותו לקבל את הנחלה גופה. אדרבא: טענתו לפני המשקם הייתה כי מעולם לא מימש את זכותו בנחלה ולכן לא ניתן היה לחייבו בחובות שהצטברו בגינה. טענות אלו מעידות על ויתור פוזיטיבי מצידו על זכויותיו הנטענות בנחלה. ודוק: המערערים מנסים לאחוז במקל משני קצותיו: מצד אחד ההורים ויתרו על הנחלה, אך טוענים כי הזכויות בה היו לבן; ומצד שני הבן הכחיש במשך השנים את החובות שיוחסו לו, שהצטברו בגין הנחלה ולמעשה טען שאין לו כל זכות בה. אין לקבל ניסיון זה.
די בטעם זה כדי לדחות את הערעור, ומשכך אין אנו נדרשים לטענות המערערים ככל שהן מופנות לקביעותיו האחרות של בית המשפט קמא.
סוף דבר: הערעור נדחה. המערערים ישלמו למושב שכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופטת א' חיות:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט י' עמית:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן.
ניתן היום, ח' בסיון התשע"ב (29.5.2012).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10035200_M11.doc נב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il