סלים עתאמנה נ. עו"ד איתן ארז כמפרק חברת בני סלים עתאמנה בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 3515/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3515/13 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג המערערים: 1. סלים עתאמנה 2. וחיד עתאמנה 3. ראפעאת עתאמנה נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד איתן ארז כמפרק חברת בני סלים עתאמנה בע"מ (בפירוק) וחברת בלוק הסלע האדום – מפעלי בלוקים בע"מ (בפירוק) 2. כונס הנכסים הרשמי 3. עו"ד נפתלי נשר, המנהל המיוחד ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.03.2013 בפר"ק 194/07 שניתן על ידי כבוד הנשיאה ב' גילאור תאריך הישיבה: ג' באב התשע"ד (30.7.2014) בשם המערערים: עו"ד אביחי ורדי; עו"ד יוסף יפרח בשם המשיב 1: עו"ד איתן ארז; עו"ד תמר בן-עמי בשם המשיב 2: עו"ד שמרית מלמן בשם המשיב 3: בעצמו פסק-דין השופטת א' חיות: ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד הנשיאה ב' גילאור) בפר"ק 194/07 ובפר"ק 200/07 מיום 24.3.2013 אשר קבע כי המערערים נושאים באחריות אישית לחובותיהן של שתי חברות בפירוק מכוח סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות, התשמ"ג-1983 (להלן: הפקודה), בסכום כולל של 6,824,235 ש"ח וכן חייב אותם בהוצאות בסך 150,000 ש"ח. רקע עובדתי 1. סלים עתאמנה (להלן: סלים), המערער 1, הוא אביהם של המערערים 2 ו-3, וחיד וראפעאת עתאמנה (להלן: וחיד ו-ראפעאת). בשנת 1983 הקים סלים את חברת בלוק הסלע האדום - מפעלי בלוקים בע"מ (להלן: הסלע האדום), אשר עסקה בייצור בלוקים לבניין ובמסחר בהם. עד לפירוקה של הסלע האדום בשנת 2008 היה סלים בעל השליטה בה והיה רשום כמנהלה. בפועל, נוהלה הסלע האדום על-ידי בנו וחיד. בשנת 2006 הקימו ראפעאת ואחיו רשיד (שאינו צד להליך זה) את חברת בני סלים עתאמנה בע"מ (להלן: בני סלים) אשר הייתה פעילה במשך כשישה שבועות בלבד במהלך אותה השנה (הסלע האדום ובני סלים יכונו להלן: החברות). אף שראפעאת היה מנהלה הרשום של בני סלים גם חברה זו נוהלה בפועל על ידי וחיד, שהיה "הרוח החיה" מאחורי פעילותן של שתי החברות. בני סלים פעלה מתוך משרדיה של הסלע האדום ועשתה שימוש במספרי הטלפון והפקס שלה ובמהלך התקופה הקצרה בה פעלה התבצעו בינה ובין הסלע האדום העברות כספים, עליהן נעמוד בהמשך הדברים. 2. בתחילת שנת 2006 החלה חברת הסלע האדום לסחור עם חברת פ.נעאמנה לשיווק ומסחר בע"מ (להלן: פ.נעאמנה), העוסקת בייבוא ושיווק ברזל לבנייה. פ.נעאמנה שימשה כמתווכת בעסקאות לאספקת ברזל בין הסלע האדום וחברת יהודה פלדות בע"מ (להלן: יהודה פלדות). העסקאות האמורות התנהלו באופן שהסלע האדום שילמה את התמורה עבור הברזל לפ.נעאמנה ואספה את הברזל ממחסניה של יהודה פלדות. איש הקשר בעסקאות אלה מטעם הסלע האדום היה וחיד ולאחר מספר עסקאות שבוצעו ללא תקלות, ביקש וחיד במהלך החודשים ספטמבר - אוקטובר 2006 לרכוש ברזל, בתיווכה של פ.נעאמנה, באמצעות חברת בני סלים. במהלך ימי חג "עיד אל-פיטר" הזמין, אפוא, וחיד סחורה בשווי של מיליוני שקלים, נתן לפ.נעאמנה תמורתה המחאות של בני סלים והסחורה נמשכה ישירות ממחסני יהודה פלדות (להלן: העסקה מ-2006). לאחר שחלפו ימי החג - במהלכם לא ניתן היה לבדוק אם יש להמחאות כיסוי - הן חוללו באי פרעון והמחאות נוספות אותן העבירה הסלע האדום לפ.נעאמנה ואשר על-פי טענת פ.נעאמנה נועדו לכסות את חובה של בני סלים, חוללו אף הן. כאן המקום לציין כי בשלהי שנת 2006, ובטרם נפתח הליך הפירוק, העבירו סלים ווחיד תשלומים שונים לשתי ספקיות ברזל לשם כיסוי חובות של החברות שהובטחו בערבות אישית של סלים ווחיד. על טיבם של תשלומים אלו והשלכותיהם על תוצאות ההליך דנן, נעמוד בהמשך. 3. משלא פרעו החברות את חובותיהן הנטענים כלפי פ.נעאמנה היא הגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה בחודש פברואר 2007 בקשה לפירוקן. במסגרת הליך זה מונה עו"ד איתן ארז כמפרק זמני לבני סלים על מנת לתפוס את נכסי החברה ולשמור עליהם וכמו-כן הוסמך עו"ד ארז כמפרק זמני לבחון את היחסים המסחריים הפנימיים בין בני סלים לסלע האדום. לצורך כך שכר עו"ד ארז את שירותיו של רו"ח מוחמד דראושה. רו"ח דראושה ערך בדיקה מקיפה במסגרתה בחן, בין היתר, את מסמכי הנהלת החשבונות של החברות וביום 14.11.2007 הגיש למפרק חוות דעת (להלן: חוות-דעת דראושה) בה קבע כי בתקופה שבה נערכה העסקה מ-2006 נוצל עד תום קו האשראי של הסלע האדום אצל פ.נעאמנה ומסיבה זו בחר וחיד לערוך את העסקה האמורה באמצעות בני סלים והיא זו אשר משכה את הסחורה מיהודה פלדות, אך לא שילמה לפ.נעאמנה את התמורה בגינה העומדת על סך של כ-5.3 מליון ש"ח. רו"ח דראושה הוסיף וקבע בחוות דעתו כי פרט לסכום זה, חייבת בני סלים לפ.נעאמנה 200 אלף שקלים עבור סחורה נוספת שלא שולם בעדה ובסך הכל מסתכם על כן חובה של בני סלים לפ.נעאמנה בכ-5.5 מליון ש"ח. עוד קבע רו"ח דראושה כי החברות פעלו למעשה כישות אחת והפנה בעניין זה לאי-סדרים משמעותיים בהנהלת החשבונות של שתי החברות ובהם רישומים פיקטיביים, עירוב נכסים ואף עבירות מס שבוצעו על-ידן, לכאורה. 4. בפסק דינו מיום 10.6.2008 ולאחר דיון שקיים בבקשות הפירוק במהלכו נחקר, בין היתר, רו"ח דראושה על חוות דעתו, קיבל בית המשפט המחוזי את בקשתה של פ.נעאמנה לפירוקן של שתי החברות ומינה את המשיב 1, עו"ד איתן ארז, כמפרק קבוע (להלן: המפרק). בפסק דינו אימץ בית המשפט המחוזי במלואן את ממצאיו ומסקנותיו של רו"ח דראושה ונסמך עליהן לצורך החלטתו כי יש להורות על פירוק החברות. עוד קבע בית המשפט בהסתמך על חוות-דעת דראושה כי החברות פעלו למעשה כישות משפטית אחת תוך עירוב נכסים, העברות כספים ורישומים פיקטיביים וכן הציגו מצג בפני נושיהן ובכללם פ.נעאמנה כי הן פועלות כישות אחת. בנסיבות אלה, כך קבע בית המשפט המחוזי, יש לחייב את הסלע האדום בחובותיה של בני סלים. בעקבות פסק דין זה מינה המפרק את רו"ח דראושה כרואה חשבון מלווה להליכי הפירוק של החברות ובית המשפט המחוזי אישר את העסקתו זו של רו"ח דראושה בהחלטתו מיום 18.9.2008. 5. המערערים לא השלימו עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועם צווי הפירוק שהוצאו במסגרתו והגישו ערעור עליו לבית משפט זה (ע"א 5737/08). כמו-כן הגישו המערערים בקשת רשות ערעור על ההחלטה לאשר את מינויו של רו"ח דראושה כרואה החשבון המלווה בהליכי הפירוק של החברות (רע"א 8388/08). בהחלטתו מיום 22.2.2009 קיבל בית משפט זה (כב' השופט (כתוארו אז) א' גרוניס) את בקשת רשות הערעור וביטל את מינויו של רו"ח דראושה בקובעו כי אין מקום להעסקתו על-ידי המפרק בכל הנוגע לחברות וזאת בשל קרבה משפחתית למנהל ולבעל המניות של פ.נעאמנה וכן נוכח העובדה כי הוא הועסק על-ידי פ.נעאמנה בעבר. כשנתיים לאחר מכן, ביום 28.6.2011, דחה בית משפט זה את הערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לפיו הוצאו צווי הפירוק נגד החברות ונקבע כי יש לראות בהן ישות משפטית אחת. בפסק הדין שניתן בערעור בחן בית משפט זה את שאלת מעמדה של חוות-דעת דראושה (עליה נסמך כאמור בית המשפט המחוזי בפסק הדין נושא הערעור) וזאת נוכח ההחלטה ברע"א 8388/08 לבטל את מינויו של רו"ח דראושה כרואה חשבון מלווה של הפירוק והקביעה שם כי הוא היה נתון בניגוד עניינים. בית המשפט סבר כי למרות החלטה זו אין מקום לפסול את חוות דעתו של דראושה בציינו כי החברות היו מודעות לניגוד העניינים שבו היה דראושה נתון וזאת עוד בטרם הגיש את חוות דעתו. על כן, כך נפסק, היה עליהן להעלות את טענותיהן בעניין זה כבר בשלב שבו מינה עו"ד ארז כמפרק זמני את רו"ח דראושה לצורך מתן חוות דעת בעניין התנהלות החברות ולמצער, לאחריה. מסיבות השמורות עמן בחרו החברות שלא לעשות כן ולראשונה העלו את הטענה רק לאחר מתן חוות-דעת דראושה ופסק הדין המורה על פירוקן ועל כן סבר בית המשפט כי באותו השלב אין מקום להחזיר את הגלגל לאחור. כמו-כן הוסיף בית המשפט וקבע בפסק דינו כי ככל שהדבר נוגע לאופן שבו התנהלו החברות: "קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי מעוגנות היטב בראיות והן מעלות תמונה קשה לכאורה של הונאת נושים, עירוב נכסים ואף עבירות מס לכאורה [...]" (פס' 15 לפסק הדין). 6. עוד בטרם שניתן פסק הדין בע"א 5737/08, הגיש המפרק לבית המשפט המחוזי בקשה לחייב את המערערים באחריות אישית לחובות החברות לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודה (להלן: בקשת החיוב האישי). הדיון בבקשה עוכב עד לאחר מתן פסק הדין באותו הערעור ומשניתן, קיים בית המשפט המחוזי דיון בבקשה. במהלך אותו הדיון ביקשו המערערים כי תביעות החוב של פ.נעאמנה לא תיבדקנה על-ידי המפרק שייצג את פ.נעאמנה בהגשת בקשות הפירוק של החברות וכי לצורך בדיקת תביעות החוב ימונה גורם חיצוני ומקצועי אחר. המפרק הסכים לבקשה ורו"ח הזנפרץ, שהוצע על-ידי המערערים, מונה כבעל תפקיד לבדיקת תביעות החוב של פ.נעאמנה כאמור. בחודש אפריל 2012 הגיש רו"ח הזנפרץ את החלטתו בכל הנוגע לתביעות החוב של פ.נעאמנה (להלן: חוות-דעת הזנפרץ) אך באותו שלב העלו המערערים השגות באשר לסמכותו של רו"ח הזנפרץ להכריע בתביעות החוב הללו. השגות אלה נדחו על-ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 13.6.2012. כמו-כן דחה בית המשפט המחוזי את בקשתם החלופית של המערערים לחקור את רו"ח הזנפרץ ובקשת רשות ערעור שהגישו המערערים על אותה החלטה לבית משפט זה - נדחתה (רע"א 5524/12). קודם לכן, בהחלטתו מיום 13.5.2012, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המערערים לחקור את המפרק על התסקיר שהגיש לתמיכה בבקשה לחיוב אישי של המערערים בחובות החברות. לעומת זאת, נעתר בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 2.8.2012 לבקשת המערערים לחקור את רו"ח דראושה על חוות דעתו, אך צמצם את החקירה להיבטים הנוגעים לבקשה לחיוב אישי בלבד. הערעור שבפנינו מופנה בעיקרו של דבר נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין חיובם האישי של המערערים בחובותיהן של החברות, שאת תמציתו אסקור להלן. בנוסף לכך מופנה הערעור גם כנגד שתי החלטות הביניים הנזכרות לעיל לפיהן דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המערערים לחקור את המפרק על התסקיר שהגיש וכן צמצם את חקירתו של רו"ח דראושה להיבטים הנוגעים לבקשה לחיוב אישי בלבד. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 7. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המפרק וחייב את המערערים לשאת באופן אישי בחובותיהן של החברות. בית המשפט סקר את ניסיונותיהם המרובים של המערערים לערער על התשתית העובדתית אשר עמדה בבסיס הבקשה לחיוב אישי, וציין בהקשר זה, בין היתר, את ניסיונותיהם לפסול את הכרעותיו של רו"ח הזנפרץ בתביעות החוב של פ.נעאמנה בהדגישו כי המערערים לא ערערו על החלטתו של רו"ח הזנפרץ לגוף הדברים, אף שקיבלו מספר ארכות לצורך כך (לרבות בהחלטת בית משפט זה ברע"א 5524/12), ומשכך הפכו ממצאיו של רו"ח הזנפרץ חלוטים. בית המשפט המחוזי אימץ, אפוא, במלואן את מסקנותיו של רו"ח הזנפרץ וקבע כי חובה של בני סלים לפ.נעאמנה עומד על 5,306,027 ש"ח נכון ליום 13.3.2007 וכי חובה של הסלע האדום כלפי פ.נעאמנה עומד על 549,631 ש"ח נכון ליום 22.11.2006. בית המשפט הוסיף וקבע כי חובות אלו מקורם בעיקר בעסקה מ-2006 אותה הוביל, כאמור, וחיד. עוד נקבע כי המערערים ניסו להתחמק מהודאה בקיומו של החוב האמור ואף שינו את גרסאותיהם בנושא זה. בית המשפט דחה את טענת המערערים כי פ.נעאמנה השיבה סכום של 5 או 5.5 מיליון ש"ח לבני סלים בגין עסקה עתידית שלא הושלמה וכן את האסמכתא הנטענת שהציגו לכך המערערים - תעודות חיוב שהנפיקה בני סלים לפ.נעאמנה על אותם הסכומים. בהסתמך על מסקנותיו של רו"ח הזנפרץ, קבע בית המשפט כי הנפקת תעודות החיוב האמורות על ידי בני סלים הייתה פיקטיבית והוא הוסיף ואימץ את מסקנתו של רו"ח הזנפרץ אשר בדומה לרו"ח דראושה הגיע אף הוא למסקנה כי הסלע האדום ובני סלים התנהלו למעשה כחברה אחת, וכי ניהול החברות היה כרוך בהעדפת נושים בהיקף מצטבר של מיליוני שקלים, בהברחת נכסים, בעירוב נכסים ובאי סדרים חמורים בהנהלת החשבונות של שתי החברות. לסיכום, קבע בית המשפט המחוזי כי נוכח התנהלותם של המערערים יש לחייבם לשאת אישית, ביחד ולחוד, בחובות של שתי החברות שבפירוק בציינו כי חיובם של סלים ווחיד הוא לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודה. על ראפעאת, לעומת זאת, הוטלה אחריות לפי סעיף 374 בלבד. רו"ח הזנפרץ מונה כזכור לצורך בדיקת תביעות החוב של פ.נעאמנה בלבד לפיכך נדרש בית המשפט לאומדן שערך המפרק באשר לכלל החובות של החברות אשר בהן יש לחייב את המערערים באופן אישי וביום 11.8.2013 חתם בית המשפט המחוזי על פסיקתא שנערכה על בסיס אומדן שהציג המפרק ולפיה חויבו המערערים, ביחד ולחוד, לשלם לקופת הפירוק סך של 6,824,235 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.6.2008 ועד יום התשלום בפועל. להשלמת התמונה יצוין כי לאחר הגשת הערעור דנן נפתחו הליכי פשיטת רגל נגד סלים וראפעאת והוצאו צווי כינוס לנכסיהם. כמו-כן מינה בית המשפט המחוזי במהלך שנת 2014 את המשיב 3 כמנהל מיוחד בהליכים אלה. לבסוף יצוין כי בית המשפט הדן בהליכי פשיטת הרגל של השניים אישר למנהל המיוחד להמשיך ולנהל את הערעור דנן בעניינם. טענות הצדדים 8. המערערים מלינים בערעורם על החיוב האישי שהוטל עליהם לתשלום חובותיהן של החברות וטוענים, בין היתר, כי החוב שיוחס לחברות כלפי פ.נעאמנה בטעות יסודו וכי החברות התנהלו באופן תקין ולא פעלו כישות אחת. עוד נטען על-ידם כי התשלומים שביצעו סלים ווחיד לפירעון חובות שונים של החברות אין בהם משום העדפת נושים, שכן התשלום נעשה מכספם הפרטי ולא מכספי החברות. המערערים מוסיפים וטוענים כי לא נפל פגם בהנהלת החשבונות של החברות וכי לא היה מקום להסתמך בהקשר זה על חוות דעתו של רו"ח הזנפרץ אשר התעלם, לשיטתם, מן המאזן לחודש ספטמבר 2007 של חברת בני סלים. עוד הם טוענים כי לא ניתן היה להסתמך על חוות דעתו של רו"ח הזנפרץ אשר לא הוגשה כראיה בהליך וכי לא ניתנה להם הזדמנות לחקור את רו"ח הזנפרץ על חוות דעתו. לחלופין טוענים המערערים כי אין לחייבם אישית בחובות החברות לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודה, משום שלא התקיים רכיב הקשר הסיבתי הנדרש לצורך כך ולטענתם בית המשפט המחוזי לא הבהיר אילו חובות זהירות או אמון הופרו על ידם. לחלופי חלופין, טוענים המערערים כי לא די בעסקה מ-2006 כדי להטיל במקרה דנן חיוב אישי לפי סעיף 373 לפקודה, והם שבים וטוענים כי ההמחאות שמסרה הסלע האדום לפ.נעאמנה נועדו לסילוק חובה של בני סלים מתוך מחווה של רצון טוב מצד האב סלים שביקש לסייע לבנו, וחיד. סלים מוסיף וטוען בהקשר זה כי מכל מקום הוא לא היה מעורב בעסקה מ-2006 או ביצירת המצג הנטען לפיו החברות הן ישות אחת ועל כן, אין מקום להטיל עליו חבות אישית כאמור. ראפעאת טוען מצידו כי אין מקום להטיל עליו חבות אישית ולו לפי סעיף 374 לפקודה. לשיטתו, לא הוכח שהיה מעורב או ידע על המרמה הנטענת או שיכול היה למנוע אותה ולא עשה כן. בנוסף לכך מלינים המערערים, כאמור, על שתי החלטות ביניים שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי בהליך דנן - החלטתו מיום 13.5.2012 שלא לאפשר להם לחקור את המפרק על התסקיר שהגיש והחלטתו מיום 2.8.2012 שצמצמה את חקירתו של רו"ח דראושה להיבטים הנוגעים לחיוב אישי בלבד. 9. המפרק, אליו מצטרפים הכונס הרשמי והמנהל המיוחד, סומך ידיו על פסק דינו ועל החלטותיו של בית המשפט קמא ועותר לדחיית הערעור. אשר לבקשת המערערים לחקור את המפרק על תסקירו, טוען המפרק כי חקירה מסוג זה מתקיימת רק במקרים נדירים וכי המקרה דנן אינו נמנה עמם. עוד נטען כי זכות הערעור על חוות-דעת דראושה - מוצתה. המפרק מוסיף ומבקש לדחות את הטענות שהועלו לגבי החלטותיו של רו"ח הזנפרץ בתביעות החוב של פ.נעאמנה, שכן המערערים לא ערערו עליהן והן הפכו חלוטות. עוד מבקש המפרק לדחות את הטענה לפיה חוות-דעתו של רו"ח הזנפרץ לא צורפה כראיה בהליך דנן, משום שטענה זו הועלתה לראשונה בערעור והמערערים עצמם אף הפנו לחוות דעת זו במסגרת הדיון בבקשה לחיוב אישי. מטעמים אלה, נטען כי יש לדחות את טענותיהם העובדתיות של המערערים באשר לחוב החברות לפ.נעאמנה בגין העסקה מ-2006 והוא מוסיף כי לצורך הטלת חיוב אישי על נושא משרה לפי סעיף 373 לפקודה, לא נדרשת הוכחת קשר סיבתי. עוד טוען המפרק כי אין לקבל את הטענה לפיה העברות הכספים בין החברות שבפירוק היו מחווה של רצון טוב בין אב לבנו, שכן הכספים שולמו מקופתה של הסלע האדום ולא מכיסו של האב. כמו-כן סבור המפרק כי יש לאמץ את קביעותיו של בית המשפט המחוזי לפיהן התשלומים שהעבירו סלים ווחיד לפירעון חובות לחברות שונות, מהווה העדפת נושים פסולה. אשר לראפעאת טוען המפרק כי צדק בית המשפט קמא בכך שהטיל עליו אחריות אישית לפי סעיף 374 לפקודה וזאת משום שראפעאת היה מנהלה הרשום של בני סלים בעת שבוצעה העסקה מ-2006 והוא כשל במילוי חובותיו כלפי החברה, גם אם לא פעל מתוך כוונת מרמה. דיון והכרעה 10. פקודת החברות מקנה לבית המשפט בסעיפים 373 ו-374 סמכות מרחיקת לכת להטיל אחריות אישית על נושאי משרה בחברות שבפירוק בהתקיים התנאים הקבועים באותם הסעיפים. סמכות זו נועדה לספק הגנה במסלול מהיר ויעיל לנושים אשר נותרו בפני שוקת שבורה אל מול חברה חדלת פירעון, מקום שבו התנהלו נושאי משרה בחברה שלא כשורה בכל הנוגע לניהול עסקיה (ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן, פ"ד ס(1) 69, 85-82 (2005)) (להלן: עניין פישר). סעיף 373(א) לפקודת החברות, אשר מכוחו הטיל בית המשפט במקרה דנן אחריות אישית על סלים ווחיד, קובע: "נתן בית המשפט צו פירוק, יקבע דיון בשאלה אם עסק של החברה התנהל תוך כוונה לרמות את נושיה או את נושיו של אדם אחר או לכל מטרת מרמה; התברר בדיון כאמור, או לאחר מכן במהלך פירוקה של החברה, כי עסק של החברה התנהל כאמור, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הכונס הרשמי או המפרק או כל נושה או משתתף של החברה ואם נראה לו נכון לעשות כן, להצהיר שכל נושא משרה שלה, שהיה ביודעין שותף בניהול העסק, ישא באחריות אישית ללא הגבלה לחבויותיה של החברה, כולן או מקצתן, כפי שיורה בית המשפט; לענין סעיף זה, 'נושא משרה' - בין בהווה ובין בעבר, לרבות כל מי שנושאי המשרה היו רגילים לפעול לפי הנחיותיו או הוראותיו". הטלת חיוב אישי על נושא משרה בחברה לפי סעיף 373 לפקודה דורשת התקיימותם של ארבעה תנאים מצטברים: התנאי הראשון הוא שהחברה מצויה בהליך של פירוק; התנאי השני הוא כי הוגשה בקשה לחיוב אישי על-ידי המפרק או נושה של החברה הנוגעת למי ששימש נושא משרה בחברה; התנאי השלישי הוא כי "עסק של החברה התנהל תוך כוונה לרמות את נושיה או את נושיו של אדם אחר או לכל מטרת מרמה" ובהקשר זה נפסק כי אין צורך בהתקיימותו של קשר סיבתי בין התרמית שבוצעה לבין פירוקה של החברה (ראו עניין פישר, בעמ' 88); והתנאי הרביעי הוא כי נושא המשרה הנתבע היה שותף בניהול העסק ביודעין (ראו עניין פישר, בעמ' 88-87 והאסמכתאות שם. כן ראו ע"א 8758/09 יהושע נ' אליאס, פס' 3 (17.7.2011) וציפורה כהן, פירוק חברות, 752-750 (2000)). על מנת שניתן יהיה להגיע למסקנה כי עסקי החברה התנהלו בכוונת מרמה מצד נושא המשרה, כנדרש על-פי התנאי השלישי וכן על-פי התנאי הרביעי המפורטים לעיל, יש להראות כי "המנהל נתן ידו, ביודעין, לניהול עסקי החברה על דרך תרמית, כלומר, במטרה לרמות את נושיה או נושיו של אדם אחר או כדי להשיג מטרה אחרת שיש בה משום רמיה או הונאה" (ע"א 471/64 מנור נ' גולדשטיין, פ"ד יט(2) 93, 100 (1965); עניין פישר, בעמ' 90-88 והאסמכתאות שם). אינדיקציה לקיומה של כוונת תרמית כאמור ניתן למצוא מקום שבו פעל נושא משרה בניהול עסקי החברה לקידום האינטרס האישי שלו (עניין פישר, שם). כך למשל, במקרה דומה לענייננו, ראה בית משפט זה כמרמה, פעולה של נושא משרה בחברה שהעבירה סחורה לחברה אחרת שלנושא המשרה הייתה ערבות אישית לחובותיה, מבלי ששילמה את התמורה לספק של אותה הסחורה (ע"א 4747/93 דומת טקסטיל בע"מ (בפירוק) נ' ביטי, פ"ד נ(2) 27, 35 (1996)). 11. סעיף 374 לפקודה, אשר מכוחו הוטלה על כל המערערים אחריות אישית במקרה דנן, קובע: "התברר תוך פירוקה של חברה שאדם שהשתתף בייזומה או בייסודה או שהיה או הינו נושא משרה בה או כונס נכסים, מפרק או מפרק זמני שלה, השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה, או עיכבם אצלו, או נעשה חב או אחראי עליהם, או עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדין במשא ומתן הנוגע לחברה, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, לחקור בדבר התנהגותו של האדם ולכפות עליו החזרת הכסף או הנכס או חלק מהם בצירוף ריבית בשיעור שייראה לבית המשפט, או לכפות עליו תשלום כסף לזכות החברה ככל שייראה לבית המשפט כפיצוי על מעשיו, ואין נפקא מינה אם העבריין עלול להיתבע עליהם בפלילים". בהבדל מסעיף 373, הדגש בחבות האישית המוטלת על-פי סעיף 374 הוא על הפרת חובת זהירות וחובת אמונים שחב בהן נושא המשרה (לדיון בשאלה כלפי מי חב נושא המשרה בחובות אלה, ראו: ע"א 10568/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הררי (23.5.2004); ע״א 741/01 קוט נ' עזבון ישעיהו איתן, פ"ד נז(4) 171 (2003); יוסף גרוס דירקטורים ונושאי משרה בעידן הממשל התאגידי 185-184 (2010)). הוראת סעיף 374 אינה מתנה את הטלת החיוב האישי על נושא המשרה בכוונת מרמה מצדו בניהול עסקי החברה ודי, כאמור, כי תוכח הפרה של החובות האמורות מצדו על מנת להטיל עליו חבות אישית מכוח סעיף זה (עניין פישר, בעמ' 105-104; ע"א 471/64 מנור נ' גולדשטיין, פ"ד יט(2) 93, 97, 100-99 (1965); ע"א 3016/90 ארנרייך נ' נאמן, המנהל המיוחד והכונס של כוכב השומרון בע"מ (בכינוס ובפירוק), פס' 9 (5.10.1994); רע"א 9983/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' נס, פס' 6 (19.8.2008)). מן הכלל אל הפרט 12. בענייננו עיקר המחלוקת בנוגע להטלת החיוב האישי על סלים ועל וחיד מכוח סעיף 373, נוגעת לשאלת התקיימותם של התנאי השלישי והתנאי הרביעי שצוינו לעיל ובמילים אחרות מוקד המחלוקת הוא בשאלה האם עסקי החברות או איזה מהן אכן נוהלו בכוונת מרמה וכן בשאלה האם סלים או וחיד היו שותפים בניהול עסקי החברות או איזה מהן באופן זה, ביודעין. בית המשפט קמא השיב לכך בחיוב וציין פעולות שונות המעידות על ניהול עסקי החברות במרמה על-ידי סלים ווחיד. בראש ובראשונה התייחס בית המשפט בהקשר זה לעסקה מ-2006 אותה הוא מכנה "'תרגיל עוקץ' שנעשה לחברת נעאמנה [ו]הביא בסופו של יום, לבקשת הפירוק מטעם נעאמנה לאחר שהשיקים שנמסרו לה חוללו". כמו-כן התייחס בית המשפט קמא בפסק דינו לפעולות נוספות המלמדות על ניהול עסקי החברות בכוונת מרמה כישות אחת, תוך עירוב נכסים והעברות כספים ביניהן והצגת דיווחים כוזבים במסמכי הנהלת חשבונות ובדו"חות הכספיים שלהן, וכן הגשת דיווחים כוזבים לרשויות מס. בהקשר זה, לא למותר להזכיר כי ממצאים דומים, אותם ציטטנו לעיל בפרק הרקע העובדתי, כבר נקבעו לגבי אופן ניהול החברות בפסק הדין בע"א 5737/08 (שהתייחס לסוגיית פירוק החברות), שם קבע בית משפט זה כי: "קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי [בהחלטת הפירוק] מעוגנות היטב בראיות והן מעלות תמונה קשה לכאורה של הונאת נושים, עירוב נכסים ואף עבירות מס לכאורה [...]" (פס' 15 לפסק הדין). עוד קבע בית המשפט שם כי: "בני המשפחה נהגו בשתי החברות כבחברה משפחתית אחת. לכל זאת נוספים הזהות שבין האורגנים שפעלו בשתי החברות, ועדותו הנפתלת של וחיד - 'הנפש החיה' מאחורי החברות" (שם). ממצאים אלה הפכו חלוטים עם הינתן פסק הדין בערעור הנ"ל ומשכך, תומכים אף הם במסקנותיו של בית המשפט קמא בדונו בבקשה להטלת חיוב אישי, ככל שהדבר נוגע לניהול עסקי החברות בכוונת מרמה. עוד התייחס בית המשפט קמא בהקשר זה להברחת הנכסים שביצעו החברות בכך שמכרו ברזל בשווי כ-3.9 מיליון ש"ח מבלי לרשום הכנסה זו בספריהן ולביצוע תשלומים "בהיקף של מיליוני שקלים" על-ידי סלים ווחיד תוך "העדפת נושים בעל[י] ערבויות אישיות על פני נושים שאינם בעלי ערבויות אישיות". 13. בעסקה מ-2006, כאמור, משכה בני סלים סחורה בשווי של למעלה מ-5 מליון ש"ח מיהודה פלדות אך לא שילמה את התמורה לפ.נעאמנה. גם אם אניח כי בני סלים לא הוקמה אך ורק בכוונה לרמות את פ.נעאמנה, כפי שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, מהלך עסקי זה - אותו הוביל וחיד כמי שהיה "הרוח החיה" בפעילותן של שתי החברות - הוא מהלך הטובל כולו במרמה. זאת, בהינתן העובדה העולה בבירור מן הראיות שהוצגו ולפיה לא הייתה לוחיד או לסלים (כמי שנתן לפ.נעאמנה המחאות של הסלע האדום שנועדו כביכול לפירעון החוב וחוללו אף הן באי-פירעון), כל כוונה או יכולת לפרוע את החוב לפ.נעאמנה בגין עסקה זו. על-פי ההלכה הפסוקה, ככל שהדבר נוגע להוכחת יסוד המרמה הנדרש להטלת חבות אישית על-פי סעיף 373 לפקודה "מספר העסקאות שנעשו למטרות תרמית אינו נתון מכריע ויש לבחון סוגיה זו בראי מכלול נסיבות העניין" (עניין פישר, בעמ' 90). עוד נפסק כי רמת ההוכחה הנדרשת בהקשר זה הינה במאזן הסתברויות, כמקובל במשפט אזרחי (עניין פישר, בעמ' 87). בענייננו, נראה כי התנהלותם של וחיד וסלים בכל הנוגע לעסקה מ-2006 די בה על מנת לבסס את המסקנה לפיה פעלו השניים "תוך כוונה לרמות את נושיה[ן]" של החברות ומסקנה זו יפה ביתר שאת בהינתן העובדה כי השניים ביצעו פעולות נוספות המלמדות אף הן על ניהול החברות על-ידם בכוונת מרמה. כך, למשל, ביצעו השניים העברות כספים ליעקובי ברזל לבטון בע"מ (להלן: יעקובי) ולנוימן ברזל 1974 בע"מ (להלן: נוימן) אשר החזיקו ערבויות אישיות של סלים ווחיד. אם לא די בכך, נעשה הדבר תוך עירוב נכסים בין החברות וביצוע תשלומים באמצעות הסלע האדום לפירעון חובות של בני סלים (ראו חוות-דעת דראושה בעמ' 13-12, 18). משנשאל וחיד מדוע בחרו סלים ווחיד לפרוע חובות במיליוני שקלים ליעקובי ולנוימן, ביודעם כי פ.נעאמנה דורשת מהם תשלום חוב העולה על 5 מליון ש"ח בגין הסחורה שסופקה בעסקה מ-2006, הבהיר וחיד כי: ת- עד כמה שאני יודע אבא שלי סלים ואני איפה שהיו לנו ערבויות אישיות, שילמנו, החזרנו. [...] ש- למה שילמתם לאלה שיש לכם ערבות אישית ולא שילמתם לאלה שאין לכם ערבות אישית ? ת- למי שאני ערב אישית, למי שאני התחייבתי באופן אישי, אני שילמתי לו (פרוטוקול הדיון מיום 13.5.2012 בעמ' 14). כפי העולה מעדות שמסר סלים עצמו, אין מדובר בכספיו הפרטיים ששימשו לפירעון אותם החובות אלא בתשלום שבוצע באמצעות חברת הסלע האדום (ראו פרוטוקול הדיון מיום 18.2.2008 בעמ' 16-15). משכך יש לדחות טענה נוספת שהעלה סלים בהקשר זה ולפיה פעל לפירעון חובותיה של בני סלים כ"מחווה של רצון טוב מאב כלפי בנו". 14. קביעותיו של בית המשפט קמא לעניין כוונת המרמה ולעניין האופן שבו ניהלו סלים ווחיד את ענייני החברות כאמור, נסמכו על חוות הדעת המפורטות של רו"ח דראושה ורו"ח הזנפרץ (ראו: חוות-דעת דראושה בעמ' 20-6 וחוות-דעת הזנפרץ בעמ' 24-12) והטענות שהעלו המערערים לפיהן לא היה מקום לסמוך עליהן ממצאי עובדה ומסקנות, אינן אלא ניסיון נוסף שכבר נכשל בעבר לערער על התשתית העובדתית ששימשה, ובצדק, בסיס לא רק להטלת החיוב האישי על סלים ווחיד אלא גם להוצאת צווי הפירוק שקדמו לכך. וכך קבע בית משפט זה בע"א 5737/08, שהתייחס כאמור להחלטת הפירוק של החברות: "חברת נעאמנה הציגה רקע עובדתי מלא ומפורט במסגרת בקשת הפירוק, וטענותיה גובו באסמכתאות ובמסמכים רבים. מנגד, בחן בית המשפט המחוזי את הראיות שהציגו לפניו המערערות ומצא כי לגרסתן אין כל אחיזה בחומר ראיות. עדויותיהם של העדים מטעם המערערות נמצאו בלתי מהימנות, ופעמים אף תמכו בטענות המשיבים. ניכר כי בית המשפט המחוזי בחן את חומר הראיות ביסודיות, ולא ניתן לומר כי למערערות לא ניתן יומן בבית המשפט. פרישת מלוא היריעה העובדתית לפני בית המשפט המחוזי הובילה אותו - ובצדק - למסקנה כי לא קיימת מחלוקת אמיתית לגבי החוב" (שם, פס' 9). ובכל הנוגע לחוות דעת דראושה נקבע שם כי בשל ניגוד עניינים אין לאפשר לו אמנם לשמש כרואה חשבון מלווה בהליך הפירוק, אולם מן הטעמים שפורטו בפסק הדין בערעור הוסיף בית משפט זה ופסק כי "אין מקום לפסול את חוות דעתו של רו"ח דראושה" וכי ניתן לבסס על האמור בה מסקנות התומכות בצווי הפירוק שהוצאו לחברות. ממילא ניתן, אפוא, לבסס על חוות דעת זו גם מסקנות בכל הנוגע להטלת חיוב אישי על נושאי המשרה בהן, ומשכך אין למצוא כל פסול בכך שבית המשפט ביסס את מסקנותיו בהקשר זה גם על חוות דעת דראושה. כמו-כן אין למצוא פסול בהחלטת הביניים של בית המשפט שנענה לבקשת המערערים לחקור את רו"ח דראושה אך הגביל את החקירה לסוגיית החיוב האישי בלבד, זאת הן משום שיתר הקביעות היו חלוטות למעשה והן משום שהסוגיה שעמדה על הפרק באותו שלב הייתה סוגית החיוב האישי בלבד. אשר לחוות דעתו של רו"ח הזנפרץ, בצדק קבע בית המשפט קמא כי המערערים לא הגישו כל השגה או ערעור על חוות דעת זו המאשרת את תביעת החוב של פ.נעאמנה ומעמידה אותה על סך של 5.8 מיליון ש"ח ומשכך, אין הם יכולים להישמע במסגרת הבקשה להטלת חיוב אישי בהשגות לעניין זה. לא למותר להוסיף ולציין בהקשר זה כי ברע"א 5524/12 ועוד בטרם הוכרעה הבקשה להטלת חיוב אישי, נדחו על-ידי בית משפט זה טענות שהעלו המערערים כנגד חוות דעתו של הזנפרץ וכנגד החלטת בית המשפט קמא שלא לאפשר את חקירתו על חוות הדעת. עם זאת, ניתנה למערערים באותה החלטה אורכה להגשת ערעור בפני בית המשפט קמא על קביעותיו של רו"ח הזנפרץ לעניין תביעת החוב של פ.נעאמנה אך הם בחרו שלא לעשות כן (ראו החלטתי מיום 20.11.2012 ברע"א 5524/12). על כן, אין ממש בטענות שהעלו המערערים ככל שהן נוגעות להסתמכותו של בית המשפט קמא על חוות דעתו של רו"ח הזנפרץ. בהקשר זה לא למותר לציין כי המערערים עצמם נדרשו לחוות דעת זו בטיעוניהם בפני בית משפט קמא ועל כן תמוהה הטענה הנוספת שהעלו ולפיה אין חוות הדעת האמורה יכולה לשמש כראיה בהליך לחיוב אישי (ראו, לדוגמה, פרוטוקול דיון בבית המשפט קמא מיום 13.5.2012 בעמ' 7-6, 11-10, 23-22). 15. טענה נוספת שהעלו המערערים בערעור נוגעת להחלטת הביניים של בית המשפט קמא מיום 13.5.2012 לפיה קבע כי אין מקום לאפשר את חקירת המפרק על התסקיר שערך לתמיכה בבקשתו להטלת חיוב אישי על המערערים. בית המשפט קמא סבר כי חקירה כזו אין לאפשר אלא במקרים חריגים ונדירים המצדיקים זאת ועוד סבר כי המקרה דנן אינו נמנה עם מקרים אלה. החלטתו זו של בית המשפט קמא מעוגנת בהלכה הפסוקה (ראו: רע"א 5524/12, פס' 6; ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, עו"ד, פ"ד נה(4) 925, 937 (2001)) ואין מקום להתערב בה. למעלה מן הצורך, אציין כי תסקירו של המפרק נסמך רובו ככולו על חוות דעת דראושה שממצאיה הפכו חלוטים, כאמור, עם הינתן פסק הדין בע"א 5737/08, ואם לא די בכך רו"ח דראושה אף נחקר על-ידי המערערים במסגרת הבקשה לחיוב אישי על חוות דעתו ככל שהדבר נוגע לאותה הבקשה. עובדות אלה תומכות אף הן במסקנה שאליה הגיע בית המשפט קמא ולפיה אין מדובר באחד המקרים החריגים והנדירים אשר בהם יש לאפשר חקירת המפרק על התסקיר שערך. 16. משהוטלה כמו בענייננו אחריות רחבה על נושא משרה לפי סעיף 373, אין למעשה רבותא בהטלת אחריות אישית עליו לפי סעיף 374 (עניין פישר, בעמ' 105). משכך, מתייתר הצורך לדון בטענות שהעלו סלים ווחיד לגבי החבות האישית שהוטלה עליהם גם מכוחו של סעיף זה. על ראפעאת לעומת זאת, הוטלה חבות אישית אך ורק מכוח סעיף 374 לפקודה, כמי שהיה במועדים הרלוונטיים מנהלה הרשום של חברת בני סלים וכמי שעל-פי קביעתו של בית המשפט המחוזי עצם את עיניו נוכח התנהלותם של סלים ווחיד, כמתואר לעיל. כפי שכבר צוין, לשם הטלת אחריות על ראפעאת מכוח סעיף 374 לפקודה, נדרש להראות כי הפר את חובות הזהירות והאמון המוטלות עליו, וזאת בהתייחס לאירוע או לאירועים ספציפיים. עוד חשוב להדגיש כי בניגוד לחבות האישית המוטלת על-פי סעיף 373 לפקודה, העשויה להוביל במישור האזרחי לחבות בתשלום כלל חובותיה של החברה חדלת הפירעון, הסעד שאותו ניתן להטיל מכוח סעיף 374 לפקודה על מי שנמצא חייב אישית בחוב של החברה, הוא סעד של פיצויים והשבה הקשורים בקשר סיבתי לאופן שבו התנהל נושא המשרה לגבי האירוע או האירועים הספציפיים (עניין פישר, בעמ' 105). ראפעאת טוען כי לא היה מקום לחייבו באופן אישי מכוח סעיף 374 לפקודה בכלל חובותיהן של החברות משום שבית המשפט המחוזי לא פירט איזו חובה קונקרטית הפר ומה הנזק לו גרם ומכל מקום, לא ניתן לייחס לו מעורבות בעסקה מ-2006 משום שסלים ווחיד הם שהובילו אותה ולא הוכח כי היה באפשרותו למונעה. טענה זו דינה להידחות משהוברר בראיות שהוצגו כי חברת בני סלים הוקמה לכתחילה במטרה לבצע את "תרגיל העוקץ" שבוצע בעסקה מ-2006. משכך ובהינתן העובדה כי ראפעאת לא הציג כל פעילות עסקית שוטפת שאותה ביצע בחברה אף שנרשם כמנהלה, צדק בית המשפט שייחס לו, למצער, עצימת עיניים באשר לפעילות במרמה שהתנהלה במסגרת אותה החברה ואשר הובילה, כאמור, לקריסתן ולפירוקן של שתי החברות וליצירת חובות עצומים לנושים ובראשם לפ.נעאמנה. למעשה, הותיר רפאעאת ביודעין את ניהול החברה בפועל לאחיו וחיד והסכים לשמש ולהירשם כ"מנהל קש". ואולם, הסכמתו זו אינה פוטרת אותו מן החובה המוטלת עליו כמי שנחזה להיות נושא משרה בחברה לפעול באופן אקטיבי לטובת החברה (ראו והשוו: ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289, 311-310 (2003)). חובה זו הופרה על-ידי ראפעאת שהותיר כאמור בידי וחיד את ניהול החברה ועצם עיניו מלראות או לדעת מה מתרחש בה. במבחן התוצאה נראה, אפוא, כי ראפעאת העדיף את האינטרס המשפחתי הצר על פני טובת החברה (ראו: עמיר ליכט, דיני אמונאות – חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי, 54-52 (2013)) ובהינתן כל האמור, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי יש להטיל על ראפעאת חבות אישית לחובותיה של בני סלים. כמו-כן אין מקום להתערב בקביעתו הנוספת של בית המשפט המחוזי לפיה על ראפעאת לשאת גם בחובותיה של הסלע האדום, ככל שהם נוגעים לפ.נעאמנה. זאת משנקבע כי בני סלים הוקמה לכתחילה במטרה לבצע את "תרגיל העוקץ" כלפי פ.נעאמנה בעסקה מ-2006 וכי הסלע האדום ובני סלים התנהלו למעשה גם בהקשר זה כישות אחת. שיעור החבות 17. בית המשפט קמא הטיל, כאמור, על שלושת המערערים אחריות, ביחד ולחוד, לכלל חובותיהן של שתי החברות. חובות אלה נאמדו ביום 11.8.2013 ב- 6,824,235 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.6.2008. סכום זה כולל גם את החוב בסך של 5,855,658 ש"ח לפ.נעאמנה. המערערים מלינים על חיוב זה וטוענים כי הוא מוגזם וכי אין זיקה בינו לנזק שנגרם לחברות. לא ראיתי מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לחיובם של סלים ווחיד בכלל חובות החברות. כפי שכבר צוין, סעיף 373 לפקודה מאפשר לבית המשפט להטיל על נושא המשרה במקרה מתאים חבות אישית לכלל חובותיה של החברה ודומה כי אין מקרה המתאים יותר מן המקרה שבפנינו להטלת חבות אישית כזו. כפי שהוכח, מדובר במעשי מרמה שביצעו סלים ווחיד וזיקתם לנזק שנגרם לחברה ולנושיה ברורה ומובהקת. לעומת זאת, ככל שהדבר נוגע לחבותו של ראפעאת, נראה כי נוכח הנסיבות שהיו כרוכות בהקמתה של בני סלים עליהן עמדנו לעיל, החבות האישית שיש לייחס לו כמי שנרשם כמנהל של בני סלים, מוגבלת לחובות של שתי החברות כלפי פ.נעאמנה. חבות זו מסתכמת בסכום של 5,855,658 ש"ח לפי הנתונים שהביא המפרק בפני בית המשפט המחוזי ביום 3.7.2013. סוף דבר 18. מן הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור למעט בכל הנוגע לצמצום חבותו של ראפעאת כאמור בפסקה 17 לעיל. עוד אציע לחייב את המערערים לשאת בהוצאות המפרק ובשכר טרחתו בערעור בסך 30,000 ש"ח וכן בשכר טרחת הכונס הרשמי והמנהל המיוחד בסך 10,000 ש"ח לכל אחד מהם. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ‏כ' באדר התשע"ה (‏11.3.2015). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13035150_V16.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il