עמוס פוגל נ. עיריית טבריה

פסק-דין בתיק ע"א 3518/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3518/16 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופט (בדימ') א' שהם כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: עמוס פוגל נ ג ד המשיבה: עיריית טבריה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ד' צרפתי) מתאריך 28.02.2016 ב-ת"א 1388-04-14 תאריך הישיבה: י"ב באייר התשע"ז (08.05.2017) המערער: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד שמעון בלסן פסק-דין המשנה לנשיאה ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת ב-ת"א 1338-04-14 (כב' השופט ד' צרפתי), אשר דחה את תביעתו של המערער לחייב את המשיבה בפיצויים בגין נזקים כספיים שנגרמו לו, לשיטתו, בשל רשלנותה. אביא להלן את הנתונים הרלוונטיים הדרושים להכרעה בערעור. רקע 2. ענייננו בפסטיבל "שנטיפי", פסטיבל מוזיקה וטבע אשר התקיים מדי שנה במהלך חג השבועות במשך שנים רבות. פסטיבל זה, שנערך בכל שנה במיקום אחר ברחבי הארץ, נמשך בדרך כלל מספר ימים ומשך אליו מבקרים רבים מדי שנה. במסגרת תכני הפסטיבל מוקמים מתחמי פעילות במגוון נושאים כגון מיסטיקה, רפואה אלטרנטיבית ואמנות, וכן נערכות הופעות מוזיקליות של זמרים ישראלים ידועים. 3. המערער, שעסק באותה העת בהפקת אירועים וירידים, רכש באמצעות חברה שבבעלותו את הזכויות להפקת פסטיבל "שנטיפי" במהלך השנים: 2009-2007 במתחם הלונה גל ובחוף גולן שבכנרת. כחלק מההכנות לפסטיבל של שנת 2007 (להלן: הפסטיבל), שעתיד היה להיפתח בתאריך 23.05.2007 ולהימשך כשלושה ימים, המערער החל בביצוע פעולות הנדרשות להפקת הפסטיבל, לרבות קבלת האישורים וההיתרים המתחייבים מן הרשויות השונות, תיאום הופעות של מספר אמנים ושכירת שירותיה של חברה לניהול הפסטיבל, שאמורה הייתה גם לסייע בשיווקו. יצוין כי משטרת ישראל אישרה תפוסה של 5,000 מבקרים ליום, ולפיכך על-פי הערכותיה צפויים היו להגיע כ-20,000 מבקרים לאורך כל ימי הפסטיבל. 4. בתאריך 20.05.2007, מספר ימים לפני פתיחת הפסטיבל, אירעה תקלה במערכת הביוב של העיר טבריה, אשר הביאה להזרמתם של מי שפכים מחוף פנורמה שבעיר אל תוך הכנרת (להלן: התקלה). נוכח התקלה, פורסמו אזהרות לציבור באמצעי התקשרות השונים אודות הצורך בהרתחת מי השתייה בעיר טבריה ואיסור הרחצה בחופיה. בחלוף מספר ימים, באה התקלה על פתרונה ובתאריך 23.05.2007, לאחר שבדיקות המים שביצע משרד הבריאות נמצאו תקינות, בוטלו: איסור הרחצה בחופי טבריה והצורך בהרתחת מי השתייה. 5. הפסטיבל, שכאמור נפתח ביום בו בוטלה אזהרת הרחצה, התקיים כסדרו, אך משך אליו כמות מבקרים נמוכה מן המצופה על-ידי המערער. כישלונו זה של הפסטיבל הביא לכך שלמערער נגרמו הפסדים כלכליים ניכרים. נוכח זאת, בתאריך 01.04.2014 המערער הגיש לבית המשפט המחוזי בנצרת תביעה כנגד המשיבה בגין רשלנות, במסגרתה תבע פיצויים בסך של 7,040,000 ש"ח. ההליכים בפני בית המשפט המחוזי הנכבד 6. בתאריך 28.02.2016 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר דחה את תביעתו של המערער, בקבעו כי לא הוכח קשר סיבתי בין הזיהום במי הכנרת והפרסום אודותיו לבין כישלון הפסטיבל וההפסדים שנגרמו למערער כתוצאה מכך. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בפסק דינו כי התקלה אכן הביאה לכך שמי שפכים זרמו אל הכנרת, וכי אין מקום לקבל את הטענה לפיה זרימת מי הביוב נעצרה בחופי העיר טבריה בלבד. ואולם, נקבע כי בניגוד לגרסתו של המערער באשר להוראות השונות שניתנו בעקבות התקלה – לא ניתנה על-ידי מי מהרשויות כל הוראה בדבר סגירה של כלל חופי הכנרת, לרבות חוף גולן והלונה גל בהם התקיים הפסטיבל. עוד נקבע כי גם הפרסומים אודות התקלה ואיסור הרחצה ושתיית מי הברז שנלוו אליה התייחסו לחופי העיר טבריה בלבד, וכי לא נעשה כל פרסום לגבי החלת האיסורים הללו על החופים המזרחיים של הכנרת, ובתוכם החופים בהם התקיים הפסטיבל. בית המשפט המחוזי הנכבד הוסיף וקבע כי ככל שהמערער מצא שיש בפרסום כזה או אחר של משרד הבריאות כדי להטעות את הציבור, היה עליו לפעול בפרסום נגדי, אשר יעמיד את הציבור על הטעות הנטענת ויבהיר את המצב בנוגע לחופים בהם מתקיים הפסטיבל. משלא עשה כן, בית המשפט המחוזי הנכבד סבר כי המערער לא קשר "בזמן אמת" בין התקלה לבין הפסטיבל, ומשכך יש לייחס לו אשם תורם מלא לכל נזק שהיה יכול להיגרם מהפרסומים, אם אכן הובנו שלא כראוי על-ידי ציבור המבקרים הפוטנציאלי של הפסטיבל. 7. לבסוף, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי לא הוכח שזיהום מי הכנרת והפרסום אודותיו גרמו לציבור הנופשים להימנע מהגעה אל חופי הכנרת ובתי המלון באזור בו התקיים הפסטיבל. בהקשר זה נקבע כי המערער לא הוכיח שאופיו של הפסטיבל והצלחתו היו תלויים בכניסת המבקרים למי הכנרת, על אחת כמה וכמה נוכח העובדה שמיקום הפסטיבל בשנים קודמות לא היה בהכרח בקרבת חוף ים, וכי לא עלה בידו להוכיח שמספר המבקרים באזור אכן היה נמוך מהרגיל באותה העת. 8. למען שלמות התמונה, יצוין כי בית המשפט המחוזי הנכבד פיצל את הדיון בתביעתו של המערער ודן תחילה בשאלת האחריות. משנדחתה תביעתו של המערער בתום הדיון בשאלת האחריות, בית המשפט לא נזקק עוד לדיון בשאלת גובה הנזק. טענות המערער 9. המערער, אשר לא היה מיוצג בהליך שבפנינו, מנה שורה של טענות שונות שחלקן נמצאו, לאחר בירור, כלא רלבנטיות להכרעה בערעור. לפיכך, אדון רק בטענותיו העיקריות והשייכות לענין. 10. המערער ממשיך לטעון גם בערעור שלפנינו כי המשיבה התרשלה באופן והיקף הפרסום אודות התקלה, כמו גם באי-מניעתה מלכתחילה. לשיטתו, התקלה והפרסום אודותיה הם שגרמו לכישלון הפסטיבל ולהפסדים הכספיים שנגרמו לו כתוצאה מכך. המערער חוזר על הטענה, אותה העלה גם בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיה כל חופי הכנרת נסגרו במהלך חג השבועות בשנת 2007 בשל זיהום. בהקשר זה, המערער מפנה לפרוטוקול הוועדה לענייני ביקורת המדינה מתאריך 30.05.2007, בה נציג משרד הפנים ציין כי: "כל החופים בכנרת נסגרו בגלל זיהום" (להלן: פרוטוקול הוועדה). כמו כן, משיג המערער על העדויות שנשמעו בעניין, אשר בעקבותיהן בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את גרסתו בדבר סגירת כלל חופי הכנרת באותה העת. לשיטתו, עדויות אלו עסקו בכלל בשאלת הנזק, אותה פיצל כאמור בית המשפט מהדיון בשאלת האחריות, ולפיכך לא היה מקום לשמוע אותן. 11. המערער מוסיף וטוען טוען כי הפרסום הנרחב באמצעי התקשורת השונים אודות התקלה אכן התייחס לחופי העיר טבריה בלבד, אך הוא גורס כי הפרסום פורש על-ידי הציבור הרחב ככזה החל על כלל חופי הכנרת, לרבות אלו בהם התקיים הפסטיבל, וכי זו הסיבה למספר המבקרים הנמוך בפסטיבל ובחופי הכנרת בכלל באותה העת. לשיטתו, המשיבה היא שהייתה מחויבת ליידע את הציבור באופן פוזיטיבי כי הזיהום לא חל על אזורים מחוץ לגבולות העיר טבריה, ומשלא עשתה כן, התנהלותה זו עולה לכדי התרשלות, בין היתר מכיוון שהמשיבה הייתה, לטענתו, בנסיבות מונעת הנזק הטובה ביותר. 12. המערער מעלה השגה נוספת וטוען כי הדיון בשאלת הקשר הסיבתי עומד בניגוד להחלטת בית המשפט המחוזי הנכבד לפצל את הדיון ולדון תחילה בשאלת האחריות. לדבריו כתוצאה מההחלטה לפיצול הדיון, לא ניתנה לו האפשרות להוכיח את טענותיו לגבי היקף הנזק והסיבות שגרמו לו. בתוך-כך, המערער גורס כי בית המשפט שגה כשקבע כי המערער לא הביא לעדות אף עד שיתמוך בטענתו בדבר קיומו של קשר סיבתי בין התקלה לבין הדרת רגליהם לכאורה של מבקרים בכנרת באותה העת. בהקשר זה המערער מפנה להחלטת בית המשפט המחוזי הנכבד מתאריך 09.11.2015 (להלן: ההחלטה) אשר במסגרתה נדחתה בקשתו לזמן עדים שלשיטתו תומכים בטענתו זו (להלן: הבקשה לזימון עדים, או הבקשה). ההחלטה יצרה, לגישת המערער, עמימות עובדתית ואף גרמה לו לנזק ראייתי. עקב כך, המערער טוען כי יש לבטל את ההחלטה ולהורות לבית המשפט המחוזי הנכבד לדון בבקשה מחדש. עוד נטען כי על סוגיית קיומו של קשר סיבתי בין התקלה והפרסום אודותיה לבין כישלון הפסטיבל חל השתק פלוגתא. לגישת המערער, הסוגיה כבר נידונה והוכרעה בהליכים אחרים שהתנהלו בנוגע לפשיטת הרגל שלו, ובית המשפט המחוזי הנכבד לא רשאי היה לקבוע בעניין ממצא שונה. 13. מעבר לאמור לעיל ­– המערער גורס כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה גם כשקבע כי יש לייחס לו אשם תורם מלא נוכח העובדה שלא יצא במסע פרסום נגדי, אשר יעמיד בפני הציבור דברים על מכונם. לשיטת המערער, בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי לפרסומים השיווקיים שיצאו מטעם המערער באותה העת, הקוראים לציבור להגיע לפסטיבל. 14. בנוסף, המערער טוען כי היה מקום להעביר את נטל השכנוע אל כתפי המשיבה, הן מכוח סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) העוסק בחובת הראיה ברשלנות הנוגעת לדברים מסוכנים, והן מכוח הכלל "הדבר מעיד בעד עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודה. 15. לבסוף, המערער טוען כי המשיבה הפרה חובות חקוקות המוטלות עליה, בין היתר מכוח פקודת העיריות [נוסח חדש] וחוק המים, התשי"ט-1959, ולכן יש להטיל עליה אחריות מכוח סעיף 63 לפקודה. טענות המשיבה 16. המשיבה, טוענת מנגד כי דין הערעור להידחות. לטענתה, לא הייתה כל התרשלות מצידה בתחזוקת מערכת הביוב של העיר, והיא אף פעלה באופן מהיר לתיקון התקלה. עוד נטען כי אין קשר סיבתי בין התקלה והפרסום אודותיה לבין ההפסדים הכספיים שספג המערער, לטענתו, כתוצאה מכישלון הפסטיבל, כישלון אשר נבע, לשיטתה, מסיבות התלויות במערער ובגורמי ההפקה. בתוך-כך, המשיבה טוענת כי לא עלה בידי המערער להוכיח בערכאה הדיונית שהרחצה בחופי הכנרת החורגים מתחומה של העיר טבריה נאסרה וכן לא עלה בידו להוכיח שהפרסום אודות התקלה התייחס לחופים בהם נערך הפסטיבל. כמו כן, נטען כי המערער לא הוכיח שכמות המשתתפים בפסטיבל אותו הפיק אכן הייתה נמוכה משמעותית מזו שבשנים קודמות, או, לחילופין, שהייתה ירידה במספר הנופשים בחופי הכנרת באותה תקופה. משלא עשה כן, המשיבה טוענת כי קמה חזקה לפיה לו היה המערער מביא את העדים הרלבנטיים לעניין זה, היה הדבר פועל לרעתו. לטענת המשיבה. מלבד האמור, המשיבה גורסת כי טענותיו של המערער, לרבות השגותיו בנוגע למהימנות העדויות שנשמעו במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי הנכבד, מהוות ערעור על ממצאי עובדה ומהימנות, אשר אין מקום להתערב בהם. 17. באשר להעברת נטל השכנוע, המשיבה טוענת כי סעיף 41 לפקודה לא חל בענייננו מכיוון שלא ניתן לומר שתנאי אי-הידיעה המנוי בסעיף מתקיים מקום שהמערער מנסה להציג גרסה עובדתית פוזיטיבית באשר לנסיבות שהביאו לקרות הנזק. 18. לבסוף, המשיבה גורסת כי התנהגותו של המערער עולה לכדי אשם תורם מלא ביחס לנזקים שהמערער טוען שנגרמו לו, בין היתר נוכח העובדה שעל אף שטען כי קיבל הוראה בדבר איסור הרחצה בחופים בהם התקיים הפסטיבל, הוא לא פנה לקבל הוראה זו בכתב, ואף לא יצא במסע פרסום המבהיר לציבור כי איסור הרחצה איננו נוגע לאזור בו התקיים הפסטיבל. דיון והכרעה 19. לאחר עיון בנימוקי הערעור ובסיכומי הצדדים, והאזנה לטיעוני הצדדים בעת הדיון – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחברתי ולחברי שנעשה. אביא את נימוקי לתוצאה האמורה, מיד בסמוך. (א) רשלנות 20. הטלת אחריות בנזיקין בגין עוולת הרשלנות, המעוגנת בסעיף 35 לפקודה, מחייבת הוכחה של ארבעה יסודות מצטברים: קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק; התרשלות – קרי, הפרה של חובת הזהירות שהייתה מוטלת על המזיק; קיומו של נזק, וקיומו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם לניזוק (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 119, 122 (1982) (להלן: עניין ועקנין); ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי, בעמ' 12 (22.06.2014)). 21. מעיון בנימוקי הערעור ולאחר שמיעת טיעוניו של המערער, נראה כי לא עלה בידו להוכיח את יסוד הקשר הסיבתי, הנדרש לצורך הטלת אחריות בנזיקין. כך, למשל, המערער הלין כנגד האופן שבו המשיבה תיחזקה את מערכת הביוב בעיר טבריה, כנגד משך הזמן שלקח למשיבה לתקן את התקלה, כמו גם כנגד האופן שבו פורסמו הדברים, שהיה, לשיטתו, לא מידתי. בעניין זה, בדומה לקביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד, לא מצאתי כי נדרש לדון לגופו של עניין בשאלה האם התנהלותה של המשיבה עלתה בענייננו לכדי התרשלות, אם לאו. הטעם לכך נעוץ בעובדה כי אף אם אניח כי המשיבה הפרה את חובת הזהירות, ככל שזו היתה מוטלת עליה כלפי המערער – אין בכך כדי לבסס את אחריותה בנזיקין כלפי המערער, שכן, כפי שאפרט מיד בסמוך, המערער לא הוכיח את הקשר הסיבתי בין התקלה והפרסום לבין כישלון הפסטיבל והנזקים הכלכליים שנגרמו לו בעקבות זאת. 22. הוכחת הקשר הסיבתי מורכבת משני נדבכים: ראשית, על התובע להוכיח כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין הנזק שנגרם לו לבין התרשלותו של הנתבע. בתוך-כך, קשר סיבתי עובדתי מתקיים מקום שניתן לומר כי התנהלותו הרשלנית של הנתבע מהווה סיבה-בלעדיה-אין לקרות הנזק שנגרם לתובע ("מבחן האלמלא"). שנית, משנקבע כי קיים קשר סיבתי עובדתי, פונה בית המשפט לבחינת הקשר הסיבתי המשפטי, במסגרתו נבדקת השאלה האם ראוי להטיל אחריות משפטית בגין אותו גורם או מספר גורמים המהווים סיבה-בלעדיה-אין, או שמא ראוי "לנתק" את הקשר הסיבתי משיקולים של "סיבתיות משפטית" (ראו: עניין ועקנין, עמ' 144; דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732, 742 (2002); אריאל פורת נזיקין 317, 321 (2012) (להלן: פורת)). 23. כפי שצוין לעיל, המערער טען בערעור שלפנינו כי בעקבות התקלה נסגרו כלל חופי הכנרת, לרבות אלו שבהם התקיים הפסטיבל, וכי זו הסיבה שבגינה הפסטיבל נכשל. אין בידי לקבל טענה זו, ואסביר הדברים להלן. 24. הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בממצאים עובדתיים שמצאה הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים, כאשר נפלה טעות בולטת בקביעתם, או שנמצא שיש בהם פגם היורד לשורשו של עניין (ראו: ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 4250/15 חברה פלונית נ' פלוני (25.07.2018); חמי בן-נון, טל חבקין הערעור האזרחי 475-474 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)). כך גם הדבר לגבי התערבות ערכאת הערעור בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר בידה האפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם על דוכן העדים באופן בלתי-אמצעי (ראו: ע"א 8559/15 עבאס נ' מפלי התנור בע"מ (27.05.2018)). 25. המקרה שלפנינו איננו בא בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות שכזו. טענת המערער בנוגע לסגירת כלל חופי הכנרת כתוצאה מהתקלה, ובתוכה הטענה כי הוראה לעשות זאת ניתנה לו בעל-פה, נידונה ארוכות במסגרת ההליך שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי הנכבד (ראו: עמ' 12-6 לפסק הדין, נשוא הערעור). כך, למשל, בית המשפט המחוזי הנכבד סקר את עדותם של ד"ר סוניה חביב, אשר שימשה בשעתו כרופאת נפת טבריה, ושל מר זאב פיש המשמש כמפקח הארצי לבריאות הציבור במשרד הבריאות. מעדותם עלה כי ההמלצה לסגירת החופים בעקבות התקלה התייחסה אך ורק לחופי העיר טבריה. לכך הצטרפו עדויות נוספות לפיהן הוראות בדבר סגירת חופים נעשות אך ורק בכתב, וכי חופים אחרים, אף כאלו שהיו קרובים יותר למקום התקלה, נשארו פתוחים, שעה שניתנה ההוראה לסגור את חופי העיר טבריה בלבד. נוכח זאת, לא נראה כי יש בדחיית גרסתו זו של המערער בעניין זה משום פגם, או טעות כלשהם, כפי שניסה המערער לטעון, ומשכך הקביעה כי לא ניתנה כל הוראה לסגור את חוף גולן וחוף הלונה גל בהם התנהל הפסטיבל מקובלת עלי. 26. אציין כי לא מצאתי גם ממש בטענתו של המערער בנוגע לפרוטוקול הוועדה ודברי נציג משרד הפנים המובאים בו, אשר תומכים, לשיטתו, בגירסה לפיה כלל חופי הכנרת נסגרו. טענה זו הועלתה בהודעת הערעור שבענייננו, אך לא צויינה בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי הנכבד ולא הייתה בגדר פלוגתא במשפט, וממילא לא נידונה שם. תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנה) קובעת כי ככלל, בעלי דין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות לפני ערכאת הערעור, אך ככל שערכאת הערעור סבורה שיש צורך בקבלת הראיות הנוספות "כדי לאפשר מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת...", בית המשפט רשאי, בקבלו בקשה מתאימה להתיר את הבאתן. יחד עם זאת, הלכה היא כי המבקש להביא את הראיות הנוספות נדרש להוכיח כי אי-הבאתן נבעה מסיבות שאינן תלויות בו, ואין להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור אם הייתה קיימת האפשרות להגישן במסגרת ההליך בערכאה המשפטית הקודמת (ראו: ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689, 698 (1994); ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט(1) 450, 458 (1995)). 27. בענייננו, מעבר לעובדה שהמערער כלל לא הגיש בקשה להגשת הראיה הנוספת הנ"ל , לא השתכנעתי כי לא הייתה באפשרותו להביא את הראיה האמורה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד (שכן התאריך הנקוב בפרוטוקול הוועדה הינו 30.05.2007, בעוד שתביעתו של המערער לבית המשפט המחוזי הוגשה כשבע שנים לאחר מכן, בתאריך 01.04.2014). 28. מעבר לכך, אני מסופק אם יש בפרוטוקול הוועדה כדי לסייע למערער, שהרי אף אם נניח כי כלל חופי הכנרת נסגרו בשל הזיהום (גירסה שכאמור איננה מקובלת עלי) – אין בכך כדי להוכיח את הקשר הסיבתי לכישלון הפסטיבל. המערער לא הראה כי חלה ירידה משמעותית במספר המבקרים שהגיעו לפסטיבל בהשוואה לשנים קודמות ואף לא הוכיח שאופיו של הפסטיבל הוא כזה אשר תלוי בכניסת המבקרים לחוף ולמים. לפיכך, אף אם ניתנה הוראה לסגור את חופי הפסטיבל, כלל לא ברור שאלמלא כן, הפסטיבל היה מצליח. מסקנה זו מתחזקת, כפי שציין בית המשפט המחוזי הנכבד, בשים לב לעובדה שהפסטיבל נערך פעמים רבות במקומות אשר כלל לא היו בקרבת חוף. הנה כי כן בהחלט יתכן כי אופן השיווק, או התכנים שאותם בחר המערער להביא במסגרת הפקתו – לא עלו יפה בקרב קהל המבקרים הפוטנציאלי, וכי זו הסיבה למספר המבקרים הנמוך. בהקשר זה, מקובלת עלי טענת המשיבה לפיה ככל שבחר המערער שלא לזמן מבקרים פוטנציאליים (מתעניינים, או משתתפים מן העבר) כדי שיעידו בנוגע לסיבות בגינן בחרו שלא להגיע לפסטיבל, מתבקשת המסקנה שעדותם ככל הנראה לא הייתה תומכת בגירסתו של המערער (ראו: ע"א 3303/13 סימן טוב נ' סימן טוב תקשורת בע"מ, בפיסקה 17 (29.12.2015); ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 625 (1987)). לבסוף אציין כי עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי כלל לא ברור שהאמירה אליה המערער מפנה, נאמרה בקשר לתקלה בה עסקינן בערעור זה. 29. הוא הדין גם ביחס לטענתו של המערער באשר לאופן הפרסום אודות התקלה. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי לא נעשה כל פרסום לפיו נאסרה הרחצה או השתייה בחופים בהם התקיים הפסטיבל, וכי לא הוכח שהפרסום בנוגע לזיהום בחופי העיר טבריה מנע ממבקרים פוטנציאליים מלהגיע לפסטיבל. קביעות אלו של בית המשפט המחוזי הנכבד מקובלות עליי ולא מצאתי טעם טוב להתערב בהן. 30. למותר לציין כי מאחר שהמערער לא היה מיוצג בערעור זה, כמו גם בחלקו הארי של ההליך בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, הובהר לו פעמים רבות, הן על-ידינו והן על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, כי אין בטענותיו בדבר אופן הטיפול של המשיבה בתקלה או בנוגע לסגירת כלל חופי הכנרת כשלעצמן כדי לבסס את אחריותה של המשיבה ברשלנות, שכן טענות אלו לא נוגעות לקשר הסיבתי, הטעון הוכחה בנפרד (ראו: פרוטוקול הדיון בערעור, בעמ' 1, שורות 3-2, ו-8-7, ובעמ' 2, שורות 18-13). בית המשפט המחוזי הנכבד ציין אף הוא בפסק דינו כדלקמן: "[...]אני נכון להניח לצורך המשך הדיון בסוגיות האחריות כי העירייה לכאורה אכן התרשלה בהתנהלותה המפורטת והגם שאף שבסוגיה האמורה, נותרו סימני שאלה לא מבוטלים אשר התובע לכאורה כשל בהוכחתם, זאת למרות שהנטל בנדון מוטל עליו. על כל פנים, כפי ששבתי והבהרתי לתובע בכל מהלך ההתדיינות ובמסגרת ניסיונותיי למקדו לסוגיות המרכזיות הטעונות הוכחה מטעמו, תוך התחשבות כי בפנינו תובע שאינו מיוצג, הרי שבהוכחת דבר זרימת מי השפכים לכנרת כאמור, אין כדי לבסס את אחריות הנתבעת. לתובע הובהר כי הוא נדרש להוכיח קשר סיבתי בין התקלה - לרבות זרימת מי שפכים אל הכנרת, לבין כישלון הפסטיבל" (ראו: פיסקאות 20-19 לפסק הדין; ההדגשות שלי – ח"מ). 31. למען הסר ספק אציין עוד כי לא מצאתי ממש גם בטענתו של המערער לפיה פיצול הדיון בין שאלת האחריות לשאלת גובה הנזק, כמו גם ההחלטה, אשר דחתה את הבקשה לזימון עדים מטעמו של המערער, הם שהביאו לכך שלא עלה בידו להוכיח את הקשר הסיבתי. 32. כפי שציינתי לעיל, הקשר הסיבתי מהווה אחד מארבעת היסודות של עוולת הרשלנות, ולפיכך, הוכחתו היא אינהרנטית לדיון בשאלת האחריות ואיננה ממוקמת בשלב הוכחת גובה הנזק, כפי שניסה המערער לטעון. בית המשפט המחוזי הנכבד אף הסביר למערער (כפי שעולה מפיסקה 42 לפסק דינו) את החשיבות שבהוכחת הימנעותם של מבקרים פוטנציאליים מלהגיע לפסטיבל בשל הפרסומים אודות הזיהום במי הכנרת בשלב הדיון בשאלת האחריות, ואף ציין בפניו כי אין בשלב זה צורך לדון בהיקף הביטולים ובשיעור הנזק שנגרם לו (השמורים אכן לדיון בשאלת הנזק). כך, בישיבה שהתקיימה בתאריך 20.09.2015 הבהיר בית המשפט המחוזי הנכבד למערער כדלקמן: "את ישיבת היום ייחדתי על מנת להעיר בפני התובע שאיננו מיוצג, באשר לקשיים שהוא חשוף בפניהם לאחר שבחנתי את ראיותיו ואני תקווה כי ישכיל לקחת לתשומת לבו את ההערות שעלו היום לקראת ישיבת ההוכחות הקבועה וישקול את צעדיו בהתאם" (ראו: פרוטוקול הדיון מתאריך 20.09.2015, בעמ' 5, שורות 24-22). 33. באשר לבקשה לזימון עדים – דיון ההוכחות התקיים בפני בית המשפט המחוזי הנכבד בתאריך 12.10.2015, ובמסגרתו סיים המערער להעיד את עדיו, ואף המשיבה העידה את מרבית העדים מטעמה. בתום דיון ההוכחות הנ"ל, נקבע כי בתאריך 24.11.2015 יתקיים דיון הוכחות נוסף שמטרתו להשלים את שמיעת העדויות מטעם המשיבה בלבד. בתאריך 02.11.2015 הוגשה הבקשה לזימון עדים מטעם המערער, וזו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, בין היתר נוכח העובדה שהליך ההוכחות היה מצוי, כאמור, בשלביו האחרונים. הלכה היא כי בעניינים שבסדרי דין – מסור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, וככלל, על ערכאת הערעור לגלות ריסון בהתערבות בהחלטות הנוגעות לעניינים שכאלו, אלא אם נראה כי החלטתה של הערכאה הדיונית מנוגדת במפורש לדין, או גורמת לעיוות דין (ראו: רע"א 5460/10 פלוטקין נ' שירותי בריאות כללית (13.01.2011); רע"א 8052/12 עמיעד מערכות מים בע"מ נ' טי אס טי סינירג'י בע"מ (06.11.2012); בן-נון וחבקין, בעמ' 203; אורי גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי 501 (מהדורה שנים-עשר, 2015) (להלן: גורן)). בעניין שלפנינו, לא מצאתי כי קיימת עילה המצדיקה התערבות בהחלטה. כפי שצוין לעיל, בהיות המערער בעל-דין לא מיוצג – ניתנו לו הסברים רבים באשר לעובדות הדרושות הוכחה בעניינו ובאשר לצורך להיערך מראש להליך ההוכחות. משלא עשה כן, נראה כי עיקרון סופיות הדיון מצדיק את דחיית בקשתו לזמן נוספים מטעמו בשלב מאוחר זה. 34. לא זו אף זו, עיון בבקשה לזימון עדים מעלה כי המערער ביקש לזמן ארבעה עדים: (א) ד"ר אולגה ויניצקי, אשר שימשה כרופאת המחוז באותה העת, וגב' עירית שימרון גרינבוים, ששימשה כדוברת משרד הבריאות. עדות זו נועדה, לשיטת המערער, לצורך הוכחת היקף ותוכן הפרסום אודות התקלה; (ב) ראש עיריית טבריה לשעבר מר זהר עובד, אשר נועדה לסייע, על-פי הבקשה, להוכחת ההוראות בדבר איסור הרחצה בחופי העיר והצורך בהרתחת מים; (ג) רו"ח שלומי יצחק, אשר שימש כרואה החשבון של המערער. עדות זו נועדה, על-פי הבקשה, להצביע על הירידה במכירת הכרטיסים לפסטיבל במועדים שבהם פורסמה אזהרת הרחצה, באמצעות דו"ח שערך בעניין (להלן: הדו"ח). באשר לעדותם של ד"ר ויניצקי, גב' שימרון גרינבוים ומר עובד – הרי שתכלית העדות שלהם, כפי שזו עולה מלשון הבקשה מטעם המערער, כלל איננה עוסקת בהוכחת הקשר הסיבתי אלא לכל היותר ביסוד ההתרשלות, ולפיכך לא מצאתי שהיה בעדויותיהם כדי לשנות דבר מבחינת ההליך שבפנינו. באשר לעדותו של רואה החשבון שלומי יצחק, אשר על פניו נראה היה כי היא רלבנטית להוכחת הקשר הסיבתי, טענות המערער בנוגע לתוכנו של הדו"ח אינן מגובות במסמכים הנדרשים (על-אף טענת המערער לפיה הדו"ח "מדבר בעד עצמו" (ראו: עמ' 2 לבקשה לזימון עדים) וכי יש בו כדי להצביע על כך שלאחר שפורסמו אזהרות הרחצה והשתייה חלה ירידה דרמטית במכירת הכרטיסים לפסטיבל). עיון בדו"ח מעלה כי הוא נעדר השוואה כלשהי בין תקופת מכירת הכרטיסים טרם התקלה לבין התקופה שאחריה, וכלל לא נושא תאריכים שונים באשר למועדי מכירת הכרטיסים. הדו"ח מפרט את סך כל הכרטיסים שנמכרו לפסטיבל, לצד כמות הכרטיסים שהמערער רכש מבית הדפוס שהנפיק אותם בעבורו, בחלוקה על-פי סוגי הכרטיסים השונים אותם ביקש המערער להציע. אף אם הייתי מוכן להניח כי השוואה של כמות הכרטיסים שהזמין המערער מבית הדפוס אל מול מספר הכרטיסים שנרכשו בפועל מעלה כי כמות המבקרים שהגיעו לפסטיבל אכן הייתה נמוכה מן הצפוי, אין בכך כדי להוכיח את הקשר הסיבתי הנדרש בענייננו, זאת מכיוון שהסיבה לירידה הנ"ל עדיין טעונה הוכחה. לעניין זה, אעיר עוד כי נוכח העובדה שלא הוכח כי כמות הכרטיסים שהמערער ביקש להדפיס אכן שיקפה צפי סביר ומציאותי למספר המבקרים שאמור היה להגיע לפסטיבל, אין באמור לעיל כדי לומר שהיה מקום לבצע השוואה שכזו בענייננו. 35. גם את טענתו של המערער לפיה ההחלטה הנ"ל גרמה לו לנזק ראייתי – אין בידי לקבל. הלכה היא כי מקום שבו נתבע גורם ברשלנותו נזק ראייתי לתובע, קרי פוגע ביכולת של התובע לעשות שימוש בראיה שיש בה לכאורה כדי לבסס את אחת מטענותיו – רשאי בית המשפט להעביר את נטל השכנוע אל כתפי הנתבע, כדי שיוכיח כי יש לשלול אותה טענה שביסוסה נפגע, (ראו: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 551 (2001) (להלן: עניין שטרנברג); ע"א 361/00 ד'אהר נ' סרן יואב, פ"ד נט(4) 310, 327 (2005)); פורת, בעמ' 297). הלכה זו מבוססת על הפן הראייתי של דוקטרינת הנזק הראייתי, אשר פותחה על-ידי הפרופסורים א' פורת וא' שטיין (ראו: אריאל פורת ואלכס שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כ"א 191 (תשנ"ח); Ariel Porat & Alex Stein, Liability for Uncertainty: Making Evidential Damage Actionable, 18 Cardozo L. Rev. 1891 (1997)). דוקטרינת הנזק הראייתי איננה איפוא האכסניה המתאימה להשגה שבכאן, בגדרה ביקש המערער לתקוף את ההחלטה שלא לאפשר לו להביא עדים נוספים. (ב) השתק פלוגתא 36. המערער טען כאמור כי הקשר הסיבתי בין התקלה לבין קריסת עסקיו כבר נידון והוכרע במסגרת הליך פשיטת הרגל שלו (פש"ר 4139-02-09; להלן: הליך הפש"ר). נוכח כך, לשיטת המערער, חל על הסוגיה השתק פלוגתא, ולכן, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי הנכבד, הוא לא נדרש עוד להוכיח קיומו של קשר סיבתי בענייננו. גם כאן, אין בידי לקבל את טענת המערער. 37. מקובל למנות ארבעה תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם חל השתק פלוגתא: הפלוגתא שהוכרעה במסגרת פסק הדין הראשון זהה לזו העומדת לדיון בהליך הנוכחי; קיומה של התדיינות בין הצדדים במהלך ההליך הראשון, כך שלבעל הדין אשר הפלוגתא הוכרעה כנגדו "היה את יומו בבית המשפט" (וכחלק מעקרון זה אנו למדים כי אף נדרשת זהות בין בעלי הדין, או חליפיהם בשני ההליכים); ההתדיינות נסתיימה בהכרעה, מפורשת או מכללא, אשר קבעה ממצא פוזיטיבי (להבדיל מממצא, אשר נבע מחוסר הוכחה); הקביעה בפלוגתא במסגרת ההליך הראשון הייתה חיונית לצורך ההכרעה בהליך עצמו (ראו: ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561 (1968); גורן, בעמ' 178). 38. המערער בהודעת הערעור מטעמו הפנה להחלטות שונות של בית המשפט המחוזי בחיפה במסגרת הליך הפש"ר, כמו גם לחוות הדעת שהוגשה מטעם המנהל המיוחד שמונה בהליך (ואשר הוגשה גם כראיה במסגרת הדיון שהתנהל בענייננו בפני הערכאה הדיונית). עיון בהחלטות ובחוות הדעת הנ"ל מעלה כי סוגיית הקשר הסיבתי בין התקלה לבין הפסטיבל צוינה בחוות הדעת תחת הכותרת: "גרסת החייב להסתבכותו הכלכלית" וכי בית המשפט בהליך הפש"ר לא דן בסוגיה לגופה. יתרה מכך, קיומו של קשר סיבתי במובן של דיני הנזיקין איננו חיוני להכרעה בהליך הפש"ר, ולפיכך גם תנאי זה איננו מתמלא בענייננו. לא זו אף זו, כפי שציין בית המשפט המחוזי הנכבד במסגרת פסק הדין, מושא הערעור שלפנינו, עיון בחוות הדעת הנ"ל מעלה כי המערער נכנס להליכי פשיטת הרגל עוד טרם שהחל הפסטיבל, זאת, לדבריו של המערער (כפי שאלו מובאים בחוות הדעת ומצוטטים בהודעת הערעור), בין היתר כתוצאה ממלחמת לבנון השנייה בשנת 2006, אשר הובילה לביטולים של אירועים שהפיק בצפון הארץ. זה המקום לציין עוד כי טענתו של המערער לפיה דבריו נמצאו אמינים על-ידי המנהל המיוחד, אף היא איננה מדויקת, שכן הקביעה בחוות הדעת מטעם המנהל המיוחד בדבר היעדר סתירות בגרסתו של המערער, מתייחסת לנתון שחובותיו של המערער נגרמו כתוצאה מקריסת חברת ההפקות שהייתה בבעלותו, בעוד שבענייננו עסקינן בשאלה מה הביא לקריסתה של החברה, והאם נזקיו הכלכליים של המערער נגרמו כתוצאה מהתקלה והפרסום אודותיה. לכך אוסיף כי המשיבה לא הייתה חלק מהליך הפש"ר ולפיכך גם תנאי זהות הצדדים איננו מתקיים בענייננו. נוכח כל זאת, לא ניתן לומר שמתקיים השתק פלוגתא לעניין הקשר הסיבתי בין התקלה לכישלון הפסטיבל וההפסדים הכלכליים שנגרמו למערער, ומשכך נותרתי במסקנתי שלא הוכח יסוד הסיבתיות הנדרש לצורך הטלת אחריות על המשיבה. (ג) אשם תורם 39. משהוכח בפני בית המשפט המחוזי הנכבד כי לא נעשה כל פרסום לפיו נאסרה הרחצה, או השתייה בחופים בהם התקיים הפסטיבל, מקובלת עלי גם מסקנתו לפיה ככל שהמערער הניח שהפרסום אודות התקלה עלול היה להביא להדרת רגליהם של מבקרים פוטנציאליים מהפסטיבל, היה עליו לצאת במסע פרסום נגדי, בין היתר, למשל, תוך הבלטת הפרסום אודות הסרת איסור הרחצה בחופים. 40. זאת ועוד – אחרת. המערער טען שהפרסומים שנעשו בנוגע לתקלה בימים שקדמו לפסטיבל גרמו ל"פאניקה בציבור" (ראו: הודעת סיכומים בכתב מטעם המערער, בעמ' 3), וכי הוא לא הזכיר את דבר התקלה בפרסומים שעשה בימים שלאחריה, כי: "המטרה שלי (של המערער – ח"מ) הייתה שאנשים יבואו לפסטיבל" (ראו: פרוטוקול הדיון בערעור, בעמ' 5). בד בבד, המערער טען כי היה על המשיבה ליידע את הציבור באופן פוזיטיבי שהזיהום לא חל על אזורים מחוץ לגבולות העיר טבריה, ומשלא עשתה כן, התנהלותה עולה כדי התרשלות. ניסיון זה של המערער "לאחוז את המקל בשני קצותיו" איננו מקובל עלי. ככל שהמערער מצא כי לא היה מקום לפרסם מצדו פרסום מבהיר מכיוון שיהיה בכך, לשיטתו, כדי לסכל את הגעתם של מבקרים פוטנציאליים שלא ירדו לפרטים – אין באפשרותו להלין כנגד המשיבה ולטעון שהתרשלה כלפיו משלא עשתה כן. (ד) העברת נטל הראיה 41. המערער, כאמור, לא עמד בנטל ההוכחה לעניין עוולת הרשלנות משלא עלה בידו להוכיח את יסוד הסיבתיות הדרוש לשם כך. מכאן שנותר עדיין לבחון את טענת המערער כי היה מקום להעביר את נטל הראיה בעניינו – לכתפי המשיבה. 42. כלל "הדבר מעיד על עצמו", המעוגן בסעיף 41 לפקודה, חל במקרים של "עמימות עובדתית" ומאפשר לתובע להעביר את נטל השכנוע אל כתפי הנתבע כך שזה האחרון יידרש להוכיח כי לא הייתה לגבי מקרה הנזק – התרשלות עליה יחוב. לשם כך, הסעיף קובע כי על התובע לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: התנאי הראשון הוא תנאי אי-הידיעה במסגרתו התובע נדרש להראות כי לא הייתה לו ידיעה או שלא הייתה לו יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה, אשר הביא לנזק לו הוא טוען, כאשר הלכה היא כי המועד המתאים לבחינת קיומו של התנאי הוא המועד בו נדרש התובע להוכיח את יסודות תביעתו (ראו: עניין שטרנברג, בעמ' 558); התנאי השני הוא תנאי השליטה בנכס, במסגרתו נדרש התובע להוכיח כי הנזק, לו הוא טוען, נגרם על-ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; התנאי השלישי והאחרון הוא תנאי ההתרשלות המסתברת, אשר קובע כי על המקרה להתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט באמצעי זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה (עיינו: פורת, 276). ככל שהוכחו שלושת התנאים הללו, קמה חזקה לפיה הנתבע התרשל והתרשלותו היא שגרמה לנזק, הווה אומר, חזקה שישנו גם קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם (ראו: עניין שטרנברג, בעמ' 556). חזקה זו ניתנת לסתירה, שהרי ככל שמולאו תנאי הסעיף, נטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע להוכיח כי לא התרשל וכי אין קשר סיבתי בין התרשלותו לבין הנזק שנגרם לתובע. 43. בעניין זה הנני מוצא לנכון להעיר כי קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד (בפיסקה 46 לפסק דינו) לפיה כישלונו של המערער בהוכחת הקשר הסיבתי מייתרת את הבירור בדבר תחולתו של סעיף 41 לפקודה – לכאורה איננה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה. נכון הדבר כי סעיף 38 לפקודה (בו אדון בהמשך), אשר גם לתחולתו טען המערער, יוצר חזקה הניתנת לסתירה בנוגע ליסוד ההתרשלות בלבד ולפיכך לא מתייתר הצורך של התובע להוכיח את יסוד הסיבתיות בכדי שתוטל אחריות על הנתבע, אלא שכאמור לא כך הדבר לעניין סעיף 41 לפקודה, היוצר חזקה הניתנת לסתירה גם לעניין הקשר הסיבתי. 44. עם זאת, לא נראה שיש בכך כדי לסייע למערער, אשר לא הצליח לגישתי לחצות את משוכת התנאי הראשון של סעיף 41 לפקודה – תנאי אי-הידיעה. המערער טוען, כאמור, כי התקלה והפרסומים אודותיה הם שגרמו לכישלון הפסטיבל ולנזק הכספי שנגרם לו כתוצאה מכך. במסגרת זו, המערער פרס בפני בית המשפט המחוזי הנכבד ובפנינו את גרסתו באשר לנסיבות שבגינן נגרם נזקו הכספי, המוכיחות, לשיטתו, את אחריותה של המשיבה. כך, למשל, בסיכומים שהגיש לבית משפט זה המערער טען כי "לו לא היו מפורסמות האזהרות בכלי התקשורת הארציים ובדרך שבה הן התפרסמו, לא היה נגרם כל נזק בעטים לפסטיבל והפסטיבל היה מצליח בהתאם לצפי הקהל על פי הערכת משטרת ישראל" (שם, בעמ' 3). המערער אף ציין בפנינו במהלך הדיון בעניינו כי: "ההוכחה היא ברורה ואני אתן לכם אותה" (ראו: עמ' 2 לפרוטוקול). נוכח טענות אלו, נראה כי המערער איננו בבחינת אדם, אשר לא הייתה לו ידיעה או שלא הייתה לו את היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לקרות הנזק. בית משפט זה כבר פסק בעבר כי ככלל, אין להתיר שימוש של תובע בכלל "הדבר מעיד על עצמו" כמעיין "רשת ביטחון" למקרה שלא יצליח להוכיח את הגירסה העובדתית, לה הוא טוען (ראו: ע"א 8650/08 רפאלוב נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר (17.07.2013)). לעניין זה יפים דבריו של השופט (כתוארו אז) א' ריבלין ב-ע"א 1071/96 עיזבון המנוח אמין פואד אלעבד נאצר נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 337, 372-371 (2006), אשר קבע כלדקמן: "...ביסודו של דבר, הצגת גרסה עובדתית בדבר נסיבות המקרה, והסתמכות על כלל "הדבר מעיד על עצמו" – יכול שתהיינה בבחינת תרתי-דסיתרי. נראה כי ברגיל, קשה יהיה ליישב הצגת גרסה עובדתית ברורה עם פנייה לכלל "הדבר מעיד על עצמו", שהרי אם טוען התובע כי ידועות לו נסיבות התאונה יתכבד ויוכיח אותן. כלל "הדבר מעיד על עצמו" אינו בבחינת מפלט-לעת-חירום, לאחר שבית המשפט דוחה את הגרסה העובדתית שהוצגה על-ידי התובע..." (ההדגשות שלי – ח"מ). 45. למותר לציין כי בכל הנוגע לתחולתו של סעיף 41 לפקודה, אין משמעות לשאלה האם גרסתו של המערער באשר לאופן התרחשותם של הדברים היא מדויקת ונכונה, או שמא נסיבות אחרות הן שהובילו לנזק לו המערער טוען. די בכך שהמערער טען לגרסה עובדתית כלשהי כדי לומר, ככלל, שאין עוד עמימות עובדתית המצדיקה את הפעלתו של הסעיף (השוו: ע"א 7692/09 מרעי נ' בית החולים "משפחה קדושה", בעמ' 8 (28.02.2011)). 46. המערער לא יוכל להיבנות גם מטענתו בנוגע לתחולת סעיף 38 לפקודה העוסק בנזקים שנגרמו על-ידי "דברים מסוכנים". המערער, כאמור, לא הוכיח את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. לפיכך, ובדומה לקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אפילו אם הייתי מניח כי סעיף 38 לפקודה חל בענייננו וכי נטל השכנוע היה עובר למשיבה להוכיח שלא התרשלה, הרי שאין בכך כדי להטיל עליה אחריות בנזיקין, שכן על המערער עדיין היה מוטל נטל הוכחת הקשר הסיבתי, אשר כאמור, לא הורם בענייננו. (ה) הפרת חובה חקוקה 47. בנוסף לטענותיו בדבר התרשלותה של המשיבה, המערער הוסיף וטען כי המשיבה הפרה חובות חקוקות המוטלות עליה. טענות אלו נטענו בעלמא והתמצו במספר בודד של שורות בהודעת הערעור ובסיכומים שהגיש לבית משפט זה, ואף מבלי שהמערער ציין מהן אותן חובות מסוימות אשר אותן הפרה המשיבה לשיטתו. המערער אף לא טען דבר לעניין השאלה האם אותן חובות שאותן הפרה, לכאורה, המשיבה אכן נועדו לטובתו, דבר המהווה תנאי להטלת אחריות בגין עוולת הפרת חובה חקוקה (ראו: עניין ועקנין, בעמ' 135). משכך, גם את טענתו זו של המערער אין בידי לקבל. לעניין זה, יפים דבריו של חברי, השופט י' עמית, אשר קבע ב-ע"א 2161/11 דרור נ' פרץ (05.02.2013) כדלקמן: " הפסיקה ריככה במקרים מסוימים את הדרישה לפירוט העילה ובמקרים חריגים אף הכירה באפשרות לפסוק סעד שלא נתבקש... אולם ככלל, כתבי טענות אינם כתב סתרים בבחינת "צפנת פענח"..." (ההדגשה שלי – ח"מ). סוף דבר 48. נוכח כל האמור לעיל – דעתי היא, כאמור, כי דין הערעור להידחות וכך אציע לחברי ולחברתי שנעשה. נוכח נסיבותיו האישיות והכלכליות של המערער (מעמדו כפושט רגל), אציע לחבריי להשית על המערער הוצאות מופחתות בסך של 7500 ש"ח. המשנה לנשיאה השופט (בדימ') א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה עם חברי המשנה לנשיאה ח' מלצר כי דין הערעור להידחות. כפי שציין חברי – ולמעשה די בכך – המערער לא עמד בנטל להוכיח טענות עובדתיות שהיו נחוצות לצורך ביסוס תביעתו. הוא לא הוכיח כי הזיהום בכנרת בזמן הרלוונטי לתביעה חל באזור שבו נועד להתקיים הפסטיבל שארגן, לא הוכיח כי הפרסומים בנוגע לזיהום התייחסו לאזור זה, וחשוב מכל – לא הוכיח כנדרש קיומו של קשר סיבתי בין ההשתתפות הדלה בפסטיבל לבין הזיהום במי הכינרת, שכאמור טופל עוד לפני שזה החל. למעלה מן הצורך אציין כי במקרים מסוג זה – של תקלה שעלולה לגרום נזקים כלכליים טהורים לציבור רחב של נפגעים – נדונו בספרות המשפטית ובפסיקה, גם במדינות אחרות, שאלות לא פשוטות שעניינן היקפם של מעגלי התובעים האפשריים. פשיטא שזיהום במי הכינרת שנגרם (או החמיר) בשל רשלנותה של הרשות, כמו להבדיל הפרעה בהספקה ברשת החשמל, עשוי להשליך על עסקים ומשתמשים רבים. או אז מתעוררת השאלה מה מידת ההרחבה של מעגלי התובעים במקרים כאלה (ראו והשוו למשל: רונן פרי ריקושטים כלכליים (2002); תמר גדרון "בין רשלנות (בנק) באנגליה לרשלנות המדינה (בישראל): נזק כלכלי טהור בעוולת הרשלנות בראי הפסיקה החדשה, ניתוח והערכה במבט השוואתי" הפרקליט נ 95 (2008); ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות כרך ב 925-808 (2012) (להלן: גלעד)). אני מבקשת להטעים כי אין להבין מפסק דיננו כי הוא מבוסס על ההנחה שהכרה בזכות התביעה של ניזוקים "רחוקים" בגין נזקים כלכליים טהורים היא מובנת מאליה בכל נסיבות שהן, הגם שזו הוכרה בפסיקתנו כאפשרית במקרים המתאימים (ראו: גלעד, בעמ' 925-921). מכל מקום, התמודדות עם השאלות העקרוניות הכרוכות בכך פשוט אינה מתעוררת כאן משלא הונחה התשתית העובדתית המינימלית הנדרשת לדיון. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר. ניתן היום, ‏ט"ז בחשון התשע"ט (‏25.10.2018). המשנה לנשיאה ש ו פ ט (בדימ') ש ו פ ט ת _________________________ 16035180_K06.doc אר מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il