ישראל קינן נ. לשכת עורכי הדין בישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3519/02 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד העותר: ישראל קינן נגד המשיבים: 1. לשכת עורכי הדין בישראל 2. הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין תשובה לצו על-תנאי תאריך הישיבה: כ"ח בתמוז תשס"ב (8.7.02) בשם העותר: עו"ד גיל נבו בשם המשיבים: עו"ד ד"ר משה עליאש פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן: 1. העותר סיים את לימודי המשפטים כדין והגיש בקשה להתמחות ללשכת עורכי הדין. המאמן הרשום בטופס ההתמחות היה עו"ד יעקב תמיר וכתובת משרדו ברחוב יהודה גור 9 בתל-אביב. בקשתו להתמחות אושרה והוא החל לעבוד כמתמחה אצל עו"ד יעקב תמיר. לעו"ד יעקב תמיר בן, דניאל, אף הוא עורך דין, בעל ותק, שלא הוסמך כמאמן כלל ולא היה מאמנו של העותר. לימים התברר ללשכת עורכי הדין כי לעו"ד יעקב תמיר משרד בערד שם מתגורר העותר. על קיומו של המשרד בערד ועל עבודתו של העותר בו לא דווח ללשכה בטופס הבקשה להתמחות וגם לא לאחר מכן. עוד התברר, כי מאמנו הרשום של העותר עבד במשרד בתל-אביב ולעתים בלתי מזומנות הגיע למשרד בערד, ואילו הבן עורך הדין עבד לסירוגין בתל-אביב ובערד. לדברי העותר, עבד הוא ארבעה ימים בשבוע במשרד בערד ויומיים בשבוע במשרד בתל-אביב. 2. בביקורת שערכה לשכת עורכי הדין, ככל הנראה בעקבות מכתב שנמצא בתיקו של העותר, התגלו העובדות האמורות. העותר ומאמנו זומנו לועדת ההתמחות הארצית. ועדת ההתמחות קיימה דיון ובמהלכו שמעה את העותר ואת המאמן, שטענו בפניה כי גם כאשר עבד העותר במשרד בערד, פיקח המאמן על עבודתו הן באופן ישיר, באמצעות שיחות ובדיקת המסמכים שהכין, והן באופן עקיף, באמצעות בנו עורך הדין. בסופו של הדיון החליטה הועדה - בדעת רוב - לפסול מחצית מתקופת התמחותו של העותר. דעת המיעוט גרסה שיש לפסול את כל תקופת ההתמחות. הטעם להחלטה היה, כי העותר לא ביצע את התמחותו בפיקוחו של המאמן במכסת השעות הקבועה בדין, אלא שהה במשרד בערד לעתים לבדו ולעתים במחיצת עורך הדין הבן, שלא הוסמך כלל כמאמן. הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין אישר את החלטת ועדת ההתמחות. ביני לביני, בהמלצת בית המשפט ובהסכמת הצדדים, אופשר לעותר לגשת לבחינות ההסמכה בכתב ובעל-פה והוא עבר את שתיהן בהצלחה. לאחר מכן, הופיע העותר פעם נוספת בפני ועדת ההתמחות יחד עם מאמנו ובא-כוחו. הועדה חזרה ושמעה את העותר ומאמנו והחליטה להותיר את החלטתה הקודמת על כנה. על כך נסבה העתירה שלפנינו, בה הוצא צו על-תנאי אותו מבקש העותר להפוך למוחלט. 3. הלכה מושרשת היא, כי אין בית משפט זה מתערב בקביעותיה העובדתיות של ועדה מקצועית ואינו מחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו, אלא אם מוכח כי הועדה שקלה שיקולים פסולים או שיקולים הזרים לעניין, או פעלה בחוסר תום לב ובשרירות או שפגעה בכללי הצדק הטבעי (בג"ץ 16-20/77, 151 יעקב הורן ואח' נ' שר העבודה ואח', פ"ד לא(3) 533, 540; בג"ץ 208/79 אנייס נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד לד(1) 301, 307; ע"א 562-549/80, 773, 778, 779, 873-870 ורדי ואח' נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד לה(2) 589, 614; בג"ץ 734/80 חכם נ' מנכ"ל משרד הבריאות ואח', פ"ד לה(4) 690, 695; ע"א 438/88 ברק נ' ועדת הרישום לפנקס הפסיכולוגים ואח', פ"ד מד(1) 661, 671-670; בג"ץ 808/94 סידני נ' המנהל לפי פקודת רופאי השיניים [נוסח חדש] ואח', פ"ד מח(3) 542, 551; ע"א 2701/00 ד"ר אילן הדר נ' ד"ר ש' שמר המנהל הכללי של משרד הבריאות ואח' (טרם פורסם)). הלכה זו יפה לענייננו ולא מצאנו כי יש מקום להתערבותנו בשיקול דעתה של ועדת ההתמחות ובשיקול דעת הועד המרכזי שראה לאשר את החלטת ועדת ההתמחות. ועדת ההתמחות, כמו גם הועד המרכזי, בחנה את עובדות המקרה, שמעה את טענות העותר ומאמנו ומצאה, לדבריה, לפנים משורת הדין, לאשר מחצית מתקופת ההתמחות שעשה העותר. העותר טוען כי בהחליטה כך הופלה לרעה לעומת מתמחה אחרת שבשמה נקב, שלטענתו, הוכרה לה תקופת התמחותה אף שנסיבות התמחותה היו בעייתיות יותר מנסיבותיו שלו. על כך יש להשיב בשניים: ראשית, המשיבים הצביעו על שוני עובדתי בין המקרים ואין לנו עילה לפקפק בשוני זה. שנית, אם אכן הוכרה תקופת התמחותה של המתמחה האחרת שלא כדין, אין למסד פגם נורמטיבי, אם היה כזה, כאשר עולה מן החומר שלפנינו כי העותר, על-פי החלטת ועדת ההתמחות, לא עמד במבחני הדין. אין לתת לגיטימציה להחלטה שלא כדין, אם היתה כזו, על-ידי מתן תוקף לפגם היורד לשורש מילוי תנאי הדין לעניין ההתמחות. לאור האמור, אין אנו מוצאים כי יש בטענותיו של העותר או איזו מהן, כדי להצדיק התערבותנו. לפיכך, דין הצו על תנאי להתבטל ודין העתירה להידחות. 4. עם זאת, ולאור המלצת בית המשפט בהתחשב בנסיבות העניין, הודיע בא כוח המשיבים, כי ככל שעמדת המשיבים תאושר על ידי בית המשפט והעותר יחויב להשלים את תקופת התמחותו, הוחלט לפטור את העותר מהחובה לעבור בתום תקופת ההתמחות הנוספת את בחינות הלשכה במקצועות המעשיים. 5. לאור האמור, אנו דוחים את העתירה ככל שהיא מתייחסת להחלטה לאשר רק מחצית מתקופת ההתמחות וקובעים בזה כי העותר לא יצטרך לגשת שנית לבחינות הלשכה במקצועות המעשיים בתום התמחותו. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, טו' באב תשס"ב (24.7.02). נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט